כל מי שכותב כאן אומר את דעתו האישית ולא בא להורות לציבור, כי כאן זה לא מדור 'שאל את הרב', אלא הת''ח כאן דנים כאילו יושבים בבית המדרש זה מקשה וזה מפרק, וכל שהויכוח מתנהל בכבוד אין כאן שום דופי בכך שהדעות חלוקים זה על זה.
גם מי שמורה כן לצאן מרעיתו זכותו להורות להם כן כי הוא רבם, ועל הרב להורות כפי דעתו ולא כפי דעת אחרים שחולקים עליו.
לגבי מש''כ שיש לישב את המסורת אפילו בדוחק, אחר המחילה לא היתה כן דרכו של מרן זיע''א שביטל את המסורת של חבישת פאה נכרית אע''פ שהמקילים בזה מסורת היא מאבותם ואמותם שנהגו להקל בזה בהסתמך על השלטי גיבורים, אך מכיון שמרן ראה שכל הפוסקים חלוקים עליו עמד וביטל את המנהג הזה. וכן מצאנו לו שביטל את מסורת הנוהגים לברך ואח''כ להדליק [נר של שבת]. ובפרט בנדו''ד שיש גם מסורת אחרת של הרמב''ם והרשב''א והריטב''א ועוד ששיערו בזית קטן.
לכן אנו מתבטלים לרמב''ם והרשב''א ומרן השו''ע [הלכות ערובין] והגר''ח מוולוז'ין והאבני נזר והחזו''א שהיו גדולי ומאורי הדורות.
אמן ואמן
הלוא את זה כבר ביקשתי לפני שנה...
ואולי באמת עכשיו הגיע הזמן.
אבל אם זה אכן קורה וייגשו אל מרן שליט"א לבירור סוגיא חשובה זו, הרי שלזה צריך מישהו שיברר באמת את הנושא לאשורו ויציג את הטענה המרכזית שאין שום הכרח שהזית השתנה לפי הרמב"ם (ורוב ככל הראשונים) ובוודאי אינו שליש ביצה כלל לכו"ע, אלא פחות משליש (כי גרוגרת היא שליש ביצה) ורק חוסר ידיעה שנו כאן בכמה הזית פחות מגרוגרת. ושמרן השו"ע פסק להדיא כהרמב"ם אע"פ שיש ברכה לבטלה לפי התוס'. והוראת הגאונים הברורה וכל הראיות מהגמרא ועוד ועוד ועוד טענות למכביר שהובאו וקובצו בספרי הק'.
ואם יעשו זאת בכובד ראש ובמתינות ולא כחוטה על הגחלים, אזי יש עניין לגשת, אבל אם לא, אז יותר טוב שלא ילכו כלל כמובן.
לענ"ד אין לראשל"צ זמן לעיין בנושא סבוך שמשנה את המנהג הידוע, יש לראשל"צ ב"ה הרבה דברים לעשות עוד קודם לכן. אולי אחרי גמירת כהונתו כראשון לציון, יתפנה זמן [אגב כך הראשל"צ אמר בעצמו לאחד מידידי שאין לו הרבה זמן לכתוב וכו'. וכ"ש בדבר סבוך שמשנה את המנהג שיש לעיין בו טובא].
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
בזמנו (לפני שנה ויותר) מרן הראש"ל ראה את המאמר של הרב ינון מלאכי (ונדפס בשו"ת יוסף לקח) ועבר על דבריו, ולא הסכים עם דבריו מכמה מילי, ואכמ"ל.
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
וגם מוכח מכ"מ שמרן זיע"א גופיה שמע את הטענות שהזית של היום לא כמו של פעם, ולא ראה בזה טענה, וכבר הביא הרב מורשת מרן באשכול אחר התייחסות ממרן
יהודה בן דוד - משנת יוסף
Well-known member
ידוע כבר שבדברי כמה מרבותינו הראשונים מבואר שכל עוד יש אור מעט בשמים (אדמומית) עדיין הוא יום.
והפולמוס סביב דברי ר"ת ארוך עד למאוד, וישנם שטוענים שח"ו טעה, אך לעומתם יש הטוענים שאין מי שחולק על ר"ת. [ועכ"פ כמדומה שאין כמעט ראשון או גאון שמפורש בו כשיטת הגאונים, ומאידך ברבים מהראשונים מפורש כשיטת ר"ת, וגם בתשובות הגאונים מפורש כר"ת].
כדאי לפתוח על זה אשכול חדש, משום שאם יתחילו לדון כאן בענין ר"ת זה לא יגמר, אז נא לא לסטות מהנושא של כזית.
וכן עוד דוגמאות מעין אלו.
יש לציין לספר החינוך (איני זוכר מ"מ ויש לחפש) שפעמים גורם הי"ת לטעות אחר חכמי הדור וזהו רצונו יתברך.
נמצנו למדים שאין זו קושיא.
ואשר על כן עלינו ללכת אחר הוראות חכמי הדור הגם שיש מקום לחלוק.
ז"ל ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תצו
ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה [ספרי כאן] לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור ממצותם, כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי. ומפני ענינים אלה נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם כת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובין מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים.
המסקנא שהסקת והדימוי לנידון דידן ולשאר המקומות אינו נכון.
החינוך מיירי בסנהדרין של כל חכמי ישראל שעליהם נאמר לא תסור שהם סמוכים וקיים בהם כל דיני רוב ושהמיעוט צריך לשנות דעתו מפני הרוב, וגם מה שכתב החינוך בסוף המצוה שזה נאמר בכל דור ודור - מיירי בכה"ג שישבו חכמי הדור אפילו שאינם סמוכים והחליטו איזה פסק או החלטה שצריך לשמוע להם, אבל בזמננו שספרין פתיחו ויש ראשונים לכאן ולכאן וכבר ידועים דברי מרן זיע"א בהקדמתו לשו"ת יבי"א בענין לחלוק על הגדולים שלפנינו בראיות דשרי, ואדרבה אסור להמנע מלחלוק [וכפי שעשה הוא זצ"ל כבר בצעירותו], ובפרט שיש ראיות חדשות בכמה ענינים שלא עמדו עליהם חכמי הדור ולא ראינו גם לתלמידיהם שעיינו בדבר שסתרו את דבריהם בטענות נכונות, ולכן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
דאטו יש מישהו שיש לו כח לומר שאין צורך לחוש לדעת הרמב"ם והרשב"א והריטב"א ורבים מהראשונים דס"ל שהזית הוא כפי שנמסר ממשה רבינו ועד רב אשי ורבינא ועד דורינו, שהוא הזית שגדל בעצים, ואינו זית 'מסתורי' שצריכים להניח הנחה סוברת שהיה קיים אי פעם משום קושיא של התוס'?
יהודה בן דוד - משנת יוסף
Well-known member
יש לציין שמדברי הרמב"ן והגר"א משמע שלא יכולים לטעות.
וזה לשונם:
הרמב"ן (דברים יז, יא) כ' "כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול".
והגר"א עה"פ "קסם על שפתי מלך, במשפט לא ימעל פיו" (משלי טז, י) כ' "הדבור של מלך הוא כמו קסם, אף שמרמים אותו יקרה ד' דבר בפיו שיהא משפטו אמת וזהו שבמשפט לא ימעל פיו, והענין, מאן מלכי רבנן, אף שיטעו לפי השאלה מכל מקום במשפט לא ימעל פיו, כלומר בדין עצמו לא יטעו...".
הנה מלשונו שכתב "משרשי המצוה לפי שדעות בני האדם חלוקין זה מזה לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, ויודע אדון הכל ברוך הוא שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה ככמה תורות, וכענין שכתבתי במצות אחרי רבים להטות בכסף תלוה בסימן ס"ז [מצוה ע"ח], על כן אלהינו שהוא אדון כל החכמות השלים תורתנו תורת אמת עם המצוה הזאת שצונו להתנהג בה על פי הפירוש האמתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום. ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכוין אל דרך האמת בידיעת התורה". מבואר שאינו על החלטות ומצוות חדשות, אלא על פירוש התורה.
וראה עוד במצוה תצה שכתב "ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [ראש השנה כ"ה ע"ב] ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר שמצוה עלינו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו. ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו מבטל עשה זה. וענשו גדול מאד שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו, ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת".
וחשוב שכל אחד יראה את דברי ספר החינוך מצוה תצה-ו בפנים במלואם.
כאן מיירי במחלוקת שהיא כבר קיימת בחכמי ישראל ואין אנו באים לחלוק עליהם מסברא כמו שמדובר במקרה שלו, ולכן אינו קשור לענינינו.
