ראובן יוסף מיארה
Well-known member
שאין להוכיח מדברי חז"ל שגם בזמננו יש לקחת את הזית המצוי ולשער על פיו
הנה שיעור כזית הוא אחד מהשיעורים שנמסרו למשה מסיני, כמו שדרשו בגמרא ברכות (מא:) "ארץ זית שמן" אמר רב יוסי ברבי חנינא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים. וכן אמרו עוד בגמרא יומא (פ.), ועירובין (ד.). וכן מבואר ברמב"ם (פי"ד מהל' מאכלות אסורות ה"ב) ששיעור כזית הוא הלכה למשה מסיני.
ושיעור כזית מבואר עוד במשנה כלים (פי"ז משנה ח) כזית שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני, וזהו אגורי. ובתוספתא (נזיר פ"ד ה"א) אמרו: כיצד הוא עושה (פי' הנזיר שרוצה לדעת אם שתה יין בנפח של זית) מביא כוס מלא יין, מביא זית אגורי, נותן לתוכו ושופע, אם שתה כיוצא בו חייב אם לאו פטור, ע"כ. ובגמרא ברכות (לח:) אמרו שרבי יוחנן היה מברך ברכה אחרונה על זית מליח שהיה אוכל.
ובתשובות הגאונים (הרכבי סי' רס"ח): כמה שעור גרוגרת הגסה וגרוגרת בנונית, וכן זית גדול וזית קטן וזית בנוני, הרי אלו שעורין, ואיך יהיה שעור לשעור, ואם תאמר במשקל, לא פירשו רבותינו משקל ולא דקדק הקב"ה עמנו במשקל, וכל אחד ואחד בעשותו לפי דעתו הרי יצא ידי חובתו, ואין צריך ללמוד שעור מאחר, דתנן רבי יהודה אומר וכו', א"ר יוסי מי מודיעני וכו', אלא הכל לפי דעתו של רואה, ע"כ. וראה עוד בתשובת הגאונים מוספיה (סי' צה, צו) ושע"ת (סי' מו) בשם רה"ג ע"ש.
ובספר זית רענן (עמ' ו) האריך להוכיח מדברי הש"ס והגאונים הנ"ל שכוונת התורה וחז"ל שמסרו בידינו שיעור כזית הכוונה לזית הטבעי הבינוני המצוי ביד בני האדם והוא אגורי, ושאין צורך ללמוד ממישהו אחר שיעור כזית (כלומר כמו שכתבו התוס' והפוסקים שאנו משערים את הזית ביחס לביצה, היינו שכזית הוא חצי ביצה), אלא שיעור הזית הוא שיעור עצמאי, שיש לקחת זית המצוי ולשער על פיו, ולכן ברור שגם אנו כך צריכים לנהוג, ע"ש.
אולם במחכ"ת א"צ להוכיח שבודאי חז"ל התכוונו לזית אגורי הטבעי ואין צריך שיעור לשיעור כדברי הגאונים, שהוא מילתא דפשיטא דכשרבותינו אמרו שיעור כזית, כוונתם לשער לפי הזית בלבד, והוא פשוט. אולם כשרואים שרוב ככל הראשונים והאחרונים מדברים על חצי או קרוב לשליש זית מה שסותר את המציאות שלנו, ועוד שהכריחו זאת "מסוגיות מפורשות" שלא יתכן אחרת, וגם שמכל הראשונים לא ראו לקום ולומר שחצי זית המדובר סותר מה שקיבלנו מרבותינו ואבותינו ספרו לנו במעשים שבכל יום בשיעור הזית לברכה אחרונה ומצה ומרור, א"כ דעת לנבון נקל שבודאי כ"ז מכריח ומצביע כמאה עדים שהאגורי הטבעי שכן היה בזמן חז"ל והגאונים כבר אינו איתנו בזמנינו, וכיצד נוכל עוד לקיים צוואתם?! ואין לנו אלא להישען על קבלתם שהעבירו לדורות הבאים בסוגיות שמהם הוציאו הראשונים דבריהם, ולומר שבזמן שהיה אגורי מצוי כל אחד שיער לפי דעתו של רואה שזהו בינוני, ונמצאו כמה שיעורים שונים זמ"ז, וכך מסרו ביד תלמידיהם ובניהם כל חד כפום שיעורא דיליה, ויתכן גם בדורות המאוחרים עשו לחומרא כל אחד לצאת ידי מה שקיבל זולתו, ואף שיתכן עדין היה אגורי מצוי, אלא שחששו זה לשיעורו וקבלתו של זה, ועד שבאו בעלי התוס' שעשו התלמוד ככדור (כלשון מהרש"ל בהקד' ליש"ש ב"ק), והוציאו מהסוגיות דבר מבורר שהזית חצי ביצה, והתאים לאחד השיעורים המקובלים שהיו בידיהם, ויתכן אף לאגורי שהיה מצוי בימיהם, ונתקבל אצל גדולי הראשונים עד שנשתרש ונקבע לדורות, ואפילו ע"י חכמי הספרדים, כהמאירי והחינוך הרי"ד והרא"ש (שהיה אשכנזי אבל מקום מושבו בספרד) ודכוותייהו (וכמו שהארכנו בזה בדברי הראשונים), שלא ראו בו סתירה למציאות ולמקובל בידיהם, ועל פיו אנו נוהגים עד עצם היום הזה, וכלשון מהרש"ל "קבלה בידינו מבעלי התוס' שזית הוא שיעור חצי ביצה תרנגולת, אף על פי שאין עתה בנמצא שיהא זית דומה לחצי ביצה כלל וכלל לא, אלא שנשתנו", (יש"ש חולין פ"ג סי' פח).
שבשביל לקחת שיעור זית של חז"ל צריכים לקחת דווקא כזית אגורי שהיה לרבותינו
כבר הבאנו לעיל את דברי המשנה בכלים (פי"ז משנה ח): כזית שאמרו לא גדול ולא קטן אלא בינוני, וזהו אגורי.
ובגמרא ברכות (לט.) אמרו ע"ד המשנה, אמר רבי אבהו לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו, ואמרי לה סמרוסי שמו, ולמה נקרא שמו אגורי, ששמנו אגור בתוכו.
ובביאור דברי המשנה והגמרא "אגורי", פרש"י אגור בתוכו, מזומן לצאת ממנו, שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים, אלא אגור כמשקה ענבים, ע"כ.
אמנם בירושלמי (ביכורים פ"א ה"ג) פירשו: שכל הזיתים שיורדים עליהם גשמים, מאבדים שמנם, ואילו הזית הזה לא מאבד את שמנו (ע"י הגשמים).
והנה לכאו' יש לעיין מדוע המשנה אמרה לנו ב' סימני זיהוי מהו הזית, אחד שהוא "בנוני", והסימן השני שהוא "אגורי", ולכאו' תסגי לן בחד סימנא, ותרתי למה לי.
וראיתי שעמד בזה בתפארת ישראל (יכין או' נז) וכתב: ונ"ל דבין לפירוש א' (ירושלמי) או ב' (רש"י) נותן התנא סימן כפול בינוני ואגורי, כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי, דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מידת הירושלמי ולא מידת רש"י, ע"כ.
