ילקוט יוסף שובע שמחות א מקום וסדר קביעת המזוזה וברכתה
קב. אין למכור מזוזה לגוי לשם סגולה או למזכרת, מפני שאסור להוציאם מרשות הקודש לרשות החול. ואם יש חשש איבה, או משום סכנה, מותר.קב)
ילקוט יוסף שובע שמחות א הערות מקום וסדר קביעת המזוזה וברכתה אות קב
קב) למכור מזוזה לגוי לשם סגולה
במשנה גיטין (מה א) אין לוקחין תפילין ומזוזות מן העכו"ם יותר על דמיהן, מפני תיקון העולם. ושם (ע"ב) א"ל רב בודיא לרב אשי, יותר על כדי דמיהן הוא דאין לוקחין, הא בכדי דמיהן לוקחין, שמע מינה ספר תורה שנמצא ביד עכו"ם קורין בו, דילמא לגנוז. ופירש רש"י, הא דדייקא מתני' הא בכדי דמיהן לוקחין, ליגנז קאמר ואין מניחין אותו בידו, שמא כשר הוא וגונזין אותו מספיקא. ע"כ. ועיין ברמב"ם (פרק א' מהלכות תפילין הלכה יג) ובטור ובשלחן ערוך (סימן רפא). ומכאן יש לדון בשאר ספרי קודש הנמצאים ביד העכו"ם אם יש חיוב מצד הדין לקנות ספרי קודש אלה שלא יזלזלו בהם, או שהוא רק רשות. ויש לחקור עוד, אם טעם האיסור הוא כדי שלא יבואו לידי ביזיון וזלזול בספרי הקודש, או דטעם האיסור מפני שמוציא מקדושה לטומאה. וראה ברמ"א (סימן רצא סעיף ב'), ובשו"ת ישכיל עבדי חלק ז' (קונטרס אחרון יורה דעה סימן א'). והביא שם בשם מהר"ץ חיות בתשובה (סימן לב) שנשאל אם מותר למכור ספר תורה לערכאות של נכרים, להשביע בהם את היהודים בשעת הצורך, וכתב שם דעיקר האיסור למכור ספר תורה לנכרי הוא רק משום לפני עור לא תתן מכשול, דכיון דאסור לעכו"ם ללמוד תורה, וכשמוכרים לו ספר תורה יכול ללמוד מזה, הרי בזה עוברים על לפני עור לא תתן מכשול. ומשמע מזה דאם יכול לקרוא אצל אחר [נכרי] מותר למכור לו, ותמה עליו, היאך מותר למכור לו, מכיון שמן הדין אם נמצא בידי נכרי, חייבים לקנות ממנו ולגונזו, כל שכן שאסור למכור לו, וכתב לחלק בין ערכאות לאחרים, דערכאות ודאי דמבררים להם מקום חשוב, כיון דהוא מקום רבים שנכנסים ויוצאים, ואינו דומה ליחיד, דאף אחד לא יודע מה שעושה בביתו, וגם לא שייך טעם הברכי יוסף שיבוא לידי גניזה, דכולם יודעים שהערכאות קנו אותו מיהודים, ואם יקנו אותו יהודים לא יגנזו אותו. ע"כ. ואי נימא דטעם האיסור כדי שלא להוציאו מקדושה לטומאה, ממילא כשמוכרים לצורך השבעת היהודים, לא הוי בבחינת מוציאין מקדושה לטומאה, כיון שעיקרו לצורך היהודים. וע"ש עוד. [ושם דן אם שייך לפני עור בנכרי]. ועל כל פנים מבואר, דאסור למכור מזוזה לגוי לשם סגולה, דמוציאים המזוזה מקדושה לטומאה, ואין שום היתר למכור לנכרים שום כתבי קודש, בין ספר תורה תפילין ומזוזות, ובין כתבי קודש אחרים. וראה עוד במה שכתבנו בילקוט יוסף כיבוד אב ואם כרך א' עמוד תקסב.
חשוקי חמד פאה פרק א
רופא נכרי שביקש לקנות לו מזוזה כי יהודים מפחדים להיכנס למרפאתו
שאלה רופא נכרי המבקש שיקנו לו מזוזה, כי ישנם חולים יהודים המטופלים אצלו, והם מפחדים להיכנס למרפאה שלו, כשרואים שאין שם מזוזה. האם מותר לקנות לו מזוזה כדי שיקבענה על מזוזת המרפאה שלו?
