אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
מה זה שונה ממה שכתב מרן זיע"א לגבי פאה נכרית שאין ללמוד מן הרבניות?לא. ובהחלט י"ל את מה שהרב כתב על עניין זה, כמובא לעיל.
בכל הדברים הללו יש לנהוג כמנהג הרבניות
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
לדידן השאלה לא מתחילה, כי כאן הרב לנהוג כמותם, ולגבי פאה אמר לא לנהוג, אבל אה"נ לרב זה שאלה.מה זה שונה ממה שכתב מרן זיע"א לגבי פאה נכרית שאין ללמוד מן הרבניות?
זה השאלה, למה הרב מחלק ביניהם.לדידן השאלה לא מתחילה, כי כאן הרב לנהוג כמותם, ולגבי פאה אמר לא לנהוג, אבל אה"נ לרב זה שאלה.
כמו"כ אני לא מבין למה לגבי זה הרב אומר שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כו', ולגבי פא"נ וחדר יחוד לא אומר זאת.
נערך לאחרונה:
אוהב את המקום
Member
מה זה שונה ממה שכתב מרן זיע"א לגבי פאה נכרית שאין ללמוד מן הרבניות?
בענין הפאה כדי למיגדר מילתא מרן זיע"א מאור עינינו יצא נגד זה בכל כוחו אע"פ שאליבא דאמת היה יכול להקל מכמה טעמים ובכוחא דהיתרא הידוע שלו כמו שהיקל בגילוי הראש עצמו שתי אצבעות כי הורגל אצלו שכל הנשים הולכות כך (גם אמו וגם אשתו וגם בנותיו לאחר שנישאו) ומצא היתר אע"פ שדחוק מאוד, אבל פאה נכרית היה בעיניו חוסר צניעות ולא הורגל בזה, וכל ימיו נלחם שלא יתפשט המנהג גם בציבור הספרדי אבל למקרים פרטיים שבאו לפניו היקל (ראה מעין אומר חלק י"ב פרק ב' שאלה ט/ז, עמ' קנ"ג) והרב ינון יונה העיד על הרבה מקרים שהעביר לו והתיר. וממילא לא קשיא מה שאמר לא ללמוד מהרבניות לגבי פאה.
ומאי שנא החצאיות? זה גם חובר צניעות. ולצערינו המצב היום יותר חמור מבפאות, כי בפאות זה גורם לפאות מודרניות, שאחרי הכל הם לא ערוה ומותר לקרות נגדם ק"ש ולברך ברכות. משא"כ אורך החצאיות שלצערינו הולך ומתקצר וגם רבות הולכות בלא גרביונים, וזה ערוה ממש.בענין הפאה כדי למיגדר מילתא מרן זיע"א מאור עינינו יצא נגד זה בכל כוחו אע"פ שאליבא דאמת היה יכול להקל מכמה טעמים ובכוחא דהיתרא הידוע שלו כמו שהיקל בגילוי הראש עצמו שתי אצבעות כי הורגל אצלו שכל הנשים הולכות כך (גם אמו וגם אשתו וגם בנותיו לאחר שנישאו) ומצא היתר אע"פ שדחוק מאוד, אבל פאה נכרית היה בעיניו חוסר צניעות ולא הורגל בזה, וכל ימיו נלחם שלא יתפשט המנהג גם בציבור הספרדי אבל למקרים פרטיים שבאו לפניו היקל (ראה מעין אומר חלק י"ב פרק ב' שאלה ט/ז, עמ' קנ"ג) והרב ינון יונה העיד על הרבה מקרים שהעביר לו והתיר. וממילא לא קשיא מה שאמר לא ללמוד מהרבניות לגבי פאה.
אם זה מושך את העין מחמת יופי, אכן, אבל אם זה מושך את העין מחת צניעות, אתה מעביר עיניך מלהביט הלאה.אם זה מושך את העין, זה גם יכול להביא לידי הרהור.
עיין מה שכתבתי בקונטרס על מעין טענה זו, ויכול לסוב גם על דבריך אלו.באשה שלא מבליטה את עצמה מאחרות, אני לא אבוא להסתכל מעיקרא, נקודה.
