נ.ב. צ'אט זה מאושר בנטפרי.
כל מי שכותב כאן אומר את דעתו האישית ולא בא להורות לציבור, כי כאן זה לא מדור 'שאל את הרב', אלא הת''ח כאן דנים כאילו יושבים בבית המדרש זה מקשה וזה מפרק, וכל שהויכוח מתנהל בכבוד אין כאן שום דופי בכך שהדעות חלוקים זה על זה.הכותב לכבודה של תורה, ומוחה בגישה החמורה שנכתבה כאן כנראה מבלי משים ע"י כמה מגיבים לצערנו, שכמה מהם בודאי אם היו מתבוננים יפה מה אומרים המילים שהם כתבו בשאט נפש, היו מזדעזעים לכתוב כך בפורום ציבורי כהוראה לציבור.
לכן אנו מתבטלים לרמב''ם והרשב''א ומרן השו''ע [הלכות ערובין] והגר''ח מוולוז'ין והאבני נזר והחזו''א שהיו גדולי ומאורי הדורות.קצת התבטלות לגדולי הדור!
אמן ואמןאני רואה שיש חבר'ה ת"ח שמקורבים למרן הראש"ל שליט"א והם מגיבים פה ולוחצים על לייק לכותבים ואני אומר למה לא ילכו לשאול אותו ולברר איתו הענין זה חשוב מאד...
לענ"ד אין לראשל"צ זמן לעיין בנושא סבוך שמשנה את המנהג הידוע, יש לראשל"צ ב"ה הרבה דברים לעשות עוד קודם לכן. אולי אחרי גמירת כהונתו כראשון לציון, יתפנה זמן [אגב כך הראשל"צ אמר בעצמו לאחד מידידי שאין לו הרבה זמן לכתוב וכו'. וכ"ש בדבר סבוך שמשנה את המנהג שיש לעיין בו טובא].אני רואה שיש חבר'ה ת"ח שמקורבים למרן הראש"ל שליט"א והם מגיבים פה ולוחצים על לייק לכותבים ואני אומר למה לא ילכו לשאול אותו ולברר איתו הענין זה חשוב מאד...
בזמנו (לפני שנה ויותר) מרן הראש"ל ראה את המאמר של הרב ינון מלאכי (ונדפס בשו"ת יוסף לקח) ועבר על דבריו, ולא הסכים עם דבריו מכמה מילי, ואכמ"ל.לענ"ד אין לראשל"צ זמן לעיין בנושא סבוך שמשנה את המנהג הידוע, יש לראשל"צ ב"ה הרבה דברים לעשות עוד קודם לכן. אולי אחרי גמירת כהונתו כראשון לציון, יתפנה זמן [אגב כך הראשל"צ אמר בעצמו לאחד מידידי שאין לו הרבה זמן לכתוב וכו'. וכ"ש בדבר סבוך שמשנה את המנהג שיש לעיין בו טובא].
ידוע כבר שבדברי כמה מרבותינו הראשונים מבואר שכל עוד יש אור מעט בשמים (אדמומית) עדיין הוא יום.גם מה שמחמירים להוציא שבת לפי ר''ת איך לא העירו [רבי יעקב פראג'י, מהר''ח אבולעפיא ועוד] ממה שעינינו רואות שיצאו כבר הרבה כוכבים.
כדאי לפתוח על זה אשכול חדש, משום שאם יתחילו לדון כאן בענין ר"ת זה לא יגמר, אז נא לא לסטות מהנושא של כזית.דוע כבר שבדברי כמה מרבותינו הראשונים מבואר שכל עוד יש אור מעט בשמים (אדמומית) עדיין הוא יום.
והפולמוס סביב דברי ר"ת ארוך עד למאוד, וישנם שטוענים שח"ו טעה, אך לעומתם יש הטוענים שאין מי שחולק על ר"ת. [ועכ"פ כמדומה שאין כמעט ראשון או גאון שמפורש בו כשיטת הגאונים, ומאידך ברבים מהראשונים מפורש כשיטת ר"ת, וגם בתשובות הגאונים מפורש כר"ת].
וכן עוד דוגמאות מעין אלו.שאלה זו נובעת מהנחה שרווחת בציבור תלמידי החכמים שלא יתכן שעם ישראל בכללותו כולל חכמי ישראל הגדולים יטעו בהלכה, ואם יש טעות כנראה שמשמים רוצים שכך יהיה ואין זו טעות וכדומה, ומחשבה זו מביאה פעמים הרבה לידי סטיה מן היושר בהלכה.
ז"ל ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תצויש לציין לספר החינוך (איני זוכר מ"מ ויש לחפש) שפעמים גורם הי"ת לטעות אחר חכמי הדור וזהו רצונו יתברך.
המסקנא שהסקת והדימוי לנידון דידן ולשאר המקומות אינו נכון.נמצנו למדים שאין זו קושיא.
ואשר על כן עלינו ללכת אחר הוראות חכמי הדור הגם שיש מקום לחלוק.
יש לציין שמדברי הרמב"ן והגר"א משמע שלא יכולים לטעות.ז"ל ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תצו
ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה [ספרי כאן] לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור ממצותם, כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי. ומפני ענינים אלה נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם כת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובין מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים.
הנה מלשונו שכתב "משרשי המצוה לפי שדעות בני האדם חלוקין זה מזה לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, ויודע אדון הכל ברוך הוא שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה ככמה תורות, וכענין שכתבתי במצות אחרי רבים להטות בכסף תלוה בסימן ס"ז [מצוה ע"ח], על כן אלהינו שהוא אדון כל החכמות השלים תורתנו תורת אמת עם המצוה הזאת שצונו להתנהג בה על פי הפירוש האמתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום. ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכוין אל דרך האמת בידיעת התורה". מבואר שאינו על החלטות ומצוות חדשות, אלא על פירוש התורה.המסקנא שהסקת והדימוי לנידון דידן ולשאר המקומות אינו נכון.
