יוסף דהן
Well-known member
מתוך שלחן המערכת ח''א
קסב. ברכה, ברכה על שתיית קפה, כשאוכל גם
עוגה, מי שאוכל פת הבאה בכסנין (עוגה) ושותה
עמו תה או קפה, אם צריך לברך ברכת שהכל על התה או הקפה, או נפטר בברכת בורא מיני מזונות שעל פהב"כ, נראה שדוקא אם מטבל את הפהב"כ בתה ובקפה א"צ לברך עליהם, אבל אם אוכל פהב"כ לחוד, ושותה התה והקפה לחוד, צריך לברך על כל אחד בפני עצמו, ואז אפילו ישרה את הפת הבאה בכיסנין בתה ובקפה לאחר מכן שפיר דמי.
והן אמת דהא דקי"ל מברך על העיקר ופוטר הטפלה
היינו אפילו כשאוכל הטפל לחוד אחר שאכל העיקר, כמבואר בברכות (מד.) ומי איכא מידי דהוה מליח עיקר ופת טפלה, אמר רב אשי באוכל פירות גינוסר שנו. וכ' התוס', שאז המליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות, והפת שלאחריו טפל ואינו בא אלא בשביל המליח. וא"ת א"כ הוי פירות עיקר ומליח טפל ויברך על הפירות ולפטר כולהו. וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד. א"נ בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת, שלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות. עכ"ל. ומוכח שאם היו במעמד אחד ויודע שעתיד לאכול מהם הברכה שבירך על פירות גינוסר פטרה את המליח שנאכל לאחר מכן.
וכן פסק הרמ"א בהגה (סי' רי בס"א), שגם כשאוכל
הטפל אחר העיקר א"צ לברך, ולאו דוקא כשאוכל העיקר והטפל בב"א. ומ"מ נראה דהכא לא חשיבי התה והקפה כטפלים לגבי פהב"כ, כל ששותה מהם בפני עצמם, והו"ל ג"כ עיקר. וכההיא דקי"ל (בסי' ריב ס"ב), רקיקים דקים שמניחים עליהם מרקחת, א"צ לברך על הרקיקים שהם טפלים לגבי המרקחת. וכ' ע"ז הט"ז בסק"ח, נראה דהיינו דוקא כשאוכל הרקיקים עם המרקחת, אבל אם אכל המרקחת מלמעלה ונשארו הרקיקים ואוכלם בפני עצמן, צריכים ברכה הראויה להם, שאז נעשה מהם ג"כ עיקר. ע"כ.
וה"נ הכא ששותה התה והקפה בפני עצמם, נחשבים
ג"כ לעיקר, ולא נפטרו בברכת פהב"כ, אא"כ כששורה אותו בתוכם. וכ"כ המגן אברהם (בסי' קסח סק"ל) שבמקום שאין בו תואר לחם שמברך עליו בורא מיני מזונות לא פטר הפת את המשקה, וצריך לברך על המשקה, וכן יש לנהוג. ע"ש.
ואם לחשך אדם לומר, והרי אנן בדידן נקטינן לדינא
כסברת ר"ת ור"י בתוס' ברכות (מב.) שאין לברך על המים ושאר משקים באמצע סעודה של פת. וכ"כ מרן הש"ע (סי' קעד ס"ז). ומכיון שבעיקר דין פת הבאה בכסנין איכא עקולי ופשורי, מה נקרא פהב"כ שאין מברכים עליו המוציא וברהמ"ז, וכמו שהאריך בזה מרן הב"י (סי' קסח) בדעות הפוסקים בזה, וכתב דלענין הלכה נקטינן שלכולם הוי דין פת הבאה בכסנין, משום דספק ברכות להקל, ואינו מברך אלא במ"מ ועל המחיה. (וע' בשו"ת יביע אומר ח"ב סי' יב אות ו. ע"ש). וא"כ יש מקום לומר שלענין שתיית תה וקפה באמצע אכילת פהב"כ, אדרבה אזלינן לקולא לאידך גיסא, שלא לברך עליהם, וכדין האוכל פת גמור שפוטר בברכתו שתיית משקין באמצע הסעודה, דסב"ל.
