ב"ה
שלום וברכה,
היות ודברי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מובאים באופן מסודר בדברי מרן רבנו הגדול זיע"א בשו"ת יביע אומר חלק יא (סי' מד), שבאות א' בירר דעת הרי"ף והרמב"ם לגבי שאר ימות הפסח, ובאותיות ב-ג ביאר דעת הפוסקים ראשונים ואחרונים והש"ע לגבי מצת מצוה של ליל הסדר, (ומינה יש לדון בק"ו לשאר המצות של פסח), ובאות ד' עמד על מי שנוהג להקפיד בכל ימות הפסח, על מה סומך ולמה חושש, לכן אסמוך כאן על המעיין בדברים שם, ואכתוב הנלע"ד ע"פ המתבאר שם.
שני דברים ברורים ומוסכמים מהש"ס וכל הפוסקים שהובאו שם:
א. שיש איסור מוחלט שהחיטים יבואו במגע עם מים באופן שיכולים לבא לידי חימוץ, משעת קצירה ועד האפיה, הן בעבור מצת מצוה, הן בעבור שאר מצות של ימי הפסח.
ב. עוד ברור ומוסכם שמצד "איסור אכילת חמץ", הן מדאורייתא והן מדרבנן, והן משום חומרא, מספיק שהיה שימור בפועל רק משעת טחינה או לישה, כמבואר שם באות א' בדברי הר"ן והרב המגיד אף אליבא דהרי"ף והרמב"ם. והטעם הוא, שכלל גדול בידינו "אחזוקי ריעותא לא מחזקינן", והוא כלל בכל התורה כולה.
מה שנותר הוא "מצות חכמים" שהוסיפו חומרא "לשמר בפועל" את החיטים עבור המצות של פסח, שלדעת רוב ככל הראשונים הוא דוקא למצת מצוה, ומשני טעמים שמובאים במפרשים, א. שיהיה שימור "לשמה", וטעם זה בודאי שייך רק במצת מצוה, ולדעת מיעוט פוסקים הוא לעיכובא בכזית של מצת מצוה בליל הסדר, ומרן הש"ע פסק בכזית מצת מצוה שהוא רק "טוב" אבל אינו חיוב אפילו לכתחילה, ב. להראות חיבוב במצוות השמירה מחמץ שאמרה תורה "ושמרתם את המצות", שאנו עושים יותר ממה שנדרש, ומחזרים אחר מצוות התורה ביתר הידור, שנזהרים כבר מהקצירה אף שאין לזה כל צורך הלכתי לפי דין תורה. (וכן משמע לענ"ד מלשון הרמב"ם שם, ודו"ק).
וטעמים אלו לענין המצות של שאר ימי הפסח, בודאי אינם לעיכובא, רק "לכתחילה ראוי" כלשון הרב המגיד בדעת הרמב"ם, וכן "מצוה מן המובחר" כלשון הר"ן בדעת הרי"ף (לענין מצת מצוה, וק"ו לדידן אם נבאר ברי"ף לכל מצות הפסח כמשמעות המ"מ אליבא דהרי"ף).
והנה בדבריהם לא מבואר כלום לענין "אכילת מצות שנשמרו רק משעת לישה", אם יש מקום חומרא והידור בזה כלל או לא, ואדרבא גם מלשון הרי"ף והרמב"ם וגם מלשונות הר"ן והמ"מ מבואר להדיא שענין החומרא והקפידה אינם אלא לענין אדם שמתכוין "להכין" מצות לפסח, שהוסיפו לו חכמים מצוה "לשמור את החיטים לכתחילה משעת קצירה", ואם לא שמר "הפסיד מצות חכמים", אבל אין כל משמעות של חומרא שגם אח"כ בפסח ימנע עצמו מאכילת אותם מצות, שהרי מצד חימוץ הם כשרות למהדרין, כמפורש בדבריהם, ומאיזה טעם ימנע מאכילתם יותר מאכילת תפוחי אדמה ושאר ירקות שאין בהם חשש חימוץ.
