מצה רטובה

[יוסף דהן]

מתוך ברכה נאמנה
ושם הביא מכתב שהנוהג לברך המוציא על מצה כמו מרן זצל רשאי להמשיך במנהגו

 

[יעקב. ח. מ.]

מה הסברה בזה, וכי משום שהרטיבו את המצה ונעשית רכה ולא נכססת נברך עליה המוציא? כי לפי זה אם יקחו פרוסות לחם ויתנו אותם במצנם ויעשו מהם צנימים נברך עליהם מזונות כיון שהם נכססים? ועוד לפ"ז אם יקח פרוסות לחם וימרח ממרח שוקלד וכיו"ב האם יברך עליו מזונות כיון שהוא ממולא. אתמהה. כי לכאורה תמיד הולכים אחר שעת האפיה.
רציתי לדעת מה החילוק, אשריכם ת"ח, תכתבו חילוק בזה.
בברכה

 

[ע"ה ס"ט]

מה הסברה בזה, וכי משום שהרטיבו את המצה ונעשית רכה ולא נכססת נברך עליה המוציא? כי לפי זה אם יקחו פרוסות לחם ויתנו אותם במצנם ויעשו מהם צנימים נברך עליהם מזונות כיון שהם נכססים? ועוד לפ"ז אם יקח פרוסות לחם וימרח ממרח שוקלד וכיו"ב האם יברך עליו מזונות כיון שהוא ממולא. אתמהה. כי לכאורה תמיד הולכים אחר שעת האפיה.
רציתי לדעת מה החילוק, אשריכם ת"ח, תכתבו חילוק בזה.
בברכה

כעין מש"כ הגינת ורדים בקונ' גן המלך סי' נד גבי מצה מטוגנת ע"ש.

 

[רבינו]

מה הסברה בזה, וכי משום שהרטיבו את המצה ונעשית רכה ולא נכססת נברך עליה המוציא? כי לפי זה אם יקחו פרוסות לחם ויתנו אותם במצנם ויעשו מהם צנימים נברך עליהם מזונות כיון שהם נכססים? ועוד לפ"ז אם יקח פרוסות לחם וימרח ממרח שוקלד וכיו"ב האם יברך עליו מזונות כיון שהוא ממולא. אתמהה. כי לכאורה תמיד הולכים אחר שעת האפיה.
רציתי לדעת מה החילוק, אשריכם ת"ח, תכתבו חילוק בזה

בשו"ת הראשון לציון שם כבר עמד בזה וכתב ליישב דהתם שעת אפיה קובעת ולכן תישאר ברכתו המוציא אף שעשאם צנימים, משא"כ הכא שמברכים מזונות על המצה בגלל המנהג, ומכיון שכך, המנהג היה רק על מצות קשות ולא על הרכות, ולכן ברכתם המוציא.

ולענ"ד יש ליישבת בפשיטות יותר, דבאמת מן הדין היה צריך לברך על המצה המוציא כיון שהדרך לקבוע עליה סעודה, אלא שבכ"ז המנהג לברך עליה מזונות בגלל שהיא נכססת, א"כ ברגע שמרטיבים אותה אין שום טעם וסיבה לברך עליה מזונות, כיון שגם כאשר היא נכססת זה חידוש שמברכים עליה מזונות, ואין לך בו אלא משעת חידושו, ודו"ק בזה.

 

[ע"ה ס"ט]

בשו"ת הראשון לציון שם כבר עמד בזה וכתב ליישב דהתם שעת אפיה קובעת ולכן תישאר ברכתו המוציא אף שעשאם צנימים, משא"כ הכא שמברכים מזונות על המצה בגלל המנהג, ומכיון שכך, המנהג היה רק על מצות קשות ולא על הרכות, ולכן ברכתם המוציא.

ולענ"ד יש ליישבת בפשיטות יותר, דבאמת מן הדין היה צריך לברך על המצה המוציא כיון שהדרך לקבוע עליה סעודה, אלא שבכ"ז המנהג לברך עליה מזונות בגלל שהיא נכססת, א"כ ברגע שמרטיבים אותה אין שום טעם וסיבה לברך עליה מזונות, כיון שגם כאשר היא נכססת זה חידוש שמברכים עליה מזונות, ואין לך בו אלא משעת חידושו, ודו"ק בזה.

זה בדיוק מה שכתב מרן שליט"א, בשו"ת הראש"ל וביתר ביאור במילואים לילקו"י פסח כרך א' מהדו' תש"פ.

 

[רבינו]

הראשון לציון כתב ליישב רק מצד "המנהג" כפי שציינתי בשמו
אני כתבתי ליישב "מסברא" כפי שנתבאר.

 

[ע"ה ס"ט]

הראשון לציון כתב ליישב רק מצד "המנהג" כפי שציינתי בשמו
אני כתבתי ליישב "מסברא" כפי שנתבאר.