תשובה לפני שנשיב על שאלה זו נשאל שאלה אחרת,
רופא נכרי שביקש לקנות לו מזוזה, כדי להסתיר שהוא גוי
שאלה ישנו רופא נכרי, שרבים חושבים שהוא יהודי, וכשרואים החולים שאין לו מזוזה, הרי הם מבחינים שהוא נכרי, והוא מבקש לקנות לו מזוזה, כדי להראות שהוא יהודי. האם מותר לקנות עבורו מזוזה?
תשובה כתב הרמ"א (יו"ד סימן רצא ס"ב): עובד כוכבים שבקש שיתנו לו מזוזה, ורוצה לקובעה בפתחו, אסור ליתנו לו, ונראה לי דמ"מ במקום דאיכא למיחש משום איבה, ושירע משום זה לישראל, שרי, יעו"ש.
והנה נאמר במסכת פאה פ"א מ"א ות"ת כנגד כולם, וכתב בירושלמי: ות"ת רבי ברכיה ורבי חייא דכפר דחומין חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה, וחד אמר אפי' כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה... רבי אבא אבוי דרבי אבא בר מרי בשם ר' אחא כתוב אחד אומר (משלי ח יא) וכל חפצים לא ישוו בה וכתוב אחד אומר (שם ג טו) וכל חפציך לא ישוו בה, חפצים אלו אבנים טובות ומרגליות, חפציך אלו דברי תורה... ארטבון שלח לר' הקדוש חד מרגלי טבא אטימיטון (שאין לו ערך מרוב יוקרו), א"ל שלח לי מילה דטבא דכוותה, שלח ליה חד מזוזה, א"ל מה אנא שלחי לך מילה דלית לה טימי ואת שלחת לי מילה דטבא חד פולר, א"ל חפציך וחפצי לא ישוו בה, ולא עוד אלא דאת שלחית לי מילה דאנא מנטיר לה ואנא שלחי' לך מילה דאת דמך לך והיא מנטרא לך דכתיב בהתהלכך תנחה אותך וגו', יעו"ש. והקשו רבותינו איך רבי שלח לארטבון מזוזה, הרי אסור לשלוח מזוזה לנכרי. [ולדעת רוב המפרשים ארטבון היה נכרי].
ותירץ בנחל אשכול (הלכות מזוזה סוף סימן כג) דהיה זה משום איבה, ועוד שהיה שם קידוש השם, כי נכנסה שידה בבתו של ארטבון, ועל ידי המזוזה היא ברחה. ועוד דרבי ידע שלא יזלזל במזוזה.
ובהעמק שאלה (שאילתא קמה) תירץ דדוקא מזוזה שנכתבה עבור ישראל אסור לשלוח לנכרי, כי יש בזה הורדה בקדושה, אבל הכא מיירי דרבינו הקדוש כתב לו מזוזה עבור הנכרי, ואין בזה הורדה בקדושה או בזיוןיג.
ובבאר שבע (סימן לו ציינו בפת"ש שם סק"י) כתב לתרץ דרבינו הקדוש היה מכוין לאחשובינהו לישראל בעיניו המאמינים ביחוד השם כדי להמשיך לבו להאמין ביחוד השם ויגייר עצמו, ולכן שלח לו מזוזה שנזכר בה יחוד השם. ועוד אפשר לומר דרבינו הקדוש ידע בארטבן דלא פלח לע"א משום הכי שלח לו מזוזה, אבל לסתם ע"א אסור למסור מזוזה. ומבאר שם את הטעם משום שכתב הרא"ש בסוף הלכות מזוזה דאף על פי שהבית נשמר על ידה, מ"מ לא יהא כוונת המקיימה כדי לשמור הבית שנראה כאילו מכוון לעשות לו קמיע לשמירה אלא יכוין לקיים מצות הבורא יתעלה שצונו עליה מפני שיש במזוזה יחודו של הקדוש ברוך הוא ותמיד בבואו ובצאתו יזכור יחודו של הקדוש ברוך הוא ויתן יראתו על פניו לבלתי יחטא, וממילא נמשך שתשמור הבית, וכה"ג כתב הרמב"ם על אלו שכותבין במזוזה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להן חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאלו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל, שזה דבר המהנה בהבלי העולם. ולפי שהע"א בודאי אינו מכוין עם המזוזה רק משום שמירת הבית כאילו הוא קמיע של הניית עצמו, שהרי הוא אינו מאמין ביחודו של הקדוש ברוך הוא, הלכך אמרו ובע"א נוטלה בידו ויוצא, אלא אם כן יש חשש של איבה.
עוד יעוין בדברי האור החיים הקדוש בראשון לציון (יו"ד סימן רצא), שכתב שאף במקום איבה אסור למסור לו מזוזה.
