האמת אומר שלא קראתי את דבריך, כי אתמול מאוחר בלילה הגעתי לסיכום הסוגיא והעדפתי להעלות את הדברים מיד לפורום כאשר החומר מונח אצלי היטב, אך מאת השם היתה זו ששנינו כתבנו את אותם הדברים. ויש לציין שהרב שמעון ללוש הי''ו צדק במה שכינה סוגיות אלו בלשון אלו ואלו וכו', ואנו צדקנו שהאמת היא אחתו והיא המכרעת, כי מה שאמרו 'דברי אלקים חיים' אין הכונה ששניהם אמת לפי המתבאר.
כבודי לא "סבור" אחרת, הוכחתי מהחיד"א שאין "חולקים" ע"ז, אלא מביאים פירושים "נוספים", וכולם חיים וקיימים, מר אמר חדא ומר אמר חדא, וההוכחה שלי מדברי מרן החיד"א הללו בעצמם, שהרי הביא ג' פירושים אלו לפרש את ג' טענות ר' אליעזר, זאת אומרת שמבין מרן החיד"א שר' אליעזר סבר את שלושת הפירושים והיה צריך לדחות את כולם במחלוקתו עם חכמים.
הריטב"א בכתובות מדבר על "טעות" בהבנת האמוראים במחלוקת התנאים, ולא על "פירוש" התורה במידות שנדרשת בהם!
הריטב"א בעירובין יג: כותב להדיא דבריו על מחלוקת "החכמים שבכל דור ודור", ומסיים שעל דרך האמת יש סוד בדבר!
השל"ה הקדוש כתב לבאר "דברי הריטב"א הללו", על מחלוקות החכמים "שבכל דור", שעל דרך האמת יש "סוד בדבר", וכותב שאת הסוד הזה יבאר ע"פ המקובלים הראשונים!
מהרש"ל בהקדמתו ליש"ש ב"ק כותב להדיא שדבריו הם מחלוקות של כל החכמים עד דורו הוא שכולם דברי אלקים חיים אף שהדעות הפכיות וכו' ומסביר ההגיון שבזה!
הבני יששכר מביא דוגמאות מוחשיות של מחלוקות ראשונים בביאור הסוגיות ומפרש כל אחד את בחינתו ע"ד הפשט, הרמז, הדרש, והסוד, ומבאר שנפשם בשמים יודעת וכו'.
כבר כתבתי, זה לא ויכוח מה הפשט בלשון רש"י או הרמב"ם, זה דיון מהותי ביסודות הגישה שלנו לתורה שבעל פה, א"א לשער ולדחות בגילא דחיטתא בדברים העומדים ברומו של עולם, יש להתיישב ו"ללמוד" דברי רבותינו במדרשים שהזכרתי, ואח"כ דברי הראשונים שהביאום, ודברי רבותינו גדולי האחרונים שפירשום ע"ד הפש וע"ד הסוד, ואז תהיה תמונה ותפיסה יותר מוצקה בכל היחס והגישה. מי שמייחס לדברים אלו כאילו עוד קושיא מאיזה מקור שננסה להסתדר איתו בתירוץ כזה או אחר, ההפסד כולו שלו, זה מצער, אבל אין מה לעשות. אנחנו את שלנו הודענו ונמשיך להודיע, ולפחות את נפשנו, ונפש מי שיתעורר ללמוד הדברים על ידינו, הצלנו.
זה טוב כאשר חידשתם משהו, ולדעתכם חידשתם לתוס' את המציאות. אבל האם חידשתם משהו לכל רבותינו מבעלי הש"ע ועד היום?! הם לא ראו זיתים?! גדולי אומתנו חכמי ירושלים וחכמי צפת וחכמי אלכסנדריה של מצרים כחמש מאות שנה ועד היום הזה לא ראו זיתים של אר"י סוריה ומצרים?! מרן החיד"א שהסתובב כמעט בכל המדינו שישבו בהם יהודים לא שם לב שבכולם אין זיתים שמתקרבים לו' דרהם וכ"ש לט' דרהם כפי שהורה להלכה בשניים מחיבוריו כדעת התוס' (כנראה ע"פ המנהג).
אז מה בעצם חידשתם להם? שבדקתם גם בקולומביה וקזבלנקה ועוד כמה מקומות ששם הם עדין לא היו וגם שם לא היו זיתים יותר גדולים?! וכי זה ישנה את הכרעתם?!
אני סבור, שמכיון שדברי התוס' יצאו להם מחקר בינתם בסוגיות, נמצא שחוצבו ע"י נשמתם מתורה שבע"פ שמקור חוצבה בתורה שבכתב, ולכן הם המשך הקול גדול ולא יסף דמתרגמינן ולא פסק במה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שקיבלו נשמותיהם בסיני, כמבואר כ"ז בפרוטרוט במדרשים שהעתקתי לעיל, והם הם דברי אלקים חיים שהשתלשלו בכל מיני תמורות ובחינות כמבואר בשל"ה ובמהרש"ל הנזכרים ע"פ המדרשים הנ"ל בצורה ברורה ומפורשת, ע"פ רבותינו הראשונים פשטנים ומקובלים. (ונכון "ללמוד" דבריהם לא רק לקרא, התועלת רבה ועצומה מללמוד דבריהם כהוגן, וכפי הראוי לסוגיות מהותיות וחשובות כאלו), ויש בהם כל תוקף קדושת תורה שבעל פה ונצחיותה, ולכן כשנוהגים על פיהם עושים כתורה וכהלכה, דהיינו כרצון הי"ת וכוונתו במסירת התורה, (לא כהבנתנו איך לדעתנו היתה צריכה להיות אופן מסירת התורה והוראת ההלכה). וכל עוד לא ישבו חכמי הדור ויכריעו אחרת לית דין צריך בשש, ואין לחוש שאוכלים בלא ברכה אחרונה וכו', וכ"ש שהעושים היפך הדין והמנהג שנקבע מדורי דורות לפי כללי הפסיקה וההוראה, שמבטלים בזה כמה וכמה מצוות של תורה ודרבנן שאוכלים פחות מהחיוב, ומברכים לבטלה כמה ברכות אחרונות, והכל הוא היפך כוונת נותן התורה ורצונו בדרך הוראתה.
הסיבה שאני מזכיר את הנידון של או"א דא"ח, היא כנגד הצד הטוען שלפי הטענות החדשות מהמציאות וכו' "דברי התוס' מתבארים שאינם צד בהלכה כלל", זאת אומרת לא שיש צד כזה, רק אנו נכריע כמו צד שנראה יותר, אלא אין צד כזה ולכן חייבים להכריע כמו האמת ולא לילך שולל אחר דעת התוס' שנתבררה שאין לה מקום כלל, ולהפסיק להשריש הטעות וכו', ושזה לא בכלל שני העמודים הגדולים שהזכיר הרמב"ם שהם "הקבלה" ו"המעשה", דהיינו המסורת ומנהג העולם, כי זה בכלל טעות. ועל מחשבות אלו ואמירות כאלו שנכתבו כאן שוב ושוב אני כותב את אלה הדברים.
והרי אם היינו מסכימים שדברי התוס' יש בהם ממש והם צד, אלא שהיו המחדשים מעלים שהנתונים והמקורות וכו' מטים את משפט ההכרעה להורות למעשה להיפך, כלומר או"א דא"ח אבל צריך להכריע שהזית הוא קטן דלא כהתוס', א"כ לא היו מזדעקים שאל לנו לילך שולל ויש כאן הצלה גדולה וכו', אלא היו רגועים שמנהג העולם כדעת התוס' שהיא דעה לעצמה, ויש להם על מה שיסמוכו, אלא שאם יש חכם שבידו לשנות המנהג לטובה כתורה יעשה אם ישנה את המנהג לטובה. וו לא מידי. וכמו שסומכים על המנהג לברך אפילו כיחידאה ולא חיישינן לאיסור ברכה לבטלה החמור כ"כ, אלא שאם יש חכם שבידו לשנות המנהג לטובה בשלום ובמישור כתורה יעשה אם ישנה, אבל בינתיים אין כאן חמס ועושק, אין כאן טעויות ומכשולות, רק מנהג שנסמך על המיעוט היפך מה שראוי להיות ע"פ הרוב.
אם זוהי כוונתכם בדבריכם, אז אכן אין כאן מחלוקת, וכל דברי בענין או"א דא"ח אינם ענין לכאן, ואף אני מצטרף אליכם שמן הראוי להשתדל להביא את הדברים בפני חכמי הדור ליתן את הדעת על הנתונים והמקורות של מי שעסק בזה טובא, ולבחון אם יש בהם כדי הטות משפט ההוראה ממה שנהגו עד עתה, ואם אכן כן, אז מסתמא עוד שקול ישקלו מהם ההשלכות הצפויות בשינוי כזה מהותי בהוראה, ואם יעלה בשקל הקודש אשר להם שראוי יותר לשנות על אף השלכות שעלו בדעתם, כך יכריעו וכך ינהיגו הלכה למעשה, כפי הרוח אשר תנוח עליהם מאת ה' מן השמים, שהי"ת לא יעזוב חסידיו.