ובמשנה אחרונה הקשה ג"כ שהרי לא יתכן לומר שהסימן לבינוני הוא אגורי (כלומר שמה הקשר בין אגורי לבינוני), ועוד שגם אי נימא שהוא סימן לבינוני מ"מ מה צריך סימן, והרי לעיל (מ"ו) רבי יוסי ורבי יהודה נתנו סימנים לדעת מהו הבינוני לגבי ביצה. ויישב, דהכי קאמר שבינוני שמשערים, הוא בינוני של סוג אגורי או כפרש"י או כפירוש הירושלמי, ע"ש.
ומכו"ז נראה ברור שכוונת רבותינו באמרם שיש לקחת זית ולשער על פיו וכמו שמובא במקורות שהבאנו לעיל, הוא דווקא שלוקח את הזית שאליו רבותינו התכוונו, היינו שלוקח את הזית האגורי שהוא הבינוני שאליו הייתה כוונת חז"ל וכך נמסרה מעיקרא הלכה למשה מסיני, ולא שלוקח זית שלפי דעתו הוא בינוני ומשער על פיו, שבאמת כמו שהוא לוקח זית בינוני ולא זית גדול או קטן, משום שכך הייתה תקנת חכמים לשער דווקא לפי הזית הבינוני ולא לפי הזית הגדול או הקטן, א"כ ה"ה והוא העניין שכך הייתה תקנת חכמים לשער דווקא לפי הזית האגורי שהוא הזן של הזיתים שאליו התכוונו רבותינו, וכמ"ש להדיא הרב משנה אחרונה "שבינוני שמשערים, הוא בינוני של סוג אגורי" ולזה התכוונה המשנה באמרה "כזית וכו', אלא בינוני - וזהו אגורי", כלומר שהבינוני יהיה מהזן של הזית האגורי כפי פירוש הירושלמי או כפירוש רש"י הנ"ל.
טענות ספר זית רענן על דברי רבותינו והמסורת
ומכל האמור תשובה מוצאת למה שהאריך הרחיב בספר זית רענן (עמ' ט והלאה) שכתב, שתחילה יש לדעת שזה פשוט שמי שאינו יכול לדעת מהו הזית הבינוני האגורי בימנו, עליו כבר אמר רבי יוסי במשנה כלים "שהכל לפי דעתו של רואה", וכבר כתבו הגאונים שאי"צ ללמוד שיעור מאחר, אלא כ"א עושה לפי ראות עיניו. ועכ"פ היום יש לנו אפשרות לברר בדיוק מי הוא ומה גודלו של הזית, שהרי אנו יודעים את כל הזנים שהיו מצויים כאן בא"י כבר שנים רבות, והרחיב שזן זה לדעתו ע"פ ממצאי המחקר ואנשי המקצוע, הוא הזן הסורי, שהממוצע שלו 3 סמ"ק, לפי שיש לו בדיוק את הסימנים שבירושלמי (ביכורים פ"א ה"ג) וברש"י (ברכות לט.) שהסבירו סימנים לאגורי, ודוחה דעות של כותבים אחרים שסבורים ע"פ המחקר ואנשי המקצוע שהוא זן אחר עם הסימנים של חז"ל, גדול יותר. אלא שהוקשה לו דלדבריו בכל כזית (3 סמ"ק) בכדי אכילת פרס, לר' שמעון שהפרס הוא ד' ביצים (למעלה מ-200 גרם), מתבטל הכזית ביותר מששים, וזה לא יתכן כמבואר בטוב"י יו"ד (ר"ס צח), ומיישב שבטיפול נכון בזן הסורי יכול להגיע ל7.5 סמ"ק, ואז כבאכ"פ הוא אחד משלושים או ארבעים ואין שישים נגדו, ולכן הוא כתב בספרו ששיעור כזית הוא בין 6 ל7 סמ"ק, (והביא שם את טענת הרב עידוא אלבה שהוכיח שהזית הבינוני הוא 13 סמ"ק ע"פ דברי חוקר ערבי לפני 100 שנה בספרו שהאבי במה שמתאר את הזיתים ע"ש. אך בזית רענן האריך לסתור את דבריו ושאי"ז הזית האגורי הבינוני שאליו התכוונו חז"ל, ושכן בכל דברי החוקרים והספרים מבואר שהזית הבינוני הממוצע בזמננו הוא בין 5 ל7 סמ"ק, ובפרט שהעיקר להלכה (כאשר אין בירור ודאי) הוא "כפי דעתו של רואה" וא"כ עינינו הרואות שכ"ה הזית הבינוני).
ומעתה מקשה ותמיה מכל דברי הפוסקים וכן הוא המנהג ששיעור כזית כחצי או שליש ביצה, שהם 27 או 18 סמ"ק, כיצד זה מסתדר עם המציאות של הזית הבינוני? ואין לומר שהתקטנו הזיתים (וכמו שכתבו המהרש"ל הב"ח והט"ז), כי כל יתר הפירות רואים בפוסקים שלא התקטנו וכי דווקא הזית התקטן?!, וגם שהרי ראינו עדויות מרבותינו הראשונים שכתבו שאף בזמנם היו הזיתים קטנים וכמו שכתב תלמיד מהר"ם מרוטנבורג (הובא בקובץ מוריה) "כי ראיתי זיתים בא"י ובירושלים, אפילו שישה אינם גדולים כביצה", גם ר' שמשון שהובא במהרי"ל כתב "שראה זיתים בירושלים קטן מאד". וגם אין לומר שנכחד אותו מין שעליו מדובר (כמ"ש הגר"ח נאה), כי כל הפירות וכן יתר הזנים של הזיתים נשארו ודווקא מין זה נכחד?! וכיצד יתכן שלא זרעו ממנו הרבה ולא נשתמר (שהרי בחו"ל לא היה שממה חקלאית)?! ועוד כהנה תמיהות מן ההגיון על יישוב זה. ולכן נשאר בתמיהה רבתי על הפוסקים והמנהג.
וסוף דבר העלה טענה הלכתית שלמעשה אין לחוש שהיו זנים גדולים יותר כחצי וכשליש ביצה ונתקטנו או נכחדו, שהרי בכל התורה אזלינן בתר חזקה דהשתא והעמד דבר על חזקתו, כל שאין הכרח גמור לומר שהיה אחרת והשתנה, ולכן כיוון שבנ"ד אין כל הכרח שהשתנו סדרי בראשית, אלא שיש הכרח "יחיד ממש" והוא הוכחת התוס' שכזית הוא גדול חצי ביצה, ולא שהייתה להם "מסורת" בכך אלא הוא חידוש של ר"ת מכוח קושיא שהקשה, והוא עצמו חזר בו בתירוצו, ורק ר"י נשאר בזה, וגם נראה שלא אמרו כן ע"פ המציאות שהייתה בזמנם, אלא רק הוכיחו כן מהגמ' בלבד, ועוד שבאמת נראה יותר שהתוס' לא ראו זיתים כלל (ראה להלן), וממילא מאחר שאין ראייתם מהגמרא מוכרחת (מאחר שהפוס' יישבו ראיה זו בפשיטות), לכן יש לנו לחזור להנחה הפשוטה ללכת לפי חזקה דהשתא שהזית לא השתנה ויש לשער כפי הזית האגורי הבינוני שלנו, ולכן גם תלמיד מהר"ם ור' שמשון הנ"ל חלקו על התוס' מאחר והם ראו זיתים קטנים, כי הם ידעו את האמת שהתוס' לא הכירו זיתים ולכן כתבו שהם חצי ביצה, וא"כ יתכן שכל שיטתם מבוססת על "חסרון ידיעה", עכת"ד הזית רענן.
