ועל זה כל הרשימה של החכמים שהבאת; מהרש"ל, מהרח"ו, השל"ה וכו' ששניהם אמת.
על זה הבאתי את דברי החיד"א שנראה מדבריו שיש חולקים על זה, וכבודו סבור אחרת.
כבודי לא "סבור" אחרת, הוכחתי מהחיד"א שאין "חולקים" ע"ז, אלא מביאים פירושים "נוספים", וכולם חיים וקיימים, מר אמר חדא ומר אמר חדא, וההוכחה שלי מדברי מרן החיד"א הללו בעצמם, שהרי הביא ג' פירושים אלו לפרש את ג' טענות ר' אליעזר, זאת אומרת שמבין מרן החיד"א שר' אליעזר סבר את שלושת הפירושים והיה צריך לדחות את כולם במחלוקתו עם חכמים.
בנידון זה לא מדובר על 'טעות' בהבנה או במציאות וכדומה, אלא על 'פירוש' של התורה באחד ממידות שהתורה נדרשת שיכול להתפרש בכמה אופנים, וכל אחד מפרש את חלקו בתורה ובזה אכן כתבו הרבה שהכל אמת.
הריטב"א בכתובות מדבר על "טעות" בהבנת האמוראים במחלוקת התנאים, ולא על "פירוש" התורה במידות שנדרשת בהם!
הריטב"א בעירובין יג: כותב להדיא דבריו על מחלוקת "החכמים שבכל דור ודור", ומסיים שעל דרך האמת יש סוד בדבר!
השל"ה הקדוש כתב לבאר "דברי הריטב"א הללו", על מחלוקות החכמים "שבכל דור", שעל דרך האמת יש "סוד בדבר", וכותב שאת הסוד הזה יבאר ע"פ המקובלים הראשונים!
מהרש"ל בהקדמתו ליש"ש ב"ק כותב להדיא שדבריו הם מחלוקות של כל החכמים עד דורו הוא שכולם דברי אלקים חיים אף שהדעות הפכיות וכו' ומסביר ההגיון שבזה!
הבני יששכר מביא דוגמאות מוחשיות של מחלוקות ראשונים בביאור הסוגיות ומפרש כל אחד את בחינתו ע"ד הפשט, הרמז, הדרש, והסוד, ומבאר שנפשם בשמים יודעת וכו'.
כבר כתבתי, זה לא ויכוח מה הפשט בלשון רש"י או הרמב"ם, זה דיון מהותי ביסודות הגישה שלנו לתורה שבעל פה, א"א לשער ולדחות בגילא דחיטתא בדברים העומדים ברומו של עולם, יש להתיישב ו"ללמוד" דברי רבותינו במדרשים שהזכרתי, ואח"כ דברי הראשונים שהביאום, ודברי רבותינו גדולי האחרונים שפירשום ע"ד הפש וע"ד הסוד, ואז תהיה תמונה ותפיסה יותר מוצקה בכל היחס והגישה. מי שמייחס לדברים אלו כאילו עוד קושיא מאיזה מקור שננסה להסתדר איתו בתירוץ כזה או אחר, ההפסד כולו שלו, זה מצער, אבל אין מה לעשות. אנחנו את שלנו הודענו ונמשיך להודיע, ולפחות את נפשנו, ונפש מי שיתעורר ללמוד הדברים על ידינו, הצלנו.
ואף בדברים שיתכן שהם אמת כמו מחלוקת אמוראים בסברא וכדומה - אם מקשים מבריתא ונשארים בתיובתא - הצד השני בטל 'למעשה', אף שכלפי האמת יתכן ויש לו שורש בשמים, אולם כיון שלפי כללי ההלכה אינו יכול לחלוק על בריתא - אינו חשוב דעה כלל.
ולכן, 'על הצד' שיש בנידון הזית הכרעה ברורה כדעת הראשונים שהוא קטן, מהמציאות ומדברי חז"ל וכדומה - א"כ הצד השני 'למעשה' חשיב כאילו אינו, כיון שכל הטעם שאנו חוששים תמיד לב' הצדדים זה משום שאין אנו יכולים להכריע בצורה ברורה, אבל אם חז"ל היו כאן והיו מכריעים כצד אחד, הצד השני היה בטל לגמרי 'למעשה', וא"כ בנידון דידן, אנו סוברים שיש כאן הכרעה ברורה דלא כהתוס' וסיעתם מכח הראיות והמציאות 'שלא היתה לעיני התוס', ולכן לדידן הצד השני כאילו אינו.
