• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

מצה שמורה - הידור משום 'ושמרתם' או חשש חמץ

כמדומה שהמציאות השתנתה ב15 שנה האחרונות
על סמך מה אתה אומר זאת? האם אתה יודע מה היה לפני 15 שנה ומה השתנה לאחרונה?
האם ראית מימיך מכולה של חיטים, ואיך מביאים וכו'? סתם לסתור בכח את דברי הרב יעקב יוסף ללא ידיעה מינימלית בהשערות בעלמא.
כאילו שיש מצוה לומר היפך מדבריו.
לא חייבים להגיב על כל דבר.
 
ממש מוזר לומר שהחטים נשטפים במים באוניות שיש היום, זה לא שמביאים כמה שקים, אלא טונות בתוך מכולות מברזל וכד' ראה במצורף
ואחד הראשונים (לא זוכר כרגע אני אבדוק בל"נ) כתב במפורש שלא מחזיקינן איסורא גם כשבא באוניה
אותו ראשון זה הריא"ז ע"ע
אפשר לכתוב עוד הרבה בנושא אך זה מספיק ברור יחד עם מש"כ מרן ביבי"א חלק יא' ס' מד'
אמנם לענ"ד נראה יותר שדעת הראשונים שיש הידור לשמור משעת קצירה משום חשש חמץ, אך שזה לא חשש של ממש שאם לא שמר הוי ספק דאוריתא, אך מ"מ הנהגה טובה לשמור משעת קצירה. ואין צריך לומר שכל ההידור להקפיד משעת קצירה הוא בגלל שיטת הגר"א שיש מצוה לאכול מצה כך שבעה
 

קבצים מצורפים

  • אניה 260111.pdf
    794 KB · צפיות: 16
  • שימור מצות משעת קצירה.pdf
    117 KB · צפיות: 13
ב"ה
אמנם לענ"ד נראה יותר שדעת הראשונים שיש הידור לשמור משעת קצירה משום חשש חמץ, אך שזה לא חשש של ממש שאם לא שמר הוי ספק דאוריתא, אך מ"מ הנהגה טובה לשמור משעת קצירה. ואין צריך לומר שכל ההידור להקפיד משעת קצירה הוא בגלל שיטת הגר"א שיש מצוה לאכול מצה כך שבעה
אה"נ, לא בהכרח משום שיטת הגר"א, אלא שנצטרך למצא סיבה מה ענין הידור זה עד שיכתבו עליו להלכה שכך יש לעשות למצוה מן המובחר, וכן שיהיה מנהג כזה, הרי זו הנהגה אישית של כל אחד לעצמו שמחמיר לפנים משורת הדין מכל רבב של חשש חימוץ ואף במיעוט שאינו מצוי וחזקת היתר.

ולא אכחד שגם מרן שליט"א כשהייתי אצלו השבוע והצעתי בפניו את המסקנה שלי היה קשה לו לקבל, הוא העדיף לומר בכיוון של דברי כבודו.

אלא שלמעשה אמר לי כיצד להורות, כמבואר במסקנא שבעלון אור השבת גליון 24 שיתפרסם בעזרת ה' בתחילת שבוע הבא. וכמובן לענין הוראה למעשה ביטלתי דעתי מפני דעתו הגדולה, וזו ההוראה היותר מכוונת להלכה, לנהוג ולהורות ע"פ מי שגדול גם כשנראה ברור אחרת.

עוד רציתי לדייק שוב את הדברים, בראשונים עצמם אין צריך למצא טעם כ"כ, כי בכל דבריהם לא מצאנו מעולם שכתבו חומרא "שלא לאכול" אינה שמורה משעת קצירה, רק כתבו להדר למצוה מן המובחר "לשמר את החיטים לכל הפסח משעת קצירה", והיינו שההידור בשימור, אבל לא אמרו חומרא באכילה.

ורק לגבי המנהג שהובא בברכי יוסף, שהוא כנראה ע"פ הרי"ף והרמב"ם משום מצוה מן המובחר, ששם המנהג הוא "שלא לאכול", לזה הוצרכנו לבקש טעמים, והגענו לבירורם של הגאון רבי שמואל מסלאנט, רבי איסר זלמן מלצר, והרב דמשק אליעזר, ושכן צ"ל בדברי יוסף אירגס שדימהו לשתיית מים בסוכה, וכן יש לעיין בדברי הנצי"ב שהובאו בילקו"י (ח"ב עמ' תרפ).

בברכה רבה
 
ב"ה
שלום וברכה,
היות ודברי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מובאים באופן מסודר בדברי מרן רבנו הגדול זיע"א בשו"ת יביע אומר חלק יא (סי' מד), שבאות א' בירר דעת הרי"ף והרמב"ם לגבי שאר ימות הפסח, ובאותיות ב-ג ביאר דעת הפוסקים ראשונים ואחרונים והש"ע לגבי מצת מצוה של ליל הסדר, (ומינה יש לדון בק"ו לשאר המצות של פסח), ובאות ד' עמד על מי שנוהג להקפיד בכל ימות הפסח, על מה סומך ולמה חושש, לכן אסמוך כאן על המעיין בדברים שם, ואכתוב הנלע"ד ע"פ המתבאר שם.

שני דברים ברורים ומוסכמים מהש"ס וכל הפוסקים שהובאו שם:
א. שיש איסור מוחלט שהחיטים יבואו במגע עם מים באופן שיכולים לבא לידי חימוץ, משעת קצירה ועד האפיה, הן בעבור מצת מצוה, הן בעבור שאר מצות של ימי הפסח.
ב. עוד ברור ומוסכם שמצד "איסור אכילת חמץ", הן מדאורייתא והן מדרבנן, והן משום חומרא, מספיק שהיה שימור בפועל רק משעת טחינה או לישה, כמבואר שם באות א' בדברי הר"ן והרב המגיד אף אליבא דהרי"ף והרמב"ם. והטעם הוא, שכלל גדול בידינו "אחזוקי ריעותא לא מחזקינן", והוא כלל בכל התורה כולה.

מה שנותר הוא "מצות חכמים" שהוסיפו חומרא "לשמר בפועל" את החיטים עבור המצות של פסח, שלדעת רוב ככל הראשונים הוא דוקא למצת מצוה, ומשני טעמים שמובאים במפרשים, א. שיהיה שימור "לשמה", וטעם זה בודאי שייך רק במצת מצוה, ולדעת מיעוט פוסקים הוא לעיכובא בכזית של מצת מצוה בליל הסדר, ומרן הש"ע פסק בכזית מצת מצוה שהוא רק "טוב" אבל אינו חיוב אפילו לכתחילה, ב. להראות חיבוב במצוות השמירה מחמץ שאמרה תורה "ושמרתם את המצות", שאנו עושים יותר ממה שנדרש, ומחזרים אחר מצוות התורה ביתר הידור, שנזהרים כבר מהקצירה אף שאין לזה כל צורך הלכתי לפי דין תורה. (וכן משמע לענ"ד מלשון הרמב"ם שם, ודו"ק).