וזה לשוני שם:
וכתב בקובץ משנת יוסף (גליון ז סימן מז אות יג), וזת"ד: וידעתי כי יש טוענות טענת הבל "אל תסתכל", וחולקות על גמרא מפורשת (נדרים לב:) שמבואר שם שחמשה אברים אינם ברשותו של אדם לשלוט עליהם, ומהם אלו העיניים (שעל כרחו יראה בעיניו. ר"ן שם), וכן הוא במדרש תנחומא (תולדות סימן יב). ע"ש. אא"כ יזכה במתנה כפי שניתן לאברהם אבינו (כמבואר שם). ע"ש. וכבר כתב הגרי"ח בספרו חוקי הנשים (פ"א) בזה"ל: ונמצא כי צריכות "להתבונן" "ולהתאמץ" "להישמר" "ולהיזהר", במיוחד בזה הזמן מהקלקול הגדול אצל הבחורים אשר מרקד בין עיניהם השטן. ע"ש. ואילו הני נשי "פוסקות" בקלות ופשיטות פטור לעצמם מליזהר ועוד יש להם טענות "אל תסתכל". עכת"ד.
ובפרט בנידון דידן דהוא השוק, שכבר כתב המהרש"א (מכות כד.) שלהסתכל בפני אשה אפשר להיזהר ע"י שלא יגביה עיניו, אבל כשרגל האשה מגולה לא סגי בכפיפת ראש, אלא צריך לעצום עיניו. ע"ש.
כבר ציינתי בדבריי לגמ' בשבת (פ.), דשם איתא שהצנועות מכסות עין אחת אע"פ שלא היה המנהג בישראל לעשות כן אלא דוקא בארצות ערב כדאיתא במשנה (סה.), ואעפ"כ קרי להו צנועות. גם ציינתי למה שכתבו בספר בגדי תפארתך (עמ' קנח-קנט) בעוד ראיות לכך, ואעתיק חלק מלשונם: וכמו כן מצינו גבי רבקה ותמר, כמובא במדרש (בראשית רבה פ' חיי שרה) "שתיים הם שנתכסו בצעיף וילדו תאומים, רבקה ותמר, רבקה - 'ותקח הצעיף', תמר - 'ותמר בצעיף ותתעלף'". ונמצא כי רבקה ותמר היו שונות בכך שהלכו עם צעיף, שאל"כ אזי כולן היו יולדות תאומים, ולמרות שהנהגה זו היתה מיוחדת להן, אעפ"כ נחשב הדבר למעלה גדולה ד שזכו בגינה לשכר לידת תאומים. עכ"ל. [וע"ע בספר באתי לגני (עמ' קסח) שהביא ששמע מהגר"מ בראנדרסופר (בעל שו"ת קנה בושם) וכן מפי הגר"ש וואזנר, שמאחר ובדור הזה לצערינו בין כה מסתכלים, וא"כ אם כבר מסתכלים ודאי עדיף שתתלבשנה בצניעות... (וכעין סברא זו כתבו בספר בגדי תפארתך, סוף עמ' קנח. ע"ש)]. וגם לעניין זה הוא דבר שלאחר פעם פעמיים מתרגלים לזה ואינו מושך את העין, משא"כ בגרביים שצמודות ומבליטות צורת האברים, לא יועיל רגילות. וכעין מה שכתב הרב יהודה נקי בשו"ת מעיין אומר (חי"ב תשובה עב בהערה). ע"ש. [ואגב שם מרן זצ"ל הליץ בעד ה'שאל', ולא אמר שזה בולט וכו' או שאר טענות מסגנון זה].כבודו מתעלם נחרצות מהחילוק שעשיתי.
אעשה זאת בקצרה ובאופן פשוט - יש ב׳ דברים:
א. עיקר דין - מה אשה צריכה לכסות
ב. גרם הרהור
מצד א׳, אם הלכה שצריך לכסות את הרגל עד הקרסול, לא משנה כמה זה גורם להרהור. אבל כשאני בא לדון מצד ב׳, במציאות של היום זה לא נמצא, אדרבה כשזה עד הקרסול זה עשוי לגרום להרהור כשהאשה מתבלטת. להלכה זה לא משנה כי מצד עיקר הדין (א׳) דעת מרן במכתב שאשה צריכה חצאית עד הקרסול.