האם צריך דווקא זית אגורי והאם יש בידינו אותו
ואען ואומר שאחה"מ מדברי רבותינו מבואר לא כן, ויש להשיב על כל דבריו, ובס"ד נשיב לפי סדרם של דברים, דבר דבור על אופניו.
ראשית, מה שהניח במונח: שמי שאינו יכול לדעת מהו הזית הבינוני האגורי בימנו, עליו כבר אמר רבי יוסי במשנה כלים "שהכל לפי דעתו של רואה", וכבר כתבו הגאונים שאי"צ ללמוד שיעור מאחר, אלא כ"א עושה לפי ראות עיניו, ע"כ. הנה כבר השבנו ע"ז לעיל שאי"ז נכון שבאת המעיין במשנה בכלים ראה יראה שכל מה שרבי יוסי אמר לשער לפי דעתו של רואה הוא דווקא לגבי ביצה, אבל לגבי זית לא אמר זאת כלל, אלא במשנה אמרו "זית בינוני – אגורי" כלומר שזה הזן המיוחד שרצינו שישערו על פיו, ולא יעזור לנו כלל לקחת זית בינוני ולומר שהוא הזית של חז"ל ולשער על פיו, שזה נאמר דווקא שלוקח את הזן "האגורי" שאליו התכוונו חז"ל, ולא שלוקח סתם זית בינוני כמבואר ד"ז בדברי המשנה וכ"כ להדיא הרב משנה אחרונה וכנ"ל, וע"ז כתבו הגאונים שאם לוקח את הזית של חז"ל ברור שיש לברך עליו והוא הוא השיעור, ואין מזה כלל ראיה לקחת סתם זית ולשער על פיו.
שנית, מה שכתב: שעכ"פ היום יש לנו אפשרות לברר בדיוק מי הוא ומה גודלו של הזית, שהרי אנו יודעים את כל הזנים שהיו מצויים כאן בא"י כבר שנים רבות, והרחיב שזן זה לדעתו ע"פ ממצאי המחקר ואנשי המקצוע, הוא הזן הסורי, שהממוצע שלו 3 סמ"ק, לפי שיש לו בדיוק את הסימנים שבירושלמי (ביכורים פ"א ה"ג) משום שהוא משתמר זמן רב ולא מאבד את איכותו, וכן הסימן של רש"י (ברכות לט.) נמצא בסורי משום שבלחיצה קטנה יוצא השמן חוצה בקלות, ע"כ. לענ"ד אין דבריו נכונים, שהרי הסימן השני של רש"י לא קיים בזיתים של היום, כי שמנם של הזיתים בזמנינו בלוע בבשר הפרי ודומה יותר למשקה התפוחים והתותים הבלוע בבשרם ולא כענבים שהמשקה מזומן לצאת מהם הרי שהזית של זמנינו אינו הזית האגורי וכמו שהעיר כן ברמב"ם המבואר (סוה"ס עיונים בהל' שבת פ"ח או' ג), ולא יעזור לנו מה שע"י לחיצה ייצא השמן, שהרי משמעות דברי רש"י ששמן של זיתים הוא דומיא דענבים שגם שם הוא מזומן לצאת, וביארו המפרשים שהוא ע"פ שיטת רבי יוחנן (בפסחים לג:) שסובר שמשקים (היינו של זיתים וענבים ע' פמ"ג או"ח סי' ש"כ בפתיחה) מיפקד פקידיה [שהרי בירושלמי מובא שר' יוחנן אמר את המימרא שאגורי היינו ששמנו אגור בתוכו], וכ"פ הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב הי"א). וא"כ המשמעות בגמרא שם הוא שהמשקה הוא כלל לא בפרי ולא חלק ממנו אלא כמו שנתון בכלי בפני עצמו ע"ש ברש"י ובמפרשים. וממילא אין לנו בזמננו כלל את הזית "האגורי" שאליו התכוונו חז"ל. [אלא שבלא"ה אנו לא צריכים לזה שגם אם אכן היה לנו את הסימנים של האגורי אף בזית של זמננו, מ"מ יש לנו לקחת דווקא את הזית שמבואר לנו גודלו בראשונים, שיש לנו לומר בפה מלא שדבריהם ושיעורם הוא שיעור חכמים לזיתים, וגם מה שאנו רואים את הסימנים אכתי שמא לחז"ל היו זיתים אחרים שבהם היו הסימנים הנ"ל יותר נכונים ויש לתלות שאם ריק – ממנו ריק וכדלהלן].
האם יתכן שהפירות שהיו בזמן חז"ל התקטנו או נכחדו
עוד יש להעיר עמ"ש להקשות על דברי הפוסקים ועל המנהג ששיעור כזית כחצי או שליש ביצה, שהם 27 או 18 סמ"ק, כיצד זה מסתדר עם המציאות של הזית הבינוני? ואין לומר שהתקטנו הזיתים (וכמו שכתבו המהרש"ל הב"ח והט"ז), כי כל יתר הפירות רואים בפוסקים שלא התקטנו וכי דווקא הזית התקטן?!, וגם שהרי ראינו עדויות מרבותינו הראשונים שכתבו שאף בזמנם היו הזיתים קטנים וכמו שכתב תלמיד מהר"ם מרוטנבורג (הובא בקובץ מוריה) "כי ראיתי זיתים בא"י ובירושלים, אפילו שישה אינם גדולים כביצה", גם ר' שמשון שהובא במהרי"ל כתב "שראה זיתים בירושלים קטן מאד". וגם אין לומר שנכחד אותו מין שעליו מדובר (כמ"ש הגר"ח נאה), כי כל הפירות וכן יתר הזנים של הזיתים נשארו ודווקא מין זה נכחד?! וכיצד יתכן שלא זרעו ממנו הרבה ולא נשתמר (שהרי בחו"ל לא היה שממה חקלאית)?! ועוד כהנה תמיהות מן ההגיון על יישוב זה. ולכן נשאר בתמיהה רבתי על הפוסקים והמנהג, ע"כ. שבאמת עיקר גישתו כלפי דברי רבותינו הפוסקים תמוהה מאד, שכביכול בכל מיני קושיות מחמת המציאות שהיאך יתכן שדווקא פרי הזית ראה הקב"ה להקטינו או להכחידו, רוצה בזה לפרוך דברי רבותינו, אבל באמת שאת עיקר "התשובה" לא השיב עליה מידי, שהנה רבותינו לא כתבו תירוצים אלו שהזית "התקטן" או "נכחד" מצד ידיעה שכך היה, אלא מרוב פשטותם שהקבלה (מה שקיבלו מרבותינו) והמעשה (המנהג בכל תפוצות ישראל) הם עמודים גדולים בהוראה (כלשון הרמב"ם בפ"י מהל' שמיטה ויובל), וממילא דברי רבותינו ראשונים כמלאכים חיים וקיימים שכך היה בזמן התלמוד, אלא שהעירו רבותינו שאנו רואים במציאות שהזית הוא קטן בהרבה ממה שקיבלנו, וע"ז יישבו כל אחד בדרכו שלו, אבל עיקר העיקרים ויסוד היסודות הוא מה שהביא את רבותינו ליישב כן, הוא "הקבלה והמעשה", ועל עיקר חשוב זה שהביא את הפוסקים ליישובם לא השיב מידי.