וטעמים אלו לענין המצות של שאר ימי הפסח, בודאי אינם לעיכובא, רק "לכתחילה ראוי" כלשון הרב המגיד בדעת הרמב"ם, וכן "מצוה מן המובחר" כלשון הר"ן בדעת הרי"ף (לענין מצת מצוה, וק"ו לדידן אם נבאר ברי"ף לכל מצות הפסח כמשמעות המ"מ אליבא דהרי"ף).

והנה בדבריהם לא מבואר כלום לענין "אכילת מצות שנשמרו רק משעת לישה", אם יש מקום חומרא והידור בזה כלל או לא, ואדרבא גם מלשון הרי"ף והרמב"ם וגם מלשונות הר"ן והמ"מ מבואר להדיא שענין החומרא והקפידה אינם אלא לענין אדם שמתכוין "להכין" מצות לפסח, שהוסיפו לו חכמים מצוה "לשמור את החיטים לכתחילה משעת קצירה", ואם לא שמר "הפסיד מצות חכמים", אבל אין כל משמעות של חומרא שגם אח"כ בפסח ימנע עצמו מאכילת אותם מצות, שהרי מצד חימוץ הם כשרות למהדרין, כמפורש בדבריהם, ומאיזה טעם ימנע מאכילתם יותר מאכילת תפוחי אדמה ושאר ירקות שאין בהם חשש חימוץ.
ואמנם אם היה מבואר בדבריהם להחמיר מחשש חימוץ נקבל, אבל מאחר שבדבריהם מבואר רק מצוה לשמור, ושמותר לאכול גם בלא שמירה, ולא מבואר שום סרך איסור או חומרא להימנע מאכילתם כשהיה בלא שימור, נמצא שאין כל מקור איסור או חומרא בזה לחוש לחימוץ כנגד הכלל של אחזוקי ריעותא לא מחזקינן. ועל המחדש להביא ראיה.

ומעתה כשאנו דנים על החומרא לאכול רק ממצה שמורה בכל ימי הפסח, עלינו למצא סמך ומקור לחומרא זו, כדי שלא נחשיב אותו למנהג בטעות שיש לבטלו, דומיא דמ"ש מרן הב"י (יו"ד סי' סה) על המנהג שהזכיר שם רי"ו שלא לבשל בשר המתניים, וז"ל: ולי נראה דמנהג כי האי מנהג בטעות הוא, שדבר זה לא נמצא לשום אחד מהפוסקים שאסרו וכו', הילכך ודאי אין לך מנהג בטעות יותר מאותו מנהג שכתב רבינו ירוחם, ושפיר דמי לבשלו במקום שנהגו בו איסור, דבכי האי מילתא ליכא למימר שידעו שהוא מותר ועם כל זה נהגו בו כך משום חומרא, דכיון דאין בו שום הדרא (נדצ"ל דררא) דאיסורא מה חומרא היא זו בלי טעם, ומידרש דרשינן ליה בפירקא דלכתחלה מותר לבשלו, עכל"ק. והובאו דבריו בשו"ת דברי יוסף (ארגס סי' מה, דף צא ע"ג, שהזכיר ממנו מרן היביע אומר שם אות ד', וכדלהלן).

ואשר על כן ביקש מרן זיע"א יסוד למנהג המחמירים בזה בשו"ת יביע אומר שם (אות ד), ובתחילת הדיבור בזה כתב וז"ל: עכ"פ נתבאר שהנוהג להחמיר שלא לאכול בכל ימי הפסח מצה אלא רק שמורה משעת קצירה, "אינו אלא מתורת חומרא וחסידות", ע"כ. כלומר ואינו מן הדין כלל, שהרי אפילו למצת מצוה דבעינן שימור לשמה ביאר קודם לכן לדעת רו"כ הראשונים ומרן הש"ע שאינו לעיכובא כלל, וכ"ש לשאר ימי הפסח שאין כל טעם להחמיר, ומבואר שפיר דחשש חימוץ ליכא לכולי עלמא.
ושוב כתב למצא סמך לנוהגים כן, וז"ל: "ומצאנו סמך לזה" בפסחים (מ: ) מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי, ופירש רש"י שהיתה לוקחת החטים מתחילת קצירה לצורך פסח ועושה להם שימור מתחילה. וכתב הפר"ח (סי' תנג ס"ד) שהיתה עושה כן לצורך כל ימי הפסח וזו היא חומרא בעלמא, ושאר החכמים לא נהגו כן וכו'. וכ"כ הגאון מהר"י ארגס בשו"ת דברי יוסף (סי' מה, דף צג ע"ב), ושהעושים כן אין בזה משום יוהרא "שיש להם ע"מ שיסמוכו כמבואר בגמ' דפסחים הנ"ל", ע"כ. והנה בשו"ת דברי יוסף הנ"ל מבואר להדיא שכל הטעם שמנהג זה מותר ואין בו יוהרא, היינו משום שדבר זה אין בו כלל שום סרך איסור, ולא סרך חיוב, ולכן הנוהג בו אינו מראה בזה שאחרים נוגעים בסרך איסור או מזלזלים בסרך חיוב של מצוה, ורק מחמת כן מותר לנהוג בזה, ואינו נקרא הדיוט מאחר שיש לזה סמך בגמ' פסחים הנ"ל. והוי דומיא דהנוהג לאכול ולשתות אפילו עראי ואפילו מים דוקא בסוכה, שמכיון שאין כלל סרך איסור לעשות חוץ לסוכה, או סרך חיוב לעשות בסוכה, ומצאנו סימוכין בגמ' שהיו מן החכמים שביקשו להכניס גם עראי לסוכה, שפיר דמי לנהוג כן, ע"ש.
ואח"כ הוסיף מרן זיע"א ביבי"א שם מקור נוסף לחומרא זו וז"ל: ונראה עוד שחששו לסברת הרמב"ם הנ"ל שסובר שכל המצה של ימי הפסח צריכה להיות שמורה משעת קצירה, ולפיכך נהגו כן, וכ"כ בשו"ת שערי ישועה הובא בברכי יוסף (סי' תנג ס"ח) שלכתחילה יש לחוש לדעת הרמב"ם שצריך שימור משעת קצירה וכו'. וז"ל המחזיק ברכה (סי' תס סק"ג) שברוב הקהילות המפורסמות נהגו ש"מצת מצוה" שמורה משעת קצירה וכו', ובארץ הצבי רבים נהגו "שכל המצה של ימי הפסח תהיה משעת קצירה", ועם כל זה הטחינה ע"י גוי וכו'. ע"ש.
והנה מפשט לשונו משמע כאילו הרמב"ם הוא עוד מקור שונה לאסור לכתחילה אכילת מצה שאינה שמורה, ואינו ענין לגמ' פסחים הנ"ל, אולם המעיין לעיל מיניה ביבי"א (אות א) יראה נכוחה, שאף המקור לדברי הרמב"ם נראה שהוא מהגמ' פסחים הנ"ל בעצמה, ולכן בהכרח לומר שכוונת מרן זיע"א לומר, שהנוהגים כן להחמיר, לא רק מחמת שכן יש בגמ' לגבי מר בריה דרבינא, (וכדברי הרב דברי יוסף), אלא גם או בעיקר מחמת שכן נקט הרמב"ם להלכה שיש מצות חכמים לנהוג בחסידות זו המבוארת בגמ' הנ"ל, ולשמור החיטים של כל ימי הפסח משעת קצירה, ודו"ק. והכ"נ מוכח מדברי הר"ן והמ"מ בשיטת הרי"ף והרמב"ם, שגם לשיטתם אין כאן סרך איסור, רק מצות חכמים ש"לכתחילה ראוי" לשמור החיטים כבר משעת קצירה, והיינו למצוה מן המובחר, אבל לאכול מצות שלא נשמרו משעת קצירה, מבואר בדבריהם להדיא, וכן בדברי הרי"ף והרמב"ם (שיברך על האינה שמורה רק המוציא וישמור השמורה לאפיקומן ויברך עליה על אכילת מצה), דליכא סרך איסורא כלל, וכמ"ש הרב דברי יוסף הנ"ל, וכן מרן היבי"א זיע"א בתחילת הדיבור, שאינו אלא חסידות ופרישות.

