בשו"ת בנין ציון (סי' קלז) כתב שכל דבר שהוא
סכנה עתידית כלומר שבמעשה שהוא עושה עכשיו אין סכנה עכשיו אלא רק סכנה עתידית, אין זה נחשב סכנה, ולכן הוא הכריע לדינא בנדון אשה שמסתכנת בכל פעם שיולדת, והרופאים אמרו לבעלה שלא ישמש עמה פן תתעבר ותסתכן, שאין להם לשמש במוך, כ
יון שזה לא סכנה עכשיו אלא רק סכנה עתידית.
כעין דרך זו הלך גם בשו"ת שם אריה (סי' כז) וכתב שכל דבר שהוא מנהגו של עולם, ו
דשו בו רבים אין לחוש לספק סכנה, וסומכים על רחמי שמים. שהרי בכל הדרכים יש סכנה, וכן עצם הלידה היא סכנה, ואף על פי כן מותר, ועל כן חייבים לנהוג כדרך העולם למרות הסכנה, אלא שכתב שכל זה רק בדברים שיש בהם הכרח [כמו תשמיש המיטה], אבל כתב שבדברים שאין בהם הכרח אין להקל בזה, ועל כן כיון שמי שפורש בים צריך להודות כיון שהוא מקום סכנה, אין היתר לעשות כן אלא במקום הכרח, אך מי שרוצה לפרוש לים הגדול כדי לשוטט בעולם הגדול ולראות דברים חדשים וכדומה, ראוי להרחיק מזה, במקום שאין צורך והכרח. עכ"ד.
אולי אפשר לקשר את זה לכאן, שהרי שחרור מחבלים זוהי סכנה עתידית ולא ברור שתקרה אבל החטופים זוהי סכנה עכשווית וממשית לחייהם
וז"ל
amit26 שהביא את לשונו של מרן, שהזכיר את הענין של "פיקוח נפש עכשווי",