החינוך מיירי בסנהדרין של כל חכמי ישראל שעליהם נאמר לא תסור שהם סמוכים וקיים בהם כל דיני רוב ושהמיעוט צריך לשנות דעתו מפני הרוב, וגם מה שכתב החינוך בסוף המצוה שזה נאמר בכל דור ודור - מיירי בכה"ג שישבו חכמי הדור אפילו שאינם סמוכים והחליטו איזה פסק או החלטה שצריך לשמוע להם, אבל בזמננו שספרין פתיחו ויש ראשונים לכאן ולכאן וכבר ידועים דברי מרן זיע"א בהקדמתו לשו"ת יבי"א בענין לחלוק על הגדולים שלפנינו בראיות דשרי, ואדרבה אסור להמנע מלחלוק [וכפי שעשה הוא זצ"ל כבר בצעירותו], ובפרט שיש ראיות חדשות בכמה ענינים שלא עמדו עליהם חכמי הדור ולא ראינו גם לתלמידיהם שעיינו בדבר שסתרו את דבריהם בטענות נכונות, ולכן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
כאן מיירי במחלוקת שהיא כבר קיימת בחכמי ישראל ואין אנו באים לחלוק עליהם מסברא כמו שמדובר במקרה שלו, ולכן אינו קשור לענינינו.ויודע אדון הכל ברוך הוא שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות,
כבר כתבתי דמיירי בכל חכמי ישראל שהתקבצו ותקנו תקנות כמו האייפון בזמננו וכדומה, אבל בנידון דידן והדומים לו שהמחלוקת כבר קיימת בחכמי ישראל, הרשות נתונה ביד כל מי שיש בידו ראיות להכריע, וכך עשו כל חכמי ישראל בכל הדורות עד מרן זצ"ל בכלל. ומעולם לא שמענו שהביאו את החינוך הזה בשביל לסתום פיות החולקים בהלכה בראיות ברורות. והרי הרבה מחכמי ישראל כמו הש"ך והפר"ח והיעב"ץ והגר"א ועוד חלקו על קודמיהם בראיות, ואם דברי החינוך נכונים גם בעניני הלכה כנ"ל - אף שהם גדולים מאוד היה להם להתבטל כמו ר' אליעזר שהיה גדול מאוד ואעפ"כ אסור לו לחלוק על חכמי ישראל, ואיך הם חלקו, וגם החולקים עליהם שקיימו דברי הראשונים לא הביאו את דברי החינוך הנ"ל לסתור דבריהם, וע"כ שאין לערב את דברי החינוך הנ"ל לעניני מחלוקת בהלכה בדורות האחרוניםובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם
סימן האדמומית מופיע סמוך לשקיעה והוא זמן ביה''ש, אבל אדמימות באופק שהוא זמן ''ר''ת'' אין שום דעה כזו.ידוע כבר שבדברי כמה מרבותינו הראשונים מבואר שכל עוד יש אור מעט בשמים (אדמומית) עדיין הוא יום.
אין לחכם אלא מה שעיניו רואות. כל עוד ולא נתקבל מה הדחיות להנ"ל, אי אפשר לעצום את העיניים.בזמנו (לפני שנה ויותר) מרן הראש"ל ראה את המאמר של הרב ינון מלאכי (ונדפס בשו"ת יוסף לקח) ועבר על דבריו, ולא הסכים עם דבריו מכמה מילי, ואכמ"ל.
דברים אלו הם גמרא מפורשת בב"ב קל: - קלא. וכמו שהבאתי בהקדמה לספרי עמוד 7, שכל עוד לא השיב הרב הגדול על טענות התלמיד הקטן, חובה על התלמיד להחמיר כדעתו ולא לסמוך על הרב, אלא שמאידך גיסא חייב הוא גם להמשיך להחמיר כדברי הרב הגדול עד שיתברר הנושא, או מפי הרב הגדול או מפי שאחר חכמי הדור שיכריעו ביניהם, באופן שאין את דעתו של הרב הגדול כגון שנפטר, עיי"ש מפי הראשונים כן באר היטב.אין לחכם אלא מה שעיניו רואות. כל עוד ולא נתקבל מה הדחיות להנ"ל, אי אפשר לעצום את העיניים.
שוב, אני לא עיינתי בנושא, אבל מי שעיין בנושא ויצא לו כך, כל עוד לא קיבל דחיות לדבריו אין לו אלא מה שעיניו רואות.
אדרבה תביא את דברי הראש"ל מדוע לא מסכים להנ"ל. ומדוע כתבת "ואכמ"ל", אם לא כאן מקומו אז היכן?
גם לנקוט כחובה להחמיר נגד המסור והמקובל מרבותינו הוא איסור כל שלא נקבע ע"י חכמי הדורראשית אחזור ואדגיש מה שכבר נתבאר מכמה וכמה מקומות בספרי הק' שהגשתי כאו: שכל דברי הם בדבר החובה "להחמיר" כשיעור כזית בינוני שלנו. ולא ח"ו להקל כי זה מסור רק לגדולי הדור שליט"א. וכמו שהארכתי גם בהקדמה בביאור רב.
אכן חד משמעי זהו עיקר ההבדל! (אך לא כולו)לעצם העניין
לענ"ד ההבדל ביני לבין הרה"ג ר' שמעון שליט"א הוא שאני הקטן סבור ש"אין שום מסורת מדור דור שהזית הוא חצי או שליש ביצה" ואם אכן הייתה מסורת כזו והיינו באים מכח המציאות לעקור את המסורת, פשיטא ופשיטא שהיינו ראויים לגערה כנ"ל.