אבל כל עוד שזה לא קרה, אין צורך להסתער ולהזדעק ולהזהיר נגד מנהג העולם מדורי דורות במסורת בהירה איש מפי איש ע"י גדולי מנחילי ההוראה שבכל דור ומנהג פשוט של כל ישראל לשער הזית כהתוס' שהוא חצי ביצה, והמנהג הממוקד יותר בקרב בני עדות המזרח בכל מקומות מושבותיהם לנקוב עליו משקל ט' דרהם כפי המנהג וששה דרהם כהרמב"ם כשהוא לחומרא.
עמוק מדאי בשבילי, האלשיך הקדוש מבאר ששני הצדדים שבמחלוקת אף שהם הפכיים שניהם דברי אלקים חיים ואורות עליונים, אלא שלענין מעשה יש כללי פסיקה, וכפי שכתבת בעצמך מיד בשורות הבאות.
אבל אינו כותב ששייך שיתברר שצד אחד אין לו עוד מקום בעולם, ואינו דברי אלקים חיים, ואינו אמת, כפי שרצית להוציא ממנו שהוא לא סובר כהריטב"א, אלא רק הזכיר שאינו להלכה כמבואר בעירובין יג:, אבל עיקר חידושו לומר שאף שאינו להלכה אבל הוא אמת וקודש לעצמו. ולכן כשאנו דנים על מנהג העולם שהושתת ע"פ דעה שכעת אנו סבורים לדחותה מהלכה לפי שיקולים שנתחדשו, לא שייך לומר שהמנהג הוא מכשול ואין לנוהגים כמותו על מה שיסמוכו ואינו נחשב מנהג ואינו בכלל הקבלה והמעשה, רק שייך לומר שיש כאן צדדים לשקול אם לשנות המנהג אף שאם לא ישנו המנהג עד כי יבא שילה עדין בודאי יש להם על מה שיסמוכו, ואף אם לא ידעו ליישב הקושיות והטענות, והוא ק"ו ממאי דנקטינן לגבי מנהג המון העם אם אינם נביאים בני נביאים הם.
כבר הזכרתי שגם רש"י מסביר מה רב פפא בא לחדש על הדוגמא של מחלוקת ריב"ל וריו"ח "בכוונת ר' יוסי ור' יהודה שבמשנה", שהם בשר ודם ולא שייך שיכוונו לב' דברים כיון שהם סותרים זה את זה, ואיך א"כ מבאר רש"י ברב פפא ששייך לומר גם על דברי ריב"ל בהבנת ר' יוסי ור' יהודה, וגם על דברי ריו"ח בהבנת ר' יוסי ור' יהודה, ששניהם אמת ואין אחד מהם שקר אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים?!
אלא שכבר התוספות על המקום העירו הערה זו ופירשו את דברי רש"י כדברי הריטב"א בדיוק, שכל עוד הויכוח הוא מצד "המציאות", האם "כך אמר" או "כך אמר", אחד מהם טועה, אבל אם המחלוקת היא מחמת שזה הבין ש"כך מסתבר שהתכוין" וזה אומר ש"כך מסתבר שהתכוין", בזה אפילו שר' יוסי ור' יהודה לא התכוונו לשתי הכוונות, אבל שני החכמים שנחלקו בהבנת דבריהם דבריהם דברי אלקים חיים, אפילו שלא יתכן שלשניהם התכוונו. זאת אומרת כך מבארים בהכרח התוס' את הפירוש של רש"י. וזהו שכתב הריטב"א את פירושו והזכיר שמחמת כן ביאר רש"י מה שביאר, ופשוט.
ואדרבא אם אתה סבור שרש"י סובר שבמחלוקת בהבנת חכם אחד מהחולקים בודאי משקר כי החכם לא התכוין לשניהם, תצטרך לבאר כיצד א"כ רש"י כותב שדברי ריב"ל וריו"ח שניהם אמת ודברי אלקים חיים אף שנחלקו בכוונת ר' יוסי ור' יהודה שבמשנה, שבודאי הם לא התכוונו לשני הפירושים.
ראשית, רש"י לא נקט שפעמים שזה "אמת" ופעמים שזה "אמת", אלא שפעמים ש"טעם זה שייך" ופעמים ש"טעם זה שייך", וזה הבדל מהותי!
לענ"ד הקביעה שרש"י תולה את העיקרון של חד מנייהו משקר, ב"אם יש פעמים שזה שייך ופעמים שזה שייך", היא סותרת למה שרש"י פירש שיחתו מתי אמרינן חד מנייהו משקר, (כשטוענים "כך אמר פלוני"), ומתי אומרים שאין כאן שקר, (כשכל אחד אומר דעתו וסברתו ונותן טעם לדבריו ומדמה למקום שסבור לדמות). רש"י מפרש להדיא שהחילוק תלוי רק אם נחלקו בהבנה בלימוד, שאז "אין כאן שקר" כלשונו, או התווכחו בעדות עובדתית גרידא, דחד מנייהו משקר.
עוד לפי דבריך תצטרך למצא "בכל מחלוקות ב"ש וב"ה" היאך זמנין דשייך האי טעמא דפסול, אסור, טמא, וזמנין דשייך האי טעמא דכשר, מותר, טהור, ולכשתמצא נ"מ בכל אלו, בודאי תוכל על נקל למצא גם נ"מ כיוצא בהם בין אם הזית חצי ביצה או כשליש ביצה (ואם תרצה תכניס גם את הדעה המחודשת אם הוא כזית של זמנינו), ותאמר בהם זמנין דשייך האי טעמא וזמנין דשייך האי טעמא, וחזרנו לדין שאלו ואלו דברי אלקים חיים!!!
ותדע לך, שהרי כל הפוסקים הבינו שמחלוקת התוס' והרמב"ם בגודל הזית היא בכלל דעות מקויימות שאין כאן שקר ואמרינן בהו "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ולכן נקטו לתפוס כחד ולהחמיר כאידך, והסתמכו בשעה"ד על הדעה החולקת וכדומה, ומוכח מכל הפוסקים בחמש מאות שנים האחרונות, או שלא תלו את העיקרון של "אלו ואלו דא"ח ואין כאן שקר" ב"זמנין דשייך האי טעמא וזמנין" וכו', או שראו גם במחלוקת זו דאכן "זמנין דשייך האי טעמא וזמנין דשייך" וכו', והלכך דון מינה ואוקי באתרין.
עבור החפץ לעמוד על עיקר ביאור דברי רש"י לענ"ד אעתיק כאן לשונו עם ביאור בצמוד ללשונו במוסגר: מאי קמ"ל (א.ה. רב פפא), בהא דאמר "אי לאו דקאמר רבי אבהו" וכו', האמר רבי אבהו, ואיהו לא בעי לאיפלוגי עליה, "ולמאי הלכתא" אשמועינן דאי לא אמרה רבי אבהו הוה ניחא ליה לדידיה לפרושי בענין אחר: הא קמ"ל, דהיכא דאשכחן אמוראי דפליגי אהדדי כל חד אליבא דנפשיה, ותרי אמוראי אחריני דפליגי בפלוגתא דהנך אמוראי, ואית לן לפרושי מילתא בתרי לישני, חדא מינייהו דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו, שכל אחד אומר סברא שלו, "כגון רבי יוחנן ורבי יהושע", ואינך תרי אמוראי אליבא דחד לא מיפלגי, אלא אמרי חדא מלתא. וחדא מן לישנא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד, "כגון רב דימי ורבין", ומשויא מלתא דתרי אמוראי קמאי חדא מלתא, שבקינן ההיא לישנא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד, ונקטינן ההיא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו (א.ה. כגון רבי יוחנן ורבי יהושע), דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני, (א.ה. כגון רב דימי ורבין), חד מינייהו משקר, אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא, אין כאן שקר, דכל חד וחד סברא דידיה קאמר, מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא, מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא, (א.ה. ולכן מה ששאל המקשה בגמ' מאי קמ"ל רב פפא, כלומר "למאי הלכתא אשמועינן דאי לא אמרה וכו'", התשובה היא שנדע שכך יש להעדיף לפרש במחלוקות החכמים, שאז אין כאן שקר כאמור, שהרי כל אחד אמר דעתו, ויש בזה נ"מ הלכתית, והיא), "ואיכא למימר" אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט. (א.ה. משא"כ אם נפרש דפליגי אליבא דחד, חד אמר כך אמר פלוני וכו', אחד מהם ודאי אומר שקר, ו"ליכא למימר" או"א דא"ח, אלא נלך אחר מי שנראה שהצדק עימו בלבד, ואת השני נזנח אף כששייך הטעם של הדעה שהציג, שהרי אין דעה כזו). עכל"ק.