מה שהגר״ח דיבר שם, הוא כי הן לא היו צנועות כהלכתה כלל ועיקר. פירוש, לא משנה כמה זה ״רגיל״ בעיני העולם, מעיקר הדין האשה לא מכוסה ויש פה בעיה.
ובלא"ה הרי כיון שהגרביים מבליטות את איברי הגוף, א"כ הדבר אסור מדינא וכמו שכתבתי בקונטרס בשם הב"ח והש"ך והמג"א ועוד, ובלי קשר לבולט, וא"כ גם כבודו מודה דלא אזלינן בתר משיכת העין בכה"ג.
ההיפך הוא הנכון, וכמו שכתבתי לעיל:דבר ראשון, כיוון שבטה״ב וביבי״א מבואר להקל, כתבתי שאין למחות בנוהגות, כי יש להן מקור להנהגה זו. וזה קשור אף לדבר ב׳ - שמ״ש מרן במכתב שחוזר בו, אף שכותב כן בהדיא, לא מבורר דיו למה חוזר בו מזה ומאיזו סיבה.
ועוד, אין לבוא ולפלפל בדעת מרן ביבי״א שלא כתב להתיר גרביון שאינו שקוף, שהרי במכתב כותב מרן בהדיא שהוא חוזר בו מיבי״א, ש״מ שכן סבר ביבי״א שיש להתיר.
כעת, כיוון שלא ברור למה מרן חזר בו, אך ברור למה מרן סבר מעיקר להתיר, זה לא דבר שאין לנשים הנוהגות כן על מה להסתמך עליו.
וגם צריך לדעת עוד משהו, מעולם לא מצינו פוסק, בשום מקום, שיפסוק להלכה ע"פ איזה פוסק שהיקל שלא נימק דבריו, ולא היה זה עיקר נידון אותו פוסק שהיקל, בו בזמן שמהפוסקים הקדומים מבואר להחמיר [שלא הביא אותו פוסק את דבריהם לפלפל בדבריהם]. ולכן גם אם היה נשאר רק יבי"א (בלא מכתבים וכד'), ששם דעתו להקל, מ"מ הרי לא נימק שם בדבריו כלום מדוע אין לאסור מצד בגד צמוד המבואר בפוסקים הנ"ל. וגם זה לא עיקר נידונו שם, כלומר מבואר מדבריו ביבי"א שהיקל, אבל לא על זה הוא 'דן', אלא הוא דן לאסור גרביים שקופות, כי זה מקום השוק, ושקוף כמאן דליתא כמ"ש בה"ג וכו', אבל לא פלפל ודן האם בגד צמוד נחשב כיסוי או לא וכו', וא"כ לא גרע מה שכתב מרן זצ"ל ביבי"א (ח"ח יו"ד סי' כג אות ח) בשם המהרי"ט אלגזי בשו"ת שמחת יו"ט (סימן ג דף ט ע"ג) שאע"פ שקבלנו הוראות מרן היינו דוקא בדבר שנודע לנו בבירור שעמד על עיקר הדין ודעתו הגדולה הכריעה לפסוק כן, אבל בדבר שלא הוברר לנו שעמד בעיקר הדין, כל כהאי גונא אינו מן הראוי לפסוק בפשיטות כהוראות מרן, מאחר שלא הוברר לנו שמרן עמד בעיקר סברא זו. ע"כ. [וכן נראה ממרן החיד"א בברכ"י (יו"ד סי' יח בקו"א אות א). ע"ש]. והביא שם עוד פוסקים שכתבו כן. ע"ש. וכן הוא ביבי"א ח"א (חאו"ח סי' ח אות ח בגליון מספר 8). ע"ש. (והובאו בעלון אור השבת גליון 31).