בדיוק, כבודו סבור שאם אין את כל ה"אילו" הנזכרים, עדין לא היה דיינו כדי ליתן עליו שם מסורת והסותר לזה אינו ראוי לגערה,אך לא כן הוא האמת לענ"ד ואבאר שיחתי:
אילו הייתה גמרא (או ראיה מוכרחת מהגמרא) שזית הוא חצי או שליש ביצה - החרשנו
אילו היו גאונים שכותבים שהזית הוא חצי או שליש ביצה - החרשנו
אילו היה הרמב"ם כותב שהזית הוא שליש ביצה - החרשנו
אילו היה לתוס' מסורת מדורות שלפניהם שהזית חצי ביצה החרשנו.
אבל, וכאן האבל הגדול: שכל ההנחות הנ"ל פשוט לא נכונות אחת לאחת.
אכן כנראה התוס' חולין, וכן התוס' עירובין, רבנו אבי העזרי, המרדכי (תלמיד חבר להרא"ש), הרא"ה (תלמיד הרמב"ן), פסקי התוס' (שאנץ), מהרי"ל, תרומת הדשן, ומהרי"ו, כל אלו נעלם מעיניהם לפי שעה למעלה מ-10 גמרות אלו.ובכן נתחיל מהמסורת בגמרא: לא רק שאין גמרא שאומרת (או שמוכרח ממנה) שהזית הוא חצי או שליש ביצה, אלא להיפך: בענף ז' הבאנו יותר מעשר ראיות "מהגמרא ולא ממחקר" שהזית קטן משליש ביצה. ועוד שבגמרא ברכות לח: מבואר שר' יוחנן שהיה 300 שנה אחר החורבן, אכל זית מליח אחד ובירך עליו ברכה אחרונה. זאת אומרת שלא השתנה הזית ממתן תורה עד 300 שנה אחר החורבן.
אדרבא בוא והבא ראיה מהגמרא שהזית הוא יותר גדול מ 5 סמ"ק ונדון בה.
מי יתן ונראה את הזית הבינוני שלהם, ונעשה כמצוותם. אבל מהמסורת הבהירה שבידינו שהזית חצי או כשליש ביצה מוכח שאין בידינו את הזית הבינוני הפשוט שהיה בדור שלהם. וז"ל רב שרירא גאון בתשובה (אוצר הגאונים ריש ביצה): והאי דקצת רבנן שערו לפי דעתם ביצה (שתירגמוה למשקל), "ולא שערו כזית", וכותבת וגרוגרת (לתרגם גם אותם למשקל), משום דביצה תלויין בה מילי נפישי, קב וסאה ואיפה, ושעור כולהון דמשתערין בכביצה, לפיכך שערוה לפי דעתם, אבל הני שעורים שבקינן לפי דעתו של רואה. ע"כ. ומבואר שהזית הבינוני המצוי ביניהם היה כשיעור זית בינוני של חז"ל.נעבור למסורת מהגאונים: הלוא עמך בית ישראל שלחו שאלה לגאונים "כמה הוא שיעור כזית?" והם השיבו: שהשיעור הוא "זית בינוני" כפשוטו וכל אחד לפי ראות עיניו עושה ואין צריך ללמוד שיעור מאחר ואין לומר שהשתנו" עכ"ל.
ולא כתבו שום שיעור קצוב של חצאי ושלישי ביצה וכדו' אדרבא הורו לשואליהם שהכזית כפשוטו.
לתוס' וסיע' לא היה מסורת אבל כך סברו להלכה,נעבור למסורת מהראשונים: נתחיל מבעלי התוס' הלוא בוודאי לא הייתה להם מסורת, שהרי הממציא של השיטה שהזית חצי ביצה הוא רבינו תם מכח ראיה מהגמרא, והוא עצמו חוזר בו בסוף דבריו כמבואר בתוס' יומא. ורק ר"י שלא קיבל את תירוץ ר"ת נשאר בדעתו שהזית חצי ביצה. אבל לא הייתה שום מסורת מדורי דורות.
גם תוס' רי"ד ותוס' ישנים סוברים שהזית אינו חצי ביצה ודחו את הראיה מהגמרא שהביא ר"ת. וא"כ לא הייתה להם מסורת ברורה.
גם הראבי"ה אע"פ שהיא את הראיה מהגמ' שהזית חצי ביצה מ"מ במקום אחר כתב "אין אנו בקיאים בשיעור כזית"
גם תלמידי בעלי התוס' רבינו שמשון ותלמיד מהר"ם מרוטנבורג כשזכו ועלו לארץ ישראל וראו את הזיתים הקטנים כתבו להעיר שהזית אינו חצי ביצה אלא קטן משישית ביצה.
מר' שמשון שהובא במהרי"ל כל קורא ישר יראה כל בתר אפכא, שהפשוט בדבריו שמהרי"ל ראה זית גדול, ומכח זה ביאר לתלמידו ר' שמשון שמה שראה קטנים באר"י אינם אלא לכבשן, והדברים פשוטים.גם תלמידי בעלי התוס' רבינו שמשון ותלמיד מהר"ם מרוטנבורג כשזכו ועלו לארץ ישראל וראו את הזיתים הקטנים כתבו להעיר שהזית אינו חצי ביצה אלא קטן משישית ביצה.
אמור מעתה שיש כאן מסורת בהירה לפחות מחמש מאות שנה ומהש"ע ועד עתה, ע"פ דעת רבותינו הנקיה הקדושה בקדושת תורה שבע"פ שהם דברי אלקים חיים ממש. (וכ"ש שאין כל "הכרח" לפרכה, אף אם יש נטיה, שלכל ניסיון לפרכה מצאנו מקום ישוב עכ"פ. אבל גם בלאו הכי אין לפקפק במסורת בהירה).אמור מעתה אין כאן שום מסורת קדומה שהייתה לבעלי התוס' אלא ראיה והכרח מהגמא בלבד ועליה יש לדון "האם היא מוכרחת או לא"
מחילה, כלפי ליא?!נעבור לשאר הראשונים: הרמב"ם (שהוא שיטת רוב הראשונים) וכי כתב שהזית שליש ביצה? או האם יש לנו מסורת שהרמב"ם סבר שהזית שליש ביצה?