אף אתה אמור לו, דדוקא בסעודת קבע של פת שאין
המשקים באים אלא לשרות מאכל שבמעיו, אין המים ושאר משקים טעונים ברכה, ומה גם שא"א לאכילה בלא שתיה. וכמו שביארו התוס' (ברכות מב.) בדבריהם. אבל פהב"כ שאין אכילתו אלא דרך עראי, אף ר"ת ור"י יודו להמחזור ויטרי שצריך לברך על המשקה אשר ישתה באמצע פהב"כ. דבכה"ג ודאי שאפשר לאכילה בלי שתיה. וכמ"ש ג"כ המג"א (סי' קעד ס"ק יב). וכמו שביאר כל זה בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סימן יז). עש"ב.
והן עתה הראני אחד התלמידים בספר ברכת ה' חלק
ג' (עמוד שלג) שכתב לדון אם יש לברך על שתיית מים באמצע אכילת כוסכוס וכדומה, והעלה שיש לברך על שתיית המים באמצע אכילת הכוסכוס, ולא דמי לשותה מים בתוך סעודת פת הפוטרת הדברים הטפלים לה ממש, וכן פסק בשו"ת יביע אומר [הנ"ל], אלא שלא ירד לטעם שכתבנו, ואדרבה לפי הטעם שכתב לחלק בין שותה מים בתוך סעודה של פת שאין צריך לברך עליהם מפני שאין אכילת קבע בלי שתיה, לבין שותה מים בתוך אכילת פת הבאה בכיסנין שצריך לברך עליהם דהויא אכילת עראי, ובאכילה כזאת אפשר בלא שתיה. ע"ש. ושכן כתב טעם זה בשו"ת טוב טעם ודעת. ולפ"ז לכאורה היה צריך שלא לברך על מים ושאר משקין בתוך סעודת קבע של חמשת מיני דגן, ואפילו תבשיל אורז לפי שאי אפשר לאכילת קבע בלי שתיה, ולא הבנתי דבריו דמי לא איירי בקובע סעודה על תבשיל העשוי מחמשת המינים. וצ"ע. ע"כ.
אולם אין הערתו נכונה, דהנה מה שדיבר ביביע אומר
שם הוא לענין שותה מים באמצע אכילת הכוסכוס, דכיון שאין כאן ברכת המוציא, לא שייך לפטור השתיה, כי ידוע שאין דין קביעות סעודה אלא באוכל עוגה שיעור 72 דרהם, [216 גרם], ומברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף ברכת המזון, וזה שייך רק בעוגה הנאפית בתנור, אבל לא בתבשיל העשוי מחמשת המינים. וכשם שאין דין קביעות סעודה בסופגניות או באורז, כך לגבי כוסכוס. ועיין בשו"ת בית דוד (חלק אורח חיים סי' פא), שהוכיח במישור מהבית יוסף סימן קסח בשם הראשונים, שלענין ברכת המוציא הכל הולך אחר שעת האפיה. וסופגנים שהם על ידי טיגון בשמן, אפי' קבע סעודה עליהם אינו מברך המוציא וברכת המזון.
ועיקר סברת מרן אאמו"ר לא רק שאין אכילה בלא
שתיה, אלא אכילה כזו שמברכים עליה המוציא וברכת המזון, שרק בזה השתיה נפטרת, וכיון שבתבשיל מחמשת מיני דגן ליכא ברכת המוציא, היאך יפטור השתיה. וקביעות סעודה דקאמר על תבשיל, הוא לשון מושאל, כדרך שכתב מרן בש"ע (סימן תרלט סעיף ב): ותבשיל העשוי מחמשת מינין, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה. ע"כ. והתם כיון שאינו מברך המוציא וברהמ"ז צריך לברך על השתיה ששותה באמצע אכילתו, ולשון קביעות סעודה אינו כמו קביעות סעודה על פת הבאה בכיסנין שדינה ממש כסעודה. ונמצא שבברכת ה' לא הבין כראוי דברי מרן שליט"א, ובחנם העיר על דבריו בצ"ע.
ולפי זה נבין החילוק שיש בין חיוב אכילה בסוכה,
לדין ברכות, דאף שבקובע סעודה על תבשיל מחמשת מיני דגן חייב בסוכה, מכל מקום לגבי ברכה על שתייה, עיקר מה שפוטר השתיה הוא מצד שמברך המוציא, וזה אינו בתבשיל העשוי מחמשת מיני דגן. וראה במילואים לילקוט יוסף חלק ג' מה שכתבנו לגבי שתיית מים באמצע אכילת הכוסכוס.