תעיין במילואים לילקו"י ותראה שכתב בדיוק כך.

 

[רבינו]

לא ראיתי שם
אבל בשו"ת הרשל"ץ כתב רק מצד המנהג
אבל ברוך שכיוונתי לדבריו

 

[ע"ה ס"ט]

לא ראיתי שם
אבל בשו"ת הרשל"ץ כתב רק מצד המנהג
אבל ברוך שכיוונתי לדבריו

עי' שם מכתב מ.
וע"ע בח"ב עמ' רנד.

 

[יי"ש ס"ט]

בשו"ת הראשון לציון שם כבר עמד בזה וכתב ליישב דהתם שעת אפיה קובעת ולכן תישאר ברכתו המוציא אף שעשאם צנימים, משא"כ הכא שמברכים מזונות על המצה בגלל המנהג, ומכיון שכך, המנהג היה רק על מצות קשות ולא על הרכות, ולכן ברכתם המוציא.

מה הסברה בזה, וכי משום שהרטיבו את המצה ונעשית רכה ולא נכססת נברך עליה המוציא? כי לפי זה אם יקחו פרוסות לחם ויתנו אותם במצנם ויעשו מהם צנימים נברך עליהם מזונות כיון שהם נכססים? ועוד לפ"ז אם יקח פרוסות לחם וימרח ממרח שוקלד וכיו"ב האם יברך עליו מזונות כיון שהוא ממולא. אתמהה. כי לכאורה תמיד הולכים אחר שעת האפיה.
רציתי לדעת מה החילוק, אשריכם ת"ח, תכתבו חילוק בזה.
בברכה

במהדורה ראשונה של שו"ת הראש"ל הוא לא דיבר על הקושיה מצנימים רק במהדורה השנייה. ולענ"ד התי' לא מסתבר שהרי אם אין שינוי כלל בין מצה רטובה ללא רטובה כמו צנימים עד כדי כך שממשיך לברך המוציא על צנימים ה"ה דלא שייך לומר המנהג על יבש ולא על רטוב הרי היינו הך.

 

[יי"ש ס"ט]

ולענ"ד יש ליישבת בפשיטות יותר, דבאמת מן הדין היה צריך לברך על המצה המוציא כיון שהדרך לקבוע עליה סעודה, אלא שבכ"ז המנהג לברך עליה מזונות בגלל שהיא נכססת, א"כ ברגע שמרטיבים אותה אין שום טעם וסיבה לברך עליה מזונות, כיון שגם כאשר היא נכססת זה חידוש שמברכים עליה מזונות, ואין לך בו אלא משעת חידושו, ודו"ק בזה.

לענ"ד אינו נכון אלא שהטעם שמברכים מזונות הוא מפני שאין קובעים עליה סעודה מחמת הכסיסה ועכ"פ חוששים לסברא הזו וא"כ ה"ה שהיא רטובה שלא נחשב שינוי כלל כמו בצנימים. וכן כמו שכתב הט"ז בסי' קס"ח שאם הוציא את המילוי של פהב"כ שעשויה כמין כיס עדיין ברכתה במ"מ.

 

[יעקב. ח. מ.]

בשו"ת הראשון לציון שם כבר עמד בזה וכתב ליישב דהתם שעת אפיה קובעת ולכן תישאר ברכתו המוציא אף שעשאם צנימים, משא"כ הכא שמברכים מזונות על המצה בגלל המנהג, ומכיון שכך, המנהג היה רק על מצות קשות ולא על הרכות, ולכן ברכתם המוציא.

ולענ"ד יש ליישבת בפשיטות יותר, דבאמת מן הדין היה צריך לברך על המצה המוציא כיון שהדרך לקבוע עליה סעודה, אלא שבכ"ז המנהג לברך עליה מזונות בגלל שהיא נכססת, א"כ ברגע שמרטיבים אותה אין שום טעם וסיבה לברך עליה מזונות, כיון שגם כאשר היא נכססת זה חידוש שמברכים עליה מזונות, ואין לך בו אלא משעת חידושו, ודו"ק בזה.