כבר כתבתי דמיירי בכל חכמי ישראל שהתקבצו ותקנו תקנות כמו האייפון בזמננו וכדומה, אבל בנידון דידן והדומים לו שהמחלוקת כבר קיימת בחכמי ישראל, הרשות נתונה ביד כל מי שיש בידו ראיות להכריע, וכך עשו כל חכמי ישראל בכל הדורות עד מרן זצ"ל בכלל. ומעולם לא שמענו שהביאו את החינוך הזה בשביל לסתום פיות החולקים בהלכה בראיות ברורות. והרי הרבה מחכמי ישראל כמו הש"ך והפר"ח והיעב"ץ והגר"א ועוד חלקו על קודמיהם בראיות, ואם דברי החינוך נכונים גם בעניני הלכה כנ"ל - אף שהם גדולים מאוד היה להם להתבטל כמו ר' אליעזר שהיה גדול מאוד ואעפ"כ אסור לו לחלוק על חכמי ישראל, ואיך הם חלקו, וגם החולקים עליהם שקיימו דברי הראשונים לא הביאו את דברי החינוך הנ"ל לסתור דבריהם, וע"כ שאין לערב את דברי החינוך הנ"ל לעניני מחלוקת בהלכה בדורות האחרונים
סימן האדמומית מופיע סמוך לשקיעה והוא זמן ביה''ש, אבל אדמימות באופק שהוא זמן ''ר''ת'' אין שום דעה כזו.
נערך לאחרונה:
אין לחכם אלא מה שעיניו רואות. כל עוד ולא נתקבל מה הדחיות להנ"ל, אי אפשר לעצום את העיניים.
שוב, אני לא עיינתי בנושא, אבל מי שעיין בנושא ויצא לו כך, כל עוד לא קיבל דחיות לדבריו אין לו אלא מה שעיניו רואות.
אדרבה תביא את דברי הראש"ל מדוע לא מסכים להנ"ל. ומדוע כתבת "ואכמ"ל", אם לא כאן מקומו אז היכן?
דברים אלו הם גמרא מפורשת בב"ב קל: - קלא. וכמו שהבאתי בהקדמה לספרי עמוד 7, שכל עוד לא השיב הרב הגדול על טענות התלמיד הקטן, חובה על התלמיד להחמיר כדעתו ולא לסמוך על הרב, אלא שמאידך גיסא חייב הוא גם להמשיך להחמיר כדברי הרב הגדול עד שיתברר הנושא, או מפי הרב הגדול או מפי שאחר חכמי הדור שיכריעו ביניהם, באופן שאין את דעתו של הרב הגדול כגון שנפטר, עיי"ש מפי הראשונים כן באר היטב.
ואולי נכתוב בכמה מילים, בקצרה ממש, את הטענות. למה חייבים להחמיר כשיעור כזית של 5-7 גרם (כמו גודלו של הזית הבינוני שבימינו) כדי שגם מי שלא נמצא בסוגיא יוכל להבין על מה מדובר. כי לפי מה שראיתי לעיל בדברי הרה"ג הרב ללוש והרב מיארה, נראה שהם חושבים שהטענה היא רק מהמציאות היום שסותרת את המסורת. וממילא חושבים שאם יש תירוץ לקושיא מהמציאות כדי לחזק את המסורת דיינו.
אבל לא כן הם פני הדברים. כי אם באמת הייתה מסורת ברורה מפי חז"ל שהזית הבינוני הוא חצי או שליש ביצה, אזי באמת היינו אומרים אחד משני התירוצים: או שהזית התקטן, ופעם היה גדול יותר (וכ"כ מהרש"ל והב"ח והט"ז ועוד וכן מקובל בעולם) או נאמר, שהרבה מינים של זיתים, הבינוניים והגדולים (שגודלם משליש ביצה עד כביצה) נכחדו מעל פני האדמה (כמו שטען הגר"ח נאה. שאחר שראה ששום מין מהמינים והשיעורים לא השתנה ולא התקטן, נדחק לומר שהזיתים נכחדו והגרעינים נאבדו, כדי ליישב את התוס' שחידשו שהזית היה חצי ביצה)
אבל מאחר שנתברר שאין שום הכרח ומסורת ברורה מחז"ל או מהגאונים והראשונים (אלא רק מחלוקות בראיות מהסוגיות. ולא שום עדות על מסורת) שהזית פעם היה גדול, לא חצי ביצה וגם לא שליש ביצה. ממילא מי יכול להוציא את הזית מחזקתו לומר ששיעורו יותר גדול ממה שהוא לפנינו?
ולא רק זאת אלא אדרבא כל מי שיחפס ויפשפש בראיות מדברי חז"ל לשיעור כזית, יראה שיש יותר מעשר ראיות שהזית היה קטן משליש ביצה. ויותר מסתבר בדברי חז"ל שהיה גודלו כמו שלנו היום.
ועוד שכל המינים והשיעורים שנתן הרמב"ם בשאר מקומות, כולם לפנינו היום אותו הדבר בלי שינוי, וא"כ תמוה מאוד לומר, בלי שום הכרח שהי"ת קילל רק את פרי הזית להקטינו או להכחידו.
והטעות הגדולה ביותר בסוגיא זו היא מה שחושבים שלפי הרמב"ם כזית שליש ביצה. "הוא טעות בדבר משנה". ולכולי עלמא הזית לשיטתו הוא פחות משליש, רק שלא היה ידוע לפוסקים בכמה פחות. שהרי הרמב"ם כתב (עירובין א, ט) שגרוגרת היא שליש ביצה (ובאמת כן עינינו רואות היום) ולא דיבר בשום מקום על שיעור מדוייק לכזית. ורק משום שאנו יודעים מכח הגמ' שבת צא. שהזית קטן מהגרוגרת, והיה לאחרונים חוסר ידיעה בכמה הזית קטן מהגרוגרת (והם כותבים מפורש שיש להם חוסר ידיעה) לכן כתבו שאי אפשר להקל לחולה וזקן פחות משליש ביצה כדי שיאכל בוודאי כזית להרמב"ם. אבל אנחנו היום, שיודעים בבירור שהזית הבינוני לא עולה על 7 סמ"ק, א"כ נתברר חוסר הידיעה שהיה לפוסקים "בשאלה בכמה הזית רחוק מהגרוגרת".
זאת ועוד אילו היה הרמב"ם חושב ששיעור כזית הוא יותר ממה שנמצא לפנינו היום, ופעם הוא היה יותר גדול, א"כ מדוע לא לימד דעת את העם שלא יבואו לטעות, היה לו לומר ששיעור כזית הוא כך וכך דרהם וכדומה. ואילו הרמב"ם בכל המקומות כותב רק מילה אחת "כזית". וכאן הבן שואל "האם הרמב"ם סמך על הקורא שיהיה לו רוח הקודש לדעת שפעם הזית היה יותר גדול?" או שמא הרמב"ם היתכוון שכל אחד יצא לשוק ויראה מה הוא גודלו של זית בינוני וישער על פיו? (כמו שכתבו להדיא בתשובות הגאונים וזה לשונם: "וכל אחד כפי ראות עיניו עושה ואין צריך ללמוד שיעור מאחר")
מה שחושבים שהשולחן ערוך (סי' תפו) פסק לגמרי כדברי התוספות שכזית חצי ביצה ולא כהרמב"ם, גם זה טעות בדבר משנה. שהרי מרן פסק בשני מקומות כהרמב"ם שגרוגרת היא שליש ביצה (ןממילא זית קטן משליש ביצה). גם בסימן שסח ס"ג וגם בסימן תט ס"ז. והרי שם לפי שיעור התוס' צריך להניח עירוב של יותר מט' ביצים ומרן כתב שמספיק רק ו' ביצים כהרמב"ם, העושה כפסק מרן מברך ברכה לבטלה אליבא דהתוס'. ומרן לא חשש אפילו לכתחילה לשיטת התוס'. אז איך יתכן לומר שמרן פוסק מעיקר הדין כמו תוספות?
זאת ועוד הרי כדברי הרמב"ם (שגרוגרת היא שליש ביצה) כן פסקו גם הרי"ף והרא"ש והרשב"א והריטב"א והרב המגיד, וא"כ כיצד יתכן שמרן יתפוס לעיקר כדעת התוס' ולא כדעת ג' עמודי ההוראה ורוב הראשונים?
הגאונים (בשלש תשובות שונות) כותבים מפורש לאנשים ששואלים אותם "כמה הוא שיעור כזית כגורגרת כביצה וכו' והשיבו להם שהשיעור הוא כפשוטו כפי גודל הפירות והביצים שלפני כל איש ואיש מישראל ושאין לומר שהשתנו.