והנה בעניננו נראה שיש עצה לכו"ע, דיכול לכתוב מזוזה על גבי נייר ויכניס את המזוזה לנרתיק [שקוף] וכולם יחשבו שיש כאן מזוזה כשרה ולא יפחדו מלבוא לרופא, ואין כאן גניבת דעת של הגוי, [יעוין בשו"ע (חו"מ סימן רכח ס"ו, וביו"ד סימן קיז) דאסור למכור לגוי בשר נבילה בחזקת שחוטה משום איסור גניבת דעת] מפני שבנידוננו הגוי לא ביקש מזוזה כשרה, אלא רק רצה שהחולים היהודים לא יפחדו מלבוא, ומספיק לו במזוזה מנייר.
והנה כל זה לגבי השאלה הראשונה, שהרופא לא רוצה שיחשבו שהוא יהודי, ואדרבה הדבר מפורסם שהוא אינו יהודי, אלא שיש כאלה שמפחדים להיכנס למרפאה שלו [שלא כדין] כי אין שם מזוזה, ובכה"ג יתכן שמותר למסור לו מזוזה פסולה וכנ"ל. אבל בשאלה השניה שהרופא הנכרי רוצה שיחשבו שהוא יהודי כדי שלא ימנעו מלבוא אליו, לכאורה יש כאן חשש נוסף, שאנו מסייעים בידו להתראות כיהודי, ומבואר בשו"ע (או"ח סימן כ ס"ב) שאין מוכרין טלית מצוייצת לעובד כוכבים, ובטעם הדבר נאמרו כמה טעמים, א. שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו, ב. משום זונה, ופרש"י: דלמא הויא ליה זונה ישראלית וסבורה ישראל הוא ומיבעלה ליה ועברה משום לא תתחתן בם לישנא אחרינא משום זונה גויה דלמא יהיב לה ההוא גוי באתננה ואמרה דישראל יהב ואתו למחשדינהו. ויעוין במשנ"ב (שם סק"ז) שכתב בשם הח"א דלטעם שמא יתלווה ליכא למיחש השתא דאינן חשודים על שפיכות דמים אבל לטעם דזונה יש לחוש, יעו"ש.
לסיכום: בשאלה הראשונה אפשר לקנות לו מזוזה הכתובה על נייר. ובשאלה השניה אין להתיר להביא לו אפילו מזוזה על גבי נייר שמא יטמע בין ישראל. וצ"ע אם בכה"ג יש להתיר משום איבה.
שו"ת צמח יהודה חלק ד סימן סא
נתינת מזוזה לגוי
ב"ה. אור לשלישי בשבת לסדר אמור אל הכהנים בני אהרן תשכ"ו.
לידידי הרה"ג בנש"ק וכו' מוה"ר יודא פרנקל שליט"א רושם נישואין בת"א.
אחדשה"ט.
בדבר דבדיק לן מר היום בשאלה שבאה לפניו למעשה בנכרי המבקש מזוזה, שהתיר ליתן לו לפי הסיפור בירושלמי (פאה פ"א ה"א) דרבינו הקדוש שלח לארטבון מזוזה, ש"מ שמותר למסור מזוזה לנכרי. הנה הרמ"א בש"ע (יו"ד סוף הל' מזוזה) אוסר לשלוח וליתן מזוזה לנכרי, וז"ל "עכו"ם שביקש שיתנו לו מזוזה ורוצה לקבעה בפתחו אסור ליתנה לו (כך השיב מהרי"ל), ונראה לי דמ"מ במקום דאיכא למיחש משום איבה ושירע משום זה לישראל שרי (כנ"ל)", הרי אין לנו יותר רשות להרהר אחרי פסק הש"ע ואסור אא"כ איכא למיחש לאיבה ובתנאי שהעכו"ם יכבד את המזוזה, דהא מיירי ברוצה לקבעה בפתחו כאמור. וראית כ"ת הביא הבאר שבע בתשובה ל"ה (והעתיקו כפי שהזכרתי לכ"ת בע"פ בשדי חמד בקונטרס דברי חכמים סימן קל"ה) ודחה הראיה דידע רבי בארטבון דלא פלח כלל לע"ז, ועוד באו"א. ובפי' פני משה על הירושלמי כתוב: "ארטבון שם יהודי חשוב אחד". וכ"ת בעצמו הרגיש שיש מפרשים כן וראי' לפירוש זה הביא בשד"ח הנ"ל מהגמ' יומא (י"א) שהיה ארטבון בודק מזוזות בשער העליון יע"ש, וא"כ חלילה להורות נגד המבואר ברמ"א הלכה למעשה.