אוהב את המקום
Member
ללא גרביונים אינו ערוה ממש אלא מדרבנן כמובא בחזו"א ובפר"ח ובפנים מאירות ועוד, ולפי הראשונים בברכות כ"ד אם נהגו בכך מותר, ומאידך גיסא לפי פסק המשנ"ב והפמ"ג שהשוק הוא מעל הברך, וכן הגרש"ז במעדני שלמה והגריש"א, דבמקום שנהגו כן אינו ערוה.
ואם כוונתך חצאיות מיני מעל הברך זה אינו מצוי בקרב הנשים הכשרות ובוודאי לא אצל רבניות. ולכן מרן זיע"א התריע על הפאה שהיה נראה לו שיצליח לגדור הדבר בציבור הספרדי.
ואם כוונתך חצאיות מיני מעל הברך זה אינו מצוי בקרב הנשים הכשרות ובוודאי לא אצל רבניות. ולכן מרן זיע"א התריע על הפאה שהיה נראה לו שיצליח לגדור הדבר בציבור הספרדי.
כבר כתבתי כמה פעמים כאן, שאיני דן על דעת מרן זצ"ל ביביע אומר, שודאי ששם מבואר שהיה דעתו להתיר, אלא כוונתי לדבריו בטהרת הבית שמחד גיסא יש מכתב לפניו ולאחריו שאוסר ואילו בטה"ב לפום ריהטא נראה שמיקל, ועל זה כל האריכות. ותו לא מידי.ועוד, אין לבוא ולפלפל בדעת מרן ביבי״א שלא כתב להתיר גרביון שאינו שקוף, שהרי במכתב כותב מרן בהדיא שהוא חוזר בו מיבי״א, ש״מ שכן סבר ביבי״א שיש להתיר.
גם אני אשמח, אבל קודם כל שתעבור על הקונטרס, ואז אשמח לשמוע הערות, כי כאמור כל הטענות של כבודו ושל האחרים, אילו היו קוראים בקונטרס לא היו אומרים כן, וכמו שכמעט על כל טענה כאן הבאתי "וכבר כתבתי בקונטרס, ואעתיק את לשוני שם כאן" (או לשון כיו"ב), כמובא בהודעותי לפני כן, ולכן חבל להזדרז להשיג לפני שקוראים.אשמח אם נקבע יום מסוים בו נוכל לשבת על זה בטוטו״ד, ולא כשאני נכנס לפורום בצהריים ומגלה שכתבת לי מגילות.
ההכרח לא יגונה.ומגלה שכתבת לי מגילות
לא כתבו 'בשמו', אלא בשם כל הפוסקים, והוא דבר פשוט וברור לכל הדורש אמת. והארכתי כבר בזה בקונטרס, ואם יש לכבודו הערות, מוזמן להעיר. ולצורך העניין אעתיק את לשוני בקונטרס (וכל אחד יעיין היכן שיותר נוח לו, אם בקונטרס המצורף לעיל ואם להלן):(פה המציאו בשמו דבעינן גם גרביים שחורות)
הנה לעניין צבע הגרביים, ראשית כל, הדבר ברור לכל מבין שאם היה מותר ללבוש גרביים בצבע הרגל לא הועילו חכמים בתקנתם. וכבר כתבו כן בד"ץ לכל מקהלות האשכנזים והגרי"ח זוננפלד בכרוז פסק הלכה מלפני כמאה שנה בשנת תרפ"ח (צילום הכרוז מופיע בספר דברי שלום, עמ' שלג, ובעוד ספרים), וז"ל: "וחלילה ללבוש אנפילאות (גרביים) מנוקבות מעשה רשת, אשר הרגל נראה מתוכן, או אנפילאות מגוון עור הגוף, כל אלו פיגול הוא לנו אומה קדושה וטהורה מדור דור". עכ"ל. [והובא גם בספר הלבוש כהלכתו (פכ"א ה"ח), והוסיף שם בהערה בזה"ל: מכשולות אלו היו נפוצים גם לפני כמאה שנה, והמצב החמיר בעשור האחרון, באשר צבע הגרב טבעי יותר וסוג