עוד טענה להחמיר כשיעור כזית בינוני שלפנינו, שיש יותר מט"ו מגדולי האחרונים (ומכללם כך כתבו הרב זרע אמת והרב פתח הדביר) שכתבו שכל שיעורי הלכה למשה מסיני (שעורה, עדשה, ביצה, כזית, אגודל) הכוונה ללכת אחר הבינוני שבכל דור ודור ולא אכפת לנו כלל וכלל שפעם הם היו יותר גדולים. וא"כ לפי שיטתם שיעור כזית צריך להיות כמו שהוא לפנינו גם אם פעם הוא היה יותר גדול.
עוד תוספת פלפל ומלח לכל הנ"ל הוא שכל החוקרים והארכיאולוגיים וכו' אומרים שלפי כל הממצאים שבידם נראה שלא חלו שום שינויים בגודלם של הזיתים (ולא בגודלם של שום מין מהמינים, אלא הכל כמו שכתב הרמב"ם)
וכל הרוצה להמשיך ולהקל בשיעור כזית של שליש או חצי ביצה צריך להשיב על "כל" הטענות הנ"ל וגם לדחות את כל עשר הראיות מחז"ל שהזית היה קטן וגם להביא לנו ראיה חדשה ומוכרחת שהזית היה גדול יותר מזה שלפנינו ואז יורשה לו להמשיך להקל.
ב"ה
אכן "רשאי" להחמיר, אבל לא חייב, וכ"ש שאסור להורות חומרא.
(בכוונה איני מביא כעת מקורות להנ"ל כי אינו עיקר הנידון רק היה חשוב להבהיר עמדות בזה).
אולם אחר האילו, יש לפנינו "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת" בעצם העובדה ש"לפחות" מלפני כחמש מאות שנה, מזמן הש"ע ועד היום, כל חכמי הדורות, אבותינו ורבותינו, מעתיקי השמועה ומנחילי ההוראה, מוסרים את ההוראה מרב לתלמיד, בכתב ובעל פה, בחיבוריהם בתשובותיהם בסידוריהם ובכל דרכי מסירת ההוראה והנחלתה הקיימות בעם ישראל, שיש לתפוס להלכה זית כחצי ביצה דהתוס' בעיקר דינא או לחומרא בדאורייתא, וכשליש ביצה דהרמב"ם לחומרא, דהיא היא גופא מסורת איתנה ומוצקה ובהירה ללא רבב.
ובפרט לדידן בני עדות המזרח שנשמרה בידינו המסורת המדוייקת גם בפועל, ע"פ משקל הדרהם לרביעית ולביצה, ודלא כיתר המקומות שהיו צריכים להתאמץ לעמוד על שיעור הביצה ע"פ האצבעות לשיעור רביעית, או ע"פ הביצים הבינוניות, ולחצות או לשלש אותם כדי להגיע מה שאפשר קרוב לזית ההלכתי, ולכן אף שהיתה להם מסורת לענין כמה צריך להיות הזית ביחס לביצה, אבל התקשו לעמוד על עיקר שיעור הביצה והגיעו לשיעורים שונים.
גם מה שבתוך החיבור כבודו כתב כיו"ב לבאר ש"הקבלה והמעשה" שכתב הרמב"ם, שם איירי על קבלה בידיהם איש מפי איש עד מה שהיה בפועל בזמן הבית שעליו הם דנים, ובנ"ד צריך להיות עד משה רבנו, וכבודו הבין שדוקא זוהי נחשבת מסורת לומר עליה הקבלה והמעשה, ובזה היה סבור לדחות החשש מצד המסורת ולהבין שזו שלפנינו אינה מסורת,
אולם כל מעיין ישר יביט נכוחה בכל דברי רבותינו, שעל מסורת הרבה פחות מקויימת וממושכת מזו רואים בה מסורת ברורה שיש לבטל דעתם והבנתם אליה מטעם "הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה". ומספיק לעשות חיפוש למילים "הקבלה והמעשה" כדי לראות בתוצאות את הנושאים והנידונים, איך שהם מלאים מנידונים שיסודם במחלוקת ראשונים, ורק לאחר מאות שנים שנהגו באיזה מקומות כדעה אחת כשניים ושלושה דורות כותבים שכן נהגו אבותינו וכך קיבלו והקבלה והמעשה וכו' והמפקפק על זה מחינן ליה וכו'. (ולא אלאה את הקורא לצטט את המראי מקומות שעלו לי בחיפוש פשוט בפרוייקט השו"ת, כי ביד כל אדם לראות בעיניו).
וזה מלבד שכבודו לא ביאר תיבת "והמעשה" שכתב הרמב"ם, דקאי על "המנהג" שהביא הרמב"ם, שזהו העמוד השני, מלבד "הקבלה" שהיא המסורת מדורות קודמים איש מפי איש המבוארת שם.
ולגוף הענין כבר בדברי הגאון פתח הדביר ח"א (דף קצו ע"א ד"ה ומכל האמור), מבואר ששיעור כזית כחצי ביצה ט' דרהם "הוא מה שנהגו מימי עולם זקני תורה הללו בעלי תריסין", ושאין מקום לפקפק על זה מכח בדיקות ועובדות הסותרות, ע"ש. וכן רואים שהתייחס לזה מרן זיע"א בשו"ת יחווה דעת ח"ד (סי' נה). בנידון זה עצמו של השיעורים, י"ח דרהם לכביצה, ט' דרהם לכזית, וכיו"ב, ושאין לפקפק על זה כלל, והביא שם לשונות חריפים מגדולי הפוסקים למי שסבור לשנות בזה מן המקובל אצלנו, ע"ש. וגם כתב על זה (בסו"ס נד) שהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה, ע"ש. (ואף שעיקר דבריו שם על שיעור פדיון הבן ושיעור חלה, ועל יסוד משקל הדרהם, אולם אלו הנידונים שעסק בהם שם, חלה ופדיון הבן, אבל כל רואה מבין ברוח הדברים שכלל דבריו אחד הם על כל השיעורים שנמסרו בידינו מרבותינו גדולי הדורות בתרגום למשקל הדרהם, ואף אנו נאמר על משקל דבריו שם "שכבר כתבו האחרונים ששיעור כזית שכתבו התוס' והש"ע וסייעתם, לשערו ביחס לביצה חצי או שליש, לא נשתנה כלל במשך כל הדורות עד זמנינו ועד בכלל, וכן עינינו הרואות אצל כל גדולי הדור שלפנינו שהיו משערים שיעור הזית במשקל הדרהם כחצי או שליש ביצה כל חד לפום שיעורא דיליה, לחומרא או מדינא, (כהרמב"ם או כהתוס'(, כדברי מרן הש"ע, והקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה" וכו' ע"ש.
וזה מתאים למה שכבר הזכירו בעבר כאן ממרן זיע"א שהזכיר בשיעורו שאמנם אומרים שהזיתים הם קטנים וכו', אבל אולי צ"ל שהגרעינים אותו דבר אבל היה לזיתים שלהם הרבה בשר וכדו'. כלומר לא בשביל זה ראה לשנות. שהרי בודאי ראה חיבורים שנכתבו בזה, והרב שאלתיאל עמאר מספר שכמה פעמים הפציר במרן זצ"ל מאד שלא יתכן זית כזה גדול אלא לכל היותר כחמש גרם, וטען לו מכח המציאות ומכח החיבורים, וידוע שכשהיה מדבר עם מרן זצ"ל לא היה טומן ידו בצלחת, ואעפ"כ מרן זצ"ל סירב ולא קיבל!!! הויינו טעמיה כדאמרן ותול"מ.
אולם רק להזכירו מלשון מהרש"ל בהקדמתו לים של שלמה על מס' ב"ק וזל"ק: עד שהוכרחו וכו' להוסיף ולחבר התלמוד, כולל כל הסדרים בתכלית האריכות המשא והמתן, וכו' שאין להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו. ואף גם זאת, ברוב אריכות פלפול ועומק שלו, קודם מסקנא דשמעתא וסיומא, וגם נשתנו הסוגיות בתלמוד בפנים שונים, עד שידמה לקורא בו, שבמקום אחד מורה לטהור. והשני לטמא ח"ו. או אחד לחיוב, והשני לפטור. וכאלו התלמוד עצמו סותר את בניינו, וניחם על דבריו. ואין אנו יודעים איזה בראשונה ואיזה באחרונה, להיות מסקנא וחיתום גזר דין. אף שבאו הגאונים וכל בעלי ההלכות וקצרו התלמוד, ועשאוהו כסולת נקייה. לא הצילו נפשם מן ההשגה אשר הזכרתי וכו',
ונחזור להתלמוד אשר אנו עוסקים בו, וממנו אנו שותים, לולי חכמי הצרפתים בעלי התוס', שעשאוהו אותו ככדור אחד. ועליהם נאמר דברי חכמים כדרבונות, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום. עד שנראה לנו כאחת, מבלי סותר ומבלי עוקר. אלא סוגיא זו אומרת בכה, וסוגיא זו אומרת בכה, ולא קרב זה אל זה. ונמצא מיושר התלמוד. ומקושר. וכל הסתימות יפושרו. ותוכן פסקיו יאושרו. עכל"ק.