והשאילתות כ' "כתב לי' חד מזוזה ושיגר ליה", ודייק רבינו הנצי"ב מולוז'ין בהעמק שאלה (והובא אף הוא בשד"ח) דלהכי כתב במיוחד כדי שלא יהא עליו קדושת המזוזה ולפיכך יוכל ליתן לנכרי ודפח"ח. וכן פי' דברי השאילתות גם הגאון בעל שו"ת שו"מ (ביד שאול ס"ס רצ"א) דהשאילתות מפרש שכתב לשם קמיע ולא למזוזה, ועוד כותב שם שכל הטעם שעלול נכרי לבא לידי זלזול במזוזה הוא או אחרים בביתו, ובארטבון הי' רבינו הקדוש בטוח. ויעי' נא היטב בשד"ח דברי פלפול בנושא זה, ועכ"פ הוראה לא זזה מרבינו בעל המפה ואסור.
והנה בב"מ (ק"ב): השכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא, ומנכרי נוטלה בידו ויוצא, ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו, מעשה לסתור, ארישא ע"כ. הרי מפורש שלא רק שאסור ליתן לנכרי, אלא אף להשאיר את המזוזה בפתחו כשהבית של נכרי נמי אסור משום דיש חשש זלזול. ומהרי"ל לא יכול להביא ראיה כמובן כפשוטו דהא איהו מיירי בנכרי שמעונין במזוזה לקבעה בפתחו, ובכה"ג אפשר דשרי. אלא שלע"ד יש להעיר אמאי נאיד הגמ' מלאוקים המעשה אסיפא הרי יכלו ליישב שפיר כך, דברישא דמצווים ליטול מהנכרי היינו בסתם נכרי שיש חשש של זלזול, אבל בסיפא מדובר בנכרי דהוא מכבד המזוזה ומעונין שתשאר בפתחו, ולכן נענש עלה וקבר אשתו ושני בניו, ואין כאן כלל מעשה לסתור, רק בתרי נכרי מיירי. ומדלא אוקים לה הש"ס בהכי ונאיד לאוקים ארישא, ש"מ דצודק מהרי"ל בהנחתו וכפסק הרמ"א אחריו, דבכל גווני מיתסר להשאיר ביד הנכרי, דאין בטחון גמור מה יקרה בביתו של הנכרי ע"י היוצאים והנכנסים וכו', ולכן מוכרחים לאוקים ארישא דדוקא בישראל אסור ונענש ע"ז, אבל בנכרי לעולם אסור ודו"ק.
(א"ה, צע"ק כיצד יתכן לחייבו ולהענישו כשלא השאיר את המזוזה לגוי? ואולי יש ליישב לפי"ד הריטב"א שהאיסור לקחת את המזוזה כשמכר ליהודי, משום שמסלק את קדושת השכינה שקבעה מקומה במקום זה ויל"ע. וע"ע בענין זה בכללות בשאילת יעבץ ח"ב סי' קכ"א - ב' אמרי יושר ח"ב סי' קצ"ט אג"מ יו"ד ס"ס קפ"ד משה"ל ח"ז סי קצ"ז ואמרי שמאי ח"ב סי' י').
שו"ת יביע אומר חלק י - יורה דעה סימן נח
טז) ח"ד חיו"ד סי' כט. נשאל הרהמ"ח ביהודי שיש לו "תהלים" הכתוב בכתב יד אשורית, ע"י סופר מומחה, ושמע שהקונסול (גוי) של בריטניה רוצה לרכוש לו ספר תהלים כזה, אם מותר לו למכור את הספר התהלים הנ"ל. והרב המחבר פלפל בזה כיד ה' הטובה עליו. ואמרתי תחלה אציגה נא בזה, את אשר השיבותי ביום י"ט אדר ב תשל"ג, אל יושב ראש הכנסת, המנוח ישראל ישעיהו, אם מותר לתת שי הוקרה "ספר תורה" לשר אחד מחסידי אומות העולם. ולכאורה יש להביא ראיה מסנהדרין (קב ב) א"ר יוחנן מפני מה זכה אחאב למלכות על ישראל כ"ב שנה, מפני שכיבד את התורה שניתנה בכ"ב אותיות, שלא רצה למסור ס"ת לבן הדד מלך ארם. ע"ש. ומוכח שאסור לתת ס"ת לנכרי. ויש לדחות, שאחאב היה חושש שבן הדד לא ינהג