מה הסברה בזה, וכי משום שהרטיבו את המצה ונעשית רכה ולא נכססת נברך עליה המוציא? כי לפי זה אם יקחו פרוסות לחם ויתנו אותם במצנם ויעשו מהם צנימים נברך עליהם מזונות כיון שהם נכססים? ועוד לפ"ז אם יקח פרוסות לחם וימרח ממרח שוקלד וכיו"ב האם יברך עליו מזונות כיון שהוא ממולא. אתמהה. כי לכאורה תמיד הולכים אחר שעת האפיה.
רציתי לדעת מה החילוק, אשריכם ת"ח, תכתבו חילוק בזה.
בברכה
רציתי לדעת מה החילוק, אשריכם ת"ח, תכתבו חילוק בזה.
בברכה
ע"ה ס"ט
Well-known member
כעין מש"כ הגינת ורדים בקונ' גן המלך סי' נד גבי מצה מטוגנת ע"ש.
בשו"ת הראשון לציון שם כבר עמד בזה וכתב ליישב דהתם שעת אפיה קובעת ולכן תישאר ברכתו המוציא אף שעשאם צנימים, משא"כ הכא שמברכים מזונות על המצה בגלל המנהג, ומכיון שכך, המנהג היה רק על מצות קשות ולא על הרכות, ולכן ברכתם המוציא.
ולענ"ד יש ליישבת בפשיטות יותר, דבאמת מן הדין היה צריך לברך על המצה המוציא כיון שהדרך לקבוע עליה סעודה, אלא שבכ"ז המנהג לברך עליה מזונות בגלל שהיא נכססת, א"כ ברגע שמרטיבים אותה אין שום טעם וסיבה לברך עליה מזונות, כיון שגם כאשר היא נכססת זה חידוש שמברכים עליה מזונות, ואין לך בו אלא משעת חידושו, ודו"ק בזה.
ע"ה ס"ט
Well-known member
זה בדיוק מה שכתב מרן שליט"א, בשו"ת הראש"ל וביתר ביאור במילואים לילקו"י פסח כרך א' מהדו' תש"פ.
ע"ה ס"ט
Well-known member
תעיין במילואים לילקו"י ותראה שכתב בדיוק כך.
ע"ה ס"ט
Well-known member
עי' שם מכתב מ.
וע"ע בח"ב עמ' רנד.
במהדורה ראשונה של שו"ת הראש"ל הוא לא דיבר על הקושיה מצנימים רק במהדורה השנייה. ולענ"ד התי' לא מסתבר שהרי אם אין שינוי כלל בין מצה רטובה ללא רטובה כמו צנימים עד כדי כך שממשיך לברך המוציא על צנימים ה"ה דלא שייך לומר המנהג על יבש ולא על רטוב הרי היינו הך.
לענ"ד אינו נכון אלא שהטעם שמברכים מזונות הוא מפני שאין קובעים עליה סעודה מחמת הכסיסה ועכ"פ חוששים לסברא הזו וא"כ ה"ה שהיא רטובה שלא נחשב שינוי כלל כמו בצנימים. וכן כמו שכתב הט"ז בסי' קס"ח שאם הוציא את המילוי של פהב"כ שעשויה כמין כיס עדיין ברכתה במ"מ.
קשה לומר שרק מחמת המנהג אנו מברכים על המצה מזונות, שהרי מבואר ביחו"ד ועוד, שהטעם הוא משום שהוא נכסס, ואדרבה הביא מאחד הפוסקים שהיה מן הדין לברך על המצה בפסח מזונות. כי הרי אחד השו"ע הביא אחד מהפי' של פת הבאה בכסנין - הוא הנכסס, ומצה היא נכססת. ושמא בזמן השו"ע נהגו לעשות מצות רכות ולכך ברכו עליו המוציא ללא חשש, אבל במצות קשות הנכססות יש לברך עליהן מזונות, מהדין ולא רק מחמת המנהג.
ומש"כ מעכ"ת נר"ו מסברה, משום שהדרך לקבוע סעודה עליו, צ"ע שא"כ נאמר בכל דבר שברכתו מזונות שהדרך לקבוע סעודה שיברך עליו המוציא, והרי ביבי"א וגם בילקו"י כתבו שעל לחמניה מתוקה מברכין מזונות, והרי הדרך לקבוע עליה סעודה, שהרי ממלאים אותה בסלט וטונה וכי"ב או שאוכלים אותה עם סלטים ומטבלים אותו בשולנט. וכן בורקסים ורוגלך גדולים שנקרא "ארוחת עשר" שקובעים עליה סעודה ומברכין עליו מזונות. לכן עדיין צריך עיון לחלק בין צנימים למצה רטובה.
בברכה רבה
יהודה בן דוד - משנת יוסף
Well-known member
הוא אשר כתבתי כאן
שמעתי מת"ח גדול שליט"א שלדעתו יש לברך על המצה בכל השנה "המוציא" דלא דמי לנכסס, שהשו"ע מיירי שאוכל לתענוג, אבל אין מי שאוכל מצה לתענוג, שהרי אין מי שקונה מצות לאחר הפסח, אלא שאוכלים כי נשאר מצות מהחג. וכל המטרה שאוכל כדי להשביע עצמו, ועל כן אין לזה דין של פת הבאה בכיסנין. והוסיף לומר יש לחוש לזה דהוי ספק דאורייתא אם חייב בברהמ"ז, אמנם החזו"ע לא כתב חילוק זה.
רציתי לדעת דעת הת"ח בזה.
בברכה רבה.
רציתי לדעת דעת הת"ח בזה.
בברכה רבה.
ע"ה ס"ט
Well-known member
זו טענת האשכנזים.
דווקא לי ידוע שיש מצות (חמץ) כל השנה.
מצות חמץ קונים בשאר ימות השנה רק אנשים שיש להם בעיות של עיכול, אבל סתם אנשים לא רוכשים מצות חמץ.
נו, מה משיבים להם, זו לכאורה טענה חזקה.
נושאים דומים בפורום