הבד יפה ומבריק יותר, והמכשולות הנגרמים מהן עצומים מאוד (עדות גדולי הדור ורבים וטובים). עכ"ל]. וכ"כ הריא"ז מרגליות זצ"ל בספר דעת הקדושה (סימן ו, עמ' קכז), וז"ל: גם מה שבזמן האחרון שפשתה המספחת של הגרביים של כזבי המרשעת שמראיהן כעין מראה בשר, וישנן קלי דעת מחבלים כרם ה' ששואלים מה היא העבירה הזאת לכם, כיון שסוף כל סוף עכ"פ הרגל מכוסה. ואף אתה הקהה את שיניהם ועיני האנשים ההם תנקר ואמור להם כי הוא אביזרייהו דגילוי עריות, שידוע הוא כי יצרא דג"ע וגונדא (גדוד) דיליה שוכנים בפאריז, ושם ממציאים כל מודה ואופנה חדשה, ומצודתם פרוסה ע"י עלי נדף שלהם על כל העולם כולו (ועי' בזה בהלבוש כהלכתו פ"כ הערה נ, ובדבר גדעון ח"ב עמ' תרפב). וכו'. וכן אלו הגרביים הטרפים שאין לך פריצות גדולה מזו, שאפילו מבחוץ נראין כמין בשר מבשרה, ופשוט שהוא בכלל בגדי פרוצות, ופשיטא דאסור לבת ישראל לילך ח"ו באלו הגרביים הטרפיים של כזבי המרשעת וכל בתי החרושת מזה ותגריהן ותגרי תגריהן, וכל המקילין בזה לאנשי ביתו (וה"ה לאחרים כמובן אלא שבד"כ אין לו שליטה עליהם אא"כ הוא מוכר וכד' שאז אה"נ האיסור גם עליו) עתידים ליתן את הדין שמכשילים רבים בהם, ונקה לא ינקו מדינה של גיהנם. עכ"ל. וכן כתב לאסור בספר חוקת ישראל (נדפס בשנת תש"כ, עמ' קיא) שכן הוא בתקנות ירושלים בשנת תרצ"ו. וכ"כ הגאון רבי אהרן ראטה בצוואתו (מובא בספר תולדות אהרן, ח"ב פט"ו עמ' פג) שלא ילכו הנשים באנפלאות צבועות, כל שכן באנפלאות שנראה בשרם מתחתם אפילו שחורות, רק ילכו באנפלאות שחורות ועבות. עכ"ל. וכ"כ הגר"מ לוי בספר ברכת ה' (ח"א סוף עמ' רצא) שיש ללבוש גרביים השונות מצבע עור אדם. ע"ש. (והיינו שיהיה שונה מידיעה חושית ולא מידיעה שכלית, וכדלהלן). וכ"פ בשו"ת משנת יוסף ליברמן (חי"ג סי' שמב) [וכתב שם שגרביים בצבע הרגל הוא משוקץ ומתועב, ואם אשה תעיז ללבוש כן בגופה העליון הלא לפרוצה גמורה תיחשב, ומה נפק"מ בין למעלה ללמטה. עכ"ל]. וכ"פ בספר כתר הצניעות (פ"י ס"ג), ובספר משבצות זהב לבושה (פי"ז ס"ד), ובספר הלבוש כהלכתו (פט"ו ס"ד, ופכ"א ס"ח), ובספר שמחתי בישועתך (ח"ב ריש סי' ז), ובספר מלבושי מרדכי (עמ' תמג), ובספר עוז והדר לבושה (סוף עמ' 324), ובספר מנחת ראובן (ח"ב עמ' קפ). וכן השיב הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (הו"ד בספר בגדי תפארתך עמ' קסב, וכ"ה בספר לבוש מלכות עמ' 129) שאין ללבוש גרב בצבע הרגל ברה"ר. והוסיף ונשאל (הו"ד בלבוש מלכות שם): היום רוב בנות ישראל לובשות שמלות שאינן מגיעות עד הקרסול וגרביהן הן בצבע הרגל, והרב שליט"א כתב לנו שצבע רגל אסור, מה ניתן לעשות בנידון זה. והשיב: לגעור בהן. עכ"ל.