קסב. ברכה, ברכה על שתיית קפה, כשאוכל גם
עוגה, מי שאוכל פת הבאה בכסנין (עוגה) ושותה
עמו תה או קפה, אם צריך לברך ברכת שהכל על התה או הקפה, או נפטר בברכת בורא מיני מזונות שעל פהב"כ, נראה שדוקא אם מטבל את הפהב"כ בתה ובקפה א"צ לברך עליהם, אבל אם אוכל פהב"כ לחוד, ושותה התה והקפה לחוד, צריך לברך על כל אחד בפני עצמו, ואז אפילו ישרה את הפת הבאה בכיסנין בתה ובקפה לאחר מכן שפיר דמי.
והן אמת דהא דקי"ל מברך על העיקר ופוטר הטפלה
היינו אפילו כשאוכל הטפל לחוד אחר שאכל העיקר, כמבואר בברכות (מד.) ומי איכא מידי דהוה מליח עיקר ופת טפלה, אמר רב אשי באוכל פירות גינוסר שנו. וכ' התוס', שאז המליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות, והפת שלאחריו טפל ואינו בא אלא בשביל המליח. וא"ת א"כ הוי פירות עיקר ומליח טפל ויברך על הפירות ולפטר כולהו. וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד. א"נ בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת, שלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות. עכ"ל. ומוכח שאם היו במעמד אחד ויודע שעתיד לאכול מהם הברכה שבירך על פירות גינוסר פטרה את המליח שנאכל לאחר מכן.
וכן פסק הרמ"א בהגה (סי' רי בס"א), שגם כשאוכל
הטפל אחר העיקר א"צ לברך, ולאו דוקא כשאוכל העיקר והטפל בב"א. ומ"מ נראה דהכא לא חשיבי התה והקפה כטפלים לגבי פהב"כ, כל ששותה מהם בפני עצמם, והו"ל ג"כ עיקר. וכההיא דקי"ל (בסי' ריב ס"ב), רקיקים דקים שמניחים עליהם מרקחת, א"צ לברך על הרקיקים שהם טפלים לגבי המרקחת. וכ' ע"ז הט"ז בסק"ח, נראה דהיינו דוקא כשאוכל הרקיקים עם המרקחת, אבל אם אכל המרקחת מלמעלה ונשארו הרקיקים ואוכלם בפני עצמן, צריכים ברכה הראויה להם, שאז נעשה מהם ג"כ עיקר. ע"כ.
וה"נ הכא ששותה התה והקפה בפני עצמם, נחשבים
ג"כ לעיקר, ולא נפטרו בברכת פהב"כ, אא"כ כששורה אותו בתוכם. וכ"כ המגן אברהם (בסי' קסח סק"ל) שבמקום שאין בו תואר לחם שמברך עליו בורא מיני מזונות לא פטר הפת את המשקה, וצריך לברך על המשקה, וכן יש לנהוג. ע"ש.
ואם לחשך אדם לומר, והרי אנן בדידן נקטינן לדינא
כסברת ר"ת ור"י בתוס' ברכות (מב.) שאין לברך על המים ושאר משקים באמצע סעודה של פת. וכ"כ מרן הש"ע (סי' קעד ס"ז). ומכיון שבעיקר דין פת הבאה בכסנין איכא עקולי ופשורי, מה נקרא פהב"כ שאין מברכים עליו המוציא וברהמ"ז, וכמו שהאריך בזה מרן הב"י (סי' קסח) בדעות הפוסקים בזה, וכתב דלענין הלכה נקטינן שלכולם הוי דין פת הבאה בכסנין, משום דספק ברכות להקל, ואינו מברך אלא במ"מ ועל המחיה. (וע' בשו"ת יביע אומר ח"ב סי' יב אות ו. ע"ש). וא"כ יש מקום לומר שלענין שתיית תה וקפה באמצע אכילת פהב"כ, אדרבה אזלינן לקולא לאידך גיסא, שלא לברך עליהם, וכדין האוכל פת גמור שפוטר בברכתו שתיית משקין באמצע הסעודה, דסב"ל.