זה טוב כאשר חידשתם משהו, ולדעתכם חידשתם לתוס' את המציאות. אבל האם חידשתם משהו לכל רבותינו מבעלי הש"ע ועד היום?! הם לא ראו זיתים?! גדולי אומתנו חכמי ירושלים וחכמי צפת וחכמי אלכסנדריה של מצרים כחמש מאות שנה ועד היום הזה לא ראו זיתים של אר"י סוריה ומצרים?! מרן החיד"א שהסתובב כמעט בכל המדינו שישבו בהם יהודים לא שם לב שבכולם אין זיתים שמתקרבים לו' דרהם וכ"ש לט' דרהם כפי שהורה להלכה בשניים מחיבוריו כדעת התוס' (כנראה ע"פ המנהג).
אז מה בעצם חידשתם להם? שבדקתם גם בקולומביה וקזבלנקה ועוד כמה מקומות ששם הם עדין לא היו וגם שם לא היו זיתים יותר גדולים?! וכי זה ישנה את הכרעתם?!
כבודו סבור אחרת שאין כאן הכרעה ברורה, אלא המסורת גוברת וכו'. אולם זהו הנידון, ולא שייך לערב כאן את הנושא של או"א דא"ח [כמו שלא שייך לומר כן לגבי מי שיקרא ק"ש מעומד או מיושב כב"ש, ואדרבה מתחייב בנפשו], וכפי שביארתי היטב.
אני סבור, שמכיון שדברי התוס' יצאו להם מחקר בינתם בסוגיות, נמצא שחוצבו ע"י נשמתם מתורה שבע"פ שמקור חוצבה בתורה שבכתב, ולכן הם המשך הקול גדול ולא יסף דמתרגמינן ולא פסק במה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שקיבלו נשמותיהם בסיני, כמבואר כ"ז בפרוטרוט במדרשים שהעתקתי לעיל, והם הם דברי אלקים חיים שהשתלשלו בכל מיני תמורות ובחינות כמבואר בשל"ה ובמהרש"ל הנזכרים ע"פ המדרשים הנ"ל בצורה ברורה ומפורשת, ע"פ רבותינו הראשונים פשטנים ומקובלים. (ונכון "ללמוד" דבריהם לא רק לקרא, התועלת רבה ועצומה מללמוד דבריהם כהוגן, וכפי הראוי לסוגיות מהותיות וחשובות כאלו), ויש בהם כל תוקף קדושת תורה שבעל פה ונצחיותה, ולכן כשנוהגים על פיהם עושים כתורה וכהלכה, דהיינו כרצון הי"ת וכוונתו במסירת התורה, (לא כהבנתנו איך לדעתנו היתה צריכה להיות אופן מסירת התורה והוראת ההלכה). וכל עוד לא ישבו חכמי הדור ויכריעו אחרת לית דין צריך בשש, ואין לחוש שאוכלים בלא ברכה אחרונה וכו', וכ"ש שהעושים היפך הדין והמנהג שנקבע מדורי דורות לפי כללי הפסיקה וההוראה, שמבטלים בזה כמה וכמה מצוות של תורה ודרבנן שאוכלים פחות מהחיוב, ומברכים לבטלה כמה ברכות אחרונות, והכל הוא היפך כוונת נותן התורה ורצונו בדרך הוראתה.
הסיבה שאני מזכיר את הנידון של או"א דא"ח, היא כנגד הצד הטוען שלפי הטענות החדשות מהמציאות וכו' "דברי התוס' מתבארים שאינם צד בהלכה כלל", זאת אומרת לא שיש צד כזה, רק אנו נכריע כמו צד שנראה יותר, אלא אין צד כזה ולכן חייבים להכריע כמו האמת ולא לילך שולל אחר דעת התוס' שנתבררה שאין לה מקום כלל, ולהפסיק להשריש הטעות וכו', ושזה לא בכלל שני העמודים הגדולים שהזכיר הרמב"ם שהם "הקבלה" ו"המעשה", דהיינו המסורת ומנהג העולם, כי זה בכלל טעות. ועל מחשבות אלו ואמירות כאלו שנכתבו כאן שוב ושוב אני כותב את אלה הדברים.