מנהג כבוד בס"ת. וכמו שמצינו בב"מ (קב א) ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, "ומנכרי נוטלה בידו ויוצא". וכתב בשטה מקובצת שם בשם רבינו יהונתן, שבגוי מצוה שיטלנה בידו, משום דחיישינן שמא ינהג בה הגוי מנהג בזיון. ע"ש. וכ"ש ס"ת שקדושתו חמורה. משא"כ כאן שמדובר בשר מחסידי אומות העולם. [ושו"ר שכן כתב הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה פר' עקב סי' קמה אות יט]. אמנם ראיתי בשו"ת באר שבע (סי' לו) שנשאל בגוי שביקש מישראל שיתנו לו מזוזה לקבוע אותה בפתחו לשמירה, ויש חשש איבה אם לא יתנו לו, וכתב שיש להביא ראיה מהירושלמי (פאה פ"א ה"א) ארטבן (גוי) שלח לרבינו הקדוש חדא מרגניתא ואמר ליה שלח לי כיוצא בה, שלח לו מזוזה, אמר לו אני שלחתי לך מרגניתא דלית בה טימי ואתה שולח לי דבר ששוה טולר אחד, אמר ליה חפצי וחפצך לא ישוו בה. ועוד אתה שלחת לי דבר שאני צריך לשומרו ואני שלחתי לך דבר שאתה שוכב בביתך והוא שומר עליך, דכתיב בשכבך תשמור עליך. ומשמע שאפילו בלא טעם איבה יש להתיר. ויש לדחות דרבינו הקדוש ידע בארטבן שאינו עובד ע"ז, ולכן שלח לו מזוזה. וכדאשכחן בע"ז (סה א) דרבא שדר ליה קרבנא לבר ששך ביום אידם, אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז. ומסקנתו דמ"מ מותר לתת לעכו"ם מזוזה במקום חשש איבה, פן יבא להרע לישראל. ע"ש. ובשאילתות דרב אחאי גאון (פר' עקב סי' קמה) מייתי עובדא דארטבן, ואיתא התם "כתב ליה חד מזוזה ושגר ליה", ומסיים התם, מיד נכנס שדה בבתו היחידה של ארטבן, ובאו כל הרופאים להצילה, ולא הועילו לה, כיון שנטל ארטבן את המזוזה ושם אותה על הפתח מיד ברחה אותה שדה, ונטל רבינו הקדוש את המרגלית לעצמו. ע"כ. וכתב הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה, כתב ליה חד מזוזה, בירושלמי איתא, שלח ליה חד מזוזה, ונראה שרבינו כתב כן בדיוק, שמזוזה שנכתבה סתם על דעת לקובעה בפתח ביתו של ישראל כמצותה, היה אסור לשולחה לקובעה בביתו של נכרי, שהורדתה ממצותה בזיון הוא לכבוד המזוזה, דהא איכא מאן דאמר הזמנה מילתא היא (ובפרט הזמנה בגוף הקדושה, כמ"ש הרמ"א בהגה א"ח סי' מב). מש"ה דייק רבינו לומר שכתבה על דעת כך. ע"כ. וכ"כ הגאון בעל שואל ומשיב ביד שאול (סי' רצא), הובא בשו"ת רב פעלים ח"ד (חיו"ד ס"ס כה). והרמ"א בדרכי משה (סי' רצא אות ב) הביא מ"ש במנהגי מהרי"ל (הל' מזוזה עמוד תקצג) שנשאל, אם רשאים ליתן מזוזה לשר נכרי שביקש מאד לקבוע מזוזה על פתח המבצר שלו ונדר להטיב לישראל כל ימיו בעבור זה, ואם לאו נפיק מיניה חורבא ח"ו. ואמר מהרי"ל שכבר השיב בתשובה (בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' קכג), שאסור ליתן מזוזה לגוי, והוכיח כן בראיות ברורות. ע"כ. וכתב ע"ז הרמ"א, ונ"ל שהכל לפי הענין שאם יש לחוש לאיבה מן הגוי שרי. שהרי כמה דברים התירו משום איבה. וכן פסק