הלוא הרמב"ם רק כתב "שהגרוגרת שליש ביצה" והאחרונים בסך הכל הוכיחו ממנו שהזית אינו חצי ביצה כהתוס', אלא פחות משליש ביצה כי הגרוגרת גדולה מהזית. רק כתבו שאינם יודעים בכמה הזית קטן מהגרוגרת.
ועתה אמור לי חביבי האם כשהפוסקים אומרים מפורש שהזית פחות משליש ורק הם "לא יודעים בכמה פחות" האם זה נהפך למסורת מדור דור שהזית שליש ביצה להרמב"ם? פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה.
ואם נעתיק כאן רשימה ארוכה של אחרונים שכותבים שלפי הרמב"ם כזית שליש ביצה. האם זה ישנה את האמת הברורה שאפשר להישבע עליה בנקיטת חפץ לפני סנהדרי גדולה "שהרמב"ם סובר שהזית פחות משליש ביצה רק לא יודעים בכמה?"
וא"כ על איזו מסורת מדובר
לענין זית פסק כהתוס', והיא המסורת המדוברת, ולענין גרוגרת לעירוב פסק כהרמב"ם, דלא יצא ממחלוקת וספד"ר לקולא, ולגבי גרוגרת לעירוב אכן אין מסורת כהתוס'. וכבר האריכו האחרונים בביאור הפסקים ואכמ"ל.ועתה נעבור לשו"ע: הלוא גם הש"ע קבע בהלכות עירובין כדעת הרמב"ם שגרוגרת שליש ביצה. ואפשר לברך על שיעור עירוב כדעת הרמב"ם אפילו שלשיטת התוס' היא ברכה לבטלה.
וא"כ השו"ע פסק כאן שהזית פחות משליש ביצה (רק לא ידוע בכמה פחות)
א. בשיעור "ביצה בלי קליפתה" אין כל מסורת, כי גם אין "הוראה" בזה כדי שיפול בה שם מסורת.ולסיום אשאל מהרה"ג ר' שמעון ללוש שליט"א ב' שאלות:
א) הנה בשיעור "ביצה בלי קליפתה" לעניין נטילת ידיים בברכה, כתבו כל האחרונים דור אחר דור החל ממהרי"ל ועד כף החיים ומשנה ברורה (אני מצאתי יותר מעשרים מגדולי האחרונים מעתיקי השמועה אשכנזים וספרדים שכולם סוברים שהקליפה של הביצה היא רבע משיעור הביצה.
עד שבא הגר"ח נאה זצ"ל וחלק עליהם כי מהתוס' והב"י משמע לא כן והמציאות היא שהקליפה היא רק אחד מ 15 מהביצה ולא אחד מארבע. ומרן זצ"ל ביבי"א ח"ט סי' יט כתב שכן הוא ההלכה והשיטה של רבע מהביצה "אינה מצטרפת לספק ספקא כי היא סותרת את המציאות"
ומה כת"ר יאמר על זה? היאך אפשר לסתור מסורת מדור דור ממהרי"ל עד פוסקי אחרוני זמנינו בלי חולק, רק מחמת המציאות ומשמעות תוס' והב"י? האם אין נידון הכזית דומה לזה?
ב) האם כל כך ברור לכת"ר שאין צד שהזית פחות משליש ביצה עד שיורה לשואל שישאל: התחלתי סעודה ואכלתי 5 גרם לחם ואיני רוצה לאכול יותר. האם אברך על שאר המאכלים, על האורז ותפוחי האדמה והעוף, האם כת"ר יורה לו לברך "כי לא אכל כזית"
שלום רבב"ה
גם לנקוט כחובה להחמיר נגד המסור והמקובל מרבותינו הוא איסור כל שלא נקבע ע"י חכמי הדור
אכן "רשאי" להחמיר, אבל לא חייב, וכ"ש שאסור להורות חומרא.
(בכוונה איני מביא כעת מקורות להנ"ל כי אינו עיקר הנידון רק היה חשוב להבהיר עמדות בזה).
אכן חד משמעי זהו עיקר ההבדל! (אך לא כולו)
בדיוק, כבודו סבור שאם אין את כל ה"אילו" הנזכרים, עדין לא היה דיינו כדי ליתן עליו שם מסורת והסותר לזה אינו ראוי לגערה,
אולם אחר האילו, יש לפנינו "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת" בעצם העובדה ש"לפחות" מלפני כחמש מאות שנה, מזמן הש"ע ועד היום, כל חכמי הדורות, אבותינו ורבותינו, מעתיקי השמועה ומנחילי ההוראה, מוסרים את ההוראה מרב לתלמיד, בכתב ובעל פה, בחיבוריהם בתשובותיהם בסידוריהם ובכל דרכי מסירת ההוראה והנחלתה הקיימות בעם ישראל, שיש לתפוס להלכה זית כחצי ביצה דהתוס' בעיקר דינא או לחומרא בדאורייתא, וכשליש ביצה דהרמב"ם לחומרא, דהיא היא גופא מסורת איתנה ומוצקה ובהירה ללא רבב.