שהנה בב"י (יו"ד סי' מד ס"ה) כתב: מהר"י ן' חביב ז"ל כתב כענבא בינונית שמעתי אומרים כי כוליית בהמה גסה עשויה חתיכות חתיכות נפרדות קצת זו מזו, ואחת מהן נקראת ענבא, וזכורני כי ראיתי בפירוש חולין לתלמידי ה"ר יונה פירוש ענבא פיגון בלע"ז, והם עגולים קצת וארוכים ודומים לצורת כוליא, ולפי זה ראיתי שנאמר שענבא היתה גדולה בזמנם יותר מפול, שאין זה כן עתה, ויש קצת לראיה לפירוש זה מה שכתב בדין הטחול וטחול של עוף עגול כענבא, ע"כ. והמהרש"ל בספרו ים של שלמה חולין (פ"ג סס"י פח) הביא את דברי מהר"י בן חביב שהענבים בזמן חז"ל היו יותר גדולים, והוסיף בזה"ל: ואין זו תימא שפירות של שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שהיו משתנים בגדלותם לפי הטבע של עתה, שהרי "קבלה בידינו" מבעלי התוספות שזית הוא שיעור חצי ביצה תרנגולת, אע"פ שאין עתה בנמצא שיהא זית דומה לחצי ביצה כלל וכלל לא, אלא שנשתנו, ע"כ. והובא גם בב"ח ובט"ז (יו"ד סי' מד ס"ק יב), וציין אליו גם הש"ך (שם ס"ק יג).
הרי אנו רואים באופן ברור את הגישה של רבותינו הפוסקים, שכאשר הם רואים שאין דברי התלמוד או הראשונים מסתדרים הם תולים מיד בחסרון השגתינו, כלומר שיש לתרץ את המציאות שלנו שתתאים לאור דברי רבותינו, ולא לומר שהמציאות שלנו עיקר ולהקשות על דבריהם, ולכן הם תירצו שיש לומר שהפירות התקטנו וכדומה, וכמ"ש מהר"י בן חביב בפשיטות "ולפי זה ראיתי שנאמר שענבא היתה גדולה בזמנם יותר מפול, שאין זה כן עתה", וזה לא הפריע לו כלל לומר שהפירות של חז"ל היו משונים מאשר איתנו היום. גם המהרש"ל כתב בפשיטות "ואין זו תימא" לומר שהפירות של חז"ל היו יותר גדולים, וכו"ז הוא משום "שהרי קבלה בידינו מבעלי התוספות שזית הוא שיעור חצי ביצה תרנגולת". וממילא גם התיישבה קושיית הזית רענן ע"ד רבותינו "כי כל יתר הפירות רואים בפוסקים שלא התקטנו וכי דווקא הזית התקטן?!", והנה דברי מהר"י בן חביב הם תיובתיה שרואים שעוד פירות התקטנו, וגם במהרש"ל רואים שתירוץ זה היה נוח לו וכתב ע"ז "ואין זו תימא".
ומ"ש בזית רענן שהרי ראינו עדויות מרבותינו הראשונים שכתבו שאף בזמנם היו הזיתים קטנים וכמו שכתב תלמיד מהר"ם מרוטנבורג (הובא בקובץ מוריה) "כי ראיתי זיתים בא"י ובירושלים, אפילו שישה אינם גדולים כביצה", גם ר' שמשון שהובא במהרי"ל כתב "שראה זיתים בירושלים קטן מאד", ע"כ. כבר הארכנו בזה בדברי הראשונים, והבאנו שאין כלל ראיה מדבריהם שהם באו לפסוק ולומר שלא היו זיתים יותר גדולים, אלא סיפרו שהם ראו יותר קטנים, יעויי"ש בארוכה.
והגרא"ח נאה זצ"ל בספרו שיעורי תורה (עמ' כ) ביאר לנו את המציאות באופן שתהיה מיושבת עם דברי רבותינו, וז"ל: והנה עינינו רואות, שגם פירות טבעיים כשיעור של תורה אין לנו כהיום. שהרי אין לנו זית כחצי ביצה (לדעת התוספות). ואין לנו כותבת גסה שתהא יתירה או חסירה קצת מביצה (כיומא עט ב), ובנפחה היא יותר מביצה, דהא יש לה חלל בין עצמה וגרעינתה מרחק רב, כלשון הרמב"ם בפירוש המשניות (כלים יז), שאין החלל מכלל השיעור.
ומיהו אין זה ענין להתקטנות, שהפירות לא נתקטנו כלל. אלא שבזמן מן הזמנים אחר החורבן, שהישוב החקלאי בארץ ישראל נתמוטט, נאבדו אותן הגרעינין שהיו מצמיחין פירות גסות. ודוגמא לזה מצינו בגמרא (עירובין כח ב): "גרגיר למאי חזי? אמר רבי יוחנן, שכן ראשונים שלא היה להן פלפלין, שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי". והרי מפורש בגמרא (ברכות לו ב): "ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה, וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר 'לא תחסר כל בה' ". ועל כרחך דהפסוק קאי על זמן כניסתם לארץ, אבל אחר כך היה זמן שלא היה להם כלל פלפלין. וגדולה מזו מצינו בגמרא (שבת סג א): "אמר רבי יהודה, עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל. ומשחרבה ירושלים, נגנזו, ולא נשתייר אלא כשעורה. ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא".
ובזמן הזה חסר הזית הבינוני של תורה, שהוא מין מיוחד, כמשנה (כלים יז): "זית שאמרו: לא קטן ולא גדול אלא בינוני, וזהו אגורי". ובגמרא (ברכות לט א): "ואמר רבי אבהו, לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו. ואמרי לה סמרוסי שמו. ולמה נקרא שמו אגורי? ששמנו אגור בתוכו". ופירש רש"י: "מזומן לצאת ממנו. שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים (תותים צ"ע), אלא אגור כמשקה ענבים", הרי שהוא מין זית מיוחד. וכמה מינים ישנם בזיתים כמשנה פאה (ז א) 'כזית הנטופה', 'שפכוני' או 'בישני' (פירש הר"ש: הנטופה – נוטף שמן. ע"ש). ובתרומות (ב ו) 'זיתי שמן' 'זיתי כבש' (פירש הרמב"ם: "זיתי שמן הם הזיתים המוכנים להוציא שמנן, כי שמנן הרבה וטוב משמן הזיתים שאינן ראוין אלא לכבישה, למיעוט שמנן"). ובחומש (דברים ח ח): "ארץ זית שמן", פירש רש"י: "זיתים העושים שמן"." עכ"ל. עיי"ש בהמשך ובהערות שם.
ואמנם ראה להגאון הסטייפלער זצ"ל בשיעורין של תורה (סי' א או' ג) שהאריך לתמוה על דברי הגרא"ח נאה זצ"ל, שמכמה וכמה טעמים קשה לומר שנכחדו הזיתים, אך גם הוא הסיק שצריך לומר שהזיתים התקטנו כדברי מהרש"ל, ע"ש. ועכ"פ לא עלה על דל שפתיהם של אף אחד מהפוסקים לומר שדברי התוס' אינם נכונים, ואזלינן בתר חזקה שלא השתנו וכו'. רק התחבטו איזה תירוץ נכון יותר ליישבם לנכון.