וזכורני מאגרת חזו"א (ונשכח היכן ראיתיה מלפני כעשרים שנה, ומצוה גדולה מי שימצא לי אותה) שהלימוד אשר יקרא לימוד אינו כשדברי מפרש אחד תבין ודברי מפרש שני יקשה לך עליהם ללא מענה, אלא כשתבין את שניהם הדק היטב ותדע ליישב כל הקושיות שעליהם, אז יבא שיקול הדעת להיכן נוטה יותר יושר והוגן הסוגיות והסברא, וזוהי הכרעה, וזה החלק של הלימוד. (אני מקווה שאני מדייק בפרטים השוליים, אבל העיקרון זכור לי בבירור).
ולנו ברוך ה' יש מסורת בהירה שהתחילה מהוראתם בקדושה של רבותינו מלפני לפחות כחמש מאות שנה, ע"פ הבנתם הטהורה של בעלי התוס' בעיון סוגיות הש"ס, שכל דבריהם כגחלי אש בקדושת תורה שבעל פה, ודברי אלקים חיים המה ממש שניתנו למשה בסיני, כמבואר בירושלמי ומדרשים, ומפורש בריטב"א (נז.) שחילק בין טעות במציאות מכח "שמיעה לא נכונה" דחשיב שקר, לטעות במציאות מצד "הבנה ע"י עיון" דהוו דברי אלקים חיים, ובעירובין (יג: ) כתב שכן הוא אצל החכמים שבכל דור ודור דחשיבי דא"ח, ושיש טעם סוד בדבר. וזה מוסבר בדברי המקובלים (מהשל"ה הקדוש ח"א דף יח ע"ד עד יט ע"ג, ועד הים של שלמה בהקדמה למס' ב"ק, ובעל הבני יששכר בטיול בפרד"ס, ועוד ועוד), אפילו על שמאל שהוא ימין.
ועל תלמיד מהר"ם י"ל בפשיטות שראה גם בצרפת אלא ששם היו גדולים ולכן הוקשה להם אבל כשראה שבירושלים יש קטנים אמר שלפ"ז יש ליישב דהיינו דלא כתירוץ ר"ת, אבל לעולם תירוץ ר"ת כדקאי קאי גם מצד עצמו, כמו שקיבלוהו ר"י וראבי"ה והרא"ה וכל סיע', והם הוצרכו לתירוץ שלהם על קושיא זו, והוא תירוץ טוב לכשלעצמו.
הרי כבודו מודה שברמב"ם לא מבואר כמה הוא הזית, והוא בודאי פחות משליש, א"כ על כבודו מוטלת חובת הביאור מה ראו על ככה "כל" גדולי הדורות חכמי הספרדים במצרים ואר"י סוריה ולבנון לוב וכו' וכו' וכל אגפיהם לנקוט בדעת הרמב"ם כשליש ביצה היפך ממה שרואים בעיניהם מידי יום ביומו זיתים טריים ועסיסיים קטני קטניים כפליים ויותר מיוצא'י מצריי'ם?! הלו היה להם לומר די לנו לקבל דברי התוס' לפי שער מקומם, אבל במקומינו אנו הזיתים כמאה עדים לדעתו של הרמב"ם, שהם הרבה פחות משליש?! והרי אנו מכירים את חכמי הספרדים הפרי חדש הזרע אמת ועוד ועוד ארייתא גברוותא כשיש להם קושי על דברי הראשונים והרמב"ם שאינם שותקים ומבארים התימה טובא, ואעפ"כ כאן כולם אחזו בפלך השתיקה כאילו כל צהריים מקבלים זית אחד בגודל שליש ביצה ואחד בגודל חצי ביצה ולא נותר אלא להגיד שלזה התוס' התכוונו ולזה הרמב"ם התכוון?! כך שככל שכבודו יגדיל וירחיב ויעמיק התימה מגדיל הפרכא על כל דבריו מתחילתם ועד סופם!
אולם לדידי זעירא אי מהא לא ארייא, ויש ליישב בג' אופנים:
א. שבלאו הכי בעיקר הדין כבר פסק לנו מרן הש"ע כחצי ביצה וכך המסורת לעיקר הדין, ולא נותר לאחרונים לדון אלא אם יש מקום להחמיר כהרמב"ם בתורת חומרא, ולזה לא שתו לבם אלא כלפי הראיות מן הסוגיות כמו שעשו הפר"ח הזר"א המטה יוסף ועוד מגדולי רבותינו ששקלו וטרו טובא מן הסוגיות האם חצי או שליש, (ולא מן הפרדסים ומן העצים), ודי להם להחמיר כפי העולה מן הסוגיות דהיינו עד שליש ולא פחות.
ב. שראו והבינו בחוש ממסורת ההוראה שנתקבלה ע"י רבותינו ענקי רוח מאורי הדורות ע"פ דברי בעלי התוס', שמהמציאות אין לדון על הזית, שיש פנים לכל גודל, או בגלל שהעיקר לדינא "אגורי" והוא נכחד, או בגלל שהאגורי אינו לדינא אבל עכ"פ "בינוני של זמן חז"ל בעינן", ואף שלא נשתנו סו"ס אפשר אותו זן נכחד, או שהגרעין לא נשתנה אבל הבשר הוי מצטמק ורע לו בירידת הדורות, וכפי שצידד מרן זיע"א בשיעורו השבועי בלוין כבדרך אגב. וממילא אין להוכיח ולהצביע על הזית של הרמב"ם ולא מידי.
ג. או בגלל שהבינו מכח הנ"ל, שהמושג "זית בינוני" לפחות מהראשונים והלאה ובכללם הרמב"ם, הוא "מושג של שיעור הלכתי" שהיה ידוע, ואינו במובן של פרי הזית עצמו שנמצא על העצים, כמו שאכן נוכחנו לאחרונה מן המקורות בראשונים ואחרונים (ואף הגיעו לזה לאחרונה כמה חוקרים) לגבי המונח "דרהם", שאין הכוונה ל"מטבע הפיזי שבו היו קונים" באותם תקופות, אלא למונח מסחרי של יחידת משקל שנקבעה בתחילתה לפי משקל בסיסי של הטבעת דרהם מסויים, וכך הבינו והשתמשו כל הפוסקים מהרמב"ם ולפניו ועד דורנו אנו במונח "דרהם", וחוסר ידיעה זה הוא שגרם לחוקרים בדורנו לחשוב שהדרהם השתנה, כי הסתכלו על מטבעות מההסטוריה, ולא ידעו שהוא מונח מסחרי של שקילה ולא הכוונה למטבעות עצמם. אע"פ שלשון הרמב"ם בזה בהלכות ביכורים פ"ו הטו "חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה", ע"כ. וכבר הרחבנו בזה במקו"א.
המסורת מדור דור ממהרי"ל ועד פוסקי זמנינו ועד בכלל, כולל הרב שיעורי תורה ומרן ביבי"א ח"ט, היא מ"ש מהרי"ל בסדר ההגדה וז"ל: כל כוס צריך שיחזיק כמעט מלא שני קליפות ביצה, דהיינו רביעית הלוג, עכ"ל. כלומר, שבשביל לצאת י"ח ד' כוסות בשתיית רביעית, שהיא ביצה ומחצה בקליפתן, ימלא בכוס כמעט שני פעמים שממלאים מים בחלל של קליפת הביצה שהסירו ממנה את התכולה. ועל הוראה זו שנמסרה דור אחר דור בנו"כ של הש"ע ועד היום, אין חולק, שאם רוצה לשער באופן זה לרביעית של מצוה יעשה כך ויצא ידי חובה בודאי.
ואת דברי מהרי"ל הללו, שמהם עולה לפום ריהטא שקליפת הביצה שיעורה רבע ביצה, כתב הגר"ח נאה זיע"א ליישב עם המציאות שקליפת הביצה עולה בפועל כחלק אחד מ-15 מהביצה, דמוכרח לומר דאין כוונת מהרי"ל שהקליפה היא רביע, אלא דלרווחא דמלתא נקט "כמעט" מלא ב' קליפות, ולא נחית לצמצם, שכך בודאי יש רביעית ללא חשש.
ונמצא שדברי הגר"ח נאה זיע"א אינם לסתור את המסורת אלא לבאר את המסורת ותו לא מידי.