ואמנם אם היה מבואר בדבריהם להחמיר מחשש חימוץ נקבל, אבל מאחר שבדבריהם מבואר רק מצוה לשמור, ושמותר לאכול גם בלא שמירה, ולא מבואר שום סרך איסור או חומרא להימנע מאכילתם כשהיה בלא שימור, נמצא שאין כל מקור איסור או חומרא בזה לחוש לחימוץ כנגד הכלל של אחזוקי ריעותא לא מחזקינן. ועל המחדש להביא ראיה.
ומעתה כשאנו דנים על החומרא לאכול רק ממצה שמורה בכל ימי הפסח, עלינו למצא סמך ומקור לחומרא זו, כדי שלא נחשיב אותו למנהג בטעות שיש לבטלו, דומיא דמ"ש מרן הב"י (יו"ד סי' סה) על המנהג שהזכיר שם רי"ו שלא לבשל בשר המתניים, וז"ל: ולי נראה דמנהג כי האי מנהג בטעות הוא, שדבר זה לא נמצא לשום אחד מהפוסקים שאסרו וכו', הילכך ודאי אין לך מנהג בטעות יותר מאותו מנהג שכתב רבינו ירוחם, ושפיר דמי לבשלו במקום שנהגו בו איסור, דבכי האי מילתא ליכא למימר שידעו שהוא מותר ועם כל זה נהגו בו כך משום חומרא, דכיון דאין בו שום הדרא (נדצ"ל דררא) דאיסורא מה חומרא היא זו בלי טעם, ומידרש דרשינן ליה בפירקא דלכתחלה מותר לבשלו, עכל"ק. והובאו דבריו בשו"ת דברי יוסף (ארגס סי' מה, דף צא ע"ג, שהזכיר ממנו מרן היביע אומר שם אות ד', וכדלהלן).
ואשר על כן ביקש מרן זיע"א יסוד למנהג המחמירים בזה בשו"ת יביע אומר שם (אות ד), ובתחילת הדיבור בזה כתב וז"ל: עכ"פ נתבאר שהנוהג להחמיר שלא לאכול בכל ימי הפסח מצה אלא רק שמורה משעת קצירה, "אינו אלא מתורת חומרא וחסידות", ע"כ. כלומר ואינו מן הדין כלל, שהרי אפילו למצת מצוה דבעינן שימור לשמה ביאר קודם לכן לדעת רו"כ הראשונים ומרן הש"ע שאינו לעיכובא כלל, וכ"ש לשאר ימי הפסח שאין כל טעם להחמיר, ומבואר שפיר דחשש חימוץ ליכא לכולי עלמא.
ושוב כתב למצא סמך לנוהגים כן, וז"ל: "ומצאנו סמך לזה" בפסחים (מ: ) מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי, ופירש רש"י שהיתה לוקחת החטים מתחילת קצירה לצורך פסח ועושה להם שימור מתחילה. וכתב הפר"ח (סי' תנג ס"ד) שהיתה עושה כן לצורך כל ימי הפסח וזו היא חומרא בעלמא, ושאר החכמים לא נהגו כן וכו'. וכ"כ הגאון מהר"י ארגס בשו"ת דברי יוסף (סי' מה, דף צג ע"ב), ושהעושים כן אין בזה משום יוהרא "שיש להם ע"מ שיסמוכו כמבואר בגמ' דפסחים הנ"ל", ע"כ. והנה בשו"ת דברי יוסף הנ"ל מבואר להדיא שכל הטעם שמנהג זה מותר ואין בו יוהרא, היינו משום שדבר זה אין בו כלל שום סרך איסור, ולא סרך חיוב, ולכן הנוהג בו אינו מראה בזה שאחרים נוגעים בסרך איסור או מזלזלים בסרך חיוב של מצוה, ורק מחמת כן מותר לנהוג בזה, ואינו נקרא הדיוט מאחר שיש לזה סמך בגמ' פסחים הנ"ל. והוי דומיא דהנוהג לאכול ולשתות אפילו עראי ואפילו מים דוקא בסוכה, שמכיון שאין כלל סרך איסור לעשות חוץ לסוכה, או סרך חיוב לעשות בסוכה, ומצאנו סימוכין בגמ' שהיו מן החכמים שביקשו להכניס גם עראי לסוכה, שפיר דמי לנהוג כן, ע"ש.