אולם גם למחמירים ע"פ הגמ' פסחים הנ"ל, א"נ ע"פ דעת הרי"ף והרמב"ם המבוארים שם ביבי"א (אות א'), עדין יש לעמוד על הביאור מה ענין החומרא בזה. והניחא בדבר שבו דברו הרי"ף והרמב"ם, וכן הר"ן והמ"מ ויתר האחרונים ע"פ אותה הדרך, ועד הברכ"י ולאחריו, וכן במה שעשתה אמו של מר בריה דרבינא, שכל אלו דברו על מצות הזריזות בשמירת החיטים משעת הקצירה, זה מבואר יפה שיש בו משום הידור מצוה בקיום "ושמרתם את המצות", שמבטא זריזות וחשק להקפיד לקיים רצון התורה לשומרו מן החימוץ ביותר מההכרח, אף שלמעשה גם בלעדי זהירות זו אין סרך חשש חימוץ, וכן יש בזה משום זהירות יתירתא מלעבור על לאו של כל מחמצת לא תאכלו, שמבטא יראת חטא שיש בו כרת, אולם כאשר יש לפנינו מצות שנעשו בלא ההקפדה הנזכרת, כך שהפסידו מצות חכמים של שמירה משעת קצירה, והפסידו מהמדות היקרות הנזכרות, איך זה נוגע לחשש מאכילת המצות הללו כלל ועיקר.

וענין זה באמת אינו מבואר דיו בפוסקים, אולם מצאתי לו בשנים עברו בס"ד סעד וסמך טוב עפ"ד הגר"א שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, אלא שאינה חובה כי אם רשות, דומיא דאכילה בסוכה כל שבעה. ומעתה כמו שיש צורך בשימור משעת קצירה לשם מצת מצוה של ליל ט"ו, כך יש צורך בשימור משעת קצירה לקיום מצות אכילת מצה כל שבעה. ואח"כ סייעוני מכמה מקורות לזה, עי' בספר מעשה רב (סו"ס קפה) דס"ל שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, ושם להלן (בסי' קפו) שהיה נזהר לאכול שמורה משעת קצירה כל שבעה, ובקובץ מפרשים שם (אות י, עמ' רג והלאה) שכן ביאר דמשק אליעזר בדעת הגר"א, שהשימור הוא בעבור מצות אכילת מצה כל שבעה, ושוב הביאו שכן כתב הגר"ש מסלאנט לבאר את המנהג שנהגו להקפיד בכל ימי הפסח על שמורה משעת קצירה, דהיינו משום דעת הגר"א וכו', ושגם הגאון רבי איסר זלמן מלצר התענג מזה ואמר שכבר ביאר כן טעם המנהג מעצמו, ע"ש. וע"ע במילואים שבסוה"ס (עמ' שסא-שסג), וכן לענין מצות מצה כל שבעה במצה עשירה, ודו"ק.

ואסיים בדברי ידידי הג"ר אליהו הכהן שליט"א (מחבה"ס מעדני המלך) שמתוך כמה חכמים שנעזרתי בהם לסייע למצא את הטעם והסברא בחומרת שמורה כל שבעה, כתב לי ידידי הנ"ל עוד כמה מקורות לזה, וז"ל: איני יודע בדיוק באיזה נקודה היה הספק, אך אם זהו במקור הצורך בשמורה, ודאי שהאמת כמו שכתבת, שאין בזה שום ענין מיוחד, וגמ' מפורשת היא בפסחים מ. בצקות של נכרים ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, ועי''ש בר''ן (דף יב.) שכ' להדיא, שאר הלחם שאדם אוכל בפסח לא בעי שימור כלל וכו'. וכ''כ ה''ה (פ''ה ה''ט) שכן המנהג הפשוט (ולשונו שם צריכה עוד התבוננות). וראיתי במנ''ח מצוה י' שהאריך בגדרי הלשמה במצה. ובנוב''י תנינא סי' עט בבירור גדר השמירה במצת המצוה, אם משעת קצירה, טחינה או לישה. והאריך בזה ביבי''א א, כד אודות מנהג מצרים לאפות המצות ע''י גוים. ויש עוד להאריך בזה.
ועכ''פ מבואר שהענין לאכול שמורה הוא דין מיוחד ששייך למצת המצוה, ולא לכל החג, שאין בזה שום ענין ותוספת הידור לכאו', דסו''ס אינו חמץ.
ושוב ראיתי שציינו לשו''ת משיב דבר להנצי''ב (ח''ב עז) ושד''ח (אסיפת דינים חמץ ומצה סי' יד אות י) שהגר''א (מעשה רב, קפה) נהג לאכול שמורה כל החג, אך כנראה זהו משום דס''ל שיש מצוה באכילת מצה כל החג. והאשכנזים שמחמירים עד קצה גבול היכולת ומעבר לזה בפסח אימצו את הנהגת הגר''א. וכן מצאתי בשו''ת צמח יהודה סגל (ח''ג קכב) שהוסיף מקורות נכבדים לחומרא והנהגה זו. עכ"ל ידידי הנ"ל לעניננו.

