עושים קידוש בשמחת תורה בבית הכנסת האם מברכים שהחיינו
מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. זריזין מקדימין למצות. מסתברא דהוי גם חביבה מצוה בשעתה בפרט אם אוכל שם המוציא, אבל גם אם רק מזונות סוף סוף עושה קידוש וחכמים תיקנו לומר שהחיינו בקידוש, ולכן זו היא שעת מצות שהחיינו.
ולכא' השאלה יותר חזקה אם אחד שומע בבית הכנסת וגם שומע לאחר מכן בבית, שאם יכוין לצאת י"ח בביה"כ אז נכנס לנידון אם שהחיינו הפסק או לא ויצטרך לא לענות לאחר מכן.
rafi2391
Active member
ואם מוציא אנשים בבית?
עדיף לכוון לא לצאת ידי חובה אם מברכים או שבכלל מסברא עדיף לא לברך אלא בבית ולכוון על הסוכה וכו
אם מוציא אנשים בבית ממילא צריך לברך את כל הברכות שוב אז מה הבעיה שיצא חובתו בבית הכנסת.
rafi2391
Active member
אם לאישה שעונה אמן על שהחיינו שכבר בירכה זה הפסק
לא כל שכן למי שמברך וכבר יצא יח
אשה שהיא לא מברכת להוציא אחרים זה הפסק, אבל למי שמברך להוציא אחרים זה לא הפסק. הוא כבר יצא ידי חובה וכל הקידוש שהוא מקדש עכשיו זה להוציא אחרים.
אמנם בתרומת הדשן כתב שמי שיצא לא יברך ברכת שהחיינו אל היוצא. שכ"מ ברמב"ם והב"י (סי תקפה) כתב שהמנהג לא כמותו. וצידד בדעת הרמב"ם שזה דוקא במצוה שיש בה מעשה כמו תקיעה אבל מצוה כמו קידוש גם הרמב"ם מודה. ע"ש.
מ"מ יש מקום לומר שאם אין לו ענין בכלל לעשות קידוש בבית הכנסת יש מקום להעדיף מי שרוצה לחשוש לתה"ד וכ"פ ר' יעקב הלוי טיטואן תשובתו הובאה ב "התאסף 14" עמ' ו
rafi2391
Active member
יוצא מזה שגרע השומע שלא מוציא בפיו ממי שמברך ומוציא בפיו
צריך להתיישב בזה קצת
השומע מוציא מפיו אמן ולכן שייך בזה הפסק. והמברך הוא מוציא ידי חובה ולכן אין כאן הפסק
rafi2391
Active member
לא כך
התירוץ הוא פשוט
יש הבדל בין ברכה ששיכת אליו וזה חח אעפ שיצא מוציא
לבין ברכה שבגלל לא שייכת אליו
והנלע"ד כתבתי
מי שכבר בירך שהחיינו בקידוש, ואח"כ עושה קידוש למישהו אחר, מברך שוב שהחיינו? זה לא כמו ברכות השבח שלא אומרים שאע"פ שיצא מוציא?
נערך לאחרונה:
rafi2391
Active member
זה ברכת המצוות ולא ברכות הנהנין לכן שייך אע"פ שיצא מוציא
זה על סמך מה שהוא הביא למעלה שכן מברכים שוב שהחיינו אעפ שהוא כבר יצא
ברכת שהחיינו היא ברכת השבח, לא ברכת הנהנין ולא ברכת המצוות.
בברכת המצוות אע"פ שיצא מוציא, אבל בברכת השבח לא. (כמו בברכת הגומל ועוד).
ולכן חשבתי שאולי הדין בזה הוא כמו שאר ברכות השבח.
אמנם ראיתי בבית יוסף סי' תקפ"ה שכתב:
כתב הרמב"ם פרק י"א מהל' ברכות אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות אבל א"צ לברך שהחיינו אלא על מצוה שעשה לעצמו עכ"ל. נראה מכאן שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואח"כ תוקע להוציא אחרים שלא יברך שהחיינו וכן מי שיצא כבר ידי מקרא מגילה וכן מי שאומר קידוש להוציא אחרים והוא אינו רוצה לצאת ידי אותו קידוש כך מצאתי כתוב נראה שזה כדעת ת"ה דבסמוך ואין נוהגים כן. ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה אבל מצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אפילו כשעושה אותה לאחרים:
נושאים דומים בפורום