והרי אם היינו מסכימים שדברי התוס' יש בהם ממש והם צד, אלא שהיו המחדשים מעלים שהנתונים והמקורות וכו' מטים את משפט ההכרעה להורות למעשה להיפך, כלומר או"א דא"ח אבל צריך להכריע שהזית הוא קטן דלא כהתוס', א"כ לא היו מזדעקים שאל לנו לילך שולל ויש כאן הצלה גדולה וכו', אלא היו רגועים שמנהג העולם כדעת התוס' שהיא דעה לעצמה, ויש להם על מה שיסמוכו, אלא שאם יש חכם שבידו לשנות המנהג לטובה כתורה יעשה אם ישנה את המנהג לטובה. וו לא מידי. וכמו שסומכים על המנהג לברך אפילו כיחידאה ולא חיישינן לאיסור ברכה לבטלה החמור כ"כ, אלא שאם יש חכם שבידו לשנות המנהג לטובה בשלום ובמישור כתורה יעשה אם ישנה, אבל בינתיים אין כאן חמס ועושק, אין כאן טעויות ומכשולות, רק מנהג שנסמך על המיעוט היפך מה שראוי להיות ע"פ הרוב.
אם זוהי כוונתכם בדבריכם, אז אכן אין כאן מחלוקת, וכל דברי בענין או"א דא"ח אינם ענין לכאן, ואף אני מצטרף אליכם שמן הראוי להשתדל להביא את הדברים בפני חכמי הדור ליתן את הדעת על הנתונים והמקורות של מי שעסק בזה טובא, ולבחון אם יש בהם כדי הטות משפט ההוראה ממה שנהגו עד עתה, ואם אכן כן, אז מסתמא עוד שקול ישקלו מהם ההשלכות הצפויות בשינוי כזה מהותי בהוראה, ואם יעלה בשקל הקודש אשר להם שראוי יותר לשנות על אף השלכות שעלו בדעתם, כך יכריעו וכך ינהיגו הלכה למעשה, כפי הרוח אשר תנוח עליהם מאת ה' מן השמים, שהי"ת לא יעזוב חסידיו.
אבל כל עוד שזה לא קרה, אין צורך להסתער ולהזדעק ולהזהיר נגד מנהג העולם מדורי דורות במסורת בהירה איש מפי איש ע"י גדולי מנחילי ההוראה שבכל דור ומנהג פשוט של כל ישראל לשער הזית כהתוס' שהוא חצי ביצה, והמנהג הממוקד יותר בקרב בני עדות המזרח בכל מקומות מושבותיהם לנקוב עליו משקל ט' דרהם כפי המנהג וששה דרהם כהרמב"ם כשהוא לחומרא.
גם בדברי האלשיך הקדוש - הדברים פשוטים בדעתו שהוא מחלק בין 'דברי' אלוהים חיים, לבין 'מעשה', 'דברי' אלוהים חיים אמרינן, 'מעשה' אלוהים חיים לא אמרינן.
עמוק מדאי בשבילי, האלשיך הקדוש מבאר ששני הצדדים שבמחלוקת אף שהם הפכיים שניהם דברי אלקים חיים ואורות עליונים, אלא שלענין מעשה יש כללי פסיקה, וכפי שכתבת בעצמך מיד בשורות הבאות.
אבל אינו כותב ששייך שיתברר שצד אחד אין לו עוד מקום בעולם, ואינו דברי אלקים חיים, ואינו אמת, כפי שרצית להוציא ממנו שהוא לא סובר כהריטב"א, אלא רק הזכיר שאינו להלכה כמבואר בעירובין יג:, אבל עיקר חידושו לומר שאף שאינו להלכה אבל הוא אמת וקודש לעצמו. ולכן כשאנו דנים על מנהג העולם שהושתת ע"פ דעה שכעת אנו סבורים לדחותה מהלכה לפי שיקולים שנתחדשו, לא שייך לומר שהמנהג הוא מכשול ואין לנוהגים כמותו על מה שיסמוכו ואינו נחשב מנהג ואינו בכלל הקבלה והמעשה, רק שייך לומר שיש כאן צדדים לשקול אם לשנות המנהג אף שאם לא ישנו המנהג עד כי יבא שילה עדין בודאי יש להם על מה שיסמוכו, ואף אם לא ידעו ליישב הקושיות והטענות, והוא ק"ו ממאי דנקטינן לגבי מנהג המון העם אם אינם נביאים בני נביאים הם.
כל זה על הצד שהמחלוקת היתה בסברא ויתכן ושניהם היו אמת, ואעפ"כ יש לנו ראיות להוכיח כמו צד אחד.
