בילקו"י הנדפ"מ שבת כרך ב' עמ' קפ"א כתב:
יש אומרים שמותר לקנח בנחת תינוק שעשה צרכיו במגבון [ממחטה לחה]. ובמחוברים יפרידם מערב שבת. וכן מותר להרטיב נייר טואלט ולקנח בו בנחת בשבת, ואין בזה חשש סחיטה. ויש חולקים. והמיקל במקום צורך יש לו על מה לסמוך.
בהערות למטה הרחיב בנידון, ואין לי את האפשרות כרגע לעיין ולהעתיק. רק אעתיק מה שסיים בסוף: (ויתכן שיש לקרוא גם את מה שקדם לכך).
ולפ"ז נמי אתי שפיר דאף לגדול מותר מעיקר הדין לקנח, ואפי' אם לא היה מקנח בנחת, אלא שכדרכו בקודש כשכתב את ההלכה למעשה למעלה, לא כתב עד קצה גבול ההיתר, אלא כתב להקל רק בנחת, כדי להרחיק מן האיסור עוד יותר. אבל למעשה אפי' מי שבטעות אירע שלא היה בנחת, לא עבר איסור, שהוא רק לכתחילה שאין לקנח כי אם בנחת.
והנה אחר שסיים לדון בחזו"ע בהערה לגבי קטן כאמור, שוב כתב (בעמ' קנד), שכעת נודע לו שהמגבונים עשויים מסיבים סניטטיים, כלומר מבד, וע"ז כתב, דלפ"ז יש עוד נימוקים להתיר, שהרי לפי תהליך היצור שלהם פנים חדשות באו לכאן, ואינם עוד בגדר גידולי קרקע. וכן הוסיף להתיר מטעם נוסף שכתב הגרש"ז אוירבך דכיון שאינו מפרק כדי להשתמש בהיוצא ממנו, אלא הפירוק הוא ההשתמשות, וגם הבלוע וגם מה שבחוץ הכל הולך לאיבוד, אפשר שא"ז סרך של מפרק, שאין דישה בדבר שמתחילה ועד סוף הוא לאיבוד מן העולם, ע"כ. ושוב כתב מדיליה (בעמ' קנה), שנראה דאע"פ שיש לו צורך בלחות שבממחטה, ונהנה ממנה בטרם ישליכנה לאיבוד, אעפ"כ כיון שבסופו של דבר כל הממחטה הולכת לאיבוד, ש"ד. וראיה לזה ממ"ש הריטב"א בדין פציעת זיתים (שבת נ:), ושכ"כ הרשב"א והמרדכי בשם רבנו יצחק, ושכן פירשו התוס' והרמב"ן והרא"ש ובחידושי הר"ן בשם רבנו האי גאון והרא"ה, ע"ש. וסיים על דבריהם, ומוכח מהכא דלא חיישי' משום סחיטה, כיון שלבסוף הולך לאיבוד. (וצ"ל שכוונתו כיון שהכל עם הזיתים ומימיהם הולך לאיבוד, ול"ד למחלוקת הראשונים שהובאה בב"י סי' שכ בסוחט לאיבוד כשהדבר הנסחט אינו הולך לאיבוד).
ולפ"ז נמי אתי שפיר דאף לגדול מותר מעיקר הדין לקנח, ואפי' אם לא היה מקנח בנחת, אלא שכדרכו בקודש כשכתב את ההלכה למעשה למעלה, לא כתב עד קצה גבול ההיתר, אלא כתב להקל רק בנחת, כדי להרחיק מן האיסור עוד יותר. אבל למעשה אפי' מי שבטעות אירע שלא היה בנחת, לא עבר איסור, שהוא רק לכתחילה שאין לקנח כי אם בנחת.
