אולי גם זה יהיה לעזר:
היכא שהדגן הוא חלק מהמאכל והוא טפל
הנה כבר הארכנו בזה בתשובה לעיל לגבי ברכת השניצל, והבאנו באורך את סוגיות התלמוד ראשונים ואחרונים, ולכן לא נחזור כאן על הדברים, אלא נביא בקצרה רק את עיקרי הדברים ואת המסקנות שיצאו לנו שם מדברי הפוסקים.
שהנה בגמרא ברכות (לז:) מבואר שעיקר הכלל שכל שיש בו מחמשת מיני דגן שמברכים עליו במ"מ, הוא נאמר לעניין שאנו לא מסתכלים על הכמות, והיינו שבשאר מאכלים שאינם מין דגן ויש לפנינו כמה מאכלים חשובים והם מעורבים, אנו נכריע שהדבר המרובה בכמות הוא יחשב עיקר, והדבר המועט יחשב לטפל, אך במין דגן התחדש לנו בתלמוד שהמעט נחשב להרבה והוא עיקר ויש לברך עליו, וה"ט שכיון שמצד מהותו הוא אכן חשוב שהוא עיקר, א"כ אין הכמות מגרעת לנו כלום שמאידך הרי מין דגן חשוב הוא.
ובגדר מה שבעינן שהמין דגן יהיה חשוב ועיקרי מצד מהותו שיהיה ראוי שנברך עליו, המעיין בלשונות הראשונים יראה שיש לנו בזה לכאו' מחלו' בגדר הדבר, והוא שמדברי חלק מהראשונים מבואר שכדי שנברך על הדגן אף שהוא מועט בעינן שהוא יהא עיקר התבשיל, ושהתבשיל יהיה קרוי על שמו, אך אם הוא בא רק להטעים את המאכל אף שהוא חלק מהתבשיל מ"מ אין לברך עליו, שבעינן שיהיה עיקר ממש, וכן משמעות המאירי והפרדס ועוד, וכן מבואר בדברי הדרכי משה (סס"י רד). מאידך מצאנו עוד גדר בראשונים, והוא שכדי שנברך על הדגן אף שהוא מועט בעינן שיהיה חלק מעיקר המאכל, ולא שיבוא כמשרת למאכל, והוא אינו חלק ממנו (וכמו חלב חיטה ודבש שביאר מרן הב"י), אך כל שהוא חלק מהמאכל, אף שהוא בא להטעים את התבשיל, ואין התבשיל קרוי על שמו, מ"מ כיון שהוא חלק מהמאכל חשיב להני ראשונים עיקר, וכן מבואר בדברי הרשב"א, וכ"נ מדקדוק לשון הרא"ה והריבב"ן שהדגישו שהתנאי שהדגן יחשב כעיקר הוא דווקא שהוא חלק מהמאכל ומהתערובת, אך אם הוא אינו חלק מהמאכל אינו חשיב עיקר, ומשמע שזה התנאי היחידי שיש להם. (ובד' הרא"ש ור' יהודה החסיד יל"ד, וראה להלן)
ומדברי מרן הב"י נראה שסובר שהגדר בזה הוא כדברי הרשב"א שכל שהוא מעיקר המאכל חשיב עיקר, ואף שאין התבשיל קרוי על שמו, והוא רק בא לטעם את עיקר המאכל ולהכשירו, מ"מ כיון שהוא חלק מהמאכל חשיב עיקר, שהנה בב"י (רס"י רח) כתב בזה"ל: מ"ש רבינו הילכך תבשיל שהוא מחמשת המינים אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב מברך עליהם בורא מיני מזונות, כן כתב שם הרא"ש (סי ז) שאפילו רובו ממין אחר כיון שעיקרו מחמשת המינים מברך עליו בורא מיני מזונות, ובגמרא שם (לז:) אמר רבא האי ריהטא פירוש חביץ קדרה דחקלאי דמפשי ביה קמחא, במ"מ, מ"ט דסמידא עיקר, דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא שהכל מ"ט דובשא עיקר, הדר אמר רבא אידי ואידי במ"מ, וכתב הרשב"א דובשא עיקר פי' רובו דבש ומיעוטו סולת, ואי נמי עיקרו מחמת הדבש, וסלתו להטעימו ולהכשירו, ומ"מ כיון דסלתו מעורב בו להכשירו מברכים על הסולת, כדאסיקנא מהא דרב ושמואל וכו' דהתם הוא משום דקימחא לאו להכשיר ולמיהב ביה טעמא מערביי ביה, אלא לדבוקי בעלמא, אבל הכא לאכשורי תבשילא איהו עיקר ועליה מברכין, עכ"ל. הרי שהעתיק לשון הרשב"א שכל שהוא חלק מהמאכל חשיב עיקר. (גם מבואר בדבריו שהבין שהרא"ש סובר נמי כדברי הרשב"א, והיינו דמ"ש הרא"ש "עיקר" היינו שכל שהוא חלק מהמאכל חשיב עיקר, אולם אכתי אפש"ל שאין להוכיח מידי מדברי מרן שהגדר הוא כדברי הרשב"א, שעיקר כוונת מרן הוא להביא שבחמשת מיני דגן לא אזלינן בתר הכמות אלא כל שהוא נותן טעם הרי הוא עיקר ולזה הביא דברי הרא"ש, וכן את דברי הרשב"א שבתרוצו הראשון מבואר ג"כ הכי, ולעולם בגדר של "עיקר" המאכל יתכן שמסכים כפשטות דברי הרא"ש שבעי' שיהיה ממש "עיקר", ולא כהרשב"א שסגי במה שהוא מעיקר המאכל, והוא הביא את הרשב"א בשביל מה שמבואר בתירוצו הראשון שלא הולכים לפי הכמות וכמ"ש הרא"ש, ודו"ק)
נמצא שלכל הדברות אין חולק שהיכא שהדגן הוא טפל, והוא אינו חלק מהמאכל, הרי הוא טפל, ואין מברכים עליו, ורק היכא שהוא בא כחלק מהמאכל ונותן טעם בזה באנו למחלו' הראשונים שלדעת המאירי ודעמיה בעינן שיהיה ממש עיקר המאכל, ואם בא רק להטעים אין מברכים עליו, וכן נראה מדברי הרמ"א בדרכי משה, ולדעת הרשב"א ודעמיה כל שהוא מעיקר המאכל והוא מחמשת מיני דגן אף שהוא בא רק להטעים חשיב עיקר ומברכים עליו, וכן נראה מדברי מרן הב"י.