ומבואר שהצדדים הם, האם נחלקו מה אמר פלוני, שאז אחד אומר שקר, או מה נראה להם עצמם לפי הבנתם, שאז אין כאן שקר, ומכיון שאין כאן שקר, שייך לומר את המושג אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי זו סברתם והבנתם של החכמים, ולא רק סיפור עובדתי ששמעו שכך היה. ואחר שאנו אומרים ששייך לומר בזה אלו ואלו דברי אלקים חיים, א"כ יש לזה השלכות, שפעמים שייך טעם זה ופעמים שייך טעם זה, ומכיון ששניהם דברי אלקים חיים אזי יש להתחשב בכל אחד מהם בשעה שהוא שייך.
האמת אומר, איני רואה שום קושי או דוחק בביאור זה, אני רואה כאן קריאה פשוטה. אמנם הסוגיא מאד מורכבת, ודברי רש"י באו בארוכה, ומה שציינת לעיל מדברי רש"י הם רק סוף דבריו, ולכן קשה או כמעט מן הנמנע לעמוד על כלל כוונתו בסיום דבריו הללו, אבל כשרואים את התמונה בכללותה, ומבינים את כל המסלול של רש"י צעד אחר צעד מה הוא בא לומר, רואים שזוהי כל כוונתו בסיום דבריו הללו, לבאר "למאי הלכתא" האם נפרש את מחלוקתם אליבא דנפשייהו או שנפרש אותה אליבא דחד, שבזה התחיל כל הצורך להיכנס לזה.
רבנו האר"י גם הוא נמנה על כת החכמים והיה פשטן לפני שהיה מקובל וכשאמר "חס ושלום" לומר שאחד חול אלא שניהם אמת ודברי אלקים חיים אינו דוקא ע"פ הקבלה אלא גם לפי הפשט, זהו הנלע"ד בבירור! שיקום חכם ויוכיח אחרת! וכבר עמדתי על זה בחיבורי הקטן קבלה והלכה בנספח שבסופו, ואלו מן הטעויות שנוצרו מחמת שיח וויכוח של חכמים העומדים ממתרסים שונים, שהיו מחכמי המקובלים שראו ברבנו האר"י ששניהם אמת וזה בחינה כזו וזה כזו, וסברו לפום ריהטא שלפ"ז יש לכוין בשניהם למצוה, כי שניהם אמת, ושזה סותר לש"ע, וכשהתווכחו בזה עם הפשטנים, טענו עליהם כמה מהפשטנים שלפי הפשט זה לא נכון ששניהם אמת, אלא אחד תפלין ואחד רצועות בעלמא. ופעמים בתוך הויכוח הלזה יש לשונות שאינם מדוייקים ואין לפרשם אלא לפי רוח הדברים ולפי עיקר הויכוח.
אבל לעולם אם ישבו כולם ויבררו יפה הצדדים יגיעו למסקנה שאין כאן מחלוקת האם שניהם אמת, אלא לכל היותר יתכן שעדין תהיה מחלוקת אם לכוין שאחד לרצועות בעלמא או לא לכוין, (ולענ"ד יתכן ומסתבר שגם בזה לא תישאר מחלוקת כמש"כ בעניותי בחיבורי הק' ואכ"מ, קחנו משם), שהרי בודאי גם הש"ע והפשטנים מסכימים שבכל מחלוקת של רבותינו "אלו ואלו דברי אלקים חיים", אף שנפסק כמו צד אחד בלבד, שהרי אמרו כל אחד מה דעתו ע"פ הסוגיות, ואין כאן שקר, ולכן סומכים על היחיד במקום מנהג או מרא דאתרא או שעה"ד וכל כיו"ב, ולכן אדם שלא יהיה לו תפלין דרש"י בנמצא ויהיו לידו של ר"ת יאמר לו מרן הש"ע לפחות תניח אותם.
וכן פשוט שגם רבנו האר"י לא חשב שבתורה או בהלכה למשה מסיני יש "ציווי מחייב" להניח עוד זוג תפלין, (ואף הבא"ח שהציע שמא מימות מרע"ה יחידי הדור הניחו ב' זוגות לא דיבר אלא על הנהגת היחידים אבל לא שיש ציווי כזה בתורה להניח ב' זוגות, ואף הגאון מקאמרנה בשלחן הטהור שסבור שהיום אחר גילוי האר"י יש חיוב דאורייתא להניח שניים, מבאר להדיא שקודם רבנו האר"י לא היה חיוב להניח אלא אחד, כפי שהבאתי דבריו בחיבורי הקטן קבלה והלכה).
אלא שבש"ע מבואר לכוין שהאחד למצוה והשני לרצועות בעלמא, כלומר שלא מניח את שניהם לשם מצוה כי אין מצוה להניח שניים והמכוין בשניהם למצוה נוגע בזה באיסור בל תוסיף, ועם זאת בא רבנו האר"י לבאר את ב' הבחינות של תפלין כנגד מה הם מכוונים בשרשן ומה יש לו למקובל לכוין כשמניחם. אלא שבתוך דבריו הוציא זאת האריז"ל בצורת אזהרה שלא יעלה על לב חלילה שאחד אמת ואחד שקר, אחד קודש והשני חול, אלא שניהם אמת וקודש, שאלו ואלו דברי אלקים חיים. ויתכן שהסיבה שרא להזהיר על זה, לפי שראה כאלו שנמשכו אחר שטחיות הדברים וסברו כך, ואולי בא להם כן מחמת אזהרת הש"ע לחשוב שהאחד למצוה והשני לרצועות בעלמא, והבינו בשטחיות שאחד אמת ואחד שקר ולא ראו בשניהם דברי אלקים חיים, ולכן הזהיר על זה לבל יטעו בזה. אבל לעולם אין שום מקור שסובר לכוין בשניהם למצוה וחיוב, ואין שום מקור שמתנגד לכוונה המבוארת בש"ע שהאחד למצוה והשני לרצועות בעלמא, שהרי אף שבודאי שניהם דברי אלקים חיים, אבל אין זה סותר שהמחוייב לענין הלכה אינו אלא אחד, והשני אם יכוין בו לחיוב הרי הוא בבל תוסיף.
אלא שבתוך הויכוח והמו"מ של אחרוני המקובלים עם הפוסקים, היו שנקטו לשונות שלא בדקדוק,וגרמו לשכנגדם להבין כאילו הפשטנים סבורים שלא שניהם אמת, או כאילו המקובלים סבורים ששניהם חיוב, אבל במקור הדברים אין ממחלוקת זו לא מינה ולא מקצתה. ועכ"פ כאמור והוא העיקר, שבודאי הפשטנים מודים שר"ת ורש"י שניהם דא"ח ואין כאן שקר שכל אחד אמר מה שנראה בדעתו, אלא שלהלכה ולמצוה וחיוב יש רק אחד.
אמת, טעיתי. (אמנם למדתי לפני כמה שנים אבל שכחתי את הנידון בדיוק).
אולם החילוק הוא דומה בדומה ממש שלא "הטעו אותם במציאות", אלא שבתחילה "ידעו שזה אסור", אח"כ פשוט "שכחו" שזה אסור, והורו ע"פ שכחתם, ושוב "נזכרו" או ש"הזכירו להם" שזה אסור. דהיינו יש כאן גורם "מקרי" להוראתם ולא גורם "עיוני", "עבירה בשוגג", לא "דעה הלכתית".
והדבר דומה לחילוק שיש בדין "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר", שזה דוקא אם פסק "כפי הבנתו בהלכה שלפנינו", וזה השואל קיבל עליו לסמוך על הבנתו ודעתו מעיקרא בזה ששאל אותו. אבל אם "טעה בדבר משנה", כגון ש"שכח" הלכה מפורשת, חברו רשאי להתיר כפי ההלכה הפסוקה מכבר, לפי שהפסק שפסק לאסור אין לו תוקף הלכתי, כי הוא בא ע"י גורם מקרי של שכחת ההלכה.
ולכן אם נבחן שוב מה שכתוב כאן:
נמצא שכמו שאם משה קיבל והבין מקוב"ה כזית מסויים, ואותו הוא לימד והעביר הלאה בשמו וגדריו, ואח"כ נחלקו התנאים מכח עיונם התורני ובירורם המציאותי מיהו הזית הזה, והכריעו כמ"ד "אגורי", ושוב כשיבנה המקדש ב"ד ידונו שוב בעיונם התורני ובירורם המציאותי ויכריעו קטן או גדול יותר, והרי בודאי משה קיבל והבין ונהג ולימד הלאה כמו זית מסויים בשמו ותוארו, ולא כמו שלושת השמות והגדלים הללו, אבל לפי הבנת חז"ל בכל דור, כך הכריעו, ודבריהם תורה, והכרעתם מכרעת, וחייבים לציית על פיהם, כך בדיוק אם הבינו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים מתוך הסוגיות שהאגורי של חז"ל הוא ט' או ו' דרהם או פחות מכך, ויבואו אחריהם ויוכיחו בעיונם התורני ובירורם המציאותי שהאגורי הוא אחר, הרי ששניהם דברי אלקים חיים, ובכל דור חייבים לציית להכרעת חכמי אותו הדור, אבל חלילה לפקפק ולו בכי הוא זה בהכרעה שהיתה עד אותו הדור, שהיא שרירא וקיימא, ומחייבת את כל בני הדור עד שיכריעו אחרת, ובודאי דעה זו של כל גדולינו שפיר שייך למקרי בה "הקבלה והמעשה" הם עמודים גדולים בהוראה, ולא להחליט שכיון שזה "טעות מעיקרא" אינו בכלל הקבלה והמעשה חלילה.