ומה שאחרונים רבים הביאו דברי מהרי"ל בתוך המו"מ שלהם בנידוניהם, ללמוד ממנו שע"פ חשבונו יוצא שקליפת הביצה מחזקת רבע הביצה, זהו חשבון שעשו תו"כ מו"מ בכל מיני נידונים ע"מ ליישב קושיות ולדחות טענות שיש על התוס' או על הרמב"ם בשיעור הזית או הגרוגרת או בשיעור ב' סעודות וכדומה, ובין הצדדים והאפשרויות צידדו עוד שלפי היוצא מדברי מהרי"ל שקליפת הביצה רבע ביצה יש ליישב או לדחות וכדו' בכל מיני דרכים נוספים, עי' עליהם, אבל לא הסיקו עפ"ז שום הלכה, רק צידדו לבאר את השיטות הקיימות, וגם דבריהם לא נאמרו כהוראה לסמוך עליה, וגם ניכר מדבריהם ובחקם הוא מפורש שלא כתבו ע"פ בדיקה, כי אם "לפי מ"ש מהרי"ל", כמבואר בדבריהם, ונמצא שאין כאן הוראה במסורת על שיעור קליפת ביצה, אלא הוראה על שיעור שבודאי מחזיק רביעית, והיא נשארה מקויימת, ותו לא מידי.
ולפי שהרב כה"ח נמשל אחר המו"מ שבפוסקים ע"פ רהיטת דברי מהרי"ל שכאילו שיעור קליפת ביצה קצוב במהרי"ל לרבע ביצה, ועפ"ז קבע הלכה לברך ענט"י על שיעור ביצה בלי קליפתה כבר בשיעור ביצה פחות רביע, ולפי האמת זה אינו, ואין לזה מקור מוסמך, שהרי מהרי"ל גופיה כתב "כמעט", והמציאות מוכיחה שהקליפה כחלק אחד מ-15, והמו"מ שבאחרונים אינו נכתב כדבר מבורר וכהוראה למעשה, א"כ אין בהוראה זו ע"מ לסמוך, והעיקר לילך אחר הבדיקה שנעשית פעם ראשונה ע"י הגרא"ח נאה זיע"א, ולפרש דברי מהרי"ל כפי שכתב לבארו בטוטו"ד, ותול"מ.
ומה גם שמרן זיע"א הוסיף דבלאו הכי לא עבדינן ס"ס בברכות, ועוד שהגרא"ח נאה זיע"א הוכיח כן גם בדעת התוס' והב"י שהקליפה אינה רבע ביצה כפי שסברו להבין מדברי מהרי"ל לפום ריהטא.
אבל כאמור, ההוראה שכן היתה במסורת, לשער רביעית לכוס של ברכה בכמעט מלא ב' קליפות, נשארה מקויימת באופן שאין לערער עליה בעולם.
והכא נמי בנ"ד, ההוראה של ט' דרהם לכזית מקויימת היא דור אחר דור ואין לערער עליה בעולם, ואה"נ אם ע"פ הוראה זו יבואו ללמוד דברים אחרים בהיקש ודימוי מלתא למלתא, יכולים לבא אח"כ ולסתור הדימוי ולבטל ההיקש, אבל את ההוראה שבמסורת אין מקום להזיזה ממקומה ואפילו זיז כל דהוא.
ב. פשוט שיברך! והמורה לו שלא יברך נגד המסורת לפי הבנתי ראוי לגערה כדברי כבודו בריש אמרים!
ולסיום אצרף ג' קבצים,
האחד,
המקור לדברי הרמב"ם "הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה" בדברי המשנה בנגעים ומפרשיה,
שמבואר שם מהמשנה והראשונים "שלא לשמוע קושיות שיש על הוראה המסורה בידינו", כאילו ממש "ראש בקיר"! וגם מדוע.
השני,
פרק אחרון מספר יסוד הקיום למהר"ב אספינוזא שהזכיר ממנו מרן החיד"א,
ובו מבואר בנושא שרצו לשנות מהמקובל והמסור, בדיוק מאותם טענות שבאים המשנים דכאן, ומאותם סברות ושיקולים מדוע אין בזה חשש לשנות מן המקובל וכו' וכו', בדיוק באותה מטבע, (ובעבר עסקתי בנושא שלהם טובא וכתבתי עליו קונטרס שלם, ואצרף גם אותו שמא יהיה לתועלת),
והשלישי,
תשובת מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סי' י,
בנושא שעסק בספר יסוד הקיום, ואחד הקורא את דברי מרן החיד"א בכל תשובתו זו, כאילו אינו מדבר על הנושא שעוסק בו אלא על הנושא שאנו עוסקים בו, יראה נכוחה איך שהכל דומה בדומה ממש אחת לאחת לנידון דידן, וממילא בין יבין את אשר לפניו, איזוהי הדרך ישכון אור בזו שלפנינו.
החותם בידידות ובברכה נאמנה,
ידידו שמעון ללוש ס"ט
גם לנקוט כחובה להחמיר נגד המסור והמקובל מרבותינו הוא איסור כל שלא נקבע ע"י חכמי הדור
אכן "רשאי" להחמיר, אבל לא חייב, וכ"ש שאסור להורות חומרא.
(בכוונה איני מביא כעת מקורות להנ"ל כי אינו עיקר הנידון רק היה חשוב להבהיר עמדות בזה).
אכן חד משמעי זהו עיקר ההבדל! (אך לא כולו)
בדיוק, כבודו סבור שאם אין את כל ה"אילו" הנזכרים, עדין לא היה דיינו כדי ליתן עליו שם מסורת והסותר לזה אינו ראוי לגערה,
אולם אחר האילו, יש לפנינו "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת" בעצם העובדה ש"לפחות" מלפני כחמש מאות שנה, מזמן הש"ע ועד היום, כל חכמי הדורות, אבותינו ורבותינו, מעתיקי השמועה ומנחילי ההוראה, מוסרים את ההוראה מרב לתלמיד, בכתב ובעל פה, בחיבוריהם בתשובותיהם בסידוריהם ובכל דרכי מסירת ההוראה והנחלתה הקיימות בעם ישראל, שיש לתפוס להלכה זית כחצי ביצה דהתוס' בעיקר דינא או לחומרא בדאורייתא, וכשליש ביצה דהרמב"ם לחומרא, דהיא היא גופא מסורת איתנה ומוצקה ובהירה ללא רבב.
ובפרט לדידן בני עדות המזרח שנשמרה בידינו המסורת המדוייקת גם בפועל, ע"פ משקל הדרהם לרביעית ולביצה, ודלא כיתר המקומות שהיו צריכים להתאמץ לעמוד על שיעור הביצה ע"פ האצבעות לשיעור רביעית, או ע"פ הביצים הבינוניות, ולחצות או לשלש אותם כדי להגיע מה שאפשר קרוב לזית ההלכתי, ולכן אף שהיתה להם מסורת לענין כמה צריך להיות הזית ביחס לביצה, אבל התקשו לעמוד על עיקר שיעור הביצה והגיעו לשיעורים שונים.
גם מה שבתוך החיבור כבודו כתב כיו"ב לבאר ש"הקבלה והמעשה" שכתב הרמב"ם, שם איירי על קבלה בידיהם איש מפי איש עד מה שהיה בפועל בזמן הבית שעליו הם דנים, ובנ"ד צריך להיות עד משה רבנו, וכבודו הבין שדוקא זוהי נחשבת מסורת לומר עליה הקבלה והמעשה, ובזה היה סבור לדחות החשש מצד המסורת ולהבין שזו שלפנינו אינה מסורת,
אולם כל מעיין ישר יביט נכוחה בכל דברי רבותינו, שעל מסורת הרבה פחות מקויימת וממושכת מזו רואים בה מסורת ברורה שיש לבטל דעתם והבנתם אליה מטעם "הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה". ומספיק לעשות חיפוש למילים "הקבלה והמעשה" כדי לראות בתוצאות את הנושאים והנידונים, איך שהם מלאים מנידונים שיסודם במחלוקת ראשונים, ורק לאחר מאות שנים שנהגו באיזה מקומות כדעה אחת כשניים ושלושה דורות כותבים שכן נהגו אבותינו וכך קיבלו והקבלה והמעשה וכו' והמפקפק על זה מחינן ליה וכו'. (ולא אלאה את הקורא לצטט את המראי מקומות שעלו לי בחיפוש פשוט בפרוייקט השו"ת, כי ביד כל אדם לראות בעיניו).
וזה מלבד שכבודו לא ביאר תיבת "והמעשה" שכתב הרמב"ם, דקאי על "המנהג" שהביא הרמב"ם, שזהו העמוד השני, מלבד "הקבלה" שהיא המסורת מדורות קודמים איש מפי איש המבוארת שם.