ואדרבא אשמח לחוו"ד הלומדים הנכבדים שמשתתפים כאן

ביקרא דאורייתא
ובברכת מועדים לשמחה
שמעון ללוש ס"ט
@הרב שמעון ללוש
ת"ח אחד עיין בדברי כת"ר, ושלח לי מה שכתב להעיר עליהם, בזה"ל:

הרב שמעון ללוש חידש בדעת הרי"ף והרמב"ם והמ"מ שאין מצוה 'לאכול' מצות שנשמרו משעת קצירה אלא המצוה היא 'לשמור' את המצות משעת קצירה, ואם עבר ולא שמר ביטל מצות חכמים, אולם מכאן ואילך אין שום ענין להמנע מלאכול מצה שאינה שמור גם לדעת הראשונים הנ"ל. ונדחק בטעם הדבר שנהגו לאכול מצה שמורה בדוקא.
אולם דבריו צע"ג, שהרי דרכו בקודש ללכת אחר מסורת רבותינו ולא לחדש דברים מעצמו נגד חכמי ישראל בכל הדורות, וכפי שרואים בענין שיעור הדרהם והכזית ועוד, וכאן סלל לעצמו דרך שלא כדעת חכמי ישראל לדורותם בפירוש דברי הרי"ף והרמב"ם וכפי שאבאר;
בשו"ת שערי ישועה [שער ו' סי' ד'] שהוא המקור לחומרא של שמורה, וכפי שהביא הברכ"י בסי' תנ"ג כתב להדיא בזה"ל: הרי מבואר דלדעת הה"מ צריך לכתחלה שיהיה כל הקמח 'שאוכל' מחטים שנשמרו משעת קצירה לדעת הרי"ף והרמב"ם וכו'. וכן המשיך שם שמלשונות הרי"ף והרמב"ם משמע שכל הקמח והדגן 'שאוכל' ממנו בפסח צריך שיהיה שמור משעת קצירה. וכן נמי משמע מדהשמיטו דינא דבצקות של גויים וכו' דאדחיא לה ההיא דבצקות של גויים 'ולא הותר אלא בדיעבד דוקא אבל לכתחלה צריך שיהיה שמור משעת קצירה' וכו' עי"ש.
ודבריו ברור מללו בהבנת דברי הראשונים הנ"ל שההקפדה היא 'על האכילה' ולא רק על השימור.
וכן מבואר בדברי הפר"ח גופיה שכתב והא דאמרינן מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארביה, אפשר שהיה נוהג לאכול כל לחם שהיה אוכל בפסח מחיטים שמורים משעת קצירה ע"כ. הרי שעל הגמ' עצמה פירש שאין העיקר הוא 'השימור' לכתחלה, אלא 'האכילה מקמח שמור'.
וכן מבואר בדברי הנהר שלום בסי' תצ"ו שהשיג על הפר"ח שם וז"ל כתב עוד [הפר"ח] אלו בני אדם שנוהגים לאכול מצה של מצוה משעת קצירה כל ימי הפסח מסתברא דלא מיקרי סייג ואינו אלא מלתא יתירתא דעבדי ואם רוצה לאכול ממצה שאינה שמורה משעת קצירה מסתברא דאפילו התרה לא בעי כלל וזה פשוט ע"כ ולע"ד הפריז על המדה שהרי הרמב"ם כתב פרק ה' מהלכות חמץ ומצה לפי' אמרו חכמים צריך אדם להזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר ע"כ משמע דעל כל ימי הפסח קאמר ע"כ. ומבואר שהבין בפשיטות דקאי 'אאכילה' ולא על 'השימור לכתחלה', דאם המצוה היתה רק בשימור - אדרבה דברי הפר"ח נכונים, דבאכילה אין באמת שום מצוה, ומה השג ישיג.
וכ"כ להדיא הערוך השולחן בסי' תנ"ג ס"כ והלאה באורך, וז"ל שיטת הרי"ף והרמב"ם אינו כן ולדידהו החיוב לאכול מצה שמורה בכל ימי הפסח וכו'. ונמצא דלהלכה למעשה דמי שרוצה לצאת ידי חובת מצה בפסח כראוי צריך לאכול שמורה שנשמרו החטים משעת קצירה לכל ימי הפסח לצאת ידי דעת הרי"ף והרמב"ם עיש"ב.

והמעיין עוד בלשונות הפוסקים בזה יראה ברור שהבינו בפשיטות שלדעת הרי"ף והרמב"ם בכל ימי הפסח הדין הוא כמו לדעת שא"ר במצת מצוה, שכמו שבמצת מצוה יש דין 'שימור' לדעת שא"ר, והדין הוא 'לאכול מצה משומרת', ולא רק 'לשמור' ולקיים מצות 'שימור' בעלמא, ה"ה בדיוק לדעת הרי"ף והרמב"ם מצות השימור היא 'לאכול' מצה משומרת כל ימי הפסח, לא מדין לשמה אלא מדין 'שמירה מחימוץ לכתחלה'. אלא שאינו מעכב בדיעבד, וכמו שלדעת שא"ר השמורה משעת קצירה לליל הסדר אינו מעכב בדיעבד.

וע"כ נראה פשוט וברור שכל גדולי האחרונים הבינו כפשט הדברים ברי"ף ברמב"ם ובמ"מ שלדעתם יש מצוה לכתחלה 'לאכול' כל ימי הפסח מצה שמורה משעת קצירה, וכתבו האחרונים שכך ראוי ליר"ש לנהוג ולעשות, וכך נהגו רבים בארץ ישראל ובארצות המזרח וכפי שהעידו הפוסקים ב300 שנה האחרונות לדורותיהם.
 