ומה שכתב הגרב"י זילבר בקונט' דיני מלבושי נשים (פ"ה), וז"ל: בגרביים אין הצבע מכרעת, אפילו כצבע הבשר ממש מותר מדינא אם לא מדרכי הצניעות, זאת ועוד שתמיד יש הבדל קצת בין הגרביים למראה הבשר ממש. עכ"ל. במחכ"ת אין דבריו נכונים לדינא, דהרי הגם שיש הבדל קצת מ"מ הלא זה דומה ומזכיר את צבע הרגל, ובפרט שבדרך כלל זה אף מייפה את הרגל יותר וכדלהלן, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. [וע' כיו"ב בספר הלבוש כהלכתו (פכ"א ה"ח עמ' 184) שכתב, וז"ל: האיסור חל על כל צבע הדומה ומזכיר את צבע הרגל גם כשאינו דומה לצבע העור של הלובשת. עכ"ל. ובהערה שם ביאר דאין מועילה ידיעה שכלית שהיא גרב אלא ידיעה חושית. וכיו"ב כתב בספר שמחתי בישועתך (ח"ב עמ' רעט, ובמהדורה אחרת הוא בסוף עמ' רפ) דצבע האסור נמדד כל שלרואים בלתי התבוננות זה מזכיר רגל]. ועוד דאף איהו כתב "אם לא מדרכי הצניעות", אלמא גם איהו מסיק דאין נכון ללובשו דסו"ס הוא מזכיר את צבע הרגל. שו"ר בדבריו בשו"ת אז נדברו (חי"ד סי' מח) שהרב השואל שם אכן תמה על מה שכתב הרב המחבר בקונט' הנ"ל, וז"ל: ואני אומר למה ידבר אדוני כדברים האלה, הרי יכולים לעשות כל בגדיה בצבע הבשר, הכי נאמר דזה אינו פריצות, וכי גרע מתמונה חצופה שעל הנייר אשר מרעישים העולם על תמונות הללו, והרי פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מה"ת מקרא ולא תתורו וגו', ואיך אפשר להתיר זה לכתחילה. והשיב לו המחבר: כל מה שמעכ"ק כתב הרי זה נכלל במה שכתבנו "אם לא מדרכי הצניעות", כלומר שמדרכי הצניעות לא ללכת עם גרביים של מראה הבשר (לא דנתי שם מה הדין אם כל המלבושים של מראה הבשר כיון שזה לא נוגע למעשה כי לא רגילים בזה), א"כ למעשה אין דבר חוצץ בינינו. עכ"ל. (ומסוף דבריו באותה תשובה שם משמע שמצדד להתיר, ע"ש, וסותר עצמו, וצ"ע בדעתו. ועכ"פ לדינא ודאי שיש לאסור ככל שאר הפוסקים הנ"ל).
ומה שכתב בשו"ת אגרות משה (חאה"ע ד', סי' ק' אות ו') לצדד להקל בנידון דידן, משתי טעמים, חדא ע"פ המשנ"ב שאין הברך
ולמטה נחשב מקום ערוה, ועוד דגם אם הוי מקום ערוה, לא הוי מקום שמביא לידי הרהור. ע"ש. הנה מה שכתב לסמוך על דברי המשנ"ב, במחכ"ת כמה וכמה טעמים איכא במילתא מדוע לא שייך לסמוך על המשנ"ב להקל בזה, וכדלהלן.