ועל כן בודאי שאינו דומה כלל לב"ד שהורה בטעות, שהרי לא "שכחו" שום הלכה או דין, רק "התווכחו ודנו מהי ההלכה שערוכה לפנינו", והכריעו בדעתם התורנית בביאור ההלכה ש"זוהי בדיוק" ההלכה שצריכה להיקבע! (זה בדיוק דומה לדחיה שכתבנו רק לא ש"הטעו אותם במציאות" אלא ש"שכחו", ופשוט).
גם ההכרעה של מרע"ה ובני דורו היתה ברורה מהו הזית ומה שמו ותארו, ולא נחלקו בזה (עד שמת יוסי בן יועזר כמבואר ברש"י סוטה מז. ד"ה האשכולות), וכל המחלוקת של חז"ל בברייתות ובש"ס היא מה היה ידוע למשה רבנו והבאים אחריו, וכן מה שיכריעו לעתיד כשיבנה המקדש הוא מה שיבינו שהוא הזית שהיה מקובל למשה, וכמו שבכל אלו אין אחד מהם טועה, כך בדיוק במחלוקת שלנו מה כיוונו חז"ל לא אמרינן שאחד מהם טועה. ולכן ראיה מהגמרא הנ"ל יש ויש!
לענין הלכה מה שיכריעו חכמי הדור הוא הלכה, ומה שהיה עד אז כבר לא יהיה הלכה, שאין לך אלא שופט שבימיך, וכללי הפסיקה יכולים לשנות את ההכרעה מדור לדור לפי העיון התורני והבירור המציאותי שהקב"ה מסבב לחכמי הדור, אבל בודאי שזה לא הופך את ההכרעה הקודמת לטעות חלילה, אלא שניהם אמת הנמשכת מתורתנו הקדושה ועצם מעצמיה של תורה שבעל פה, ובלשון חז"ל "דברי אלקים חיים", כפי שהרחיב השל"ה הקדוש לבאר, וכן מהרש"ל בהקדמתו ליש"ש מס' ב"ק, והובאו לעיל, ורק ההכרעה למעשה כחכמי הדור שבימיך.
כל עוד יתאפשר לפי סעיף ו שבתקנון
בברכה רבה
ב"ה
להבנתי "אין כאן שקר" שהחליט רש"י כלומר "שניהם אמת" כי "שניהם תורה", כלומר אם זה תורה זה אמת, זה שאי אפשר להכריע כשני הצדדים זה לא אומר שהאמת לא יכולה להיות כמו שני הצדדים. (במילים פשוטות יתכן שאין בינינו מחלוקת האם שניהם אמת, אלא מה הפירוש שניהם אמת, ולהבנתי שניהם אמת, פירושו שניהם תורה וקדושים בקדושת תורה שבעל פה, והמכריע על פיהם לא יכול להיקרא בשם "טעות מוחלטת", אלא לכל היותר "הכרעה לא נכונה בין הדעות", והנ"מ, שכשיש מנהג ע"פ דעה אחת, לא שייך לומר שטועים, רק לכל היותר שמא ראוי שישנו לטובה).
עכ"פ חזק ואמץ!
חזק וברוך! אפריו"ן.
איני מסכים להגדרה שאין שניהם אמת, אלא שאין שניהם עיקר להלכה, וכפי שביארתי ב' פסקאות אחורה (ד"ה לענין הלכה).
יתכן, אולם זה נתון ביד חכמי הדור שיכריעו היפך המנהג הפשוט מדורי דורות. ומה גם שכל רבותינו מאות שנים ראו את המציאות ואת הראשונים ולא הנידו עפעף שמא יש לפקפק, גם אם חששו שמא יש במקומות אחרים וכדומה אבל היה להם לפחות לדבר מזה, לדון, לעורר, לחוש, פשוט לא התחשבו בזה כלל! וזה אומר דורשני! הלא כך?! כבודו לא רואה בזה שום נקודה למחשבה האם להחליט להכריע היפך כל רבותינו?!
גם אם היו חוזרים בהם זה לא מוריד את אמיתות דעתם שתורה היא, כמבואר בדברי מהרש"ל והשל"ה הקדוש, ששוב, כדאי "ללמוד" אותם, הם לא רק "כותבים" שהכל דברי אלקים חיים ואמת וניתן למשה, אלא "מבארים את ההגיון וההבנה שבדברים", העתקתי אותם בכוונה, לפי ההסבר של דבריהם, אין שום שייכות אם נכריע אחרת או לא, זה לא מוריד מההגדרה המדוברת, עי' עליהם ומצא נחת.
לזכרוני בתחילה אכן הוא לא כתב זאת כנראה לאחר מכן הוסיף ואח"כ כבודו כתב אבל כבר לא ראה.
להבנתי "אין כאן שקר" שהחליט רש"י כלומר "שניהם אמת" כי "שניהם תורה", כלומר אם זה תורה זה אמת, זה שאי אפשר להכריע כשני הצדדים זה לא אומר שהאמת לא יכולה להיות כמו שני הצדדים. (במילים פשוטות יתכן שאין בינינו מחלוקת האם שניהם אמת, אלא מה הפירוש שניהם אמת, ולהבנתי שניהם אמת, פירושו שניהם תורה וקדושים בקדושת תורה שבעל פה, והמכריע על פיהם לא יכול להיקרא בשם "טעות מוחלטת", אלא לכל היותר "הכרעה לא נכונה בין הדעות", והנ"מ, שכשיש מנהג ע"פ דעה אחת, לא שייך לומר שטועים, רק לכל היותר שמא ראוי שישנו לטובה).
עכ"פ חזק ואמץ!
אבל ברבינו פרץ משמע שרק אחד אמת אע''פ ששניהם דברי אלקים חיים, יעויין כאן בלשונו.
גם אני סובר ששני הדעות קדושים בקדושת התורה וזה פשוט, אך מכיון שרק צד אחד אמת יש לנסות לבררו ואם זכינו לבררו כך יש להכריע. ולכן מכיון ששיעור הזית הוא אחד, דהיינו שרק דעה אחת היא האמת, למרות שהדעה השניה ג''כ קדושה בקדושת התורה, מ''מ יש לנו להכריע כהדעה שסוברת שהזית הוא קטן כי כך נראה לנו לענים וכך הוא סתמות לשון הרמב''ם הרשב''א והריטב''א ושאר ראשוני ספרד שראו זיתים ובהצטרף לזה הראיה החזקה מקמיצת כהן שתי זיתים כל זה מוביל אותנו להכרעה של שיטת הרמב''ם על פני שיטת התוס'.
ומה שהרבה מרבותינו ז''ל לא העירו כן אין זה קשה כי הם פשוט לא נכנסו בזאת החקירה, וגם היום אנו רואים ת''ח שרואים זיתים ואעפ''כ לא מקשים מהמציאות על דברי התוס' כיון שכך התרגלו.
'רק' הריטב"א בכתובות מדבר על טעות בהבנת האמוראים במחלוקת תנאים.
אולם הריטב"א בעירובין שאותו הביאו הפוסקים וכן מהרש"ל והשל"ה ועוד 'לא' דיברו על זה אלא על 'מחלוקת חכמים שבכל דור ודור', וגם בזה שייך שהכל אמת [ומה שכתבתי בתחלה רק בי"ג מדות, לאו דוקא אלא הכונה במחלוקות בעניני התורה בעצם], כמו מחלוקת האם חשמל זה בונה או לא, האם מותר לפתוח בקבוקים, האם סירכא זה טריפה או לא, וכדומה, על מחלוקות כאלו 'שבכל דור ודור' דברו הפוסקים הנ"ל שאלו ואלו דא"ח,
אבל אין 'אף ראיה' שדיברו על מחלוקות בטעויות שלא יתכן ששניהם אמת.
וכבר הבאנו את דברי ר"פ בשם ר' יחיאל המפורשים שלא ככבודו, וכתבנו שזוהי דעת הריטב"א [בעירובין] שהם מקור דבריו, וכבר השיב על דברי כבודו @הלוי.
לא צריך לקום ולהוכיח אחרת. צריך פשוט לקרוא את דברי שער הכונות בדרוש התפילין דרוש ו', ולראות שדיבר 'אך ורק' ו'רק ואך' לפי הקבלה, וכפי שהבינו כל חכמי ישראל בכל הדורות בדעתו . וז"ל לאחר שהאריך שם בעניני אבא ואמא וכו' וסיים ו'בזה' [פירוש לפי מה שביארנו באורך לפי פנימיות הקבלה] נבין דרש"י ור"ת לא פליגי וב' הסברות הם דברי אלהים חיים שלא כדברי החושבים שסברא א' היא האמת והאחרת בטילה חלילה מלהאמין דבר זה ע"כ.