@הרב שמעון ללוש
ת"ח אחד עיין בדברי כת"ר, ושלח לי מה שכתב להעיר עליהם, בזה"ל:

הרב שמעון ללוש חידש בדעת הרי"ף והרמב"ם והמ"מ שאין מצוה 'לאכול' מצות שנשמרו משעת קצירה אלא המצוה היא 'לשמור' את המצות משעת קצירה, ואם עבר ולא שמר ביטל מצות חכמים, אולם מכאן ואילך אין שום ענין להמנע מלאכול מצה שאינה שמור גם לדעת הראשונים הנ"ל. ונדחק בטעם הדבר שנהגו לאכול מצה שמורה בדוקא.
אולם דבריו צע"ג, שהרי דרכו בקודש ללכת אחר מסורת רבותינו ולא לחדש דברים מעצמו נגד חכמי ישראל בכל הדורות, וכפי שרואים בענין שיעור הדרהם והכזית ועוד, וכאן סלל לעצמו דרך שלא כדעת חכמי ישראל לדורותם בפירוש דברי הרי"ף והרמב"ם וכפי שאבאר;
בשו"ת שערי ישועה [שער ו' סי' ד'] שהוא המקור לחומרא של שמורה, וכפי שהביא הברכ"י בסי' תנ"ג כתב להדיא בזה"ל: הרי מבואר דלדעת הה"מ צריך לכתחלה שיהיה כל הקמח 'שאוכל' מחטים שנשמרו משעת קצירה לדעת הרי"ף והרמב"ם וכו'. וכן המשיך שם שמלשונות הרי"ף והרמב"ם משמע שכל הקמח והדגן 'שאוכל' ממנו בפסח צריך שיהיה שמור משעת קצירה. וכן נמי משמע מדהשמיטו דינא דבצקות של גויים וכו' דאדחיא לה ההיא דבצקות של גויים 'ולא הותר אלא בדיעבד דוקא אבל לכתחלה צריך שיהיה שמור משעת קצירה' וכו' עי"ש.
ודבריו ברור מללו בהבנת דברי הראשונים הנ"ל שההקפדה היא 'על האכילה' ולא רק על השימור.
וכן מבואר בדברי הפר"ח גופיה שכתב והא דאמרינן מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארביה, אפשר שהיה נוהג לאכול כל לחם שהיה אוכל בפסח מחיטים שמורים משעת קצירה ע"כ. הרי שעל הגמ' עצמה פירש שאין העיקר הוא 'השימור' לכתחלה, אלא 'האכילה מקמח שמור'.
וכן מבואר בדברי הנהר שלום בסי' תצ"ו שהשיג על הפר"ח שם וז"ל כתב עוד [הפר"ח] אלו בני אדם שנוהגים לאכול מצה של מצוה משעת קצירה כל ימי הפסח מסתברא דלא מיקרי סייג ואינו אלא מלתא יתירתא דעבדי ואם רוצה לאכול ממצה שאינה שמורה משעת קצירה מסתברא דאפילו התרה לא בעי כלל וזה פשוט ע"כ ולע"ד הפריז על המדה שהרי הרמב"ם כתב פרק ה' מהלכות חמץ ומצה לפי' אמרו חכמים צריך אדם להזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר ע"כ משמע דעל כל ימי הפסח קאמר ע"כ. ומבואר שהבין בפשיטות דקאי 'אאכילה' ולא על 'השימור לכתחלה', דאם המצוה היתה רק בשימור - אדרבה דברי הפר"ח נכונים, דבאכילה אין באמת שום מצוה, ומה השג ישיג.
וכ"כ להדיא הערוך השולחן בסי' תנ"ג ס"כ והלאה באורך, וז"ל שיטת הרי"ף והרמב"ם אינו כן ולדידהו החיוב לאכול מצה שמורה בכל ימי הפסח וכו'. ונמצא דלהלכה למעשה דמי שרוצה לצאת ידי חובת מצה בפסח כראוי צריך לאכול שמורה שנשמרו החטים משעת קצירה לכל ימי הפסח לצאת ידי דעת הרי"ף והרמב"ם עיש"ב.

והמעיין עוד בלשונות הפוסקים בזה יראה ברור שהבינו בפשיטות שלדעת הרי"ף והרמב"ם בכל ימי הפסח הדין הוא כמו לדעת שא"ר במצת מצוה, שכמו שבמצת מצוה יש דין 'שימור' לדעת שא"ר, והדין הוא 'לאכול מצה משומרת', ולא רק 'לשמור' ולקיים מצות 'שימור' בעלמא, ה"ה בדיוק לדעת הרי"ף והרמב"ם מצות השימור היא 'לאכול' מצה משומרת כל ימי הפסח, לא מדין לשמה אלא מדין 'שמירה מחימוץ לכתחלה'. אלא שאינו מעכב בדיעבד, וכמו שלדעת שא"ר השמורה משעת קצירה לליל הסדר אינו מעכב בדיעבד.

וע"כ נראה פשוט וברור שכל גדולי האחרונים הבינו כפשט הדברים ברי"ף ברמב"ם ובמ"מ שלדעתם יש מצוה לכתחלה 'לאכול' כל ימי הפסח מצה שמורה משעת קצירה, וכתבו האחרונים שכך ראוי ליר"ש לנהוג ולעשות, וכך נהגו רבים בארץ ישראל ובארצות המזרח וכפי שהעידו הפוסקים ב300 שנה האחרונות לדורותיהם.
העברתי לרב ללוש את דברכים. וכה השיבני:

ב"ה

לידידי רבי ראובן שלום וברכה,

ראיתי מה שכתבו להעיר על דברי בגדר החומרא של שמורה כל ימי הפסח, ויישר כחם שנטפלו לדברינו.

ובאמת דאה"נ אני מסכים עם דברי הרב המשיג שכן הבינו האחרונים בדעת הרי"ף והרמב"ם שהחומרא של שמורה היא גם לענין האכילה ולא רק לענין השימור, וכך ביארו האחרונים את המנהג בזה, וכפי שהבאתי בעצמי להדיא (בד"ה אשר על כן והלאה), אלא שמאחר שנוכחתי ע"פ המקורות בש"ס וראשונים והמ"מ והר"ן והש"ע, שלכאורה אין מקום לחומרא כזו לענין האכילה כי אם לענין השימור, ביקשתי להבין טעם למנהג זה, כפי שהובא בדברי רבותינו גדולי האחרונים, "כדי לקיים ולבסס דברי רבותינו האחרונים" שיתאימו למקורות בש"ס וראשונים ועד מרן הש"ע, (כמש"כ בד"ה ומעתה כאשר). ובס"ד יגעתי ומצאתי כפי שהבאתי, דאם נאמר שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, וכדעת הגר"א, א"כ יש הידור מצוה בכל אכילה ואכילה כמו בכזית מצה של ליל הסדר. ולכן י"ל שהנוהגים כן, וכן האחרונים שהבינו כן, הוא לשיטת הרי"ף והרמב"ם דמן המובחר לשמר לכל שבעה, וע"פ ההבנה שבכל שבעה יש מצוה כשאוכל, ונמצאו דברי רבותינו באותם שנוהגים חומרא "באכילת" מצה שמורה כל שבעה חיים וקיימים.