שבעה טעמים מדוע לא שייך לסמוך על דברי המשנה ברורה בזה
ראשית כבר רבים מהאחרונים הסבירו שאין כוונתו לחלוק על "כל" הראשונים דסבירא להו שהחלק התחתון הוא מקום השוק, עי' בספר הצניעות והישועה להגה"צ רבי יצחק אייזיק רוזנבויים זצ"ל (פט"ו) שהאריך טובא בזה, ובשו"ת ברית הלוי (ח"ב סי' קכ), וכן בספר בגדי תפארתך (עמ' פא והלאה, ובעמ' רח והלאה) האריך בזה לבאר בטוב טעם ודעת דבר דבור על אופניו. ע"ש. וכן האריך בזה בספר לבוש מלכות (פרק י). ע"ש. [וכן משמע קצת שהבין בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' י). ע"ש היטב]. וכן כתב הה"כ בקובץ המאור (גליון רסט, התשמ"ב, עמ' 29). ע"ש. בפרט שיש כמה וכמה מקומות שמבואר במשנ"ב עצמו שהשוק הוא החלק התחתון [ע' משנ"ב (סי' ב סק"א וסי' צא סקי"ב, וסי' קכח סקי"ח וס"ק קי), שבכל אלו קרא לגרביים בתי 'שוקיים', ומוכח שהשוק הוא החלק התחתון וכמו שהוכיח כיו"ב בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' נ ד"ה אמת). וכן מוכח עוד במשנ"ב (סי' תריד סק"ד), ובביאור הלכה (סי' שא סט"ז ד"ה שהרגל), ובשו"ע (או"ח סי' קסד ס"ב, ובביאה"ל שם ד"ה לחזור וליטול). ע"ש], וא"כ ילמד סתום מן המפורש.
ועוד, דגם את"ל שלפמ"ג והמשנ"ב מקום השוק הוא החלק העליון [וכן הוא פשטות דבריהם לענ"ד], מ"מ הרי בכל הראשונים והאחרונים ומהסוגיא עצמה של שוק באשה ערוה מוכח להדיא שהשוק הוא החלק התחתון (ראה להלן באורך). ואין אפילו ראשון אחד שסובר שהשוק הוא החלק העליון. (וע' בספר בגדי תפארתך ולבוש מלכות באורך רב). ומסתבר שהמשנ"ב לא שידד עמקים בזה אלא אגב שיטפיה נמשך אחרי הפמ"ג, וכמ"ש הגרב"י זילבר בעמח"ס אז נדברו (בקונט' דיני מלבושי נשים, פ"ד). ע"ש. וא"כ לא שייך לסמוך עליו, ולא גרע ממה שכתב המהרי"ק (שורש צד)
המפורסם שהובא ברמ"א (חו"מ סי' כה סוס"ב), שאם נמצא בתשובת הגאונים היפך אותו פוסק, אמרינן דמסתמא אי הוה רואה הוה הדר ביה. ע"ש. וכמו שמצינו הרבה פעמים שכותבים הפוסקים ובכללם מרן הגר"ע יוסף
זיע"א על רבים מהפוסקים המובהקים שלא
שידדו עמקים בזה וכו'[1]. והוא דבר ידוע ומפורסם לכל יודע ספר. וה"נ ודאי שאם היה המשנ"ב משדד עמקים בזה, לא היה פוסק
שהשוק הוא החלק העליון. וגם הפרי מגדים שאליו ציין המשנ"ב, שהביא כמה מקורות לכך מבהמה, כבר כולם השיגו עליו מהתוס' במנחות (לז.) שיש חילוק בין שוק של בהמה לשוק של אדם. ומסתבר שאם הפמ"ג היה רואה את התוס' הנז', היה חוזר בו (כמהרי"ק הנ"ל). וממילא אזלה לה גם דעת המשנ"ב בעניין, במחכ"ת, שהרי כל סמיכתו היא על הפמ"ג.