ולגוף הענין כבר בדברי הגאון פתח הדביר ח"א (דף קצו ע"א ד"ה ומכל האמור), מבואר ששיעור כזית כחצי ביצה ט' דרהם "הוא מה שנהגו מימי עולם זקני תורה הללו בעלי תריסין", ושאין מקום לפקפק על זה מכח בדיקות ועובדות הסותרות, ע"ש. וכן רואים שהתייחס לזה מרן זיע"א בשו"ת יחווה דעת ח"ד (סי' נה). בנידון זה עצמו של השיעורים, י"ח דרהם לכביצה, ט' דרהם לכזית, וכיו"ב, ושאין לפקפק על זה כלל, והביא שם לשונות חריפים מגדולי הפוסקים למי שסבור לשנות בזה מן המקובל אצלנו, ע"ש. וגם כתב על זה (בסו"ס נד) שהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה, ע"ש. (ואף שעיקר דבריו שם על שיעור פדיון הבן ושיעור חלה, ועל יסוד משקל הדרהם, אולם אלו הנידונים שעסק בהם שם, חלה ופדיון הבן, אבל כל רואה מבין ברוח הדברים שכלל דבריו אחד הם על כל השיעורים שנמסרו בידינו מרבותינו גדולי הדורות בתרגום למשקל הדרהם, ואף אנו נאמר על משקל דבריו שם "שכבר כתבו האחרונים ששיעור כזית שכתבו התוס' והש"ע וסייעתם, לשערו ביחס לביצה חצי או שליש, לא נשתנה כלל במשך כל הדורות עד זמנינו ועד בכלל, וכן עינינו הרואות אצל כל גדולי הדור שלפנינו שהיו משערים שיעור הזית במשקל הדרהם כחצי או שליש ביצה כל חד לפום שיעורא דיליה, לחומרא או מדינא, (כהרמב"ם או כהתוס'(, כדברי מרן הש"ע, והקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה" וכו' ע"ש.
וזה מתאים למה שכבר הזכירו בעבר כאן ממרן זיע"א שהזכיר בשיעורו שאמנם אומרים שהזיתים הם קטנים וכו', אבל אולי צ"ל שהגרעינים אותו דבר אבל היה לזיתים שלהם הרבה בשר וכדו'. כלומר לא בשביל זה ראה לשנות. שהרי בודאי ראה חיבורים שנכתבו בזה, והרב שאלתיאל עמאר מספר שכמה פעמים הפציר במרן זצ"ל מאד שלא יתכן זית כזה גדול אלא לכל היותר כחמש גרם, וטען לו מכח המציאות ומכח החיבורים, וידוע שכשהיה מדבר עם מרן זצ"ל לא היה טומן ידו בצלחת, ואעפ"כ מרן זצ"ל סירב ולא קיבל!!! הויינו טעמיה כדאמרן ותול"מ.
אכן כנראה התוס' חולין, וכן התוס' עירובין, רבנו אבי העזרי, המרדכי (תלמיד חבר להרא"ש), הרא"ה (תלמיד הרמב"ן), פסקי התוס' (שאנץ), מהרי"ל, תרומת הדשן, ומהרי"ו, כל אלו נעלם מעיניהם לפי שעה למעלה מ-10 גמרות אלו.
אולם רק להזכירו מלשון מהרש"ל בהקדמתו לים של שלמה על מס' ב"ק וזל"ק: עד שהוכרחו וכו' להוסיף ולחבר התלמוד, כולל כל הסדרים בתכלית האריכות המשא והמתן, וכו' שאין להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו. ואף גם זאת, ברוב אריכות פלפול ועומק שלו, קודם מסקנא דשמעתא וסיומא, וגם נשתנו הסוגיות בתלמוד בפנים שונים, עד שידמה לקורא בו, שבמקום אחד מורה לטהור. והשני לטמא ח"ו. או אחד לחיוב, והשני לפטור. וכאלו התלמוד עצמו סותר את בניינו, וניחם על דבריו. ואין אנו יודעים איזה בראשונה ואיזה באחרונה, להיות מסקנא וחיתום גזר דין. אף שבאו הגאונים וכל בעלי ההלכות וקצרו התלמוד, ועשאוהו כסולת נקייה. לא הצילו נפשם מן ההשגה אשר הזכרתי וכו',
ונחזור להתלמוד אשר אנו עוסקים בו, וממנו אנו שותים, לולי חכמי הצרפתים בעלי התוס', שעשאוהו אותו ככדור אחד. ועליהם נאמר דברי חכמים כדרבונות, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום. עד שנראה לנו כאחת, מבלי סותר ומבלי עוקר. אלא סוגיא זו אומרת בכה, וסוגיא זו אומרת בכה, ולא קרב זה אל זה. ונמצא מיושר התלמוד. ומקושר. וכל הסתימות יפושרו. ותוכן פסקיו יאושרו. עכל"ק.
וזכורני מאגרת חזו"א (ונשכח היכן ראיתיה מלפני כעשרים שנה, ומצוה גדולה מי שימצא לי אותה) שהלימוד אשר יקרא לימוד אינו כשדברי מפרש אחד תבין ודברי מפרש שני יקשה לך עליהם ללא מענה, אלא כשתבין את שניהם הדק היטב ותדע ליישב כל הקושיות שעליהם, אז יבא שיקול הדעת להיכן נוטה יותר יושר והוגן הסוגיות והסברא, וזוהי הכרעה, וזה החלק של הלימוד. (אני מקווה שאני מדייק בפרטים השוליים, אבל העיקרון זכור לי בבירור).
מי יתן ונראה את הזית הבינוני שלהם, ונעשה כמצוותם. אבל מהמסורת הבהירה שבידינו שהזית חצי או כשליש ביצה מוכח שאין בידינו את הזית הבינוני הפשוט שהיה בדור שלהם. וז"ל רב שרירא גאון בתשובה (אוצר הגאונים ריש ביצה): והאי דקצת רבנן שערו לפי דעתם ביצה (שתירגמוה למשקל), "ולא שערו כזית", וכותבת וגרוגרת (לתרגם גם אותם למשקל), משום דביצה תלויין בה מילי נפישי, קב וסאה ואיפה, ושעור כולהון דמשתערין בכביצה, לפיכך שערוה לפי דעתם, אבל הני שעורים שבקינן לפי דעתו של רואה. ע"כ. ומבואר שהזית הבינוני המצוי ביניהם היה כשיעור זית בינוני של חז"ל.
לתוס' וסיע' לא היה מסורת אבל כך סברו להלכה,
ולנו ברוך ה' יש מסורת בהירה שהתחילה מהוראתם בקדושה של רבותינו מלפני לפחות כחמש מאות שנה, ע"פ הבנתם הטהורה של בעלי התוס' בעיון סוגיות הש"ס, שכל דבריהם כגחלי אש בקדושת תורה שבעל פה, ודברי אלקים חיים המה ממש שניתנו למשה בסיני, כמבואר בירושלמי ומדרשים, ומפורש בריטב"א (נז.) שחילק בין טעות במציאות מכח "שמיעה לא נכונה" דחשיב שקר, לטעות במציאות מצד "הבנה ע"י עיון" דהוו דברי אלקים חיים, ובעירובין (יג: ) כתב שכן הוא אצל החכמים שבכל דור ודור דחשיבי דא"ח, ושיש טעם סוד בדבר. וזה מוסבר בדברי המקובלים (מהשל"ה הקדוש ח"א דף יח ע"ד עד יט ע"ג, ועד הים של שלמה בהקדמה למס' ב"ק, ובעל הבני יששכר בטיול בפרד"ס, ועוד ועוד), אפילו על שמאל שהוא ימין.
מר' שמשון שהובא במהרי"ל כל קורא ישר יראה כל בתר אפכא, שהפשוט בדבריו שמהרי"ל ראה זית גדול, ומכח זה ביאר לתלמידו ר' שמשון שמה שראה קטנים באר"י אינם אלא לכבשן, והדברים פשוטים.
ועל תלמיד מהר"ם י"ל בפשיטות שראה גם בצרפת אלא ששם היו גדולים ולכן הוקשה להם אבל כשראה שבירושלים יש קטנים אמר שלפ"ז יש ליישב דהיינו דלא כתירוץ ר"ת, אבל לעולם תירוץ ר"ת כדקאי קאי גם מצד עצמו, כמו שקיבלוהו ר"י וראבי"ה והרא"ה וכל סיע', והם הוצרכו לתירוץ שלהם על קושיא זו, והוא תירוץ טוב לכשלעצמו.