האם יש לומר שיש ללכת בתר "חזקה דהשתא" שהזית לא השתנה ולשער כפי הזית שבזמננו
עוד אבוא העי'ר על מה שהעלה טענה הלכתית שלמעשה אין לחוש שהיו זנים גדולים יותר כחצי וכשליש ביצה ונתקטנו או נכחדו, שהרי בכל התורה אזלינן בתר חזקה דהשתא והעמד דבר על חזקתו, כל שאין הכרח גמור לומר שהיה אחרת והשתנה, ע"כ.
ראשית פליאה דעת ממני נשגבה, איזה "חזקה דהשתא" מצא כאן, הרי לדברי התוס' הוא כלפי לייא, שאדרבה בזמן התלמוד זית "אגורי" היה חצי ביצה בבירור, ולא מכח המציאות שבזה מעולם לא עסקו, אלא מתוך סוגיות התלמוד שהם לנו לעיניים, שמבואר באר היטב כדבר מוכרח ומבואר שהזית הוא חצי ביצה, וממילא אין כאן ספק כלל וכלל ולא חזקה "דהשתא", אלא "חזקה ברורה ומבוררת" שהזית שהיה בזמן התלמוד (ושעל פיו קבעו את השיעורים) הוא חצי ביצה, וממילא לדבריהם יש לנו לומר בפה מלא דהשתא יש לנו ספק שאנו לא יודעים מהו הזן שאליו התכוונו רבותינו, ואין לנו אלא לסמוך על "חזקת מרא קמא" שהם הדברים המוחזקים לנו מרבותינו הפוסקים קמאי דקמאי שהזית שאליו התכוונו חז"ל הוא חצי ביצה, ובבחינת שאל אביך ויגיד לך זקניך ויאמרו לך.
עוד אקרא בקול גדול תימ'ה עצומה על מה שהוסיף שם: שבנ"ד אין כל הכרח שהשתנו סדרי בראשית, אלא שיש הכרח "יחיד ממש" והוא הוכחת התוס' שכזית הוא גדול חצי ביצה, והוא חידוש של ר"ת מכוח קושיא שהקשה, וגם נראה שלא אמרו כן ע"פ המציאות שהייתה בזמנם, אלא רק הוכיחו כן מהגמ' בלבד, ועוד שבאמת נראה יותר שהתוס' לא ראו זיתים כלל (ראה להלן), וממילא מאחר שאין ראייתם מהגמרא מוכרחת (מאחר שהפוס' יישבו ראיה זו בפשיטות), לכן יש לנו לחזור להנחה הפשוטה ללכת לפי חזקה דהשתא שהזית לא השתנה ויש לשער כפי הזית האגורי הבינוני שלנו, ע"כ. ותמהני ע"ד דמי שמו שר המסכי'ם לבוא בין ההרים הגדולים הם רבותינו הראשונים, ולבוא להכריע דברי מי מוכרחים שאכן לדבריהם יש משקל, ודברי מי אינם מוכרחים כדי שמחמת זה נאמר שאין ללכת בתר "חזקה דהשתא", שהנה הן אמת שלכאו' הוא חידוש של התוס' מכח קושיא, אבל מה נעשה שהפוסקים ראשונים ואחרונים קיבלו דבריהם בשתיקה, כבלכה למשה מסיני ששיעור הזית הוא חצי ביצה, וכמו שהבאנו שכדברי התוס' מבואר ב14 ראשונים, וכ"פ מרן השו"ע וגדולי האחרונים, וכ"ה המסורת וההוראה בתפוצות ישראל לפחות ב500 שנה האחרונות, ומבואר מזה שרוב ככל רבותינו הנ"ל קיבלו את דברי התוספות להלכה, מחמת שהבינו "שכן הוא הזית של חז"ל" וזאת ההתייחסות שהייתה להם, ולא כקושיא של תוס', ועוד אוסיף למעיין שבאמת כבר ביארנו (בדעת מרן השו"ע) שמדברי התוס' בחולין (קג:) שציין לזה מרן הב"י מובאים שם הדברים לא כקושיא והכרח שהזית הוא חצי ביצה, אלא כדבר מובן ומתבקש מאליו ששיעור הזית לפי רבותינו הוא חצי ביצה. (ומ"ש שר"ת שחידש שזית הוא חצי ביצה חזר בו מזה כבר הוכחנו שאי"ז נכון). ואחרי כו"ז מה מאד יש לתמוה על דבריו דלא ראה בדברי התוס' הכרח כדי לומר שמחמת זה "השתנתה החזקה" (בעוד שלפי"ד התוס' החזקה היא הפוכה וכנ"ל), והיה לו לראות ולהביט לדברי רבותינו היאך תפסו מדברי התוס' להלכה ולמעשה, ולפי"ז היה לו לומר דפשיט ופשיטא שאין כל חזקה, ואין כאן כל קושיא ולא מידי, ותמוה היאך הזדרז לדחות דברי רבותינו גדולי האחרונים קמאי דקמאי הם המהרש"ל, הב"ח, הט"ז, הש"ך, הגר"ח נאה ועוד, מכח חזקה שלא הייתה ולא נבראה, והיה לו להתבונן יפה בלשון המהרש"ל שכתב: שהרי "קבלה בידינו" מבעלי התוספות שזית הוא שיעור חצי ביצה תרנגולת, אע"פ שאין עתה בנמצא שיהא זית דומה לחצי ביצה כלל וכלל לא, אלא שנשתנו, ע"כ. ואטו רבותינו לא ידעו מהאי "חזקה דהשתא" אלימתא, הלא להדיא הם כותבים שאין כזה זית, אלא הבינו שא"א לדחות "קבלה בידינו", וממילא צ"ל דאין כאן חזקה ולא מידי, ואם בנים שמעה זאת. [ורק במקום שיש לנו "מסורת" והוראה ברורה מהפוסקים שהשיעורים לא השתנו בזה אדרבה אנו אומרים שאין לחשוש לשינויים ונלך בתר "חזקה דהשתא", וכמ"ש הגר"ח נאה בשיעורי תורה (שער ב או' ח עמ' כה) ומרן זיע"א ביחו"ד ח"א שאין לנו לחשוש שהשתנו הביצים דלמה לחוש לכך. אך כו"ז הוא מחמת המסורת שאומרת שלא השתנה וממילא מדוע נחשוש, וא"כ אדרבה הרי כאן בשיעור הזית המסורת שהזית גדול יותר וממילא בהכרח השתנה או נכחד]
האם התוספות לא ראו זיתים וממילא דבריהם אינם נכונים במציאות
עוד אבוא העי'ר עמ"ש שבאמת נראה יותר שהתוס' לא ראו זיתים כלל, וממילא מאחר שאין ראייתם מהגמרא מוכרחת (מאחר שהפוס' יישבו ראיה זו בפשיטות), לכן יש לנו לחזור להנחה הפשוטה ללכת לפי חזקה דהשתא שהזית לא השתנה ויש לשער כפי הזית האגורי הבינוני שלנו, ולכן גם תלמיד מהר"ם ור' שמשון הנ"ל חלקו על התוס' מאחר והם ראו זיתים קטנים, כי הם ידעו את האמת שהתוס' לא הכירו זיתים ולכן כתבו שהם חצי ביצה, וא"כ יתכן שכל שיטתם מבוססת על "חסרון ידיעה", ע"כ. ועוד ראה בענף ו שהאריך להוכיח שהתוס' לא הכירו זיתים ולכן אמרו את דבריהם.