קשה לומר שרק מחמת המנהג אנו מברכים על המצה מזונות, שהרי מבואר ביחו"ד ועוד, שהטעם הוא משום שהוא נכסס, ואדרבה הביא מאחד הפוסקים שהיה מן הדין לברך על המצה בפסח מזונות. כי הרי אחד השו"ע הביא אחד מהפי' של פת הבאה בכסנין - הוא הנכסס, ומצה היא נכססת. ושמא בזמן השו"ע נהגו לעשות מצות רכות ולכך ברכו עליו המוציא ללא חשש, אבל במצות קשות הנכססות יש לברך עליהן מזונות, מהדין ולא רק מחמת המנהג.
ומש"כ מעכ"ת נר"ו מסברה, משום שהדרך לקבוע סעודה עליו, צ"ע שא"כ נאמר בכל דבר שברכתו מזונות שהדרך לקבוע סעודה שיברך עליו המוציא, והרי ביבי"א וגם בילקו"י כתבו שעל לחמניה מתוקה מברכין מזונות, והרי הדרך לקבוע עליה סעודה, שהרי ממלאים אותה בסלט וטונה וכי"ב או שאוכלים אותה עם סלטים ומטבלים אותו בשולנט. וכן בורקסים ורוגלך גדולים שנקרא "ארוחת עשר" שקובעים עליה סעודה ומברכין עליו מזונות. לכן עדיין צריך עיון לחלק בין צנימים למצה רטובה.
בברכה רבה

 

[יהודה בן דוד - משנת יוסף]

קשה לומר שרק מחמת המנהג אנו מברכים על המצה מזונות, שהרי מבואר ביחו"ד ועוד, שהטעם הוא משום שהוא נכסס, ואדרבה הביא מאחד הפוסקים שהיה מן הדין לברך על המצה בפסח מזונות. כי הרי אחד השו"ע הביא אחד מהפי' של פת הבאה בכסנין - הוא הנכסס, ומצה היא נכססת. ושמא בזמן השו"ע נהגו לעשות מצות רכות ולכך ברכו עליו המוציא ללא חשש, אבל במצות קשות הנכססות יש לברך עליהן מזונות, מהדין ולא רק מחמת המנהג.
ומש"כ מעכ"ת נר"ו מסברה, משום שהדרך לקבוע סעודה עליו, צ"ע שא"כ נאמר בכל דבר שברכתו מזונות שהדרך לקבוע סעודה שיברך עליו המוציא, והרי ביבי"א וגם בילקו"י כתבו שעל לחמניה מתוקה מברכין מזונות, והרי הדרך לקבוע עליה סעודה, שהרי ממלאים אותה בסלט וטונה וכי"ב או שאוכלים אותה עם סלטים ומטבלים אותו בשולנט. וכן בורקסים ורוגלך גדולים שנקרא "ארוחת עשר" שקובעים עליה סעודה ומברכין עליו מזונות. לכן עדיין צריך עיון לחלק בין צנימים למצה רטובה.
בברכה רבה

הוא אשר כתבתי כאן

 

[יוסף דהן]

 

[יעקב. ח. מ.]

שמעתי מת"ח גדול שליט"א שלדעתו יש לברך על המצה בכל השנה "המוציא" דלא דמי לנכסס, שהשו"ע מיירי שאוכל לתענוג, אבל אין מי שאוכל מצה לתענוג, שהרי אין מי שקונה מצות לאחר הפסח, אלא שאוכלים כי נשאר מצות מהחג. וכל המטרה שאוכל כדי להשביע עצמו, ועל כן אין לזה דין של פת הבאה בכיסנין. והוסיף לומר יש לחוש לזה דהוי ספק דאורייתא אם חייב בברהמ"ז, אמנם החזו"ע לא כתב חילוק זה.
רציתי לדעת דעת הת"ח בזה.
בברכה רבה.

 

[ע"ה ס"ט]

שמעתי מת"ח גדול שליט"א שלדעתו יש לברך על המצה בכל השנה "המוציא" דלא דמי לנכסס, שהשו"ע מיירי שאוכל לתענוג, אבל אין מי שאוכל מצה לתענוג, שהרי אין מי שקונה מצות לאחר הפסח, אלא שאוכלים כי נשאר מצות מהחג. וכל המטרה שאוכל כדי להשביע עצמו, ועל כן אין לזה דין של פת הבאה בכיסנין. והוסיף לומר יש לחוש לזה דהוי ספק דאורייתא אם חייב בברהמ"ז, אמנם החזו"ע לא כתב חילוק זה.
רציתי לדעת דעת הת"ח בזה.
בברכה רבה.

זו טענת האשכנזים.

 

[בנימין לוריא]

אין מי שקונה מצות לאחר הפסח, אלא שאוכלים כי נשאר מצות מהחג.

דווקא לי ידוע שיש מצות (חמץ) כל השנה.

 

[יעקב. ח. מ.]

דווקא לי ידוע שיש מצות (חמץ) כל השנה.

מצות חמץ קונים בשאר ימות השנה רק אנשים שיש להם בעיות של עיכול, אבל סתם אנשים לא רוכשים מצות חמץ.

 

[יעקב. ח. מ.]

זו טענת האשכנזים.

נו, מה משיבים להם, זו לכאורה טענה חזקה.

 

[ע"ה ס"ט]

נו, מה משיבים להם, זו לכאורה טענה חזקה.

לכאו' התשובה על זה נמצאת כאן