ואח"כ הוסיף מרן זיע"א ביבי"א שם מקור נוסף לחומרא זו וז"ל: ונראה עוד שחששו לסברת הרמב"ם הנ"ל שסובר שכל המצה של ימי הפסח צריכה להיות שמורה משעת קצירה, ולפיכך נהגו כן, וכ"כ בשו"ת שערי ישועה הובא בברכי יוסף (סי' תנג ס"ח) שלכתחילה יש לחוש לדעת הרמב"ם שצריך שימור משעת קצירה וכו'. וז"ל המחזיק ברכה (סי' תס סק"ג) שברוב הקהילות המפורסמות נהגו ש"מצת מצוה" שמורה משעת קצירה וכו', ובארץ הצבי רבים נהגו "שכל המצה של ימי הפסח תהיה משעת קצירה", ועם כל זה הטחינה ע"י גוי וכו'. ע"ש.
והנה מפשט לשונו משמע כאילו הרמב"ם הוא עוד מקור שונה לאסור לכתחילה אכילת מצה שאינה שמורה, ואינו ענין לגמ' פסחים הנ"ל, אולם המעיין לעיל מיניה ביבי"א (אות א) יראה נכוחה, שאף המקור לדברי הרמב"ם נראה שהוא מהגמ' פסחים הנ"ל בעצמה, ולכן בהכרח לומר שכוונת מרן זיע"א לומר, שהנוהגים כן להחמיר, לא רק מחמת שכן יש בגמ' לגבי מר בריה דרבינא, (וכדברי הרב דברי יוסף), אלא גם או בעיקר מחמת שכן נקט הרמב"ם להלכה שיש מצות חכמים לנהוג בחסידות זו המבוארת בגמ' הנ"ל, ולשמור החיטים של כל ימי הפסח משעת קצירה, ודו"ק. והכ"נ מוכח מדברי הר"ן והמ"מ בשיטת הרי"ף והרמב"ם, שגם לשיטתם אין כאן סרך איסור, רק מצות חכמים ש"לכתחילה ראוי" לשמור החיטים כבר משעת קצירה, והיינו למצוה מן המובחר, אבל לאכול מצות שלא נשמרו משעת קצירה, מבואר בדבריהם להדיא, וכן בדברי הרי"ף והרמב"ם (שיברך על האינה שמורה רק המוציא וישמור השמורה לאפיקומן ויברך עליה על אכילת מצה), דליכא סרך איסורא כלל, וכמ"ש הרב דברי יוסף הנ"ל, וכן מרן היבי"א זיע"א בתחילת הדיבור, שאינו אלא חסידות ופרישות.
אולם גם למחמירים ע"פ הגמ' פסחים הנ"ל, א"נ ע"פ דעת הרי"ף והרמב"ם המבוארים שם ביבי"א (אות א'), עדין יש לעמוד על הביאור מה ענין החומרא בזה. והניחא בדבר שבו דברו הרי"ף והרמב"ם, וכן הר"ן והמ"מ ויתר האחרונים ע"פ אותה הדרך, ועד הברכ"י ולאחריו, וכן במה שעשתה אמו של מר בריה דרבינא, שכל אלו דברו על מצות הזריזות בשמירת החיטים משעת הקצירה, זה מבואר יפה שיש בו משום הידור מצוה בקיום "ושמרתם את המצות", שמבטא זריזות וחשק להקפיד לקיים רצון התורה לשומרו מן החימוץ ביותר מההכרח, אף שלמעשה גם בלעדי זהירות זו אין סרך חשש חימוץ, וכן יש בזה משום זהירות יתירתא מלעבור על לאו של כל מחמצת לא תאכלו, שמבטא יראת חטא שיש בו כרת, אולם כאשר יש לפנינו מצות שנעשו בלא ההקפדה הנזכרת, כך שהפסידו מצות חכמים של שמירה משעת קצירה, והפסידו מהמדות היקרות הנזכרות, איך זה נוגע לחשש מאכילת המצות הללו כלל ועיקר.