לא ראיתי לנכון לטרוח בדברי כבודו בענין דעת האר"י בענין תפילין דר"ת, משום שאין הדברים נכונים בעיני כלל, והדברים אך למותר.
רק אציין את דברי היפה ללב שנדפסו בסוף ספר פדה את אברהם שכתב להדיא הפוך מדברי כבודו.
כמו כן בספר מחשוף הלבן לר' יעקב אבוחצירא פרשת עקב כתב ש'חובה' על האדם להניח שתיהם [לפי הזוהר והאר"י].
וז"ל ספר 'כגן הירק' על תיקוני הזוהר דף ל"ג ע"ב
והמחפש ימצא עוד רבות כאלו בדברי המקובלים, והדברים פשוטים בדעתם.
איני יודע מהיכן אוקימתא זו. אין שום רמז לזה. מדובר בסנהדרין שפשוט 'טעו' טעות רגילה והיתה להם 'דעה הלכתית' להתיר ולבסוף הבינו שטעו.
א"א לעשות אוקימתות בשביל להעמיד את היסוד שכבודו רוצה להעמיד.
מי יימר? יתכן שמשה רבינו קיבל שהשיעור הוא 'כזית', ולא פירש מהו, שהרי במדבר לא היו כלל זיתים ולא היו אוכלים זיתים, ורק כשהגיעו לארץ התחיל הנידון איזה זית דיבר ועל זה נחלקו, ויתכן שב"ד בעתיד יאמר שהזית הוא גדול ולא בינוני. וממילא אין שום ראיה.
אם שינו את ההלכה מחמת 'עיון מחודש' וכדומה, אכן זה לא הופך את ההלכה הקודמת לטעות, אבל אם שינו את ההלכה מחמת שהתברר שקודמיהם 'טעו' במציאות וכדומה, זה אומר שאכן עד היום 'טעו', אלא שלא ייענשו על זה כדין אנוסים, ואין ראיה מהשל"ה וסיעתו וכפי שביארתי לעיל שהם לא מיירו בסוג מחלוקת כזו.
ומה שלא העירו בזה רבותינו האחרונים וכו' - יש להתבונן היטב בדברי המאירי בחולין ז' ע"א וז"ל
תלמיד חכם שאמר דבר הלכה מחדשת הן דרך הוראה הן דרך גדר הן להחמיר הן להקל אף על פי שהוא מבטל בזה מנהג קדמונים אין ראוי להחזיקו בכך במדת יוהרא ונטילת שם במה שאין ראוי לו לסרב בדבריו מצד שלא נהגו הקדמונים כן אחר שהוא מראה פנים לדבריו ושהוא כדאי לסמוך עליו שכל תלמיד ותלמיד מקום הונח לו להתגדר בו וזהו שאמרו ברבינו הקדוש כשהתיר את בית שאן חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהג בו היתר דרש להם מה שנאמר בחזקיה וכתת את נחש הנחשת וכו' אפשר בא אסא ולא ביערו וכו' אלא מקום הניחו לו וכו' מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו ר"ל שאין מסירין אותו מדעתו מצד המנהג הקדום ואמרי לה אין מזניחין אותו כלומר שאין מעמידין אותו בחזקת שכחן ומורה בדרך שלא נתקבל בה כן ע"כ.
וזהו יסוד חשוב לכמה וכמה נידונים שעולה הטענה של 'המנהג' ו'המסורת', שיתכן מאוד והחלק שלנו בתורה בדורנו הוא דוקא לברר דברים שלא התבררו היטב כל צרכם אצל האחרונים, שלהם היה חלק גדול ואחר בתורה כפי שרואים ברוב עיונם ומה שהוציאו בכל חלקי התורה, אבל יש בדורנו דברים שזכו להתברר כמו סוגיית התכלת, עיבוד עפצים, שיעור הזית, בין השמשות ועוד ועוד, שלטעון 'כיון שהקודמים לא עשו כן גם אנו לא נעשה', ולפ"ז לא לקבל את הראיות החזקות שיש לענינים אלו - זה נסתר מדברי הגמ' בחולין והמאירי הנ"ל. ויש לדון לגופם של דברים 'אע"פ שאנו מבטלים בזה מנהג קדמונים'.
כמובן שהדברים צריכים להיות בשיקול דעת וראיות ברורות, אבל צריכים לבוא בגישה ניטרלית ללא שירחף עלינו ענין 'מנהג הקדמונים' שיגרום לנו מראש לא לרצות לקבל את השינוי אם יצא שהוא אמיתי.
וגם יש להתבונן בדברי הגמ' והמאירי שכתבו 'תלמיד חכם' ולא 'גדול הדור' וגם לא כתבו שיבטל דעתו מפני גדולי הדור, אלא כל 'תלמיד חכם' קאמרו, ודוק.
נערך לאחרונה:
בענין האלשיך
והנה במצוה א' ימצא בה ג"ש ללמוד ממנה היתר בדבר מה, וימצא גם בה דרך משל היקש ללמוד ממנו איסור, והא' מהן הוא ההלכה. הענין הוא כי בדרך הג"ש יש צירוף להאיר ולהשפיע אור עליון לקישוט השכינה, וגם ע"י צירוף ההיקש יש דרך להשפיע באופן אחר, וב' הצרופים כא' טובים להאיר ולהשפיע ולמלא בו כח את רוח ה', ובשניהם השכינה מתקשטת אלא שבזה בחר ה' למעשה ולא בזה, כי צירוף זה גם שמשפיע אור בשכינה לא ימשיכהו ויוליכהו עד העולם הלזה, ועל כן הדין היוצא ממנו אינו הלכה, על כן אינו מוליך השפע עד למטה כי על כן נקראת הלכה, וזה רמזו ז"ל באמרם אל תקרי הליכות אלא הלכות, אך יש צירוף שאור השפע היוצא ממנו, יש בו כח גם לשלשל השפע אל העולם הלזה, והוא הלכה הדין היוצא ממנו, ולהיות כי אלו ואלו מעוררים ומריקים שפע עליון, כלם נאמרו בסיני מהם למעשה ומהם שלא למעשה, כי אם למה שגם מציאותם אמת, כי גם בהיותם במציאות בתורה משם יעירו ויעוררו אורות עליונים, וזהו מאמרם ז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי כל הצירופים נאמרו שם, אלא שלא כלם זכו תדבק בנפשם מה שהוא הלכה, כי אם אותם שיש לבחינת נפשם יחס בדבר ההוא, והוא ענין רבה בר נחמני, כי כל הנפשות ההן לא זכו אל דרשת מה שהוא הלכה, כי אם דבקו בדרשה שכנגדה, ומה שהיו חולקים עליו ית' הוא כי אמרו שכך הבינו בסיני, על כן אמר הוא ית' מי מאשר עמדו שם ככם מוכח רבה ב"נ, כי הוא מחלקו הוא יאמר שכך הבין, והוא כי דרך הארת צירוף ההוא דבק בנפשו, ובזה לא יקשה איה שכר כל אשר אין הלכה כמותם, כי נמצא שיגעו לריק חלילה, כי הלא כל דבריהם דברי אלקים חיים כאמור, ומאירים ומזהירים למעלה ולמטה על רוחם ועל נפשם, אלא שהיות שפע והארה כוללת על כל ישראל והעולם, שהוא ע"י הגלות משפט כולל להלכה, לא היה על ידם רק במעט דברים הנוגעים אל בחינותם עכת"ד.
מבואר בדבריו באר היטב כפי שכתבתי, שה'דברים' הם אלוהים חיים שיש להם שורש למעלה ופועלים פעולות נשגבות וכו', אבל 'למעשה' בעולם הזה אין דבריהם נמשכים מלמעלה למטה, ולכן ודאי המנהג 'בעולם הזה' בדבר שאינו 'הלכה למעשה' הוא מכשול ואין לנוהגים כמותו על מה שיסמוכו, אע"פ שיש לו שורש גדול למעלה, ודוק היטב היטב.
וכמו שמי שיעשה כדברי ר' אליעזר ויכרות עצים לצורך מילה 'אין לו על מה שיסמוך' אפילו שיש לו שורש גדול בשמים, והוא טעות ויש חובה למחות בו, וחייב סקילה וכו', אף שדבריו דברי אלוהים חיים.
כלומר, אין קשר בין ה'דברי' אלוהים חיים לבין 'המעשה' בעולם בזה, ואין לערב ביניהם כלל.