ובפשטות כן מבואר מלשון מרן השו"ע (סי' רח ס"ב): חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם, או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף על המחיה, אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל, ע"כ. ובפשטות נראה ממרן שכל שהדגן בתערובת יש לברך עליו כברכתו, אא"כ הוא בא לדבק. ואפשר לדחות.
קציצות בשר שמעורב בהם קמח – אם נתן את הדגן כדי לתת טעם או כדי שישבעו ממנו מברך מזונות, ואם נתן את הדגן כדי לדבק את הבשר, או לרכך אותו מברך שהכל.
הטעם בזה הוא עפמ"ש מרן השו"ע (סי' רח ס"ב): חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם, או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף על המחיה, אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל, ע"כ. ובפשטות נראה ממרן שכל שהדגן בתערובת יש לברך עליו כברכתו, אא"כ הוא בא לדבק. וכן הארכנו בריש דברינו להוכיח שהכי מורה פשטות לשון מרן הב"י שהביא לשון הרשב"א שכל שהדגן הוא חלק מהמאכל הרי הוא עיקר ויש לברך כברכתו, וכ"ה דעת הרב מהראשונים, וכ"ה דעה מציעתא, ונראה שכן יש לתפוס לדינא, וכ"נ שנקט מרן זיע"א לדינא ראה בזה בב' דינים הסמוכים.
ומה שכתבנו שה"ה אם הדגן בא רק לרכך את הבשר הרי הוא טפל כ"כ בשו"ת אבני נזר (הביאו הפסקי תשובות סי' רח ס"ב).
קציצות פלאפל שמעורב בהם דגן - אם נתן את הדגן כדי לתת טעם או כדי שישבעו ממנו מברך מזונות, ואם נתן את הדגן כדי לדבק את הבשר מברך שהכל.
הטעם בזה לפמ"ש בהערה הקודמת שכל שהדגן הוא חלק מהמאכל, והוא בא ליתן טעם או להשביע יש לברך כברכתו, ויש להוסיף שכן מדוייק ג"כ מדברי מרן זיע"א ביבי"א (ח"ז או"ח סס"י כט) ובחזו"ע ברכות (עמ' קלו) שכתב: פלאפל שעשוי מאפונים (חומוס) טחונים מטוגנים בשמן, עם קצת פתיתי לחם וקמח לדבקו וכו', ע"ש. ולכאו' מבואר שכוותו לומר שהואיל והדגן בא לדבק לכן אין לברך כברכתו, ומשמע שאם אכן הדגן היה בא ליתן טעם או להשביע היה לנו לברך כברכת הדגן. וכן מבואר בילקו"י (ברכות סי' רג סט"ז), וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פי"ד סעי' יט), ובהלכה ברורה (ח"י סי' רח סעי' יא), ובעולת יצחק רצאבי (ח"ב סי' סו או' ג).
חמין שמעורב בו גריסים וחיטה – מזונות.