וראה עוד בזה באור השבת (גליון 24 אות י ד"ה ולפי שיטתם) שפירשנו להדיא ככל הנ"ל, וכדברי הרב המשיג.



בברכה רבה ידידו עוז

שמעון ללוש ס"ט
 

קבצים מצורפים

  • 24 עלון אור השבת - פסח וחול המועד תשפב - להדפסה.pdf
    1.2 MB · צפיות: 7
העברתי לרב ללוש את דברכים. וכה השיבני:

ב"ה

לידידי רבי ראובן שלום וברכה,

ראיתי מה שכתבו להעיר על דברי בגדר החומרא של שמורה כל ימי הפסח, ויישר כחם שנטפלו לדברינו.

ובאמת דאה"נ אני מסכים עם דברי הרב המשיג שכן הבינו האחרונים בדעת הרי"ף והרמב"ם שהחומרא של שמורה היא גם לענין האכילה ולא רק לענין השימור, וכך ביארו האחרונים את המנהג בזה, וכפי שהבאתי בעצמי להדיא (בד"ה אשר על כן והלאה), אלא שמאחר שנוכחתי ע"פ המקורות בש"ס וראשונים והמ"מ והר"ן והש"ע, שלכאורה אין מקום לחומרא כזו לענין האכילה כי אם לענין השימור, ביקשתי להבין טעם למנהג זה, כפי שהובא בדברי רבותינו גדולי האחרונים, "כדי לקיים ולבסס דברי רבותינו האחרונים" שיתאימו למקורות בש"ס וראשונים ועד מרן הש"ע, (כמש"כ בד"ה ומעתה כאשר). ובס"ד יגעתי ומצאתי כפי שהבאתי, דאם נאמר שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, וכדעת הגר"א, א"כ יש הידור מצוה בכל אכילה ואכילה כמו בכזית מצה של ליל הסדר. ולכן י"ל שהנוהגים כן, וכן האחרונים שהבינו כן, הוא לשיטת הרי"ף והרמב"ם דמן המובחר לשמר לכל שבעה, וע"פ ההבנה שבכל שבעה יש מצוה כשאוכל, ונמצאו דברי רבותינו באותם שנוהגים חומרא "באכילת" מצה שמורה כל שבעה חיים וקיימים.

וראה עוד בזה באור השבת (גליון 24 אות י ד"ה ולפי שיטתם) שפירשנו להדיא ככל הנ"ל, וכדברי הרב המשיג.



בברכה רבה ידידו עוז

שמעון ללוש ס"ט
חזר הת"ח והשיב על כך:
אפריון נמטיה להרה"ג שמעון ללוש שליט"א על תשובתו הרמת'ה.
אולם מה שכתב ליישב את המנהג עפ"י האחרונים שכתבו שיש מצוה לאכול כל שבעה וכו' - אחהמ"ר אינו נראה, שהרי ידועים דברי המרכה"מ בהקדמתו ש'אפילו מאן דלא דרש סמוכין בעלמא - במשנ"ה תור"ה דרש עי"ש. וכעי"ז כתב בשו"ת חוט המשולש ח"א סי' י': הנה כל בקי בדרכו יודע שרוב כוונתו נלמד ע"י לדרוש סמוכים בסידורו עי"ש. והמעיין היטב בסידור הפרקים ברמב"ם יראה שפרק ה' עוסק בעניני 'חימוץ ושמירה מחימוץ', ופרק ו' עוסק בעניני 'מצות אכילת מצה בלילה הראשון'. ואת דין ה'שימור משעת קצירה' הביא הרמב"ם בפ"ה ולא בפ"ו, וא"כ הדברים ברורים בדעתו שהשימור הוא מדין 'שמירה מחמץ', אלא שאינו מעכב כל שבעה אלא הוא דין דרבנן לכתחלה כדכתב המ"מ, אולם הדין הוא 'שמירה מחמץ', וממילא הוא דין 'באכילת' המצה כל שבעה, שתהיה מצה 'שמורה היטב מחמץ', וזה כדכתבו כל האחרונים שהבאתי לעיל.
ובר מן דין - הרמב"ם לא הזכיר כלל שיש 'מצוה' באכילת מצה כל שבעה, אלא כתב בפ"ו ה"א אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו. ע"כ. ודבריו ברור מללו שאין 'שום' מצוה לאחר אכילת 'הכזית' הראשון אלא הוא 'רשות' כמו אכילת אורז וכדומה.

וא"כ בדעת הרמב"ם נראה ברור כדהבינו האחרונים, ודקדוק לשון וסידור הרמב"ם מסייע להם, שמצות השימור היא בגדר 'מצוה דרבנן לכתחלה לשמור את המצה מחימוץ משעת קצירה', וכפי שבאמת יש חששות של מים בשעת ההולכה וכפי שכתבו החי"א והמעשה רב בדעת הגר"א שאלו הם חששותיו, רואים שיש סיבה וטעם לשמור משעת קצירה מחשש ביאת מים, וזה מה שחז"ל הצריכו לכתחלה. והדין הנ"ל הוא לא רק מצוה 'בשמירה' אלא 'לאכול' מצה שמורה כזו שהיא לכתחלה, וזה מה שכתב הרמב"ם בדגן 'שאוכל' ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים משעה שנקצר וכו'. וא"כ אם אוכל כעת דגן שלא שמור כנ"ל - לא קיים בשעה זו מצות חכמים כתקנה.
כך נראים הדברים בדקדוק הלשונות של הרמב"ם וכך נקטו גדולי האחרונים בדעתו, ועפ"י זה הנהיגו את חומרת השמורה משעת קצירה כל שבעה.
 