ק"ו בנידון דידן, שהוא העיקר לגבי הנושא של הזית ודומיו, כשנחלקו החכמים 'בביאור מימרא או סוגיא', שהאומר אינו הקב"ה אלא בשר ודם והוא ודאי כיון לדבר אחד, ולא שייך שיכוין לב' דברים כיון שהם סותרים זה את זה, ועל זה עיקר נידוננו, שכבודו הביא את דברי הריטב"א שגם בזה לא אמרינן דחד מינייהו משקר, ואני הבאתי את דברי רש"י שנראה לא כך
כבר הזכרתי שגם רש"י מסביר מה רב פפא בא לחדש על הדוגמא של מחלוקת ריב"ל וריו"ח "בכוונת ר' יוסי ור' יהודה שבמשנה", שהם בשר ודם ולא שייך שיכוונו לב' דברים כיון שהם סותרים זה את זה, ואיך א"כ מבאר רש"י ברב פפא ששייך לומר גם על דברי ריב"ל בהבנת ר' יוסי ור' יהודה, וגם על דברי ריו"ח בהבנת ר' יוסי ור' יהודה, ששניהם אמת ואין אחד מהם שקר אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים?!
אלא שכבר התוספות על המקום העירו הערה זו ופירשו את דברי רש"י כדברי הריטב"א בדיוק, שכל עוד הויכוח הוא מצד "המציאות", האם "כך אמר" או "כך אמר", אחד מהם טועה, אבל אם המחלוקת היא מחמת שזה הבין ש"כך מסתבר שהתכוין" וזה אומר ש"כך מסתבר שהתכוין", בזה אפילו שר' יוסי ור' יהודה לא התכוונו לשתי הכוונות, אבל שני החכמים שנחלקו בהבנת דבריהם דבריהם דברי אלקים חיים, אפילו שלא יתכן שלשניהם התכוונו. זאת אומרת כך מבארים בהכרח התוס' את הפירוש של רש"י. וזהו שכתב הריטב"א את פירושו והזכיר שמחמת כן ביאר רש"י מה שביאר, ופשוט.
ואדרבא אם אתה סבור שרש"י סובר שבמחלוקת בהבנת חכם אחד מהחולקים בודאי משקר כי החכם לא התכוין לשניהם, תצטרך לבאר כיצד א"כ רש"י כותב שדברי ריב"ל וריו"ח שניהם אמת ודברי אלקים חיים אף שנחלקו בכוונת ר' יוסי ור' יהודה שבמשנה, שבודאי הם לא התכוונו לשני הפירושים.
וכבודו האריך בפירוש דחיק ואתי מרחיק בדברי רש"י, אולם הפשט לא יופשט, וכל קורא רש"י בפשוטו יבין כפי שביארתי בדבריו, שבדברים שלא יתכן שפעם זה אמת ופעם זה אמת אמרינן דחד מינייהו משקר.
ראשית, רש"י לא נקט שפעמים שזה "אמת" ופעמים שזה "אמת", אלא שפעמים ש"טעם זה שייך" ופעמים ש"טעם זה שייך", וזה הבדל מהותי!
לענ"ד הקביעה שרש"י תולה את העיקרון של חד מנייהו משקר, ב"אם יש פעמים שזה שייך ופעמים שזה שייך", היא סותרת למה שרש"י פירש שיחתו מתי אמרינן חד מנייהו משקר, (כשטוענים "כך אמר פלוני"), ומתי אומרים שאין כאן שקר, (כשכל אחד אומר דעתו וסברתו ונותן טעם לדבריו ומדמה למקום שסבור לדמות). רש"י מפרש להדיא שהחילוק תלוי רק אם נחלקו בהבנה בלימוד, שאז "אין כאן שקר" כלשונו, או התווכחו בעדות עובדתית גרידא, דחד מנייהו משקר.
עוד לפי דבריך תצטרך למצא "בכל מחלוקות ב"ש וב"ה" היאך זמנין דשייך האי טעמא דפסול, אסור, טמא, וזמנין דשייך האי טעמא דכשר, מותר, טהור, ולכשתמצא נ"מ בכל אלו, בודאי תוכל על נקל למצא גם נ"מ כיוצא בהם בין אם הזית חצי ביצה או כשליש ביצה (ואם תרצה תכניס גם את הדעה המחודשת אם הוא כזית של זמנינו), ותאמר בהם זמנין דשייך האי טעמא וזמנין דשייך האי טעמא, וחזרנו לדין שאלו ואלו דברי אלקים חיים!!!