הנה הרגילות שנותנים בחמין גם חיטה או גריסים, והדרך היא שבודאי מתמעכים מעט ומתדבקים זה בזה, או שעכ"פ אינם בקליפתן. וכן הדרך היא שנותנים כמות שיש בה איזה חשיבות של טעם ושביעה מסויימת אף אם היא מיעוט, ולא הוי בשביל לדבק, וכן הרי דרך אכילתו שאינו אוכלם דוקא בנפרד אלא שמעלה בכף אף מכמה מינים יחד, באופן שברוב האכילה נכנס לפיו בתערובת ולא כל מין בפני עצמו, ולכן יש לברך ברכה ראשונה כברכת הדגן, והוא עפמ"ש בדין הקודם לגבי קציצות, שמדברי מרן השו"ע והפוסקים מתבאר שכל שהדגן מעורב במאכל והוא בא לתת טעם יש לברך כברכתו, שתמיד הוא עיקר. וכן מתבאר בשו"ת יבי"א ח"ז (סי' לב בהערה, ד"ה ובגדר, והלאה) שכל היכא שיש בתערובת דגן אפילו שהוא מועט בכמות מ"מ יש לברך עליו, בשונה מאורז שבעינן שיהיה הרוב כדי שיחשב לעיקר, וכ"מ ממ"ש בחזו"ע ברכות עמ' קסו לגבי שקדי מרק ולגבי מרק אטריות, ע"ש. ולא דמי לדין סלט פירות המבואר בחזו"ע ברכות (עמ' קמג דיבור ראשון) שסמך בו על חילוקו של הח"א שאם הפירות ניכרים יש לברך על כל פרי כברכתו, שהרי כבר ציין שם בחזו"ע לשו"ת שבט הלוי ח"י (סי' מז) בחילוק שבין סלט פירות לתבשיל מאכל, וכן מתבאר בהכרח ממ"ש בחזו"ע ברכות (עמ' רפה, סוד"ה בשו"ת ר"פ) דלא כהח"א. ונראה הגדר בזה, שאם המטרה העיקרית מכלל המאכל היא למטרת שביעה, נמצא שהתערובת יוצרת תורת מאכל אחד כללי לשובע, הכלול מכמה מינים, וכלפי המטרה הכללית, מה שהוא הרוב, הוא נחשב עיקר הדבר המשביע, והמיעוט טפל אליו, ואילו במקבץ יחידים שאינם למטרה עיקרית של שביעה, כי אם להנאה בעלמא, והם גדולים וניכרים לעצמם, במראה בגודל ובטעם היחודי של כל אחד, אין תערובתן יוצרת "תורת מאכל אחד", אלא נשארים כיחידים שחשובים לעצמם, והלכך אין המיעוט נטפל אל הרוב, ומברך על כל מין בפ"ע. ודו"ק. וכן העלה במקבציאל (כז, עמ' קכו), ובקובץ כתר תורה (ה, עמ' כו) עפ"ד הביאור הלכה (סי' ריב ד"ה אם העיקר), ובספר וזאת הברכה (בלוח ברכות), ובקובץ נזר תורה (יד, עמ' קצב), ובספר פני השלחן (סי' רח ס"ד), ובפסקי תשובות (סי' רח עמ' תשנה).
ולעניין ברכה אחרונה, הנה בדרך כלל אין מהחיטה והגריסים (ושאר מיני דגן) שישית מן התערובת, ונמצא שאוכל 27 גרם במשך יותר מ-7.5 דקות, ואין לו ברכה אחרונה, אבל מהטפל, דהיינו משאר מאכלים שבחמין, יש שיעור, וברכה אחרונה שלהם נפשות. אולם אם יודע שאכל שיעור 27 גרם מהחיטה והגריסים, בתוך 7.5 דקות, כגון שיש כמות של שישית מן התערובת חיטה וגריסים ושאר מיני דגן, או שאכל קציצת סולת (הנקרא קישקע) בכמות של 27 גרם, יברך על המחיה בלבד על כל החמין שאכל.
שוקולד עם עוגיות שבורות, וה"ה קליק עם דגן – מזונות.
הטעם בזה כנ"ל לפמ"ש שכל שהדגן הוא חלק מהמאכל, והוא בא ליתן טעם או להשביע יש לברך כברכתו, וכ"כ בספר אהל יעקב (סי' קיג), והג"ר יאיר נאמן בקובץ אליבא דהלכתא (לה, עמ' נז), ובמדריך הכשרות של העדה החרדית (שנת תשס"ח עמ' קמח, אולם תמוה שעל החטיף הם כתבו לברך שהכל).
גלידה עם שברי עוגיות, וה"ה מילק שיק אם דגן – מזונות.
הטעם בזה כנ"ל. וכ"כ מרן שליט''א בתשובה, וכן נראה מחזו"ע עמ' קסו בדין ברכת מרק ירקות עם שקדי מרק או עם אטריות. וכ"כ בספר אם לכל חי (עמ' קמו), ובברכה נאמנה (סי' רח סי"ב) בשם הגאון רבי גדעון בן משה, ובספר גבעת בנימין (עמ' רמז), ודלא כמ"ש הגר"ח רבי (הובא בספר הנהגות סי' רפו).
ויש להוסיף שכו"ז דווקא שלא נשתהו העוגיות במשקה הרבה, שהעוגיות עדיין מעט סמיכות ונרגשות בפה, אבל כשנשתהו במשקה הרבה באופן שכבר נמחו ביותר עד שנעשו לבלילה רכה, דינם כמשקה וברכתם שהכל, כמבואר בחזו"ע ברכות עמ' קפז ד"ה אורז שלוק, ע"ש.