ובפרט לדידן בני עדות המזרח שנשמרה בידינו המסורת המדוייקת גם בפועל, ע"פ משקל הדרהם לרביעית ולביצה, ודלא כיתר המקומות שהיו צריכים להתאמץ לעמוד על שיעור הביצה ע"פ האצבעות לשיעור רביעית, או ע"פ הביצים הבינוניות, ולחצות או לשלש אותם כדי להגיע מה שאפשר קרוב לזית ההלכתי, ולכן אף שהיתה להם מסורת לענין כמה צריך להיות הזית ביחס לביצה, אבל התקשו לעמוד על עיקר שיעור הביצה והגיעו לשיעורים שונים.
גם מה שבתוך החיבור כבודו כתב כיו"ב לבאר ש"הקבלה והמעשה" שכתב הרמב"ם, שם איירי על קבלה בידיהם איש מפי איש עד מה שהיה בפועל בזמן הבית שעליו הם דנים, ובנ"ד צריך להיות עד משה רבנו, וכבודו הבין שדוקא זוהי נחשבת מסורת לומר עליה הקבלה והמעשה, ובזה היה סבור לדחות החשש מצד המסורת ולהבין שזו שלפנינו אינה מסורת,
אולם כל מעיין ישר יביט נכוחה בכל דברי רבותינו, שעל מסורת הרבה פחות מקויימת וממושכת מזו רואים בה מסורת ברורה שיש לבטל דעתם והבנתם אליה מטעם "הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה". ומספיק לעשות חיפוש למילים "הקבלה והמעשה" כדי לראות בתוצאות את הנושאים והנידונים, איך שהם מלאים מנידונים שיסודם במחלוקת ראשונים, ורק לאחר מאות שנים שנהגו באיזה מקומות כדעה אחת כשניים ושלושה דורות כותבים שכן נהגו אבותינו וכך קיבלו והקבלה והמעשה וכו' והמפקפק על זה מחינן ליה וכו'. (ולא אלאה את הקורא לצטט את המראי מקומות שעלו לי בחיפוש פשוט בפרוייקט השו"ת, כי ביד כל אדם לראות בעיניו).
וזה מלבד שכבודו לא ביאר תיבת "והמעשה" שכתב הרמב"ם, דקאי על "המנהג" שהביא הרמב"ם, שזהו העמוד השני, מלבד "הקבלה" שהיא המסורת מדורות קודמים איש מפי איש המבוארת שם.
ולגוף הענין כבר בדברי הגאון פתח הדביר ח"א (דף קצו ע"א ד"ה ומכל האמור), מבואר ששיעור כזית כחצי ביצה ט' דרהם "הוא מה שנהגו מימי עולם זקני תורה הללו בעלי תריסין", ושאין מקום לפקפק על זה מכח בדיקות ועובדות הסותרות, ע"ש. וכן רואים שהתייחס לזה מרן זיע"א בשו"ת יחווה דעת ח"ד (סי' נה). בנידון זה עצמו של השיעורים, י"ח דרהם לכביצה, ט' דרהם לכזית, וכיו"ב, ושאין לפקפק על זה כלל, והביא שם לשונות חריפים מגדולי הפוסקים למי שסבור לשנות בזה מן המקובל אצלנו, ע"ש. וגם כתב על זה (בסו"ס נד) שהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה, ע"ש. (ואף שעיקר דבריו שם על שיעור פדיון הבן ושיעור חלה, ועל יסוד משקל הדרהם, אולם אלו הנידונים שעסק בהם שם, חלה ופדיון הבן, אבל כל רואה מבין ברוח הדברים שכלל דבריו אחד הם על כל השיעורים שנמסרו בידינו מרבותינו גדולי הדורות בתרגום למשקל הדרהם, ואף אנו נאמר על משקל דבריו שם "שכבר כתבו האחרונים ששיעור כזית שכתבו התוס' והש"ע וסייעתם, לשערו ביחס לביצה חצי או שליש, לא נשתנה כלל במשך כל הדורות עד זמנינו ועד בכלל, וכן עינינו הרואות אצל כל גדולי הדור שלפנינו שהיו משערים שיעור הזית במשקל הדרהם כחצי או שליש ביצה כל חד לפום שיעורא דיליה, לחומרא או מדינא, (כהרמב"ם או כהתוס'(, כדברי מרן הש"ע, והקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה" וכו' ע"ש.
וזה מתאים למה שכבר הזכירו בעבר כאן ממרן זיע"א שהזכיר בשיעורו שאמנם אומרים שהזיתים הם קטנים וכו', אבל אולי צ"ל שהגרעינים אותו דבר אבל היה לזיתים שלהם הרבה בשר וכדו'. כלומר לא בשביל זה ראה לשנות. שהרי בודאי ראה חיבורים שנכתבו בזה, והרב שאלתיאל עמאר מספר שכמה פעמים הפציר במרן זצ"ל מאד שלא יתכן זית כזה גדול אלא לכל היותר כחמש גרם, וטען לו מכח המציאות ומכח החיבורים, וידוע שכשהיה מדבר עם מרן זצ"ל לא היה טומן ידו בצלחת, ואעפ"כ מרן זצ"ל סירב ולא קיבל!!! הויינו טעמיה כדאמרן ותול"מ.
אכן כנראה התוס' חולין, וכן התוס' עירובין, רבנו אבי העזרי, המרדכי (תלמיד חבר להרא"ש), הרא"ה (תלמיד הרמב"ן), פסקי התוס' (שאנץ), מהרי"ל, תרומת הדשן, ומהרי"ו, כל אלו נעלם מעיניהם לפי שעה למעלה מ-10 גמרות אלו.
