ב"ה
שוב נתתי אל לבי לבאר החילוק שבין ענית אמן על ברכת ההלל בר"ח, שכתב מרן זיע"א שלא לענות, לבין ברכת שעשני כרצונו בשם ומלכות, שהשבנו שכן לענות.
דהנה בהלל יש רק ספק אחד, האם רשאים לברך ולומר 'וציונו' כדעת רבנו תם או לא, וספק אמן לקולא.
משא"כ בשעשני כרצונו הרי גם לדידן היא צריכה לומר 'ברוך שעשני כרצונו', והרי על זה כן עונים אמן ללא חשש, ואם כן מה שהוסיפה שם ומלכות לפי מנהגה, לכאורה אינו מגרע בעצם האמירה של ברכה זו גם לדידן, ואם לא הועילה לא הזיקה לענין זה.
הן אמת שיש מקום להסתפק בזה שמא הוספת שם ומלכות דידה הפך את כל הברכה לדידן כמי שאינה, אולם אינו מוכרח, והדבר לא יצא מספק. וקי"ל דאף שספק אמן לקולא, אולם ספק ספיקא באמן רשאי לענות.
ביקרא דאורייתא
ובברכת שבת שלום ומבורך