הנה ראשית לפני שנבוא לדון בעיקר דבריו אם תוספות הכירו זיתים, או שהאם דבריהם נכונים במציאות או לא, אמרתי להבהיר יסוד חשוב בכל זה, שבאמת יש לדעת שתוספות לא אמרו את דבריהם כלל לפי המציאות, וזה דבר שלא עניין אותם כלל בין אם ידעו מהו זית ובין אם לא ידעו, אלא דבריהם מבוססים על התלמוד, שלדעתם היה מוכרח מדברי התלמוד שהזית הוא חצי ביצה, והסתדרו ויישבו את כל הסוגיות הסותרות עניין זה כמו לגבי עירובין ועוד (ראה בתוס' עירובין ויומא), וממילא לדעתם הוא פשוט שזהו כוונת חז"ל באמרם שזה הזית האגורי, ולא יעזור לנו שום דבר מהמציאות שלדעתם "כתוב" בש"ס שזהו הזית, ומציאות מה שייכא כאן?! שמא נכחד או התקטן או שלא יודעים וכדומה. וזה דרכם של רבותינו מדורי דורות לדון לפי הסוגיות אף בנתונים של עובדות (כמו שיעור הכותבת ע' יומא עט., או לגבי זמן השקיעה וכיו"ב). וממילא אין כלל נפק"מ מהו שיעור הזית לפי המציאות שזה כלל לא היה הנדון, ולכן גם רבותינו שראו זיתים לא התקשו כלל בדברי התוס', שהבינו שדבריהם נאמרו ע"פ הסוגיות, וממילא המציאות בזמננו אינה ראיה כלל, וכמו שמבואר במהרש"ל, וכן מרן השו"ע וגאוני ספרד שהיו במקומות שהזיתים מצויים שם ואעפ"כ פסקו את דברי התוס' להלכה. וגם הפוסקים שכתבו אחרת עפ"ד הרמב"ם כתבו כן "רק" מחמת הסוגיות, ולא מחמת "המציאות" אע"פ ששפיר ידעו ממנה כמבואר בפר"ח ועוד.
אלא שלקושטא דמילתא אמרתי לבוא לעיין בתרתי, חדא האם התוס' הכירו זיתים. ועוד, גם אי נימא שלא הכירו זיתים האם דבריהם (שנאמרו ע"פ הסוגיות) נכונים ע"פ המציאות ג"כ. ואצטט ממה שכתבתי בזה בעבר ונדפס בקונטרס "שיעורי אכילה במשקל" מהדו"ק (אם שינוי מועט):
הנה ראיתי לכמה ממחברי הזמן שהאריכו להוכיח שדברי הרמב"ם ודעמיה שכתבו שהכזית הוא כשליש ביצה (והיינו לכל היותר שליש ביצה, אך יתכן שזה פחות משליש ביצה, ואכן לקושטא דדינא כן נראה שהזית הוא פחות משליש ביצה, וכמו שענינו הרואות) הוא האמת, ודברי התוס' שכתבו שהוא כחצי ביצה אינם עולים בקנה אחד עם המציאות, שהרי עינינו הרואות שהזית קטן בהרבה מחצי ביצה, ומחמת זה כתבו שהתוס' כתבו דבריהם מחמת שהם לא ראו זיתים, שבארצם לא היה זיתים כנודע, והוכיחו דבריהם מדברי התוס' שמוכח בעליל שהם לא ידעו זית מהו, וממילא מובן שכתבו שהזית בוא כחצי ביצה, משא"כ הרי"ף והרמב"ם שהם היו בארצות ספרד וידעו והכירו זית מהו, לכן יש לסמוך על דבריהם שהזית הוא כשליש ביצה, וכ"כ הג"ר ינון מלאכי בשו"ת יוסף לקח (סי' מא), והרב ינון בר כוכבא (מאמר בעקבות הזית עמ' 20), ובירחון אור תורה (אב תשס"א, אייר תשס"ג) [אלא ששם כדרכם כתבו בלשון שאינה ראויה, שכתבו: שאם התוס' היו רואים זיתים היו הם עצמם חוזרים בהם ולא היו נותנים "לטעות ההיא" להשתרש בישראל, ע"כ. שרא ליה מרייה].
שו"ר שכדבריהם כתב ג"כ הגר"מ מאזוז (בהסכמה לספר כזית בזמננו): ומה שכתבו התוס' דכזית הוא כחצי ביצה זכורני שראיתי לפני כמה שנים השערה נכונה שהתוס' לא הכירו זיתים כלל והראיה ממה שכתבו בעירובין (דף יח סע"ב) ובפסחים (דף לו סע"א) שזית האילן מר ולא הפרי ע"ש. והיום כולנו יודעים שפרי הזית מר מאד, וכן פירש"י בשבת (דף נ ע"ב בד"ה לפצוע זיתים) למתק מרירותן ע"ש. אלא שרש"י קיבל פירוש זה מרבותיו (תלמידי רבנו גרשום מאור הגולה שלמד אצל אחד מארבעת השבויים) והתוס' לפי עיונם בגמ' חשבו שהזית כחצי ביצה, ופריו מתוק כמו כל פירות העץ, אבל הרמב"ם והרשב"א שהיו בספרד ובמצרים ידעו והכירו שהזית הוא כשליש ביצה או כרבע ביצה, עכ"ל.
אולם יש להשיב ע"ז ולהוכיח שלא כדבריהם, שהרי כדברי התוס' כן דעת רוב הראשונים [כ14 ראשונים!!!] שכן דעת ר"ת ור"י מבעלי התוספות, מרדכי, ראבי"ה, רא"ש, תרומת הדשן, מהר"ח אור זרוע, חינוך, מאירי, אגודה, מהרי"ל, מהרי"ו, וכן מתבאר ומוכרח מדברי הרי"ד, והתוס' ישנים וכמו שהבאנו שכ"כ להדיא הפוסקים בדעתם. ורבותינו הנ"ל חלקם הם מארצות אשכנז, וחלקם הם מארצות המזרח כמו החינוך (ספרד), והרא"ש (טולידו), והרי"ד (איטליה), והמאירי )פרפיניאן שהיא בגבול ספרד), שבמקומם וודאי היה זיתים והכירו וידעו מה גדלם ובכו"ז אמרו לנו ששיעור הזית הוא חצי ביצה כדעת רבותינו בעלי התוספות, גם המהרי"ל העד העיד בנו שהוא ראה זית כמעט בגודל ביצה, ומכו"ז נמצאנו למדים שרבותינו הראשונים ידעו גם ידעו מהו שיעור הזית (על אף שאמרו את דבריהם לפי סוגיות הש"ס שזה הקובע לדידן), ומכו"ז פירכא עצומה לכל אותם המערערים ומפקפקים על דברי רבותינו שכביכול דבריהם מנוגדים למציאות וכו', שבאמת אדרבה דבריהם מכוונים ונכונים, ודברי התמהים תמוהים אחה"מ.