אמור מעתה שיש כאן מסורת בהירה לפחות מחמש מאות שנה ומהש"ע ועד עתה, ע"פ דעת רבותינו הנקיה הקדושה בקדושת תורה שבע"פ שהם דברי אלקים חיים ממש. (וכ"ש שאין כל "הכרח" לפרכה, אף אם יש נטיה, שלכל ניסיון לפרכה מצאנו מקום ישוב עכ"פ. אבל גם בלאו הכי אין לפקפק במסורת בהירה).
מחילה, כלפי ליא?!
הרי כבודו מודה שברמב"ם לא מבואר כמה הוא הזית, והוא בודאי פחות משליש, א"כ על כבודו מוטלת חובת הביאור מה ראו על ככה "כל" גדולי הדורות חכמי הספרדים במצרים ואר"י סוריה ולבנון לוב וכו' וכו' וכל אגפיהם לנקוט בדעת הרמב"ם כשליש ביצה היפך ממה שרואים בעיניהם מידי יום ביומו זיתים טריים ועסיסיים קטני קטניים כפליים ויותר מיוצא'י מצריי'ם?! הלו היה להם לומר די לנו לקבל דברי התוס' לפי שער מקומם, אבל במקומינו אנו הזיתים כמאה עדים לדעתו של הרמב"ם, שהם הרבה פחות משליש?! והרי אנו מכירים את חכמי הספרדים הפרי חדש הזרע אמת ועוד ועוד ארייתא גברוותא כשיש להם קושי על דברי הראשונים והרמב"ם שאינם שותקים ומבארים התימה טובא, ואעפ"כ כאן כולם אחזו בפלך השתיקה כאילו כל צהריים מקבלים זית אחד בגודל שליש ביצה ואחד בגודל חצי ביצה ולא נותר אלא להגיד שלזה התוס' התכוונו ולזה הרמב"ם התכוון?! כך שככל שכבודו יגדיל וירחיב ויעמיק התימה מגדיל הפרכא על כל דבריו מתחילתם ועד סופם!
אולם לדידי זעירא אי מהא לא ארייא, ויש ליישב בג' אופנים:
א. שבלאו הכי בעיקר הדין כבר פסק לנו מרן הש"ע כחצי ביצה וכך המסורת לעיקר הדין, ולא נותר לאחרונים לדון אלא אם יש מקום להחמיר כהרמב"ם בתורת חומרא, ולזה לא שתו לבם אלא כלפי הראיות מן הסוגיות כמו שעשו הפר"ח הזר"א המטה יוסף ועוד מגדולי רבותינו ששקלו וטרו טובא מן הסוגיות האם חצי או שליש, (ולא מן הפרדסים ומן העצים), ודי להם להחמיר כפי העולה מן הסוגיות דהיינו עד שליש ולא פחות.
ב. שראו והבינו בחוש ממסורת ההוראה שנתקבלה ע"י רבותינו ענקי רוח מאורי הדורות ע"פ דברי בעלי התוס', שמהמציאות אין לדון על הזית, שיש פנים לכל גודל, או בגלל שהעיקר לדינא "אגורי" והוא נכחד, או בגלל שהאגורי אינו לדינא אבל עכ"פ "בינוני של זמן חז"ל בעינן", ואף שלא נשתנו סו"ס אפשר אותו זן נכחד, או שהגרעין לא נשתנה אבל הבשר הוי מצטמק ורע לו בירידת הדורות, וכפי שצידד מרן זיע"א בשיעורו השבועי בלוין כבדרך אגב. וממילא אין להוכיח ולהצביע על הזית של הרמב"ם ולא מידי.
ג. או בגלל שהבינו מכח הנ"ל, שהמושג "זית בינוני" לפחות מהראשונים והלאה ובכללם הרמב"ם, הוא "מושג של שיעור הלכתי" שהיה ידוע, ואינו במובן של פרי הזית עצמו שנמצא על העצים, כמו שאכן נוכחנו לאחרונה מן המקורות בראשונים ואחרונים (ואף הגיעו לזה לאחרונה כמה חוקרים) לגבי המונח "דרהם", שאין הכוונה ל"מטבע הפיזי שבו היו קונים" באותם תקופות, אלא למונח מסחרי של יחידת משקל שנקבעה בתחילתה לפי משקל בסיסי של הטבעת דרהם מסויים, וכך הבינו והשתמשו כל הפוסקים מהרמב"ם ולפניו ועד דורנו אנו במונח "דרהם", וחוסר ידיעה זה הוא שגרם לחוקרים בדורנו לחשוב שהדרהם השתנה, כי הסתכלו על מטבעות מההסטוריה, ולא ידעו שהוא מונח מסחרי של שקילה ולא הכוונה למטבעות עצמם. אע"פ שלשון הרמב"ם בזה בהלכות ביכורים פ"ו הטו "חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה", ע"כ. וכבר הרחבנו בזה במקו"א.
לענין זית פסק כהתוס', והיא המסורת המדוברת, ולענין גרוגרת לעירוב פסק כהרמב"ם, דלא יצא ממחלוקת וספד"ר לקולא, ולגבי גרוגרת לעירוב אכן אין מסורת כהתוס'. וכבר האריכו האחרונים בביאור הפסקים ואכמ"ל.
א. בשיעור "ביצה בלי קליפתה" אין כל מסורת, כי גם אין "הוראה" בזה כדי שיפול בה שם מסורת.
המסורת מדור דור ממהרי"ל ועד פוסקי זמנינו ועד בכלל, כולל הרב שיעורי תורה ומרן ביבי"א ח"ט, היא מ"ש מהרי"ל בסדר ההגדה וז"ל: כל כוס צריך שיחזיק כמעט מלא שני קליפות ביצה, דהיינו רביעית הלוג, עכ"ל. כלומר, שבשביל לצאת י"ח ד' כוסות בשתיית רביעית, שהיא ביצה ומחצה בקליפתן, ימלא בכוס כמעט שני פעמים שממלאים מים בחלל של קליפת הביצה שהסירו ממנה את התכולה. ועל הוראה זו שנמסרה דור אחר דור בנו"כ של הש"ע ועד היום, אין חולק, שאם רוצה לשער באופן זה לרביעית של מצוה יעשה כך ויצא ידי חובה בודאי.
ואת דברי מהרי"ל הללו, שמהם עולה לפום ריהטא שקליפת הביצה שיעורה רבע ביצה, כתב הגר"ח נאה זיע"א ליישב עם המציאות שקליפת הביצה עולה בפועל כחלק אחד מ-15 מהביצה, דמוכרח לומר דאין כוונת מהרי"ל שהקליפה היא רביע, אלא דלרווחא דמלתא נקט "כמעט" מלא ב' קליפות, ולא נחית לצמצם, שכך בודאי יש רביעית ללא חשש.
ונמצא שדברי הגר"ח נאה זיע"א אינם לסתור את המסורת אלא לבאר את המסורת ותו לא מידי.
ומה שאחרונים רבים הביאו דברי מהרי"ל בתוך המו"מ שלהם בנידוניהם, ללמוד ממנו שע"פ חשבונו יוצא שקליפת הביצה מחזקת רבע הביצה, זהו חשבון שעשו תו"כ מו"מ בכל מיני נידונים ע"מ ליישב קושיות ולדחות טענות שיש על התוס' או על הרמב"ם בשיעור הזית או הגרוגרת או בשיעור ב' סעודות וכדומה, ובין הצדדים והאפשרויות צידדו עוד שלפי היוצא מדברי מהרי"ל שקליפת הביצה רבע ביצה יש ליישב או לדחות וכדו' בכל מיני דרכים נוספים, עי' עליהם, אבל לא הסיקו עפ"ז שום הלכה, רק צידדו לבאר את השיטות הקיימות, וגם דבריהם לא נאמרו כהוראה לסמוך עליה, וגם ניכר מדבריהם ובחקם הוא מפורש שלא כתבו ע"פ בדיקה, כי אם "לפי מ"ש מהרי"ל", כמבואר בדבריהם, ונמצא שאין כאן הוראה במסורת על שיעור קליפת ביצה, אלא הוראה על שיעור שבודאי מחזיק רביעית, והיא נשארה מקויימת, ותו לא מידי.
ולפי שהרב כה"ח נמשל אחר המו"מ שבפוסקים ע"פ רהיטת דברי מהרי"ל שכאילו שיעור קליפת ביצה קצוב במהרי"ל לרבע ביצה, ועפ"ז קבע הלכה לברך ענט"י על שיעור ביצה בלי קליפתה כבר בשיעור ביצה פחות רביע, ולפי האמת זה אינו, ואין לזה מקור מוסמך, שהרי מהרי"ל גופיה כתב "כמעט", והמציאות מוכיחה שהקליפה כחלק אחד מ-15, והמו"מ שבאחרונים אינו נכתב כדבר מבורר וכהוראה למעשה, א"כ אין בהוראה זו ע"מ לסמוך, והעיקר לילך אחר הבדיקה שנעשית פעם ראשונה ע"י הגרא"ח נאה זיע"א, ולפרש דברי מהרי"ל כפי שכתב לבארו בטוטו"ד, ותול"מ.