אוסיף להביא מדברי האלשיך במשלי כ"ב שהאריך בזה יותר וזה תורף דבריו
והנה במצוה א' ימצא בה ג"ש ללמוד ממנה היתר בדבר מה, וימצא גם בה דרך משל היקש ללמוד ממנו איסור, והא' מהן הוא ההלכה. הענין הוא כי בדרך הג"ש יש צירוף להאיר ולהשפיע אור עליון לקישוט השכינה, וגם ע"י צירוף ההיקש יש דרך להשפיע באופן אחר, וב' הצרופים כא' טובים להאיר ולהשפיע ולמלא בו כח את רוח ה', ובשניהם השכינה מתקשטת אלא שבזה בחר ה' למעשה ולא בזה, כי צירוף זה גם שמשפיע אור בשכינה לא ימשיכהו ויוליכהו עד העולם הלזה, ועל כן הדין היוצא ממנו אינו הלכה, על כן אינו מוליך השפע עד למטה כי על כן נקראת הלכה, וזה רמזו ז"ל באמרם אל תקרי הליכות אלא הלכות, אך יש צירוף שאור השפע היוצא ממנו, יש בו כח גם לשלשל השפע אל העולם הלזה, והוא הלכה הדין היוצא ממנו, ולהיות כי אלו ואלו מעוררים ומריקים שפע עליון, כלם נאמרו בסיני מהם למעשה ומהם שלא למעשה, כי אם למה שגם מציאותם אמת, כי גם בהיותם במציאות בתורה משם יעירו ויעוררו אורות עליונים, וזהו מאמרם ז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי כל הצירופים נאמרו שם, אלא שלא כלם זכו תדבק בנפשם מה שהוא הלכה, כי אם אותם שיש לבחינת נפשם יחס בדבר ההוא, והוא ענין רבה בר נחמני, כי כל הנפשות ההן לא זכו אל דרשת מה שהוא הלכה, כי אם דבקו בדרשה שכנגדה, ומה שהיו חולקים עליו ית' הוא כי אמרו שכך הבינו בסיני, על כן אמר הוא ית' מי מאשר עמדו שם ככם מוכח רבה ב"נ, כי הוא מחלקו הוא יאמר שכך הבין, והוא כי דרך הארת צירוף ההוא דבק בנפשו, ובזה לא יקשה איה שכר כל אשר אין הלכה כמותם, כי נמצא שיגעו לריק חלילה, כי הלא כל דבריהם דברי אלקים חיים כאמור, ומאירים ומזהירים למעלה ולמטה על רוחם ועל נפשם, אלא שהיות שפע והארה כוללת על כל ישראל והעולם, שהוא ע"י הגלות משפט כולל להלכה, לא היה על ידם רק במעט דברים הנוגעים אל בחינותם עכת"ד.
מבואר בדבריו באר היטב כפי שכתבתי, שה'דברים' הם אלוהים חיים שיש להם שורש למעלה ופועלים פעולות נשגבות וכו', אבל 'למעשה' בעולם הזה אין דבריהם נמשכים מלמעלה למטה, ולכן ודאי המנהג 'בעולם הזה' בדבר שאינו 'הלכה למעשה' הוא מכשול ואין לנוהגים כמותו על מה שיסמוכו, אע"פ שיש לו שורש גדול למעלה, ודוק היטב היטב.
וכמו שמי שיעשה כדברי ר' אליעזר ויכרות עצים לצורך מילה 'אין לו על מה שיסמוך' אפילו שיש לו שורש גדול בשמים, והוא טעות ויש חובה למחות בו, וחייב סקילה וכו', אף שדבריו דברי אלוהים חיים.
כלומר, אין קשר בין ה'דברי' אלוהים חיים לבין 'המעשה' בעולם בזה, ואין לערב ביניהם כלל.
רש"י בכתובות דיבר על מחלוקת אמוראים בהבנת דברי התנאים, וכמו שכתב שם "ברבי יוחנן ורבי יהושע", (והדגשתי זאת לעיל), וכתב על שתי ההבנות של האמוראים הללו, ש"אין כאן שקר", אף שהם הפכיים, ולא יתכן שהתנאים התכוונו לשני הפכים, ולדבריך הרי אחד מהם טעות, ולא יתכן ששניהם אמת?! ורש"י כתב על זה ש"אין כאן שקר"!
אולם לדברינו בביאור אמת ושקר של תורה, התלויים בגרימה עיונית או מקרית, אתי שפיר ככל המבואר לעיל מפי ספרים וסופרים ראשונים ואחרונים, והן הן דברי התוס' בקושיתן ותירוצן שם בדיוק.
אם במחלוקת רגילה אין שניהם אמת אלא סברא האחת אמת והאחרת בטלה, מה שייך א"כ סיום הלשון "חלילה מלהאמין דבר זה"?!
היה לו לחדש שכאן הוא שונה לפי ששניהם אמת ודברי אלקים חיים שלא ככל מחלוקת ותו לא מידי, ואין לך בו אלא חידושו.
אולם לאור כל המובא מהראשונים והאחרונים לעיל שלעולם בכל המחלוקות העיוניות של רבותינו שבכל דור, הכל דברי אלקים חיים ואין כאן שקר, ורק לענין הלכה מכריעים לפי כללי הפסיקה, לפ"ז אתי שפיר דברי רבנו האר"י, דאף בכל מחלוקת רגילה חלילה מלהאמין דבר זה שסברא אחת אמת והאחרת בטלה, אלא שניהם דברי אלקים חיים. וכאן רק בתוך הדברים שעסק ללמד, ראו בעליל את הצורך הפנימי שיש בשני התפילין, וכיצד לאמיתו של דבר שניהם דא"ח.
וזהו שכתב "ובזה" נבין, דהיינו ע"י "ההקדמה" המבוארת שם "יובן היאך" שניהם צריכים ושניהם דא"ח. (וברך אגב, מ"ש שבזה נבין דרש"י ור"ת "לא פליגי", פשוט שאינו כפשוטו, שהרי רש"י ור"ת ביניהם ודאי נחלקו כנודע, אלא כוונתו שלאמיתו של דבר בשורש העניינים אין כאן מחלוקת אלא ב' בחינות ששניהם צריכים, וכדברי השל"ה מהרש"ל והבני יששכר לעיל, ופשוט).
רק אציין את דברי היפה ללב שנדפסו בסוף ספר פדה את אברהם שכתב להדיא הפוך מדברי כבודו.
כמו כן בספר מחשוף הלבן לר' יעקב אבוחצירא פרשת עקב כתב ש'חובה' על האדם להניח שתיהם [לפי הזוהר והאר"י].
וז"ל ספר 'כגן הירק' על תיקוני הזוהר דף ל"ג ע"ב
לא ידעתי מדוע זה היפך מה שכתבתי ומה הוספת על מה שכתבתי כאן:
ובכלל ראה שוב מש"כ לך בעני' בכל הנושא של תפלין דרש"י ור"ת לפי המקובלים והפשטנים ותבין מה שבאמת חושב בדברי לעניינינו, שביסודות הדברים של או"א דא"ח ושל חיוב דאורייתא, בודאי המקובלים לא יחלקו על הפשטנים והפשטנים בודאי לא יחלקו על המקובלים, כפי שביארנו, אף אם לענין מה לכוין ולתא דבל תוסיף יתכן שתישאר מחלוקת, קחנו משם.
אני מבין שכוונת ר"פ שב"מציאות" ודאי לא היה אלא אופן אחד, אבל מצד ה"אמת של תורה" שניהם אמת, וכלשון רש"י "אין כאן שקר", (נראה ברור שר"פ לא בא לחלוק על רש"י אלא לפרש מה שקשה על פירוש רש"י), ושזה בעצם הרעיון של או"א דא"ח, שמצד אמיתות דברי תורה שניהם אמיתה של תורה, מאחר שיצאו מתוך עיון התורה ולא ע"י גורם מקרי, כמבואר בדבריו ובדברי הריטב"א, ודו"ק. והנ"מ כדלהלן.
יתכן שכן יהיה נכון להכריע, ולזה צריך הכרעת חכמי הדור אם יסתייעא מלתא שיכריעו לשנות ויתקבלו דבריהם וכו', וככל מנהג שנהגו כדעה אחת ונראה לחכמים הבאים אחריהם שראוי לשנות ההכרעה והמנהג לטובה ולברכה, וכפי שחזרתי וכתבתי כמה פעמים, אולם לומר שיש כאן גילוי של טעות, ולכן אין למנהג על מה לסמוך, וחייבים לשנות ההכרעה, ויתכן שבינתיים יש מכשולות בדברים שהם לחומרא, זה לא שייך כשהמנהג הוקבע והשתרש ע"פ דעה הלכתית תורנית, שהיא דברי אלקים חיים וקדושה בקדושת תורה שבע"פ, כי ההלכה קובעת את החיוב והפטור, ולהלכה יש כללים, ובתוכם כללי המנהגים, שמשפיעים על החיוב והפטור, ולכן גם מה שטענו כאן שאין זה בכלל דברי אלקים חיים ואינו בכלל "הקבלה והמעשה" שהם עמודים גדולים בהוראה, התרעתי על זה שזהו שיבוש חמור לענ"ד לאור כל המבואר עד כאן. ואם בכל זה אנו מסכימים אז בטלה מחלוקת.