אולם רק להזכירו מלשון מהרש"ל בהקדמתו לים של שלמה על מס' ב"ק וזל"ק: עד שהוכרחו וכו' להוסיף ולחבר התלמוד, כולל כל הסדרים בתכלית האריכות המשא והמתן, וכו' שאין להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו. ואף גם זאת, ברוב אריכות פלפול ועומק שלו, קודם מסקנא דשמעתא וסיומא, וגם נשתנו הסוגיות בתלמוד בפנים שונים, עד שידמה לקורא בו, שבמקום אחד מורה לטהור. והשני לטמא ח"ו. או אחד לחיוב, והשני לפטור. וכאלו התלמוד עצמו סותר את בניינו, וניחם על דבריו. ואין אנו יודעים איזה בראשונה ואיזה באחרונה, להיות מסקנא וחיתום גזר דין. אף שבאו הגאונים וכל בעלי ההלכות וקצרו התלמוד, ועשאוהו כסולת נקייה. לא הצילו נפשם מן ההשגה אשר הזכרתי וכו',
ונחזור להתלמוד אשר אנו עוסקים בו, וממנו אנו שותים, לולי חכמי הצרפתים בעלי התוס', שעשאוהו אותו ככדור אחד. ועליהם נאמר דברי חכמים כדרבונות, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום. עד שנראה לנו כאחת, מבלי סותר ומבלי עוקר. אלא סוגיא זו אומרת בכה, וסוגיא זו אומרת בכה, ולא קרב זה אל זה. ונמצא מיושר התלמוד. ומקושר. וכל הסתימות יפושרו. ותוכן פסקיו יאושרו. עכל"ק.
וזכורני מאגרת חזו"א (ונשכח היכן ראיתיה מלפני כעשרים שנה, ומצוה גדולה מי שימצא לי אותה) שהלימוד אשר יקרא לימוד אינו כשדברי מפרש אחד תבין ודברי מפרש שני יקשה לך עליהם ללא מענה, אלא כשתבין את שניהם הדק היטב ותדע ליישב כל הקושיות שעליהם, אז יבא שיקול הדעת להיכן נוטה יותר יושר והוגן הסוגיות והסברא, וזוהי הכרעה, וזה החלק של הלימוד. (אני מקווה שאני מדייק בפרטים השוליים, אבל העיקרון זכור לי בבירור).
מי יתן ונראה את הזית הבינוני שלהם, ונעשה כמצוותם. אבל מהמסורת הבהירה שבידינו שהזית חצי או כשליש ביצה מוכח שאין בידינו את הזית הבינוני הפשוט שהיה בדור שלהם. וז"ל רב שרירא גאון בתשובה (אוצר הגאונים ריש ביצה): והאי דקצת רבנן שערו לפי דעתם ביצה (שתירגמוה למשקל), "ולא שערו כזית", וכותבת וגרוגרת (לתרגם גם אותם למשקל), משום דביצה תלויין בה מילי נפישי, קב וסאה ואיפה, ושעור כולהון דמשתערין בכביצה, לפיכך שערוה לפי דעתם, אבל הני שעורים שבקינן לפי דעתו של רואה. ע"כ. ומבואר שהזית הבינוני המצוי ביניהם היה כשיעור זית בינוני של חז"ל.
לתוס' וסיע' לא היה מסורת אבל כך סברו להלכה,
ולנו ברוך ה' יש מסורת בהירה שהתחילה מהוראתם בקדושה של רבותינו מלפני לפחות כחמש מאות שנה, ע"פ הבנתם הטהורה של בעלי התוס' בעיון סוגיות הש"ס, שכל דבריהם כגחלי אש בקדושת תורה שבעל פה, ודברי אלקים חיים המה ממש שניתנו למשה בסיני, כמבואר בירושלמי ומדרשים, ומפורש בריטב"א (נז.) שחילק בין טעות במציאות מכח "שמיעה לא נכונה" דחשיב שקר, לטעות במציאות מצד "הבנה ע"י עיון" דהוו דברי אלקים חיים, ובעירובין (יג: ) כתב שכן הוא אצל החכמים שבכל דור ודור דחשיבי דא"ח, ושיש טעם סוד בדבר. וזה מוסבר בדברי המקובלים (מהשל"ה הקדוש ח"א דף יח ע"ד עד יט ע"ג, ועד הים של שלמה בהקדמה למס' ב"ק, ובעל הבני יששכר בטיול בפרד"ס, ועוד ועוד), אפילו על שמאל שהוא ימין.
מר' שמשון שהובא במהרי"ל כל קורא ישר יראה כל בתר אפכא, שהפשוט בדבריו שמהרי"ל ראה זית גדול, ומכח זה ביאר לתלמידו ר' שמשון שמה שראה קטנים באר"י אינם אלא לכבשן, והדברים פשוטים.
ועל תלמיד מהר"ם י"ל בפשיטות שראה גם בצרפת אלא ששם היו גדולים ולכן הוקשה להם אבל כשראה שבירושלים יש קטנים אמר שלפ"ז יש ליישב דהיינו דלא כתירוץ ר"ת, אבל לעולם תירוץ ר"ת כדקאי קאי גם מצד עצמו, כמו שקיבלוהו ר"י וראבי"ה והרא"ה וכל סיע', והם הוצרכו לתירוץ שלהם על קושיא זו, והוא תירוץ טוב לכשלעצמו.
אמור מעתה שיש כאן מסורת בהירה לפחות מחמש מאות שנה ומהש"ע ועד עתה, ע"פ דעת רבותינו הנקיה הקדושה בקדושת תורה שבע"פ שהם דברי אלקים חיים ממש. (וכ"ש שאין כל "הכרח" לפרכה, אף אם יש נטיה, שלכל ניסיון לפרכה מצאנו מקום ישוב עכ"פ. אבל גם בלאו הכי אין לפקפק במסורת בהירה).
מחילה, כלפי ליא?!