ותדע לך, שהרי כל הפוסקים הבינו שמחלוקת התוס' והרמב"ם בגודל הזית היא בכלל דעות מקויימות שאין כאן שקר ואמרינן בהו "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ולכן נקטו לתפוס כחד ולהחמיר כאידך, והסתמכו בשעה"ד על הדעה החולקת וכדומה, ומוכח מכל הפוסקים בחמש מאות שנים האחרונות, או שלא תלו את העיקרון של "אלו ואלו דא"ח ואין כאן שקר" ב"זמנין דשייך האי טעמא וזמנין" וכו', או שראו גם במחלוקת זו דאכן "זמנין דשייך האי טעמא וזמנין דשייך" וכו', והלכך דון מינה ואוקי באתרין.
עבור החפץ לעמוד על עיקר ביאור דברי רש"י לענ"ד אעתיק כאן לשונו עם ביאור בצמוד ללשונו במוסגר:
מאי קמ"ל (א.ה. רב פפא), בהא דאמר "אי לאו דקאמר רבי אבהו" וכו', האמר רבי אבהו, ואיהו לא בעי לאיפלוגי עליה,
"ולמאי הלכתא" אשמועינן דאי לא אמרה רבי אבהו הוה ניחא ליה לדידיה לפרושי בענין אחר: הא קמ"ל, דהיכא דאשכחן אמוראי דפליגי אהדדי כל חד אליבא דנפשיה, ותרי אמוראי אחריני דפליגי בפלוגתא דהנך אמוראי, ואית לן לפרושי מילתא בתרי לישני,
חדא מינייהו דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו, שכל אחד אומר סברא שלו,
"כגון רבי יוחנן ורבי יהושע", ואינך תרי אמוראי אליבא דחד לא מיפלגי, אלא אמרי חדא מלתא.
וחדא מן לישנא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד,
"כגון רב דימי ורבין", ומשויא מלתא דתרי אמוראי קמאי חדא מלתא,
שבקינן ההיא לישנא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד,
ונקטינן ההיא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו (א.ה.
כגון רבי יוחנן ורבי יהושע), דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני, (א.ה. כגון רב דימי ורבין), חד מינייהו משקר, אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא, אין כאן שקר, דכל חד וחד סברא דידיה קאמר, מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא, מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא, (א.ה. ולכן מה ששאל המקשה בגמ' מאי קמ"ל רב פפא, כלומר
"למאי הלכתא אשמועינן דאי לא אמרה וכו'", התשובה היא שנדע שכך יש להעדיף לפרש במחלוקות החכמים, שאז אין כאן שקר כאמור, שהרי כל אחד אמר דעתו, ויש בזה נ"מ הלכתית, והיא),
"ואיכא למימר" אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט. (א.ה. משא"כ אם נפרש דפליגי אליבא דחד, חד אמר כך אמר פלוני וכו', אחד מהם ודאי אומר שקר, ו"ליכא למימר" או"א דא"ח, אלא נלך אחר מי שנראה שהצדק עימו בלבד, ואת השני נזנח אף כששייך הטעם של הדעה שהציג, שהרי אין דעה כזו). עכל"ק.
ומבואר שהצדדים הם, האם נחלקו מה אמר פלוני, שאז אחד אומר שקר, או מה נראה להם עצמם לפי הבנתם, שאז אין כאן שקר, ומכיון שאין כאן שקר, שייך לומר את המושג אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי זו סברתם והבנתם של החכמים, ולא רק סיפור עובדתי ששמעו שכך היה. ואחר שאנו אומרים ששייך לומר בזה אלו ואלו דברי אלקים חיים, א"כ יש לזה השלכות, שפעמים שייך טעם זה ופעמים שייך טעם זה, ומכיון ששניהם דברי אלקים חיים אזי יש להתחשב בכל אחד מהם בשעה שהוא שייך.
