מעתיק לכאן כמה הודעות שכתבתי בפורום לתורה בענין זה שאני רואה שנידון אף כאן
בגמרא סנהדרין מו: מז. נסתפקו אי הספד יקרא דשכבי או דחיי, ומסיק יקרא דשכבי, משמע שיש איזה 'תועלת' של 'יקרא' לנפטר. מה היא איפוא?
הכוונה, שאם יש שייכות של 'כבוד' אצל מי שהוא כבר מת (הרי הנידון הוא לגבי 'הספד' שהוא אחר מיתה), והוא דין מחייב (חייבים להספיד), הוי אומר שיש איזה 'תועלת' לנפטר מכל העסק הזה
וכיון שהגענו למסקנא זו, אפשר כבר להרחיב אותה הלאה כמובן לגבי המצבה וכדו'
אמור מעתה אם יש 'תועלת' בהספד [ולא משנה מה ההסבר בזה, בכוונה לא נכנסתי לזה], הרי שיש גם 'תועלת' בכתיבה על ה'מצבה' שהיא כמו הספד לכאורה [והרי ת"ח ההספד לפי כבודם ותורתם גם אחרי ז' ימים עד יב"ח], ואם להספיד אדם ולומר עליו שהוא בעל ייסורים זה מעלה, הוא הדין לכתוב כך על המצבה
וראה דברי הרמב"ן שהובא בב"י סי' שדמ, בדברי הגמרא מו"ק כח:, ולאור הדברים י"ל שזה גם דרך "ענוה" לכתוב רק על יסורים
תורת האדם שער הסוף - ענין ההספד
ואסור לאפלוגי בהספדא ביקרא דשכבי טפי ממאי דחזי ליה, אלא משבחים אותו לפי כבודו ויותר מכן כדרך המשבחים ולא בהפלגה יותר מדאי, ואי לאו בר הכי הוא מספידין אותו כנשי דשכנציב דאמרן מותא כמותא ומרעא חבוליא, פירוש כמות העשיר כן מות העני אבל החולי הוא הצער והאבל, ואומרות כן למי שמת ביסורים ואינו ראוי להספד אחר. ותניא באבל (פ"ג) אין מוסיפין בתחלה אבל מוסיפין על העיקר, כלומר אין מספידין בכבוד מי שאינו ראוי לכך בשעת ההספד, אבל אם היה ראוי לכבוד מועט מאריכין בכבודו ומוסיפין במקצת שבחיו. ר' יהודה אומר בירושלים היו אומרים עשה לפני מטתך, ביהודה היו אומרים עשה לאחר מטתך, מפני שבירושלים לא היו אומרים לפני מטתו של מת אלא דברים שיש בו וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו, והמהלכים אחר המטה לא היו עונים אלא דברים שיש בו, מ"מ מראין היו בהספד ענינו של מת והתם אמרינן (ברכות ס"ב א') אמר רשב"ג כשם שנפרעים מן המתים כך נפרעים מן הספדנין ומן העונים אחריהם אמן. וחכם או חסיד תולין לו בחכמתו או ביראת חטאו. והתם אמרינן (סוטה מ"ח ב') כשמת הלל הזקן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של עזרא, וכשמת שמואל הקטן אמרו עליו אי חסיד אי עניו תלמידו של הלל. וריש לקיש (מגילה כ"ח ב') ספדיה לההוא גברא דהוה תני הלכתא בעשרים וארבע שורתא אמר ווי חסרא ארעא דישראל גברא רבה. ונשים נמי נספדות בין האנשים ובין החכמים, דרפרם ספדה לכלתיה בבי כנישתא אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידה אתו כולי עלמא, ותנן (שם) מספידין בתוכן הספד של רבים, ור"ג ספדה לאמו של בן זזא הספד גדול (ר"ה כ"ה א'), ודקאמר עלה ולא מפני שראויה לכך, על הספד גדול הוא חוזר, לא שלא יספידו נשים. וכן דעת הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל.
עכ"ל
אפשר ומה שיש שציוו לכתוב כן, הוא כדי ללמד לעם שידעו שמסרו נפש על תורה מתוך הצער [אני חושב למשל על הגרע"י זצ"ל שהובא כאן שציוה שיכתבו כן על מצבתו, שזה בודאי חיזוק גדול לראות שהוא הרגיש בחייו מצב כזה של 'מדוכא בייסורים' (וללמדך עד כמה א"א לשפוט למראה עיניים, מסתמא רובא דרובא לא היו חולמים שכך הוא הרגיש, על כל פנים באחרית ימיו שנישא על כפים, אבל כך הוא הרגיש ואולי גם מפני חוליי הגוף), ועכ"ז התמיד כ"כ בתורה וחיבר והתעלה כ"כ, זה בודאי מעורר ומחזק מאוד]
אי נמי דמהאי טעמא תלמודם מתקיים בידים ומאריכים ימים כדאיתא בברכות ה., ע"ש.
מצרף כאן הערה שכתבתי שאולי קצת קשורה לנושא כאן
סנהדרין יא ע"א, מבואר שאמרו על הלל הזקן ועל שמואל הקטן כאשר מתו "הי חסיד הי עניו", ע"ש, ומסיימת הגמרא: ועל [רבי] יהודה בן בבא ביקשו לומר כן (אותו הספד, רש"י), אלא שנטרפה שעה, שאין מספידין על הרוגי מלכות (מפני יראת המלך, מיהרו לקוברן, רש"י), ע"כ.
ולכאורה קשה לי, שהרי אפשר להספיד ז' ימים כדאיתא במו"ק (כז:), ובפרט בת"ח שמספידים לפי חכמתם אפילו יותר מז' ימים, כמ"ש ברמב"ם (פי"ג מהל' אבל הל' י) וטוש"ע (סי' שצד ס"ב), ע"ש. ואם כן נהי שלא יכלו להספידו בשעת קבורה, אכתי יכולה להספידו בשבעה או אחר כך, וצ"ע.
ומצאתי ביד רמ"ה (שם) שכתב: הא דאמר שאין מספידין הרוגי מלכות, איכא למימר טעמא דמשום אימת מלכות ממהרין לקברן שלא ימלך המלך עליהם שלא לקברן. ואיכא למימר טעמא משום דקפדא מלכותא עלייהו דלא נהגו בהו יקרא. אי נמי משום סכנתא דהנהו דמספדי להו, דשמע מלכא ואמר הני חברי דהנך הוו ותפיס להו, ע"כ.
והנה הפירוש הראשון הוא כפירוש רש"י, אבל הפירוש השני והשלישי, ניחא, ודו"ק, ויש להתיישב מה החילוק בין התירוץ השני לתירוץ השלישי בדברי הרמ"ה הנ"ל, וצ"ב.