ועוד, דכל עוד שלא פירש לן פוסק מה הדחיה לזה שהגרביים הם כבגד צמוד, וגורם להרהורים כבגד צמוד שבשאר הגוף, אין לחכם אלא מה שעיניו רואות. וכפי מה שיש להשיב על אותם אלו שטוענים כנגד מה שמרן הגרע"י זצ"ל הקשה על הבא"ח מכמה פוסקים וכד', שהם טוענים שמסתמא היה לבא"ח מה לענות על זה, ובזה ידוע ומפורסם שאין טענתם טענה, מאחר שאין לחכם אלא מה שעיניו רואות. ופשוט. וכיו"ב מבואר בגמ' (ב"ב קל: קלא.), אמר להו רבא לרב פפא ולר"ה בריה דרב יהושע, כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי, לאחר מיתה לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה, לא מקרע תקרעיניה דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא, "מגמר נמי לא תגמרו מיניה, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות". ע"כ. וע"ש בפירש"י. ולפ"ז ה"ה בנדו"ד דמכיון שאותם פוסקים שמיקלים בגרביים בחלק התחתון, לא פירשו לנו מה יש לדחות באיסור בגד צמוד בזה, ממילא אמרינן שפיר דאין לחכם אלא מה שעיניו רואות. ופשוט. וכן מבואר בהרבה פוסקים, ראה בהערה
[1].
[1] והראני ידידי הרה"ג מאיר סבג שליט"א, דכן כבר מבואר בכמה פוסקים, דהנה כתב הב"י (או"ח סי' רנג ד"ה כל דבר) בזה"ל: "ורבינו [הטור שהקשה שם על דברי הרמב"ם] נראה שלא על דעתו פירוש זה, ולפיכך הוקשה לו דעת הרמב"ם". ע"ש. ומבואר דלא אמרינן שמסתמא ידע פירוש זה והיה לו מה לדחות זאת. וכן מבואר עוד בב"י (בסי' שלה ס"ג ד"ה כתב עוד) שהקשה על דברי הר"ר ישראל איסרלן (בעל תרומת הדשן) מדברי ר"י בתוספות (שבת קיז:) ואחרי שכתב "ושמא יפרש מה"ר ישראל (את דברי ר"י שם) דהיינו לומר וכו'" כתב: "מיהו פשט דברי התוספות לא משמע הכי וכו', ועוד דאם כן היה לו לה"ר ישראל להביא דברי ר"י ולפרשם כן, ומדלא הביאם יש לחוש שנעלמו ממנו". עכ"ל. וכ"כ רבינו הרדב"ז (ח"ג סי' תקסד) וז"ל: אם לא הביא דברי הראשון, נראה שלא ראה את דבריו, ואמרינן אילו היה רואה את דבריו היה חוזר בו. עכ"ל. וכן כתב בשו"ת מים עמוקים (סי' כו) אודות מה שנשאל שם בכאשר אחד מן הפוסקים כתב עליו שהוא מסופק בו, ולא ידע מאי ידון ביה, ואחד מן הפוסקים פשיט ליה מדקדוק אחר מדברי הגמרא, האם אמרינן שהפוסק ההוא ידע אותו דקדוק ודחי ליה וא"כ הוי מחלוקת הפוסקים, או דלמא אמרינן דלא עלה על לבו הדקדוק ההוא ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה. ואחר שכתב דודאי יש לסמוך על מי דפשיט ליה מטעם שאין ספק מוציא מידי ודאי, הוסיף עוד טעם: ועוד דליכא לספוקי שמא האומר לא ידענא מאי אידון ביה ידע הראיה ההיא אלא שהוא דוחה אותה, דא"כ היה מביא הראיה והיה דוחה אותה, וכמו שכתבו התוס' (ב"ב כב.), וכן מבואר מבס' שבת (יט:) ובכתובות (סט.). ע"ש ראיות ברורות לזה. וכן מבואר בשו"ת משאת בנימין (תלמיד הרמ"א, סו"ס צה) שכתב וז"ל: והטור ז"ל לא הרגיש בזה, שאילו הרגיש, לא היה תופס על הרמ"ה. עכ"ל. וע"ע בביאור הגר"א (סי' ב סק"ג) שכתב על הא דהקשתה הגמ' (שבת סא.) על דברי ריו"ח מברייתא, ומסיק: דלמא רבי יוחנן הא מתניתא לא הוה שמיע ליה ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה, ואי נמי שמיע ליה וקסבר אין הלכה כאותה משנה. ע"כ. וכתב ע"ז הגר"א שם, דבאמת הברייתא עיקר, ומאי דקאמר עוד אביי אי נמי שמיע ליה וקסבר אין הלכה כאותה משנה, הוא לרווחא דמילתא, דאל"כ בכל תיובתא נימא הכי. ע"כ. מבואר להדיא בדבריו דלא אמרינן שידע הפוסק לקושיא ההיא והיה לו מה לענות. (וכיו"ב ראה בחגיגה ד.). וע"ע בתשובת נודע ביהודה (מהדו"ת חאו"ח סי' צט, הו"ד בס' הנפלא באתי לגני עמ' כה) שכתב בזה"ל: מצאתי חילוק בדבר לפרש דברי ר"ת במקום שספו תמו כל התמיהות שתמהו עליו, "והראשונים והאחרונים שתמהו עליו היא מפני שלא עלה על דעתם לפרש דבריו כן". עכ"ל. ויש עוד כאלו רבות בפוסקים.