ומה גם שמרן זיע"א הוסיף דבלאו הכי לא עבדינן ס"ס בברכות, ועוד שהגרא"ח נאה זיע"א הוכיח כן גם בדעת התוס' והב"י שהקליפה אינה רבע ביצה כפי שסברו להבין מדברי מהרי"ל לפום ריהטא.
אבל כאמור, ההוראה שכן היתה במסורת, לשער רביעית לכוס של ברכה בכמעט מלא ב' קליפות, נשארה מקויימת באופן שאין לערער עליה בעולם.
והכא נמי בנ"ד, ההוראה של ט' דרהם לכזית מקויימת היא דור אחר דור ואין לערער עליה בעולם, ואה"נ אם ע"פ הוראה זו יבואו ללמוד דברים אחרים בהיקש ודימוי מלתא למלתא, יכולים לבא אח"כ ולסתור הדימוי ולבטל ההיקש, אבל את ההוראה שבמסורת אין מקום להזיזה ממקומה ואפילו זיז כל דהוא.
ב. פשוט שיברך! והמורה לו שלא יברך נגד המסורת לפי הבנתי ראוי לגערה כדברי כבודו בריש אמרים!
ולסיום אצרף ג' קבצים,
האחד,
המקור לדברי הרמב"ם "הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה" בדברי המשנה בנגעים ומפרשיה,
שמבואר שם מהמשנה והראשונים "שלא לשמוע קושיות שיש על הוראה המסורה בידינו", כאילו ממש "ראש בקיר"! וגם מדוע.
השני,
פרק אחרון מספר יסוד הקיום למהר"ב אספינוזא שהזכיר ממנו מרן החיד"א,
ובו מבואר בנושא שרצו לשנות מהמקובל והמסור, בדיוק מאותם טענות שבאים המשנים דכאן, ומאותם סברות ושיקולים מדוע אין בזה חשש לשנות מן המקובל וכו' וכו', בדיוק באותה מטבע, (ובעבר עסקתי בנושא שלהם טובא וכתבתי עליו קונטרס שלם, ואצרף גם אותו שמא יהיה לתועלת),
והשלישי,
תשובת מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סי' י,
בנושא שעסק בספר יסוד הקיום, ואחד הקורא את דברי מרן החיד"א בכל תשובתו זו, כאילו אינו מדבר על הנושא שעוסק בו אלא על הנושא שאנו עוסקים בו, יראה נכוחה איך שהכל דומה בדומה ממש אחת לאחת לנידון דידן, וממילא בין יבין את אשר לפניו, איזוהי הדרך ישכון אור בזו שלפנינו.
החותם בידידות ובברכה נאמנה,
ידידו שמעון ללוש ס"ט
נערך לאחרונה:
שלום רב
לא אמרתי קבלו דעתי, והבוחר יבחר האם לילך אחר בירור האמת או אחר המסורה (אם יש כזו...)
וגם יבחר לו האם "אי ידיעה" שכותבים האחרונים בדעת הרמב"ם שאינם יודעים האם הזית קרוב לגרוגרת או רחוק ממנה, נהפכה למסורת שהזית שליש ביצה. (ודע, שזה פשוט שהאחרונים לא הייתה כלל יכולת בידם במציאות לברר את גודלם של הזיתים כדי לדעת מי הוא הבינוני. ורק היום שכל העולם על כף היד יכולים לדעת. צא וראה, ששגם עתה הרבה מהת"ח שדיברתי עימם על הזית בימינו טענו כנגדי שלא ביקרתי בשוק ששם ישנם זתים גדולים כעוג מלך הבשן... וזה מחוסר בדיקה. וא"כ כ"ש האחרונים שהיו בגלות והכירו רק את מקום מושבם, שלא היה שום יכולת בידם לבדוק מי הוא הזית הבינוני האגורי שנשתבחה בו ארץ ישראל)
בינתיים עינינו הרואות, שכל הת"ח שעסקו בזה, במשא ומתן של הסוגיות עצמם (שיש יותר מעשר ראיות שהזית בזמן חז"ל היה קטן, ואין אפילו ראיה אחת לתרופה שהזית היה גדול) והגאונים (שהיו הרבה שנים אחרי חורבן המקדש, ובוודאי שאם נתקטנו הזיתים כבר היה כן בזמנם, ולא רק בזמן התוס' פתאום נתקטנו. וגם הורו מפורש "שאין לומר שנשתנו" והורו שכל אחד עושה כפי ראות עיניו את הזית הבינוני הצומח על העץ ואין צריך ללמוד שיעור מאחר) והראשונים (שכולם כתבו רק מילה אחת "כזית" שפירושו כמשמעו "כמו זית". והרשב"א שמוכח ממנו להדיא שהוא פחות מרבע ביצה (ואין בדבריו שום ט"ס) והריטב"א שכתב שיש "כמה זיתים בגרוגרת" והוא סובר שגרוגרת היא שליש ביצה וא"כ יש לפחות 6 זיתים בביצה לדעתו. וגם כל מי שעסק בזה לא המשיך להעתיק שהרא"ה והמרדכי והתרומת הדשן סוברים כהתוס', כמו שהעתיק כת"ר. כי באמת זו טעות).
וגם יתרץ לנו למה בחר ה' יתברך את פרי הזית לקללו ולהמעיטו יותר משאר הבריות והפירות והביצים שעל פני האדמה, שכולם לפנינו כמו ששיער הרמב"ם. וא"כ מה לנו לתקוע עצמנו נגד האמת הזו ולומר שהזית בלבד נתקטן, ועוד ללכת כך לקולא.
וכ"ש שאין להפוך את "אי הידיעה" של הפוסקים (שהם כותבים שאינם יודעים) "למסורת" שאין לערער עליה. ולהקל על פי אי ידיעה כאשר היום יש לנו ידיעה ברורה.
וכ"ש וכ"ש שלא להפוך את ה"יש אומרים" שהביא מרן בשו"ע הל' פסח לעיקר הדין, הפך דברי הרב הזרע אמת והאחרונים שכותבים להדיא שכל דבריו בהל' פסח הם רק "לחומרא בעלמא לכתחילה", כלשונם. כי מעיקר הדין בוואי ילך מרן כדרכו אחר ג' עמודי ההוראה ורוב הראשונים שגרוגרת שליש ביצה והזית פחות ממנו. ודלא כמו שכתב כת"ר שעיקר הדין לשו"ע הוא חצי ביצה ורק לחומרא כהרמב"ם, כי הוא טעות בדבר משנה.
כמו כן מי שמחמיר כשיטת התוס' הסוברים חצי ביצה, לא ימשיך להשריש את הטעות (בגלל המסורת), כאילו לשיטתם הזית ט' דרהם, שגם זו טעות בדבר משנה לכל מי שלומד. שהרי התוס' דיברו על חצי ביצה בלי קליפתה ולא חצי ביצה של הרמב"ם. ועוד שבכריתות יד. מבואר להדיא שיש ב' זיתים (לפחות) בככותבת שהיא קטנה מביצה (כמבואר בשו"ע תרי"ב ס"א) וא"כ כיצד יתכן שבביצה יש רק ב' זיתים הרי ככותבת הקטנה ממנה יש בה כבר ב' זיתים.
וכל מי שיחקור את האמת, ולא ידחה את הטענות באמת הבניין של המנהג והמסורת, יראה אותה בעיניו. ואז יבחר האם ללכת אחר האמת או אחר המסורת (אם ישנה)
שלום רב לאוהבי תורתך בתפילה שאין למו מכשול.
ולסיום אבקש בקשה אחת: האם יש מישהו המקורב למרן הראש"ל שיכול לסדר לי פגישה עימו בניחותא וביישוב הדעת, כדי לדון לפניו בקרקע בנושא זה לאמיתו, פגישה עימי הקטן, ולא עם שליח שיודע את הסוגיא למחצה לשליש ולרביע.
הרי אם היה היום הסנהדרין, היו מושיבים את כולם לדון ולהכריע בנידון חשוב זה. ולמה לא נעשה כן אנו עם גדולי הדור שלנו?
החזו"א נמצא בקובץ אגרות ח"א מכתב לג, ובארחות איש עמ' עו, והובא באור לציון חכמה ומוסר עמ' נז, ע"ש, וע"ע בספר דרך התלמוד (עמאר, עמ' סו-סז, ובהערה שם). מצורף כאן הנ"ל (חוץ מהאגרות חזו"א שאינו באוצר החכמה).