אף אתה אמור לו, דדוקא בסעודת קבע של פת שאין
המשקים באים אלא לשרות מאכל שבמעיו, אין המים ושאר משקים טעונים ברכה, ומה גם שא"א לאכילה בלא שתיה. וכמו שביארו התוס' (ברכות מב.) בדבריהם. אבל פהב"כ שאין אכילתו אלא דרך עראי, אף ר"ת ור"י יודו להמחזור ויטרי שצריך לברך על המשקה אשר ישתה באמצע פהב"כ. דבכה"ג ודאי שאפשר לאכילה בלי שתיה. וכמ"ש ג"כ המג"א (סי' קעד ס"ק יב). וכמו שביאר כל זה בשו"ת יביע אומר ח"ה (חאו"ח סימן יז). עש"ב.
והן עתה הראני אחד התלמידים בספר ברכת ה' חלק
ג' (עמוד שלג) שכתב לדון אם יש לברך על שתיית מים באמצע אכילת כוסכוס וכדומה, והעלה שיש לברך על שתיית המים באמצע אכילת הכוסכוס, ולא דמי לשותה מים בתוך סעודת פת הפוטרת הדברים הטפלים לה ממש, וכן פסק בשו"ת יביע אומר [הנ"ל], אלא שלא ירד לטעם שכתבנו, ואדרבה לפי הטעם שכתב לחלק בין שותה מים בתוך סעודה של פת שאין צריך לברך עליהם מפני שאין אכילת קבע בלי שתיה, לבין שותה מים בתוך אכילת פת הבאה בכיסנין שצריך לברך עליהם דהויא אכילת עראי, ובאכילה כזאת אפשר בלא שתיה. ע"ש. ושכן כתב טעם זה בשו"ת טוב טעם ודעת. ולפ"ז לכאורה היה צריך שלא לברך על מים ושאר משקין בתוך סעודת קבע של חמשת מיני דגן, ואפילו תבשיל אורז לפי שאי אפשר לאכילת קבע בלי שתיה, ולא הבנתי דבריו דמי לא איירי בקובע סעודה על תבשיל העשוי מחמשת המינים. וצ"ע. ע"כ.
אולם אין הערתו נכונה, דהנה מה שדיבר ביביע אומר
שם הוא לענין שותה מים באמצע אכילת הכוסכוס, דכיון שאין כאן ברכת המוציא, לא שייך לפטור השתיה, כי ידוע שאין דין קביעות סעודה אלא באוכל עוגה שיעור 72 דרהם, [216 גרם], ומברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף ברכת המזון, וזה שייך רק בעוגה הנאפית בתנור, אבל לא בתבשיל העשוי מחמשת המינים. וכשם שאין דין קביעות סעודה בסופגניות או באורז, כך לגבי כוסכוס. ועיין בשו"ת בית דוד (חלק אורח חיים סי' פא), שהוכיח במישור מהבית יוסף סימן קסח בשם הראשונים, שלענין ברכת המוציא הכל הולך אחר שעת האפיה. וסופגנים שהם על ידי טיגון בשמן, אפי' קבע סעודה עליהם אינו מברך המוציא וברכת המזון.
ועיקר סברת מרן אאמו"ר לא רק שאין אכילה בלא
שתיה, אלא אכילה כזו שמברכים עליה המוציא וברכת המזון, שרק בזה השתיה נפטרת, וכיון שבתבשיל מחמשת מיני דגן ליכא ברכת המוציא, היאך יפטור השתיה. וקביעות סעודה דקאמר על תבשיל, הוא לשון מושאל, כדרך שכתב מרן בש"ע (סימן תרלט סעיף ב): ותבשיל העשוי מחמשת מינין, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה. ע"כ. והתם כיון שאינו מברך המוציא וברהמ"ז צריך לברך על השתיה ששותה באמצע אכילתו, ולשון קביעות סעודה אינו כמו קביעות סעודה על פת הבאה בכיסנין שדינה ממש כסעודה. ונמצא שבברכת ה' לא הבין כראוי דברי מרן שליט"א, ובחנם העיר על דבריו בצ"ע.
ולפי זה נבין החילוק שיש בין חיוב אכילה בסוכה,
לדין ברכות, דאף שבקובע סעודה על תבשיל מחמשת מיני דגן חייב בסוכה, מכל מקום לגבי ברכה על שתייה, עיקר מה שפוטר השתיה הוא מצד שמברך המוציא, וזה אינו בתבשיל העשוי מחמשת מיני דגן. וראה במילואים לילקוט יוסף חלק ג' מה שכתבנו לגבי שתיית מים באמצע אכילת הכוסכוס.