הרי כבודו מודה שברמב"ם לא מבואר כמה הוא הזית, והוא בודאי פחות משליש, א"כ על כבודו מוטלת חובת הביאור מה ראו על ככה "כל" גדולי הדורות חכמי הספרדים במצרים ואר"י סוריה ולבנון לוב וכו' וכו' וכל אגפיהם לנקוט בדעת הרמב"ם כשליש ביצה היפך ממה שרואים בעיניהם מידי יום ביומו זיתים טריים ועסיסיים קטני קטניים כפליים ויותר מיוצא'י מצריי'ם?! הלו היה להם לומר די לנו לקבל דברי התוס' לפי שער מקומם, אבל במקומינו אנו הזיתים כמאה עדים לדעתו של הרמב"ם, שהם הרבה פחות משליש?! והרי אנו מכירים את חכמי הספרדים הפרי חדש הזרע אמת ועוד ועוד ארייתא גברוותא כשיש להם קושי על דברי הראשונים והרמב"ם שאינם שותקים ומבארים התימה טובא, ואעפ"כ כאן כולם אחזו בפלך השתיקה כאילו כל צהריים מקבלים זית אחד בגודל שליש ביצה ואחד בגודל חצי ביצה ולא נותר אלא להגיד שלזה התוס' התכוונו ולזה הרמב"ם התכוון?! כך שככל שכבודו יגדיל וירחיב ויעמיק התימה מגדיל הפרכא על כל דבריו מתחילתם ועד סופם!
אולם לדידי זעירא אי מהא לא ארייא, ויש ליישב בג' אופנים:
א. שבלאו הכי בעיקר הדין כבר פסק לנו מרן הש"ע כחצי ביצה וכך המסורת לעיקר הדין, ולא נותר לאחרונים לדון אלא אם יש מקום להחמיר כהרמב"ם בתורת חומרא, ולזה לא שתו לבם אלא כלפי הראיות מן הסוגיות כמו שעשו הפר"ח הזר"א המטה יוסף ועוד מגדולי רבותינו ששקלו וטרו טובא מן הסוגיות האם חצי או שליש, (ולא מן הפרדסים ומן העצים), ודי להם להחמיר כפי העולה מן הסוגיות דהיינו עד שליש ולא פחות.
ב. שראו והבינו בחוש ממסורת ההוראה שנתקבלה ע"י רבותינו ענקי רוח מאורי הדורות ע"פ דברי בעלי התוס', שמהמציאות אין לדון על הזית, שיש פנים לכל גודל, או בגלל שהעיקר לדינא "אגורי" והוא נכחד, או בגלל שהאגורי אינו לדינא אבל עכ"פ "בינוני של זמן חז"ל בעינן", ואף שלא נשתנו סו"ס אפשר אותו זן נכחד, או שהגרעין לא נשתנה אבל הבשר הוי מצטמק ורע לו בירידת הדורות, וכפי שצידד מרן זיע"א בשיעורו השבועי בלוין כבדרך אגב. וממילא אין להוכיח ולהצביע על הזית של הרמב"ם ולא מידי.
ג. או בגלל שהבינו מכח הנ"ל, שהמושג "זית בינוני" לפחות מהראשונים והלאה ובכללם הרמב"ם, הוא "מושג של שיעור הלכתי" שהיה ידוע, ואינו במובן של פרי הזית עצמו שנמצא על העצים, כמו שאכן נוכחנו לאחרונה מן המקורות בראשונים ואחרונים (ואף הגיעו לזה לאחרונה כמה חוקרים) לגבי המונח "דרהם", שאין הכוונה ל"מטבע הפיזי שבו היו קונים" באותם תקופות, אלא למונח מסחרי של יחידת משקל שנקבעה בתחילתה לפי משקל בסיסי של הטבעת דרהם מסויים, וכך הבינו והשתמשו כל הפוסקים מהרמב"ם ולפניו ועד דורנו אנו במונח "דרהם", וחוסר ידיעה זה הוא שגרם לחוקרים בדורנו לחשוב שהדרהם השתנה, כי הסתכלו על מטבעות מההסטוריה, ולא ידעו שהוא מונח מסחרי של שקילה ולא הכוונה למטבעות עצמם. אע"פ שלשון הרמב"ם בזה בהלכות ביכורים פ"ו הטו "חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה", ע"כ. וכבר הרחבנו בזה במקו"א.
לענין זית פסק כהתוס', והיא המסורת המדוברת, ולענין גרוגרת לעירוב פסק כהרמב"ם, דלא יצא ממחלוקת וספד"ר לקולא, ולגבי גרוגרת לעירוב אכן אין מסורת כהתוס'. וכבר האריכו האחרונים בביאור הפסקים ואכמ"ל.
א. בשיעור "ביצה בלי קליפתה" אין כל מסורת, כי גם אין "הוראה" בזה כדי שיפול בה שם מסורת.
המסורת מדור דור ממהרי"ל ועד פוסקי זמנינו ועד בכלל, כולל הרב שיעורי תורה ומרן ביבי"א ח"ט, היא מ"ש מהרי"ל בסדר ההגדה וז"ל: כל כוס צריך שיחזיק כמעט מלא שני קליפות ביצה, דהיינו רביעית הלוג, עכ"ל. כלומר, שבשביל לצאת י"ח ד' כוסות בשתיית רביעית, שהיא ביצה ומחצה בקליפתן, ימלא בכוס כמעט שני פעמים שממלאים מים בחלל של קליפת הביצה שהסירו ממנה את התכולה. ועל הוראה זו שנמסרה דור אחר דור בנו"כ של הש"ע ועד היום, אין חולק, שאם רוצה לשער באופן זה לרביעית של מצוה יעשה כך ויצא ידי חובה בודאי.
ואת דברי מהרי"ל הללו, שמהם עולה לפום ריהטא שקליפת הביצה שיעורה רבע ביצה, כתב הגר"ח נאה זיע"א ליישב עם המציאות שקליפת הביצה עולה בפועל כחלק אחד מ-15 מהביצה, דמוכרח לומר דאין כוונת מהרי"ל שהקליפה היא רביע, אלא דלרווחא דמלתא נקט "כמעט" מלא ב' קליפות, ולא נחית לצמצם, שכך בודאי יש רביעית ללא חשש.