וענין זה באמת אינו מבואר דיו בפוסקים, אולם מצאתי לו בשנים עברו בס"ד סעד וסמך טוב עפ"ד הגר"א שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, אלא שאינה חובה כי אם רשות, דומיא דאכילה בסוכה כל שבעה. ומעתה כמו שיש צורך בשימור משעת קצירה לשם מצת מצוה של ליל ט"ו, כך יש צורך בשימור משעת קצירה לקיום מצות אכילת מצה כל שבעה. ואח"כ סייעוני מכמה מקורות לזה, עי' בספר מעשה רב (סו"ס קפה) דס"ל שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה, ושם להלן (בסי' קפו) שהיה נזהר לאכול שמורה משעת קצירה כל שבעה, ובקובץ מפרשים שם (אות י, עמ' רג והלאה) שכן ביאר דמשק אליעזר בדעת הגר"א, שהשימור הוא בעבור מצות אכילת מצה כל שבעה, ושוב הביאו שכן כתב הגר"ש מסלאנט לבאר את המנהג שנהגו להקפיד בכל ימי הפסח על שמורה משעת קצירה, דהיינו משום דעת הגר"א וכו', ושגם הגאון רבי איסר זלמן מלצר התענג מזה ואמר שכבר ביאר כן טעם המנהג מעצמו, ע"ש. וע"ע במילואים שבסוה"ס (עמ' שסא-שסג), וכן לענין מצות מצה כל שבעה במצה עשירה, ודו"ק.
ואסיים בדברי ידידי הג"ר אליהו הכהן שליט"א (מחבה"ס מעדני המלך) שמתוך כמה חכמים שנעזרתי בהם לסייע למצא את הטעם והסברא בחומרת שמורה כל שבעה, כתב לי ידידי הנ"ל עוד כמה מקורות לזה, וז"ל: איני יודע בדיוק באיזה נקודה היה הספק, אך אם זהו במקור הצורך בשמורה, ודאי שהאמת כמו שכתבת, שאין בזה שום ענין מיוחד, וגמ' מפורשת היא בפסחים מ. בצקות של נכרים ממלא כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, ועי''ש בר''ן (דף יב.) שכ' להדיא, שאר הלחם שאדם אוכל בפסח לא בעי שימור כלל וכו'. וכ''כ ה''ה (פ''ה ה''ט) שכן המנהג הפשוט (ולשונו שם צריכה עוד התבוננות). וראיתי במנ''ח מצוה י' שהאריך בגדרי הלשמה במצה. ובנוב''י תנינא סי' עט בבירור גדר השמירה במצת המצוה, אם משעת קצירה, טחינה או לישה. והאריך בזה ביבי''א א, כד אודות מנהג מצרים לאפות המצות ע''י גוים. ויש עוד להאריך בזה.
ועכ''פ מבואר שהענין לאכול שמורה הוא דין מיוחד ששייך למצת המצוה, ולא לכל החג, שאין בזה שום ענין ותוספת הידור לכאו', דסו''ס אינו חמץ.
ושוב ראיתי שציינו לשו''ת משיב דבר להנצי''ב (ח''ב עז) ושד''ח (אסיפת דינים חמץ ומצה סי' יד אות י) שהגר''א (מעשה רב, קפה) נהג לאכול שמורה כל החג, אך כנראה זהו משום דס''ל שיש מצוה באכילת מצה כל החג. והאשכנזים שמחמירים עד קצה גבול היכולת ומעבר לזה בפסח אימצו את הנהגת הגר''א. וכן מצאתי בשו''ת צמח יהודה סגל (ח''ג קכב) שהוסיף מקורות נכבדים לחומרא והנהגה זו. עכ"ל ידידי הנ"ל לעניננו.
ואדרבא אשמח לחוו"ד הלומדים הנכבדים שמשתתפים כאן
ביקרא דאורייתא
ובברכת מועדים לשמחה
שמעון ללוש ס"ט