האמת אומר, איני רואה שום קושי או דוחק בביאור זה, אני רואה כאן קריאה פשוטה. אמנם הסוגיא מאד מורכבת, ודברי רש"י באו בארוכה, ומה שציינת לעיל מדברי רש"י הם רק סוף דבריו, ולכן קשה או כמעט מן הנמנע לעמוד על כלל כוונתו בסיום דבריו הללו, אבל כשרואים את התמונה בכללותה, ומבינים את כל המסלול של רש"י צעד אחר צעד מה הוא בא לומר, רואים שזוהי כל כוונתו בסיום דבריו הללו, לבאר "למאי הלכתא" האם נפרש את מחלוקתם אליבא דנפשייהו או שנפרש אותה אליבא דחד, שבזה התחיל כל הצורך להיכנס לזה.
לגבי התפילין של רש"י ור"ת - כבודו כתב בתחלה להביא ראיה מדברי רבינו האר"י שח"ו לומר שאחד קודש ואחד חול, וע"ז כתבתי שאדרבה הפשטנים כן כתבו שאחד קודש ואחד חול, וכבודו למעשה מודה בזה ש'למעשה' אחד 'חול' לדידן, אז זה בדיוק מה שאמרתי.
רבנו האר"י גם הוא נמנה על כת החכמים והיה פשטן לפני שהיה מקובל וכשאמר "חס ושלום" לומר שאחד חול אלא שניהם אמת ודברי אלקים חיים אינו דוקא ע"פ הקבלה אלא גם לפי הפשט, זהו הנלע"ד בבירור! שיקום חכם ויוכיח אחרת! וכבר עמדתי על זה בחיבורי הקטן קבלה והלכה בנספח שבסופו, ואלו מן הטעויות שנוצרו מחמת שיח וויכוח של חכמים העומדים ממתרסים שונים, שהיו מחכמי המקובלים שראו ברבנו האר"י ששניהם אמת וזה בחינה כזו וזה כזו, וסברו לפום ריהטא שלפ"ז יש לכוין בשניהם למצוה, כי שניהם אמת, ושזה סותר לש"ע, וכשהתווכחו בזה עם הפשטנים, טענו עליהם כמה מהפשטנים שלפי הפשט זה לא נכון ששניהם אמת, אלא אחד תפלין ואחד רצועות בעלמא. ופעמים בתוך הויכוח הלזה יש לשונות שאינם מדוייקים ואין לפרשם אלא לפי רוח הדברים ולפי עיקר הויכוח.
אבל לעולם אם ישבו כולם ויבררו יפה הצדדים יגיעו למסקנה שאין כאן מחלוקת האם שניהם אמת, אלא לכל היותר יתכן שעדין תהיה מחלוקת אם לכוין שאחד לרצועות בעלמא או לא לכוין, (ולענ"ד יתכן ומסתבר שגם בזה לא תישאר מחלוקת כמש"כ בעניותי בחיבורי הק' ואכ"מ, קחנו משם), שהרי בודאי גם הש"ע והפשטנים מסכימים שבכל מחלוקת של רבותינו "אלו ואלו דברי אלקים חיים", אף שנפסק כמו צד אחד בלבד, שהרי אמרו כל אחד מה דעתו ע"פ הסוגיות, ואין כאן שקר, ולכן סומכים על היחיד במקום מנהג או מרא דאתרא או שעה"ד וכל כיו"ב, ולכן אדם שלא יהיה לו תפלין דרש"י בנמצא ויהיו לידו של ר"ת יאמר לו מרן הש"ע לפחות תניח אותם.
וכן פשוט שגם רבנו האר"י לא חשב שבתורה או בהלכה למשה מסיני יש "ציווי מחייב" להניח עוד זוג תפלין, (ואף הבא"ח שהציע שמא מימות מרע"ה יחידי הדור הניחו ב' זוגות לא דיבר אלא על הנהגת היחידים אבל לא שיש ציווי כזה בתורה להניח ב' זוגות, ואף הגאון מקאמרנה בשלחן הטהור שסבור שהיום אחר גילוי האר"י יש חיוב דאורייתא להניח שניים, מבאר להדיא שקודם רבנו האר"י לא היה חיוב להניח אלא אחד, כפי שהבאתי דבריו בחיבורי הקטן קבלה והלכה).