ונמצא שדברי הגר"ח נאה זיע"א אינם לסתור את המסורת אלא לבאר את המסורת ותו לא מידי.
ומה שאחרונים רבים הביאו דברי מהרי"ל בתוך המו"מ שלהם בנידוניהם, ללמוד ממנו שע"פ חשבונו יוצא שקליפת הביצה מחזקת רבע הביצה, זהו חשבון שעשו תו"כ מו"מ בכל מיני נידונים ע"מ ליישב קושיות ולדחות טענות שיש על התוס' או על הרמב"ם בשיעור הזית או הגרוגרת או בשיעור ב' סעודות וכדומה, ובין הצדדים והאפשרויות צידדו עוד שלפי היוצא מדברי מהרי"ל שקליפת הביצה רבע ביצה יש ליישב או לדחות וכדו' בכל מיני דרכים נוספים, עי' עליהם, אבל לא הסיקו עפ"ז שום הלכה, רק צידדו לבאר את השיטות הקיימות, וגם דבריהם לא נאמרו כהוראה לסמוך עליה, וגם ניכר מדבריהם ובחקם הוא מפורש שלא כתבו ע"פ בדיקה, כי אם "לפי מ"ש מהרי"ל", כמבואר בדבריהם, ונמצא שאין כאן הוראה במסורת על שיעור קליפת ביצה, אלא הוראה על שיעור שבודאי מחזיק רביעית, והיא נשארה מקויימת, ותו לא מידי.
ולפי שהרב כה"ח נמשל אחר המו"מ שבפוסקים ע"פ רהיטת דברי מהרי"ל שכאילו שיעור קליפת ביצה קצוב במהרי"ל לרבע ביצה, ועפ"ז קבע הלכה לברך ענט"י על שיעור ביצה בלי קליפתה כבר בשיעור ביצה פחות רביע, ולפי האמת זה אינו, ואין לזה מקור מוסמך, שהרי מהרי"ל גופיה כתב "כמעט", והמציאות מוכיחה שהקליפה כחלק אחד מ-15, והמו"מ שבאחרונים אינו נכתב כדבר מבורר וכהוראה למעשה, א"כ אין בהוראה זו ע"מ לסמוך, והעיקר לילך אחר הבדיקה שנעשית פעם ראשונה ע"י הגרא"ח נאה זיע"א, ולפרש דברי מהרי"ל כפי שכתב לבארו בטוטו"ד, ותול"מ.
ומה גם שמרן זיע"א הוסיף דבלאו הכי לא עבדינן ס"ס בברכות, ועוד שהגרא"ח נאה זיע"א הוכיח כן גם בדעת התוס' והב"י שהקליפה אינה רבע ביצה כפי שסברו להבין מדברי מהרי"ל לפום ריהטא.
אבל כאמור, ההוראה שכן היתה במסורת, לשער רביעית לכוס של ברכה בכמעט מלא ב' קליפות, נשארה מקויימת באופן שאין לערער עליה בעולם.
והכא נמי בנ"ד, ההוראה של ט' דרהם לכזית מקויימת היא דור אחר דור ואין לערער עליה בעולם, ואה"נ אם ע"פ הוראה זו יבואו ללמוד דברים אחרים בהיקש ודימוי מלתא למלתא, יכולים לבא אח"כ ולסתור הדימוי ולבטל ההיקש, אבל את ההוראה שבמסורת אין מקום להזיזה ממקומה ואפילו זיז כל דהוא.
ב. פשוט שיברך! והמורה לו שלא יברך נגד המסורת לפי הבנתי ראוי לגערה כדברי כבודו בריש אמרים!
ולסיום אצרף ג' קבצים,
האחד,
המקור לדברי הרמב"ם "הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה" בדברי המשנה בנגעים ומפרשיה,
שמבואר שם מהמשנה והראשונים "שלא לשמוע קושיות שיש על הוראה המסורה בידינו", כאילו ממש "ראש בקיר"! וגם מדוע.
השני,
פרק אחרון מספר יסוד הקיום למהר"ב אספינוזא שהזכיר ממנו מרן החיד"א,
ובו מבואר בנושא שרצו לשנות מהמקובל והמסור, בדיוק מאותם טענות שבאים המשנים דכאן, ומאותם סברות ושיקולים מדוע אין בזה חשש לשנות מן המקובל וכו' וכו', בדיוק באותה מטבע, (ובעבר עסקתי בנושא שלהם טובא וכתבתי עליו קונטרס שלם, ואצרף גם אותו שמא יהיה לתועלת),
והשלישי,
תשובת מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סי' י,
בנושא שעסק בספר יסוד הקיום, ואחד הקורא את דברי מרן החיד"א בכל תשובתו זו, כאילו אינו מדבר על הנושא שעוסק בו אלא על הנושא שאנו עוסקים בו, יראה נכוחה איך שהכל דומה בדומה ממש אחת לאחת לנידון דידן, וממילא בין יבין את אשר לפניו, איזוהי הדרך ישכון אור בזו שלפנינו.
החותם בידידות ובברכה נאמנה,
ידידו שמעון ללוש ס"ט
החזו"א נמצא בקובץ אגרות ח"א מכתב לג, ובארחות איש עמ' עו, והובא באור לציון חכמה ומוסר עמ' נז, ע"ש, וע"ע בספר דרך התלמוד (עמאר, עמ' סו-סז, ובהערה שם). מצורף כאן הנ"ל (חוץ מהאגרות חזו"א שאינו באוצר החכמה).וזכורני מאגרת חזו"א (ונשכח היכן ראיתיה מלפני כעשרים שנה, ומצוה גדולה מי שימצא לי אותה)