הרמ"א בהגה (שם ס"ב), עכו"ם שביקש שיתנו לו מזוזה ע"מ לקובעה בפתח ביתו אסור ליתן לו. ונ"ל דמ"מ היכא דאיכא למיחש לאיבה, ושירע משום זה לישראל, שרי. והגר"ח בן עטר בספר ראשון לציון (דף קטו ע"א), כתב על זה, שנראה לו שאפילו במקום איבה אסור, כמ"ש מהרי"ל בנידונו שהיה אותו הגוי שר וגדול, ונשבע להרע לישראל אם לא יתנו לו, וה"ט שלא התירו משום איבה אלא דבר הנוגע לאדם, אבל דבר הנוגע בכבודו יתברך שיהיה שומר ומשמר את העכו"ם מבחוץ, בכל אופן שיהיה אסור. ודלא כמ"ש הרמ"א להתיר. ע"כ. ולדבריו ההיא דארטבן מיירי דוקא במזוזה שנכתבה לשם כך כדברי הגאונים הנצי"ב והגרי"ש נתנזון. או שיאמר כדברי הפני משה דארטבן יהודי חשוב היה. אך לא נראה כן. [וע' בספר יד המלך הל' מזוזה שהביא מ"ש בירושלמי (פאה פ"א) הנ"ל, וכתב, שנראה שארטבן זה עכו"ם היה, ומוכח מכאן שמותר להניח מזוזה ביד עכו"ם, וכן משמעות המעשה של הירושלמי, שלא היה יודע כל יקר ערך המזוזה עד שרבינו הקדוש הסביר לו. ומ"ש ביומא גבי ארטבן שהיה בודק מזוזות, אפשר שזהו ארטבן של הירושלמי, אלא שאח"כ נתגייר ע"י כך וכו'. ולא זכר מדברי מהרי"ל והרמ"א בהגה (סי' רצא ס"ב), והבאר שבע הנ"ל, שאסרו ליתן מזוזה לגוי. וע' במהר"ץ חיות (יומא יא ב). ובשו"ת ויען דוד (חיו"ד סי' קסא). ודו"ק]. ואפשר דס"ל למהרי"ל כמ"ש הבאר שבע, דקים ליה לרבי דארטבן לא היה עובד ע"ז, ומהרי"ל מיירי בסתם גוי נוצרי שהם עובדי ע"ז (שהרי סתם יינם אסור בהנאה). וע"ע בשאילת יעב"ץ ח"ב (סי' קכב). ע"ש. אבל בשו"ת חסד לאברהם קמא (חאו"ח ס"ס יג) כתב, שמהרי"ל התיר ליתן מזוזה לעכו"ם משום איבה. והובא בהגהת הרמ"א (סי' רצא ס"ב), והיינו דהו"ל איבה מפני שמונע מהם השמירה. ע"ש. ומוכח דסבר וקביל דברי הרמ"א דמשום איבה שרי, (ומ"ש במנהגי מהרי"ל, "ואם לאו נפיק מיניה חורבא", אין זה נוסח נדרו של השר, אלא חששת השואל היא). ובאמת שלא מצאנו שמהרי"ל התיר משום איבה, ואדרבה משמע מדבריו להחמיר, ורק הכרעת הרמ"א היא להקל. וכן העיר בקצרה ע"ד הרמ"א, הגרצ"ה אורנשטיין בספר ישועות יעקב (יו"ד הל' ס"ת דף כא סוף ע"ד). ע"ש. ומרן החיד"א בברכי יוסף (סי' רצא סק"ו) כתב שהיא מחלוקת מהרי"ל והרמ"א, ושהגר"ח בן עטר הסכים למהרי"ל שאוסר, ומ"מ נראה שכיון דהויא פלוגתא דרבוותא נקטינן מילתא מציעתא דהיכא דאיכא איבה, והוא בשב ואל תעשה, כגון שהשוכר אחר הישראל הוא עכו"ם, ומבקש שלא להוציאה כדאי הרמ"א והבאר שבע לסמוך עליהם דמשום איבה שרי, כיון שהוא בשב ואל תעשה. ע"כ. והגרצ"ה אורנשטיין בישועות יעקב (סוף הל' ס"ת דף כא סוף ע"ד) נראה שדעתו כהרמ"א להתיר במקום איבה גם בקום ועשה. ע"ש. וכ"כ הגאון שערי דעה על יו"ד (סי' רצא סק"ב). ולפי מה שהסביר הרב פתח הדביר ח"א (דף יג ע"ד) בכוונת הראשון לציון, יוצא לנו שאם הגוי ידוע לאיש נכבד המכבד את התורה, לכ"ע שרי ליתן לו מזוזה, כשיש חשש איבה. ע"ש.