וא"כ בדעת הרמב"ם נראה ברור כדהבינו האחרונים, ודקדוק לשון וסידור הרמב"ם מסייע להם, שמצות השימור היא בגדר 'מצוה דרבנן לכתחלה לשמור את המצה מחימוץ משעת קצירה', וכפי שבאמת יש חששות של מים בשעת ההולכה וכפי שכתבו החי"א והמעשה רב בדעת הגר"א שאלו הם חששותיו, רואים שיש סיבה וטעם לשמור משעת קצירה מחשש ביאת מים, וזה מה שחז"ל הצריכו לכתחלה. והדין הנ"ל הוא לא רק מצוה 'בשמירה' אלא 'לאכול' מצה שמורה כזו שהיא לכתחלה, וזה מה שכתב הרמב"ם בדגן 'שאוכל' ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים משעה שנקצר וכו'. וא"כ אם אוכל כעת דגן שלא שמור כנ"ל - לא קיים בשעה זו מצות חכמים כתקנה.
בפרויקט השו"ת מצאתי תשובה ר' יהושע הנגיד ב"ר אברהם הנגיד ב"ר דוד הנגיד ב"ר אברהם הנגיד בן הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה יג

שאלה אמר מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית. האם מצה משומרת זו שבה מדובר כאן היא לקוחה מן התבואה שהיא משומרת אצל ישראל משעת קצירה והיא אותה שיברך עליה על אכילת מצה, ותהיה התבואה המובאה והקנויה מן הגוים מן השוקים שלא ברור אצלנו עליה אלא צורתה תראה שיפול עליה מים שלא הותר לברך עליה [או דילמא] השימור שמדובר בו כאן יש לו מובן אחר ונרצה לדעת מה הוא ואיזה דבר הוא הנקרא מצה שאינה משומרת שעליה אמר כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת.

התשובה מה שהוא קורא מצה משומרת היא הלקוחה מן התבואה ששמרו עליה מן המים מזמן קצירתה ואנחנו נעשה שימור נוסף שלא נדוש התבואה עם בהמה מחשש שתבוא עליה צואה או ירד מרירה עליה ורק יקצר בפני ישראל וידוש במקל במעמד ישראל וישמר במקום משומר מן הבלתי משומר וזה יקרא מצה משומרת. והוא שצריך שיברך עליה על אכילת מצה ויאכל ממנה אפיקומן. וכל מה שיוקח באופן אחר מן המבואר יקרא מצה שאינה משומרת. ובשעה שלא ימצא מצה משומרת מותר לו לברך על מצה שאינה משומרת ויאכל ממנה כל הפסח היות ולא נתברר שעל התבואה הזאת נפל עליה מים משום שהעיקר אצלנו (חולין נו ב) אחזוקי איסור לא מחזקינן ועם זה צריך להשתדל בשמור דגן המצה כפי שאמרו ושמרתם את המצות שמרוה לשם מצה (פסחים לח ב). עכ"ל

מובן ממנו שגם במצה לא שמורה מברכים עליה ויוצאים בה ידי חובת אכילת מצה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אלא שלכתחילה צריך לשמור עליה משום ושמרתם את המצות

מיהו גם לפי דעת הרמב"ם נראה שזה שמכין את המצה יש לו מצוה לשמור כמו שמשמע מהפסוק ושמרתם את המצות שהמצוה היא בשמירה ולא באכילה ומאיפה הגיע מצוה באכילה אלא זה שקונה אין לו מצוה של ושמרתם את המצות במה שאוכל מצה שמורה ומה שכתב הרמב"ם בדגן 'שאוכל' ממנו בפסח - שאותו דגן שאוכל דוקא יש מצוה לשמור אבל אם לא אוכל ממנו אין מצוה לשמור אותו שהרמב"ם כתב לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ – ואם הרמב"ם היה כותב לפיכך צריך אדם ליזהר לאכול דגן שלא יבאו עליו מים וכו' היה מובן כדבריך אבל במה שכתב ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים וכו' היינו שצריך לשמור את הדגן שאוכל אותו אבל אם לא אוכל ממנו אין מצוה לשמור אותו ודו"ק

ועוד יש לדון מצד אחר שכל זה אם המצה שמורה היתה עשויה מקמח לבן נקי אבל עכשיו שהמצה שמורה עשויה פת הדראה ופת סובין ופסולת יש פה חסרון בהידור מצד שמחת בחגך לאכול מצה כזאת

וגם לסוברים שיש מצוה לאכול מצה כל ימות הפסח הרי במצה שמורה לא אוכל ממנה כי אם מעט ובקושי אבל במצה לא שמורה אוכל ממנה בשופי ויקיים יותר מצוות ואם משום הסברא שלא יוצאים ידי חובה מצוה במצה שלא שמורה משעת קצירה הרי רוב ככל הראשונים כתבו שיוצאים ידי חובה לפחות בשעת הדחק במצה שאינה שמורה וגם ממה שהובא כאן בשם ר' יהושע הנגיד הרי שגם דעת הרמב"ם כן

והרי אם יש לו פת נקיה ופת סובין שיש לו לברך המוציא על הפת נקיה גם כאן יש לעיין בזה אם יברך המוציא על המצה הלא שמורה הנקיה או על השמורה הסובין
 
מיהו גם לפי דעת הרמב"ם נראה שזה שמכין את המצה יש לו מצוה לשמור כמו שמשמע מהפסוק ושמרתם את המצות שהמצוה היא בשמירה ולא באכילה ומאיפה הגיע מצוה באכילה אלא זה שקונה אין לו מצוה של ושמרתם את המצות במה שאוכל מצה שמורה ומה שכתב הרמב"ם בדגן 'שאוכל' ממנו בפסח - שאותו דגן שאוכל דוקא יש מצוה לשמור אבל אם לא אוכל ממנו אין מצוה לשמור אותו שהרמב"ם כתב לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ – ואם הרמב"ם היה כותב לפיכך צריך אדם ליזהר לאכול דגן שלא יבאו עליו מים וכו' היה מובן כדבריך אבל במה שכתב ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים וכו' היינו שצריך לשמור את הדגן שאוכל אותו אבל אם לא אוכל ממנו אין מצוה לשמור אותו ודו"ק
ויש לדקדק בדברי ר' יהושע הנגיד שבתחילה כתב וזה יקרא מצה משומרת והוא שצריך שיברך עליה על אכילת מצה ויאכל ממנה אפיקומן – ולא הזכיר שיאכל ממנה כל הפסח אלא רק אפיקומן אבל גבי מצה שאינה משומרת כתב ובשעה שלא ימצא מצה משומרת מותר לו לברך על מצה שאינה משומרת ויאכל ממנה כל הפסח ומשמע דר"ל דמצה משומרת אין צריך אלא שיברך עליה על אכילת מצה והאפיקומן אבל לכל הפסח אפילו אם יש לו מצה משומרת יאכל ממצה שאינה משומרת כל הפסח ומה שצריך לשמור את המצה זה מצוה בשמירה ולא תלוי באכילה אלא רק לברכת אכילת מצה והאפיקומן ודו"ק
 