לדעתי זה להסתכל על גדולי הדורות מאורי האומה במבט של קטנות (אהמח"ר).
(ואיני חפץ להאריך במו"מ על השקפות בזה איך להתייחס למאורי הדורות, שמהנסיון הדיון בזה מוביל להתעסקות בקדשים ובכבוד ה' ותורתו. (מלבד מה שעל הרוב גם מוביל לדיון שמעכיר את האוירה, ופעמים אף מוביל לפסים אישיים, כפי שאפשר לראות בפורום במקומות שונים, ודי בזה).
עכ"פ חזק ואמץ!
יש"כ גדול על הסיוע! דברי אלקים חיים ממש, זה משלים לדברי השל"ה הקדוש ומהרש"ל מאין כמוהו,
בל"נ אוסיף אותו לרשימת החכמים שמבארים יופי קדושת נצחיות תורתנו הקדושה תורה שבע"פ, ותוקף דברי רבותינו דברי אלקים חיים, ומהות קבלת התורה שבעוד ימים מספר למה זיכנו הי"ת להיות מחוברים ולהיות בעצמנו המשכיות אחת לאותו קול גדול דלא פסק.
חזק ואמץ ואפריו"ן!
נ.ב. לא ידעתי מה ראה בזה סיוע נגד דברים שציטט ממני, הן הן הדברים שכתבתי שהכל דא"ח והכל אמת, ולמעשה יש כללי פסיקה שהם בלבד ההלכה, ואחד מהכללי פסיקה הוא מנהג כאחד מהדעות האמתיות הנזכרות. ועוד אחד מהכללי פסיקה הוא אם ישנו חכמי הדור המנהג ע"פ שיקולים. ונמצא שכעת שהמנהג לשיעור כזית עדין בתקפו ט' דרהם למנהגא וו' דרהם לחומרא, הוא הלמעשה המבואר באלשיך הקדוש, אף שגם יתר השיטות שאינם הלכה למעשה, גם הם אמת ודברי אלקים חיים ומלך עולם.
בברכה רבה
אני חושב שכל המחלוקת בינינו היא סביב הנקודה הזאת בלבד, ובזה אני חושב שההגדרה היא שכל זמן שא''א להכריע בין הדעות אז אנו נצרכים לכללי ההלכה והמנהג כדי להכריע בדברי אלקים חיים את המעשה אשר יעשה ישראל, אך כאשר התבררה הדעה הנכונה ע''י ראיות והוכחות משכנעות, ודאי שיש לנו לפסוק כפי אותה דעה, דלא גרע מאשר אילו היו חכמי הגמ' קמים לתחיה ומבררים לנו לאיזה תפילין היתה כונתם וכן לאיזה צאת כוכבים, הא ודאי שגם ר''ת היה חוזר בו ופוסק כרש''י והגאונים, וכן להפך רש''י והגאונים היו חוזרים בהם מיד אם היו חכמי הגמ' מבררים לנו שר''ת צודק. וה''ה נמי בנדון הזית שיש לנו ראיות חזקות הן מן המציאות שלפנינו הן מלשונות הראשונים והן מהגמ' גבי קמיצה דהוי שתי זיתים דהיא ראיה אלימתא שגם התוס' לא עמדו בה.
ועוד נלע''ד, שלומר שאנו נוהגים כהתוס' ג''כ אינו מדוייק שהרי לגבי קביעות סעודה פסקינן שהיא בג' וד' ביצים כהרמב''ם, וכן אנו פוסקים לגבי אכילת פרס, ונמצא א''כ שישנה גם מסורת לפסוק כהרמב''ם שהזית הוא קטן, וכיון שהמנהג שרוי בסתירה תו אי אפשר להכריע את ההלכה על סמך המנהג או מסורת, כי יש לנו מסורת ומנהג ברור גם כדעת הרמב''ם.
אה"נ אם יראה לחכמי הדור שהן אכן משכנעות ושלפי שיקול דעתם כך יש לשנות מצוין, וכפי שהוספת להביא דוגמא מאילו היו חכמי הגמ' קמים לתחיה (על אף שגם בכיו"ב מצינו אילו אמרה יהושע לא צייתנא ליה וכן לגבי אליהו אבל נראה ברור שיש לחלק ואכמ"ל) אבל כל שלא הכריעו אחרת ושינו המנהג ונתפשטה הוראתם יש לפנינו את המנהג הפשוט שהושתת ע"פ דעה תלמודית ועליו יש לסמוך. ובודאי הוא בכלל הקבלה והמעשה.
בעיקר מה שתלה מנהג שיעור הזית בשיעור פרס עדין הייתי רוצה לעיין אי"ה כמה זה מכריח.
אולם בעיקר הערתו על תוקף מנהג הכזית, מהלכה אחרת שתלויה בזה כמה הוא שיעור פרס,
כבר כללו לנו חז"ל כלל גדול במנהגים בר"פ ראשית הגז, מאי דנהוג נהוג ומאי דלא נהוג לא נהוג, אפילו שהם שני מנהגים סותרים התלויים באותה הכרעה הלכתית, וע"ש בר"ן ושאר ראשונים, ומרן זצ"ל חזר על כלל בספריו כמה וכמה פעמים. ולכן אין לנו לסתור מנהג אחד מפני הלכה אחרת התלויה בשורשה בהלכה שתלויה במנהג זה.
תדע לך שכן הוא בנידוננו, שהרי כל רבותינו הספרדים מדורי דורות (לפחות מהגאון בית דוד כארבע מאות שנה) כתבו להדיא שהמנהג כהתוס' לשער זית בחצי ביצה ט' דרהם, ועם זאת שהמנהג פשוט לשער קביעות סעודה ג' או ד' ביצים של ח"י דרהם. אלא ודאי דס"ל ע"פ ר"פ ראשית הגז, דמאי דנהוג נהוג ומאי דלא נהוג לא נהוג, ופשוט.
@הרב שמעון ללוש ו @הלוי
שבתי לעיין בסוגיא בכתובות וברש"י ותוס' והריטב"א, ונראה לי שמעיקרא פירושו של הרב ללוש בריטב"א וההכרח שלו להוציא משם את יסודו אינו נכון, ואפשר שיחתי.
רש"י דיבר על ב' מקרים - אם חולקים שכך 'אמר' פלוני וכך 'אמר' פלוני - חד מינייהו משקר.
אם חולקים בסברתם ויתכן שבמקרים מסויימים הסברות מתחלפות וכו' - או"א דא"ח.
רש"י לא התחייס כלל למקרה של הגמ' שם שהוא ממוצע, מצד אחד לא חולקים מה 'אמר' פלוני, שהרי הם לא 'שמעו' מהתנאים, ומצד אחד לא יתכן ששניהם אמת שהרי או שחולקים בזה או שחולקים בזה.
על זה באים תוס' ומקשים שהרי מקרה זה דומה למחלוקת בדעת האמוראים ומה הבדל בין מחלוקת בדעת האמוראים או בדעת התנאים.
ותירצו תוס' שיש כאן גדר שלישי שהוא ממוצע, מצד אחד אינו 'או"א דא"ח', שהרי המציאות אינה כן. ומצד שני אין כאן 'טעות' בשמועה, וזה עדיף מאשר לומר שהם טעו בשמועתם.
ואתי שפיר כמין חומר לשון תוס' דבסברא הוא דפליגי 'ולא טעו בשמועתם' וכו' 'אחד מהם טעה בשמועתו'. תוס' לא מדברים כאן על או"א דא"ח. זה ודאי שאין כאן, אלא עדיין יש עדיפות לומר שלא טעו בשמועתם מאשר שטעו בשמועתם.
כלומר יש ג' דרגות. יש או"א דא"ח. יש שלא טעו בשמועתם ואין או"א דא"ח. ויש טעו בשמועתם שזו עדיפות אחרונה לומר.
וזוהי כונת הריטב"א: התם נמי בסברא פליגי שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים ע"כ. ולא כתב שבמקרה זה אמרינן או"א דא"ח, אלא שכיון שבסברא פליגי ולא אמרו שזה אומר כך וזה אומר כך עדיף לומר שחלקו בזה מאשר בזה, דבזה לא 'נראה' שחד מינייהו משקר או שכח קבלתו, אע"פ שכלפי האמת אין שניהם נכונים, אולם אינו 'נראה' שקר, ולכן עדיף לומר שחולקים בזה.
נראה לי פירוש זה ברור בדעת התוס' והריטב"א שדייקו בלשונם לא לכתוב בחלוקה זו או"א דא"ח.
שבתי לעיין בסוגיא בכתובות וברש"י ותוס' והריטב"א, ונראה לי שמעיקרא פירושו של הרב ללוש בריטב"א וההכרח שלו להוציא משם את יסודו אינו נכון, ואפשר שיחתי.
רש"י דיבר על ב' מקרים - אם חולקים שכך 'אמר' פלוני וכך 'אמר' פלוני - חד מינייהו משקר.