איך שיהיה נ"ל ברור שאסור להעניק ס"ת שי לנכרי, ואפילו הוא מחסידי אוה"ע, כי שמא בזמן העדרו יפול הס"ת בידים לא נאמנות, ולא ינהגו בו כבוד כראוי. ואמנם בשו"ת מהר"ץ חיות (סי' לב) נשאל אודות ראשי קהלה שקבלו פקודה מאת שרי המדינה, למסור בידם ספרי תורה, לצורך בתי המשפט, כדי להשביע בהם את היהודים שנתחייבו שבועה בבית דיניהם, אם רשאים לעשות כן, והעלה להתיר, מטעם שכתבו התוס' ב"ק (לח א) דמה שלימדו תורה לסרדיוטים ששלחה המלכות אצל חכמי ישראל, אף על פי שאמרו בחגיגה (יג א) המלמד תורה לגוי עובר משום שנאמר מגיד דבריו ליעקב, לא עשה כן לכל גוי, י"ל דבעל כרחם עשו ע"פ ציווי המושל, ולא נתחייבו למסור עצמם משום כך. ע"ש. והכא נמי מכיון שבאה פקודה ע"ז מן הממשלה אשר אנו חייבים לציית לפקודותיהם, אף על פי שבזמנינו אין חשש סכנה משום זה, מ"מ הרי יש כאן משום איבה גדולה מצד השלטונות אם יסרבו לפקודתם. הילכך משום שלום מלכות אין ספק שאין חשש איסור בזה. עכת"ד. אולם הגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' פב) דחה בכל תוקף דברי המהר"ץ חיות הנ"ל, וכתב, ישתקע הדבר ולא יאמר. וכבר אמרו בשבת (קכז ב) פעם אחת הוצרכו חכמים לדבר אחד מאצל המטרוניתא, והלך לשם רבי יהושע ותלמידיו, כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפליו בריחוק ד' אמות ונכנס ונעל הדלת וכו'. אמרו כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה. ע"ש. ומכ"ש למסור הס"ת לעכו"ם להעמידה שם עולמית, והס"ת חמור מן התפלין. ואין לך ביזוי מצוה גדול מזה שיצא הס"ת מין ישראל שקוראים בו כפעם בפעם וימסר לנכרים. עכת"ד. והנה גם בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' רפט) נשאל בזה, והביא מההיא דאחאב (סנהדרין קב ב), ומההיא דר' יהושע (שבת קכז ב), שלא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה, וכ"ש לגבי קדושת הס"ת דחמיר מתפלין, למוסרו לבית השרים הנכרים ולהניחו שם לזמן רב, שבודאי אסור. ע"כ. אך יד הדוחה נטויה לומר שבבית המטרוניתא היו צלמים של ע"ז, שכן דרכם של העכו"ם, וכמו ששנינו בע"ז (כא א) שאסור להשכיר בית דירה לעכו"ם מפני שהוא מכניס לתוכו ע"ז, ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך. ע"ש. ואמרו במגילה (טו ב) כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה. ובודאי שהיה אסור להכניס לשם דברי קדושה. אבל בסתם בית שאין שם ע"ז, ואין חשש שינהגו מנהג בזיון בס"ת, וע"פ פקודת השלטונות יש מקום לדברי המהר"ץ חיות. שאם יסרבו לפקודתם, אין לך איבה גדולה מזאת. ועינא דשפיר חזי בשו"ת תועפות ראם (חיו"ד סי' מא) שג"כ כתב שבזמנינו שאנו יודעים שהם מכבדים את התורה, פשוט שאין לאסור למסור ס"ת לידם, ואף שאין ראיה ממעשה דתלמי שכתבו לו את התורה (מגילה ט א), דשאני התם שאימת מלך היתה עליהם, שהכריחם להעתיק לו התורה, ונאמר חמת מלך מלאכי מות. עכ"פ אם לא נמסור הס"ת לידי השלטונות, נצטרך לטלטל ס"ת בכל פעם שיצטרכו להשביע, לכן מוטב שיעשו כן בפעם אחת, ולא הרבה פעמים. וכמ"ש כיו"ב הר"ן (פרק יוהכ"פ). ע"ש. גם הגרצ"ה אורנשטיין בספר ישועות יעקב (בסוף הל' ס"ת דף כא ע"ד) דן בנ"ד, וכתב, שאין שום ראיה לאסור היכא דמכבדים את התורה, ואין חשש לזלזול הס"ת, "והדעת נוטה להתיר", ושוב הביא דברי מהרי"ל והרמ"א בדין מזוזה, וסיים, ומי כהחכם היודע פשר דבר, היכא דיש לחוש