אלא שבש"ע מבואר לכוין שהאחד למצוה והשני לרצועות בעלמא, כלומר שלא מניח את שניהם לשם מצוה כי אין מצוה להניח שניים והמכוין בשניהם למצוה נוגע בזה באיסור בל תוסיף, ועם זאת בא רבנו האר"י לבאר את ב' הבחינות של תפלין כנגד מה הם מכוונים בשרשן ומה יש לו למקובל לכוין כשמניחם. אלא שבתוך דבריו הוציא זאת האריז"ל בצורת אזהרה שלא יעלה על לב חלילה שאחד אמת ואחד שקר, אחד קודש והשני חול, אלא שניהם אמת וקודש, שאלו ואלו דברי אלקים חיים. ויתכן שהסיבה שרא להזהיר על זה, לפי שראה כאלו שנמשכו אחר שטחיות הדברים וסברו כך, ואולי בא להם כן מחמת אזהרת הש"ע לחשוב שהאחד למצוה והשני לרצועות בעלמא, והבינו בשטחיות שאחד אמת ואחד שקר ולא ראו בשניהם דברי אלקים חיים, ולכן הזהיר על זה לבל יטעו בזה. אבל לעולם אין שום מקור שסובר לכוין בשניהם למצוה וחיוב, ואין שום מקור שמתנגד לכוונה המבוארת בש"ע שהאחד למצוה והשני לרצועות בעלמא, שהרי אף שבודאי שניהם דברי אלקים חיים, אבל אין זה סותר שהמחוייב לענין הלכה אינו אלא אחד, והשני אם יכוין בו לחיוב הרי הוא בבל תוסיף.
אלא שבתוך הויכוח והמו"מ של אחרוני המקובלים עם הפוסקים, היו שנקטו לשונות שלא בדקדוק,וגרמו לשכנגדם להבין כאילו הפשטנים סבורים שלא שניהם אמת, או כאילו המקובלים סבורים ששניהם חיוב, אבל במקור הדברים אין ממחלוקת זו לא מינה ולא מקצתה. ועכ"פ כאמור והוא העיקר, שבודאי הפשטנים מודים שר"ת ורש"י שניהם דא"ח ואין כאן שקר שכל אחד אמר מה שנראה בדעתו, אלא שלהלכה ולמצוה וחיוב יש רק אחד.
לגבי ב"ד שהורה בטעות שכתב כבודו דמיירי שהטעו אותם במציאות וכו' - יעיין כבודו 'לפחות' במשניות בהוריות עם פירוש הרמב"ם והרע"ב, וכן בגמ' שם, ויראה שאינו נכון. התורה בפרשת ויקרא וחז"ל שם מיירו שטעו בסברא והתירו עפ"י הבנתם חלב או איסור שבת או איסור ע"ז וכדומה, וטעו בזה והבינו שטעו וע"ז נאמרה כל הפרשה עי"ש.
אמת, טעיתי. (אמנם למדתי לפני כמה שנים אבל שכחתי את הנידון בדיוק).
אולם החילוק הוא דומה בדומה ממש שלא "הטעו אותם במציאות", אלא שבתחילה "ידעו שזה אסור", אח"כ פשוט "שכחו" שזה אסור, והורו ע"פ שכחתם, ושוב "נזכרו" או ש"הזכירו להם" שזה אסור. דהיינו יש כאן גורם "מקרי" להוראתם ולא גורם "עיוני", "עבירה בשוגג", לא "דעה הלכתית".
והדבר דומה לחילוק שיש בדין "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר", שזה דוקא אם פסק "כפי הבנתו בהלכה שלפנינו", וזה השואל קיבל עליו לסמוך על הבנתו ודעתו מעיקרא בזה ששאל אותו. אבל אם "טעה בדבר משנה", כגון ש"שכח" הלכה מפורשת, חברו רשאי להתיר כפי ההלכה הפסוקה מכבר, לפי שהפסק שפסק לאסור אין לו תוקף הלכתי, כי הוא בא ע"י גורם מקרי של שכחת ההלכה.
ולכן אם נבחן שוב מה שכתוב כאן:
לא דמי אלא כי אוכלא לדנא, אם עשינו עד היום כמו האגורי של חז"ל, ולאחר מכן ב"ד של אותו הדור ישנה - אה"נ.
אבל אם לא עשינו כמו האגורי של חז"ל כיון שרק 'חשבנו' שאנו עושים כן, לא על זה מיירו.
נידון זה דומה לענין של ב"ד שהורה בטעות, שלא אומרים שחכמי הדור פסקו כמו צד זה ואו"א דא"ח.