אם חולקים בסברתם ויתכן שבמקרים מסויימים הסברות מתחלפות וכו' - או"א דא"ח.
רש"י לא התחייס כלל למקרה של הגמ' שם שהוא ממוצע, מצד אחד לא חולקים מה 'אמר' פלוני, שהרי הם לא 'שמעו' מהתנאים, ומצד אחד לא יתכן ששניהם אמת שהרי או שחולקים בזה או שחולקים בזה.
על זה באים תוס' ומקשים שהרי מקרה זה דומה למחלוקת בדעת האמוראים ומה הבדל בין מחלוקת בדעת האמוראים או בדעת התנאים.
ותירצו תוס' שיש כאן גדר שלישי שהוא ממוצע, מצד אחד אינו 'או"א דא"ח', שהרי המציאות אינה כן. ומצד שני אין כאן 'טעות' בשמועה, וזה עדיף מאשר לומר שהם טעו בשמועתם.
ואתי שפיר כמין חומר לשון תוס' דבסברא הוא דפליגי 'ולא טעו בשמועתם' וכו' 'אחד מהם טעה בשמועתו'. תוס' לא מדברים כאן על או"א דא"ח. זה ודאי שאין כאן, אלא עדיין יש עדיפות לומר שלא טעו בשמועתם מאשר שטעו בשמועתם.
כלומר יש ג' דרגות. יש או"א דא"ח. יש שלא טעו בשמועתם ואין או"א דא"ח. ויש טעו בשמועתם שזו עדיפות אחרונה לומר.
וזוהי כונת הריטב"א: התם נמי בסברא פליגי שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים ע"כ. ולא כתב שבמקרה זה אמרינן או"א דא"ח, אלא שכיון שבסברא פליגי ולא אמרו שזה אומר כך וזה אומר כך עדיף לומר שחלקו בזה מאשר בזה, דבזה לא 'נראה' שחד מינייהו משקר או שכח קבלתו, אע"פ שכלפי האמת אין שניהם נכונים, אולם אינו 'נראה' שקר, ולכן עדיף לומר שחולקים בזה.
נראה לי פירוש זה ברור בדעת התוס' והריטב"א שדייקו בלשונם לא לכתוב בחלוקה זו או"א דא"ח.
בר"ן שם מבואר דאם נהגו נהגו זה אומר שאורויי לא מורינן כך לכתחלה, ורק מפני כך אמרינן שבמתנות אכן חייבים בחו"ל, אולם בראשית הגז מעיקר הדין גם חייבים אולם מי שלא נוהג לא מוחים בו. ובזה מחלקים בין המנהגים.
לפי זה אם כאן אנו פוסקים מעיקר הדין שאכילת פרס זה ג' או ד' ביצים - זה אומר ש'ההוראה' צריכה להיות כך גם לגבי שיעור הזית שהוא פחות משליש ביצה, אלא שמי ש'נוהג' שהוא חצי ביצה לא מוחים בו.
ובפרט שהר"ן הביא שם דעות אחרות שהמחלוקות אינם תלויות אחת בשניה, ולכן פוסקים בזה כך ובזה כך.
אבל כאן זו אותה המחלוקת שממנה יוצאים שני דינים, אחד הוא שיעור אכילת פרס ואחד הוא שיעור הזית, ובזה לא שייך לנהוג בזה כך ובזה כך, ואדרבה דמי יותר לקולי דמר וקולי דמר או חומרי דמר וחומרי דמר בדברים שהמחלוקות תלויות זו בזו.
אחר המחילה, אולם דברי רש"י בלי המשך דברי התוס' והריטב"א, לית להו פתר, שהרי אי אפשר לשכוח עיקר מטרת רש"י "שבא לבאר מאי קמ"ל רב פפא לגבי מחלוקת רבי יוחנן ורבי יהושע", והרי במפורש כתב רש"י בדבריו שחולקים אליבא דנפשייהו "כגון רבי יוחנן ורבי יהושע", והרי רבי יוחנן ורבי יהושע שם נחלקו בדברי התנאים רבי יוסי ורבי יהודה, ועל זה רש"י קורא לזה "אליבא דנפשייהו", ובכך מבאר את דברי רב פפא שאמר "אי לאו דאמר רבי אבהו וכו' הוא אמינא ריו"ח וריב"ל פליגי, ופירש רש"י שאז תהיה המחלוקת אליבא דנפשייהו, ואין כאן שקר, ושניהם דברי אלקים חיים, ועל זה שואלים התוס' והריטב"א ותוס' הרא"ש ועוד שהרי עדין אינו אליבא דנפשייהו.
כך שברש"י הוא מוכרח כהתוס' והריטב"א, וכן בתוס' והריטב"א הוא מפורש שבאים לפרש את מה שקראת דרגה א, שדרגה א' עדין לא מבוארת, כי אינה אליבא דנפשייהו, ואיך אמרנו עליה אין כאן שקר ואו"ו דא"ח, ועל זה מפרשים שגם דרגה א' הזו אף שהיא מחלוקת בדעת התנאים, אבל לא טעו בשמועתן אלא פליגי "אליבא דנפשייהו" מה "צריכה להיות לפי הבנתם" מחלוקת התנאים, ולכן שפיר קרינן בהו אין כאן שקר ואו"א דא"ח.
כתבתי את העיקרון של כללי המנהגים, שבמנהג אין להקשות מזה שנוהגים שני מנהגים שהם שני צדדים הפכיים בהלכה אחת, שיתכן מנהג בפרט מסויים ע"פ דעה מסויימת בהלכה, ובפרטים אחרים לא נתפשט מנהג כאותה הלכה עדין, ואח"כ נקבע הדין כהחולק, וממילא מאי דנהוג נהוג, ויש עליו כל תורת מנהג. ומעתה יש לדונו ככל מנהג, אם ראוי לשנותו לאור הנתונים התורניים, העובדתיים, וההשלכות הציבוריות, אם לאו, וזה נתון לחכם בדורו, אם יכריע שנכון לשנות, ואם אח"כ תתפשט הוראתו ויתקבל מנהג חדש. (והמשך דברי הר"ן אינם ענין לנ"ד אחר דקי"ל כהאי כללא דמאי גנהוג נהוג כפי שהזכרתי בדברי שמרן זיע"א חזר עליו במקומות רבים מפי ספרים וסופרים).
אה"נ, וזה מה שבאו התוס' והריטב"א 'להמשיך' ו'להוסיף' ביאור בדברי רש"י. שרש"י רק התחיל לבאר את העיקרון של הדברים שיש שקר ויש דא"ח, ואידך זיל גמור, ובאו התוס' והוסיפו מהו הגדר השלישי שעליו מדברים בסוגיא.
אה"נ, אבל לא על זה רש"י כתב 'דא"ח'. כשרש"י רצה להסביר מה זה דא"ח, הוא עבר למקרה אחר וז"ל אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר וכו'. וזה נכון 'בעלמא'. וזה מה שהתקשו תוס' והריטב"א הרי רש"י לא סיים איך זה אצלנו. ותירצו דבמחלוקת ר"י וריב"ל 'לא חיישינן' אי פליגי משום שלא טעו בשמועתם. שים לב שאמרו 'לא חיישינן', היינו אף שא"א לומר א"א דא"ח, מ"מ 'לא חיישינן' לזה, ואדרבה מדברי תוס' והריטב"א נלמד לדברי רש"י.
על זה כתבתי שלא מצאנו כן אלא בדבר שמעיקר הדין צריכים להורות בשניהם כאותו דבר, אלא שאפשר לומר שאם נהגו בדבר אחד לא כמו הדבר השני אין מוחין בידם, אבל להורות הלכה לכתחלה בדבר שסותר אחד את השני שנובע מאותו מקור דין לא שמענו מדברי הר"ן.
ואדרבה הבאתי ראיה מפורשת מתרי קולי או תרי חומרי בדברים שסותרים דלא עבדינן הכי.
ב"ה
הבנתי מה כתבת, לא הבנתי איך זה מסתדר, הדברים מונחים לחפץ בבירור הענין,
נראה שמיצינו (אא"כ יהיו טענות חדשות), והבוחר יבחר.
הבנתי מה כתבת, לא הבנתי איך זה מסתדר, הדברים מונחים לחפץ בבירור הענין,
נראה שמיצינו (אא"כ יהיו טענות חדשות), והבוחר יבחר.
תשובה לזה כתבתי כאן
משא ומתן בספר זית רענן
ב"ה קיבלתי את הספר החשוב "זית רענן" להרה"ג @ינון שליט"א לפני כשלושה שבועות (כמדומה) ולמדתי ועברתי והקדשתי הרבה זמן לספר חשוב זה, שאכן עשה עבודה טובה מאד מתוך חפצו לברר את האמת, ומאחר ולמדתי כמה עניינים בספרו והייתי גם במו"מ עם כמה חכמים כמו הגר"ש ללוש ועוד, וכן עם חברים מקשיבים במשך תקופה לא...
forum.moreshet-maran.com