חזר הת"ח והשיב על כך:
אפריון נמטיה להרה"ג שמעון ללוש שליט"א על תשובתו הרמת'ה.
אולם מה שכתב ליישב את המנהג עפ"י האחרונים שכתבו שיש מצוה לאכול כל שבעה וכו' - אחהמ"ר אינו נראה, שהרי ידועים דברי המרכה"מ בהקדמתו ש'אפילו מאן דלא דרש סמוכין בעלמא - במשנ"ה תור"ה דרש עי"ש. וכעי"ז כתב בשו"ת חוט המשולש ח"א סי' י': הנה כל בקי בדרכו יודע שרוב כוונתו נלמד ע"י לדרוש סמוכים בסידורו עי"ש. והמעיין היטב בסידור הפרקים ברמב"ם יראה שפרק ה' עוסק בעניני 'חימוץ ושמירה מחימוץ', ופרק ו' עוסק בעניני 'מצות אכילת מצה בלילה הראשון'. ואת דין ה'שימור משעת קצירה' הביא הרמב"ם בפ"ה ולא בפ"ו, וא"כ הדברים ברורים בדעתו שהשימור הוא מדין 'שמירה מחמץ', אלא שאינו מעכב כל שבעה אלא הוא דין דרבנן לכתחלה כדכתב המ"מ, אולם הדין הוא 'שמירה מחמץ', וממילא הוא דין 'באכילת' המצה כל שבעה, שתהיה מצה 'שמורה היטב מחמץ', וזה כדכתבו כל האחרונים שהבאתי לעיל.
ובר מן דין - הרמב"ם לא הזכיר כלל שיש 'מצוה' באכילת מצה כל שבעה, אלא כתב בפ"ו ה"א אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו. ע"כ. ודבריו ברור מללו שאין 'שום' מצוה לאחר אכילת 'הכזית' הראשון אלא הוא 'רשות' כמו אכילת אורז וכדומה.

וא"כ בדעת הרמב"ם נראה ברור כדהבינו האחרונים, ודקדוק לשון וסידור הרמב"ם מסייע להם, שמצות השימור היא בגדר 'מצוה דרבנן לכתחלה לשמור את המצה מחימוץ משעת קצירה', וכפי שבאמת יש חששות של מים בשעת ההולכה וכפי שכתבו החי"א והמעשה רב בדעת הגר"א שאלו הם חששותיו, רואים שיש סיבה וטעם לשמור משעת קצירה מחשש ביאת מים, וזה מה שחז"ל הצריכו לכתחלה. והדין הנ"ל הוא לא רק מצוה 'בשמירה' אלא 'לאכול' מצה שמורה כזו שהיא לכתחלה, וזה מה שכתב הרמב"ם בדגן 'שאוכל' ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים משעה שנקצר וכו'. וא"כ אם אוכל כעת דגן שלא שמור כנ"ל - לא קיים בשעה זו מצות חכמים כתקנה.
כך נראים הדברים בדקדוק הלשונות של הרמב"ם וכך נקטו גדולי האחרונים בדעתו, ועפ"י זה הנהיגו את חומרת השמורה משעת קצירה כל שבעה.
תגובת הרב שמעון ללוש:
ישר כח,
ואנא דאמרי, למטוניה דהחכם הנזכר, שבודאי א"א לפרש כן ברמב"ם, א"כ חוזרת הקושיא על רבותינו האחרונים שהביאו מנהג כזה בשתיקה שאין לו כל מקור והוא נסתר מהש"ס וראשונים וש"ע, כמבואר בתחילת דברינו ע"פ היבי"א חי"א בהרחבה, ע"ש.
אולם בעיקר מה שדחה אפשרות זו בדעת הרמב"ם משום דדרשינן סמוכין בדבריו, איני רואה שום סתירה לדברים, שהרי בודאי הידור זה דשימור שייך לפרק ה' ולא לפרק ו', שהרי בפרק ה' נתבאר אופן הכנת המצות לפסח והמצטרך, וכיון שאנו דנים על הידור במצות של ימי הפסח, הרי שבפרק ה' מקומו.
ועכ"פ כך פירשו את המנהג גאוני עולם מהדורות הקודמים, אחר שהיה תמוה בעיניהם מהש"ס וראשונים וש"ע, ששם מבואר להדיא דאין כל חשש ואפילו בתור חומרא בעלמא לחוש באכילתו לחימוץ, (ושונה מה שחששו כמה אחרונים לפי המצוי במקומותיהם שהעיסוק עם החיטים היה חשוף למים וגשם וכדומה כמבואר בפוסקים, וכפי שהביאו גם בספר מעשה רב שצירפתי בתחילת הדיון בזה, ע"ש). וע"כ כתבו חכמי הדור ליישב כדכתיבנא בס"ד, וביארו כן בדברי הרמב"ם, ולא ראו סתירה מהא דדרשינן סמכוין ברמב"ם, כמבואר במעשה רב שצירפתי בתחילת הדיון.
ואדרבא, אם יש לחכם הנזכר ביאור אחר למנהג, שאינו נסתר מהש"ס וראשונים וש"ע, כמבואר ביבי"א ובמעשה רב הנזכר, נשמח לשמוע ולהחכים, ויתכן לפ"ז גם ישתנה ההכרעה הנראית לפע"ד.
נ.ב. מה שאיני משיב בפורום הציבורי על דבריך שם, הוא מכיון שמהנסיון המו"מ שלי בפורום הציבורי, גור תגובות ומו"מ שאין לי הזמן והיכולת לעסוק בו, ואז נשאר כחלום בלי פתרון, ולכן אני משתדל להיכנס רק לשאל את הרב, ואם יש דיונים אחרים ששולחים אלי לראות, אני משיב לאותו ששלח אלי מה שנראה, לפי הזמן שבידי, ואם הוא רוצה, הוא מעתיק לשם הדברים. כך זה פותר כמה בעיות טכניות לפע"ד.
 
מצוה דרבנן
מה שכתב הרמב"ם דברי סופרים אין מוכרח שכוונתו שזה מדרבנן ונראה יותר שזה מהתורה
יד מלאכי כללי הפוסקים כללי הרמב"ם והראב"ד והסמ"ג
ז דרכו של הרמב"ם הוא שכל דבר הנלמד מג"ש או באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם קרי להו דברי סופרים אף שהוא מדאורייתא והטעם כיון שאינו מפורש בתורה ולולי שקבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך משום הכי שייך שפיר לקרותו דברי סופרים, כן כתבו ה"ה והכ"מ ריש הלכות אישות וכו' עכ"ל ע"ש באריכות
 
אבל דעת מרן החזו"ע ברור!! הוא כתב להדיא (פסח - עמ' ריח) ש'שמורה' הוא חשש משום חימוץ!!, ולכן כתב שם דמי שמחמיר בדרך כלל רק שמורה צריך לעשות התרת נדרים קודם כל!!
 
חזור
חלק עליון