על כן נראה ברור לפרש באופ"א כוונת התוס', שהנה בתוס' שם הקשו על דברי הגמ' שאמרה שאין יוצאים י"ח מצה בביכורים, משום דאיתקוש למרור, מה מרור אינו ביכורים אף מצה איננה ביכורים, והקשו התוס' דדילמא מרור היינו זית שהוא מר כדדרשינן והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה יהא מזונותי מרורים כזית וכו', ותרצו התוס' שזה אינו שהרי לקמן (ל"ט.) אמר מרור דומיא דמצה, מה מצה מין זרעים אף מרור כן, ועוד שזית האילן מר ולא הפרי כדמשמע עלה זית, ואמרי' נמי (מכילתא פ' בשלח) ויורהו ה' עץ, זהו זית, שאין מר באילנות כזית, ע"כ. ודייקו מזה המחברים הנ"ל, שממה שכתבו שהפרי לא מר הם לא ראו זית, [וכ"א כתב זאת בסגנון שונה הגר"מ מאזוז כתב שממה שכתבו התוס' שהזית מתוק משמע שלא ראו זית, והג"ר ינון מלאכי כתב שממה שכתבו תוס' שהעץ יותר מר מהזית משמע שלא ראו זית שהרי המציאות הפוכה שהפרי יותר מר].
ובאמת שמעיקרא דדינא פירכא, שמה שטענו היאך כתבו התוס' שהאילן של הזית מר, ולא הפרי, והרי המציאות מוכיחה שההפך הוא הנכון שהזית הוא מר ולא האילן, הנה לא עיינו כדבעי בדברי התוס' שהרי תוס' לא בא לפרט ולפרש לנו מה המציאות לפי ידיעתו, ולפי ראות עיניו, שאז יוכלו להקשות או להוכיח שתוס' לא ידעו מה המציאות. אלא תוס' מביא לנו את מה שמובא בדברי רבותינו במכילתא, ששם אכן כן מתבאר שהאילן הוא המר, שכתבו התוס' בזה"ל: שזית האילן מר ולא הפרי כדמשמע עלה זית (כלומר ולכן הביאה היונה דווקא עלה ולא פרי כי רק העלה הוא האילן הוא מר), ואמרי' נמי (מכילתא פ' בשלח) ויורהו ה' עץ, זהו זית, שאין מר באילנות כזית, עכ"ל. וא"כ עד שהם מעירים על דברי התוס' היה להם להעיר על המכילתא, אלא ברור שאין בזה סרך של ראיה, ודו"ק. וראה גם בתוס' ערובין (יח: ד"ה מרורין) שכתב, מרורים כזית היינו אילן של זית והוא מר, ואילן נמי מיקרי זית דכתיב ויורהו ה' עץ ודרשי' זה עץ שאין לך מר באילנות כמו זית, ע"כ. ומבואר ג"כ שתוס' רק אזלי לפרושי לישנא דהמכילתא שמבואר שם שהאילן של הזית הוא מר, ומה שיישבו בדברי המכילתא יישבו בדברי התוס', ומעיקרא אין כאן ראיה ולא מידי.
ובעיקר דברי התוס' ראה בספר שמן הטוב (או' ד) שהביא קושיא מהגאון רבי מאיר הלוי אב"ד טקטין ע"ד הש"ך יו"ד (סי' צו סק"כ) שפסק שזית מקרי דבר חריף, שבתוס' פסחים (לו.) מתבאר שרק האילן מר ולא הפרי, ע"ש. ולכאו' מוכח שהבין את דברי התוס' כפשטם שאכן הפרי הוא לא מר בכלל, אולם אכתי יש לדחות שהוא הקשה מצד דברי המכילתא שמובאים שם. וע"ע בנו"ב עה"ת (פ' נח עה"פ והנה עלה זית) שהביא דברי הש"ך הנ"ל ואת קושיית הגאון רבי מאיר סגל אב"ד טיקטין מהתוס' בפסחים (לו.) שמבואר שהאילן הוא מר ולא הפרי, ויישב שדברי הש"ך מוכרחים שזית הוא המר, שאפי' אם נפרש שמה שאמרה היונה מרורים כזית היינו על העץ וכמ"ש התוס', מ"מ אם העץ הוא מר א"כ ה"ה הפרי שהנה בב"ר (פ' נח לג, ו) אמרו מהיכן הביאה היונה את הזית וכו', וא"כ שפיר פסק הש"ך שזית הוא דבר חריף, שהפרי הוא עכ"פ מר וכו', והתוס' שתירצו שהעץ מר ולא הפרי היינו אליבא דדעה ראשונה במדרש שהיונה הביאה את הזית מא"י ושם אפשר שאפי' שהעץ הוא מר, הפרי אפשר שאיננו מר וכו', ע"כ. וראה עוד במ"ש הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"ג יו"ד סי' ר), ע"ש.
וראיה לדבר שאף התוס' ידעו שהמרור מר, שהנה בשבת (נ:) אמרי' מהו לפצוע זיתים בשבת, ופרש"י על הסלע למתק "מרירותו", ע"כ. וכן הביא בשמו התוס' (ד"ה מהו) בשתיקה, הא קמן דאף התוס' שפיר ידעו שהזית הוא מר, שהרי אם אכן הם סברו מעצמם שהוא "מתוק" היה להם להעיר או לנסות להבין את דברי רש"י.
עוד יש להוכיח כדברינו ממ"ש המלא הרועים (פסחים לו.) שהרי"ף (שבת שם) פי' לפצוע זיתים לממשי בהם ידא, ולא פירש כרש"י ותוס', הוא משום דס"ל כתוס' הכא (פסחים) שזית הפרי שלו אינו מר, ע"כ. והנה לדבריהם שהבינו דברי התוס' כפשוטו שהפרי אינו מר כלל, א"כ קשה טובא לדבריהם דאטו יעלה על מאו דהו שאף בספרד מקום כבודו של הרי"ף לא היה זיתים, דבר זה לא נשמע מעולם, אע"כ שתוס' כוונתו כמו שביארנו שאין הפרי של הזית מר באופן יחסי למרור או לאילן שלו, ולכן ג"כ הרי"ף אמר שהם לא כ"כ מרים ואפשר לאוכלם גם ללא פציעה.
ובאמת שכן ראינו שגם חכמי אשכנז הכירו זיתים, יעויין בטור (אה"ע סס"י סה) שעל אף שהיה מארצות אשכנז כנודע, בכו"ז נראה שידע מהו הזית, שהביא שאכן הזית הוא מר, שכתב: ובספרד נוהגים ליתן בראשו עטרה עשויה מעלה זית לפי שהזית מר זכר לאבלות ירושלים, ע"כ. (ושמא ידחו שהכיר אחרי שהגיע לספרד). וכן המהרש"ל שהיה חי (במזרח אירופה) בתקופת הרמ"א והב"י, כתב (ים של שלמה חולין נה:): "שהרי קבלה בידינו מבעלי התוס' שזית הוא שיעור חצי ביצת תרנגולת אע"פ שאין עתה נמצא כל כך". כלומר, המהרש"ל ראה והכיר זיתים שהוא היה מארצות אשכנז ובכל זאת כתב שקבלה בידינו שזית הוא כחצי ביצה. וכן יעויין בש"ך (יו"ד סי' צו סק"כ) שזית מקרי דבר חריף מחמת מרירותו, וגם הש"ך נודע שהיה מארצות אשכנז.
ויש לדעת שביררנו בזה את המציאות, ואכן הן אמת שברוב המקומות בצרפת (מקום מושבם של התוספות) לא היה זיתים, מ"מ בדרום צרפת גדלים זיתים מימות עולם עד היום הזה, וא"כ יתכן מאד שהתוספות ידעו והכירו משם מהו גודל הזית, (אלא שברור שלא אמרו את דבריהם לפי המציאות וממילא אין בזה כלל נפק"מ).