לתקלה ח"ו, שלא לעורר איבה ומדנים, היכא דלא שייך חשש זלזול לס"ת. ע"כ. איברא שבשו"ת חסד לאברהם קמא (חאו"ח סי' יג) נשאל ג"כ בזה, ואסר מטעם שמביא הס"ת לידי גניזה, והויא הורדה מקדושתו, וקי"ל מעלין בקדש ואין מורידין, ולכן אסור למסור ס"ת לערכאות כדי להשביע בו את היהודים, שאז יהיה גנוז ועומד שנים רבות ללא קריאה בו. ואם יתנו להם ס"ת פסול שאין לו תקנה להכשירו, זהו אסור משום גניבת דעת, שהם אמרו בפירוש שרצונם בס"ת כשר. וקי"ל בחולין (צד א) שאסור לגנוב אפילו דעתו של עכו"ם. ע"כ. גם בשו"ת יד אלעזר (סי' עו) נשאל בזה והעלה לאסור ע"פ מ"ש הגאון יד אליהו מלובלין (סי' מח), שאסור להמציא לעכו"ם ולמכור לו ספרי קודש. וכ"כ הגאון ההפלאה בשו"ת גבעת פינחס (סי' נז). ושאין ראיה ממעשה דתלמי המלך (מגילה ט א), ששם גזרת המלך חזקה עליהם, ולא היו מחוייבים למסור נפשם על זה. וכמ"ש כיו"ב התוס' ב"ק (לח א). ע"ש. ובשו"ת מחזה אברהם (חאו"ח סי' טו) כתב להרה"ג השואל, הנה כת"ר ראה העתק תשובתי מאז שאסור לטלטל הס"ת לערכאות בכל פעם שיצטרכו להשביע יהודי, ומוטב שימסרו להם הס"ת שיהיה אצלם בקביעות, ולא לטלטלו בכל פעם, דהוי זלזול לס"ת, אבל כשיהיה הס"ת אצלם, כיון שהם מכבדים את התורה לא יהיה זלזול אצלם, ואם משום שמורידים הס"ת מקדושתו, שאין קוראים בתורה כל הזמן שמונח אצלם, יכולים לתת להם ס"ת פסול, ואיסור דגניבת דעת הגוי דהוי מדרבנן, נדחה מפני איסור זלזול ס"ת. ע"ש. וע"ע בשו"ת חיים של שלום ח"ב (סי' לח), ובשואל ומשיב תנינא (בסוף הספר סי' קעד דף סג ע"ד, ודף ס"ד ע"ד בד"ה והנה בגוף הענין). ע"ש. וע' בשו"ת בית אבי ח"ג (סי' קכד) בענין מסירת ס"ת לבית הכנסת קונסרבטיבי. ע"ש. והיה לו להביא מ"ש מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' פאר סק"ד) בשם הרדב"ז שאסור למכור ס"ת לקראים, אף על פי שמאמינים בתורה שבכתב, ומכבדים את ספר התורה. ע"ש. וכ"ש לאלה שלא מאמינים בתורה מן השמים. וע' בשו"ת רב פעלים ח"ד (חיו"ד סי' כט) שאסר למכור ספר תהלים שנכתב בכתב אשורית ע"י סופר, לקונסול (נכרי) של בריטניה. ע"פ מ"ש הגאון יד אליהו מלובלין (סי' מח), והגאון גבעת פינחס (סי' נז) הנ"ל. ושאף הגאון מהר"ץ חיות שהתיר בתשובה (סי' לב) לתת ס"ת לערכאות להשביע בו את היהודים שנתחייבו שבועה, בנ"ד גם הוא יודה שיש לאסור. ע"ש. וכ"ש בנ"ד שבודאי אין שום צד היתר להעניק ס"ת שי ביד עכו"ם, שאין כאן שום טעם של איבה, כיון שיכולים להעניק לו מתנה של כסף וזהב וכיו"ב. ושוב מצאתי להגר"י ידיד הלוי בשו"ת ימי יוסף בתרא (חיו"ד סי' טז עמוד קסז והלאה) שדן על מעשה שהיה, שבא שר גדול, משנה למלך מערי אנגליה, וכיבדו אותו בנתינת ס"ת במתנה. והאריך למעניתו לבאר, כי שלא ברצון חכמים עשו, מאחר דליכא הכא משום איבה, ואפילו במקום איבה אין לעשות מעשה בקום ועשה משום כך, וכמבואר בברכי יוסף יו"ד (סי' רצא) לגבי מזוזה. וכ"ש לגבי ס"ת שקדושתו חמורה יותר. ע"ש. וכ"כ הגאון הראש"ל רב"צ עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל חיו"ד מה"ת (סי' סז אות ב), שברור שיש לאסור מסירת ס"ת לנכרי, ותמה אני על מה שנהגו לכבד מלכי עכו"ם בדורון של ס"ת, ולדעתי דבר זה אסור בהחלט. ע"ש. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי חלק ז (בקונטרס אחרון חיו"ד סי' א, עמוד שלה והלאה). ע"ש. והנלע"ד כתבתי.
www.hidabroot.org
האם הדבר מותר?