נמצא שכמו שאם משה קיבל והבין מקוב"ה כזית מסויים, ואותו הוא לימד והעביר הלאה בשמו וגדריו, ואח"כ נחלקו התנאים מכח עיונם התורני ובירורם המציאותי מיהו הזית הזה, והכריעו כמ"ד "אגורי", ושוב כשיבנה המקדש ב"ד ידונו שוב בעיונם התורני ובירורם המציאותי ויכריעו קטן או גדול יותר, והרי בודאי משה קיבל והבין ונהג ולימד הלאה כמו זית מסויים בשמו ותוארו, ולא כמו שלושת השמות והגדלים הללו, אבל לפי הבנת חז"ל בכל דור, כך הכריעו, ודבריהם תורה, והכרעתם מכרעת, וחייבים לציית על פיהם, כך בדיוק אם הבינו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים מתוך הסוגיות שהאגורי של חז"ל הוא ט' או ו' דרהם או פחות מכך, ויבואו אחריהם ויוכיחו בעיונם התורני ובירורם המציאותי שהאגורי הוא אחר, הרי ששניהם דברי אלקים חיים, ובכל דור חייבים לציית להכרעת חכמי אותו הדור, אבל חלילה לפקפק ולו בכי הוא זה בהכרעה שהיתה עד אותו הדור, שהיא שרירא וקיימא, ומחייבת את כל בני הדור עד שיכריעו אחרת, ובודאי דעה זו של כל גדולינו שפיר שייך למקרי בה "הקבלה והמעשה" הם עמודים גדולים בהוראה, ולא להחליט שכיון שזה "טעות מעיקרא" אינו בכלל הקבלה והמעשה חלילה.
ועל כן בודאי שאינו דומה כלל לב"ד שהורה בטעות, שהרי לא "שכחו" שום הלכה או דין, רק "התווכחו ודנו מהי ההלכה שערוכה לפנינו", והכריעו בדעתם התורנית בביאור ההלכה ש"זוהי בדיוק" ההלכה שצריכה להיקבע! (זה בדיוק דומה לדחיה שכתבנו רק לא ש"הטעו אותם במציאות" אלא ש"שכחו", ופשוט).
אולם לאחר שההכרעה של חז"ל ברורה שהזית הוא אגורי, והם לא נחלקו בזה - וכל המחלוקת שלנו כיום היא מה כיוונו חז"ל - בזה אחד מהם טועה, וחזרנו לדברי הריטב"א ורש"י בכתובות, אולם 'ראיה' מהגמ' הנ"ל אין.
גם ההכרעה של מרע"ה ובני דורו היתה ברורה מהו הזית ומה שמו ותארו, ולא נחלקו בזה (עד שמת יוסי בן יועזר כמבואר ברש"י סוטה מז. ד"ה האשכולות), וכל המחלוקת של חז"ל בברייתות ובש"ס היא מה היה ידוע למשה רבנו והבאים אחריו, וכן מה שיכריעו לעתיד כשיבנה המקדש הוא מה שיבינו שהוא הזית שהיה מקובל למשה, וכמו שבכל אלו אין אחד מהם טועה, כך בדיוק במחלוקת שלנו מה כיוונו חז"ל לא אמרינן שאחד מהם טועה. ולכן ראיה מהגמרא הנ"ל יש ויש!
וכבר כתבתי לעיל שגם כבודו מודה שאם נמצא את הזית האגורי של חז"ל ודאי שנעשה כמותו ודברי האחרים בטלים מכאן ולהבא, אלא שכבודו סבור שמכח הראיות שלנו עדיין לא מצאנו את האגורי של חז"ל שהוא נכחד, וא"כ גם כבודו מודה בעיקרון למה שכתבתי.
לענין הלכה מה שיכריעו חכמי הדור הוא הלכה, ומה שהיה עד אז כבר לא יהיה הלכה, שאין לך אלא שופט שבימיך, וכללי הפסיקה יכולים לשנות את ההכרעה מדור לדור לפי העיון התורני והבירור המציאותי שהקב"ה מסבב לחכמי הדור, אבל בודאי שזה לא הופך את ההכרעה הקודמת לטעות חלילה, אלא שניהם אמת הנמשכת מתורתנו הקדושה ועצם מעצמיה של תורה שבעל פה, ובלשון חז"ל "דברי אלקים חיים", כפי שהרחיב השל"ה הקדוש לבאר, וכן מהרש"ל בהקדמתו ליש"ש מס' ב"ק, והובאו לעיל, ורק ההכרעה למעשה כחכמי הדור שבימיך.
בכל אופן, יישר כח לכבודו על המו"מ כדרכה של תורה
כל עוד יתאפשר לפי סעיף ו שבתקנון
בברכה רבה