ועוד יש להוסיף, שאף אי נימא שתוס' לא היה להם זיתים מצד המציאות, מ"מ יתכן וידעו והכירו מהו הזית, וכמ"ש הגאון הסטייפלער זצ"ל בספרו שיעורין של תורה (סי' ט בביאור הגאונים או' ה) בזה"ל: ברוב מקומות שבעולם, וגם במקומו' שאין זיתים גדלים, המה ידועים ממקום למקום ע"י שראו במקום אחר, או שמביאים ממקום אחר להם, ואחד מודיע לחברו מה שראו עיניו, עכ"ל.
ומ"ש בזית רענן שם שתלמידי התוס' שהגיעו לא"י וראו שהזית הוא קטן ממילא לא סברו כהתוס' שהזית הוא חצי ביצה, כבר כתבנו לעיל שזה טעות מעיקרא ואי"ז נכון כלל, וכן ראה באריכות בדברי הראשונים שביארנו בזה.
עדויות ברורות מפי רבותינו שאכן היה במציאות זית בגודל חצי ביצה ויותר
והנה אף שכבר כתבנו באריכות לעיל שהתוספות כתבו את דבריהם לפי המתבאר בסוגיות הש"ס, ולא היה להם כלל נפקותא מהי המציאות, מ"מ כבר העד העידו בנו רבותינו שאכן גם לפי המציאות דברי התוספות נכונים ואמיתיים, "ומשה אמת ותורתו אמת".
שהנה בספר מהרי"ל היוצא לאור ע"י מכון ירושלים הביאו בשינוי נוסחאות (סדר הגדה או' לג) עמ"ש מהרי"ל שכזית הוא חצי ביצה, הביאו תוספת כת"י מהמהרי"ל בזה"ל: אמרו לפניו (היינו לפני מהרי"ל) שכתב הר' שמשון שראה זיתים בירושלים קטן מאוד, ואמר מהר"י סגל דאינו כן, כי הוא ראה בעיניו זית גדולה כמעט כשיעור ביצת תרנגולת בינונית משלנו, מסתמא הר' שמשון איירי באותן שרגילין לכובשן שהם קטנים מאוד, ע"כ.
הרי לפנינו עדות ברורה מהמהרי"ל שהוא חד מן קמאי שדברי התוספות נכונים לפי ההלכה ולפי המציאות ושהוא בעיניו זית בגודל ביצה בינונית, וממילא בהחלט אפשר לומר שהזית הבינוני הוא גודל חצי ביצה. (ומ"ש בספר זית רענן עמ' כו שקרוב הדבר שהביאו לפני פרי אחר והטעו אותו שזה פרי הזית. אי"ז אלא דברי זלזול וחסרון הערך לדברי רבותינו)
וכן העד העיד בנו הגאון רבי יוסף שוורץ לפני כר' שנה בספרו תבואות ארץ (עמ' שפב) בזה"ל: במחוז חאספייא בהר הלבנון (ליד מטולה בא"י) נמצאים זיתים שהם כביצה קטנה, ואמיתים דברי הפוסקים כזית הוא כחצי ביצה, ובאמת לא ראינו בכל הזיתים גם אשר הם מובאים ממרחקים שהם כחצי ביצה, אכן הלא עינינו רואות שנמצאים עד היום במחוז הנזכר זיתים כחצי ביצה גדולה, ואין ספק שבימים ההם כל זיתי הארץ (הבנוניים) היו בערך זה, ע"כ.
וכן העד העיד בנו הגאון רבי עקיבא שלזינגר (במאמר שנדפס בקובץ תל תלפיות תרס"א עמ' 101) בזה"ל: והנה בשו"ע (סי' תפו) וז"ל: שיעור כזית י"א שהוא כחצי ביצה. ובמג"א שם מביא שגם ג' זיתים אינם כביצה. ומצאתי בהגר"א בפירושו על משלי מביא סמוכים ע"ד הזוהר כי עשרה זיתים הם כשיעור שלושה ביצים. וכן הוא לעינינו. וישנם גם זיתים שהם כחצי ביצה, אך לא שכיח ורובם הם כדעת הזוהר הנ"ל, ע"כ.
הא קמן שהעד העיד בנו שאף בזמנו (לפני ק"נ שנה) היו זיתים בגודל חצי ביצה, אלא שהרוב המצוי הוא גודל של שליש ביצה, וממילא לא נפלאת ולא רחוקה הדרך לומר שבזמן רבותינו הזית המצוי (או אפילו שאינו מצוי אבל הוא האגורי שאליו התכוונו חז"ל) היה בגודל זה.
גם ראיתי במאמרו של הרב עידוא אלבה (נדפס בירחון האוצר ניסן תשפ"א עמ' שכב) שכתב: שבספר שהאבי (חוקר ערבי לפני 100 שנה) כתב שהזיתים של זן ה'ביצי יונים' בשנים רגילות הוא 50 מ"מ, ויתכן שהגדול שבאותו מין יכול להגיע ל54 מ"מ והוא כ24 סמ"ק, והוא ממש כחצי ביצה. ואכן הרב יהוסף שוארץ מציין בספרו תבואות הארץ שבמחוז חאספייא שבלבנון ראה בעיניו זיתים שהם כחצי ביצה, ומסתבר שהוא אותו זן, ושם הוא לכו"ע ארץ ישראל. ד"ר בנימין אבידן (ממכון וולקני) כתב לי שזן הביצי יונים הוא הזית שמוצאו מאיטליה ונקרא "אובו דה פצ'יונה" (novo de picone). המכונה בארץ 'נובו', ויכול להגיע לאורך 50 מ"מ (יותר מ20 סמ"ק), ויש גם גדולים יותר. פרופ' עמר שם מביא בשמו שגם זן סנטה קטרינה (שגם הוא מוצאו מאיטליה) יכול להגיע לגדלים כאלו בשנים שבהן אין הרבה גשם. נראה שהזיתים האלו הם המוזכרים אצל המהרי"ל שראה זית גדול כמעט בגודל ביצה, מסתבר שמה שראה זה 'נובו' גדול שבאורכו הוא כביצה. מהעדויות של שהאבי, ולפניו של הרב יהוסף שווארץ, רואים שזיתים כאלו היו קיימים בגבולות הארץ בצורה טבעית גם לפני 180 שנה, וגודלם כחצי ביצה. אף שהחוקרים אמרו שהזנים הגדולים מוצאם מאיטליה, החוקרים גם כתבו שבאופן כללי מקור כלל עצי הזית הוא מאזורינו, שכן מצאו עדות לקיום זיתים בארץ עוד לפני המבול, בעוד שהזיתים הראשונים הגיעו לאיטליה רק אלפיים שנה לאחר מכן, ע"כ.
הא קמן שהביא גם מספרי המחקר שיש זנים של זיתים שיכולים להגיע לגודל חצי ביצה או ביצה, ואף שהוא הסיק שהם זנים גדולים, והבנוני הוא 13 סמ"ק וכזה יש לשער, אנו באנו להוכיח ולהראות שהיו זנים גדולים של גודל חצי ביצה וביצה, וממילא אפשר שלרבותינו נראה שזה הזן האגורי הבינוני, והיו יותר גדולים ונכחדו וכיו"ב, אך רואים בהכרח שהיו במציאות זנים גדולים כדברי התוספות, ודברי רבותינו חיים וקיימים, ולנו אין להשען אלא על דברי התלמוד והפוסקים שמהם תוצאות חיים, ותל"מ.