ועוד, דגם אם בכ"ז תרצה לומר שדעת המשנ"ב שהשוק הוא החלק העליון נשארת במקומה ונחשבת פסק הלכה (על אף שלדידי ודאי היה חוזר בו אם היה משדד עמקים בעניין וכנ"ל) מ"מ הכוונה בזה לומר שהחלק התחתון תלוי במנהג המקומות (משא"כ החלק העליון דהוי ערוה לא שייך לחלק בין המקומות), דבמקום שהולכות בלי גרביים לא הוי איסור ובמקומות שהולכות עם גרביים הוי איסור, וכמ"ש המשנ"ב (סי' עה סק"ב), והרי ביאר הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הו"ד בס' אשרי האיש או"ח א, פרק טז, אות טז) דאחרי שהצנועות עדיין הולכות עם גרביים עבות, ממילא עדיין שייך לומר שזהו דת יהודית, ולא שייך לומר מנהג המקום בנשים דידן, כי סך הכל הצנועות עדיין הולכות בגרביים עבות. עכ"ל[2]. וכעי"ז כתב בספר מעשה איש (ח"ד עמ' קסח) בשם החזו"א, שבזמנינו אסור ללכת בלי גרביים או בגרבי ניילון (וה"ה בצבע הרגל, ופשוט), כי דרך בני אדם ללבוש גרביים, והא ראיה שהגברים מתביישים ללכת יחף ואם יש נשים ההולכות בלי גרביים זהו מצד יצר הרע והרי הוא פריצות ולדרכי הפריצות אין יכולין לומר שכן דרכן של בני אדם[3]. ע"ש. (וכעי"ז כתוב בספר חוקת ישראל עמ' קכז, משמיה דהחזו"א. ע"ש וכן בספר משמרת החיים פ"ג הערה מז, ובספר מקור בהלכה [לגר"א בריזל] עמ' לב ד"ה טפח מגולה). [ובפרט שבזמנינו כמעט כולן בין כה לובשות גרביים, אלא שהרבה לובשות גרביים בצבע הרגל, וזה עצמו מראה שאין כוונתם אלא לפריצות, שהרי הגרביים ב'צבע' הרגל לא עושות כאילו הם בלי גרביים שלא יהיה להם חם...]. וכ"ש שיש לומר כן גם לגבי כיסוי השוק (היינו מלבד כיסוי כף הרגל שעליו מיירי החזו"א). ועיין מה שכתב לבאר בזה בדברי החזו"א הנ"ל, בספר בגדי תפארתך (עמ' קצז, ובמהדו' תש"פ הוא בעמ' קצח). ע"ש.
ועוד, שהגר"מ גרוס שליט"א בספרו אום אני חומה (ח"ב סי' שמז, עמ' תקא) כתב שהפמ"ג בשו"ת מגידות (סי' כו) חזר בו ממה שכתב על
השו"ע, וס"ל ששוק הוא החלק שמתחת לברך (וכמ"ש בפירוש מגד יהודא על שו"ת מגידות שם), וזה לא הודפס עדיין בזמן המשנ"ב. ע"ש.
ועוד, שהרי גם ב'רגל' ביאר הטעם במשנ"ב (סי' עה סק"ב) שהטעם שמותר לילך מגולה, הוא משום שכיון שדרכן לילך יחף, אינו מביא הרהור. ע"ש. [וכ"ה כבר ברשב"א (ברכות כד.), ובפרישה (סי' עה), ועוד] וא"כ גם את"ל שחלק התחתון אינו שוק, אלא 'רגל', כל הטעם להיתר אינו אלא ג"כ משום שכיון שדרכן לילך גלוי, אינו מביא להרהור, וכנ"ל, וממילא השתא שעינינו הרואות שגילוי החלק התחתון כן גורם להרהור על אף שהרבה רגילות בכך, וא"א להכחיש את המוחש [וכדלהלן בסמוך ד"ה ומה שכתב], ממילא אין מקום להקל בזה[4].
ואיך שלא יהיה הרי שאר הפוסקים חלקו על הפמ"ג והמשנ"ב הנ"ל (במידה וכך היא דעתם), ואין לסמוך על דעה זו כלל [וכבר כתב השבט הלוי (ח"א סי' א) "ולא מצאתי כדי סמיכה להתיר"]. ולו יהא ספק, הרי הוי ספק דאוריתא (של "לפני עיור" ועוד) וספק דאוריתא לחומרא, ובפרט הכא שהמחלוקת אינה שקולה ורוב הפוסקים סוברים שהשוק הוא החלק התחתון, כמו שנאריך בזה להלן (ד"ה ובעניין, והלאה). ע"ש. [ומה שכתב בשו"ת אהל יששכר (גאלדשטיין, סי' ט) שהשוק הוא החלק העליון, ע"ש, המעיין היטב בדבריו ראה יראה שאין ראיותיו נכונות בעליל, במחכ"ת. ולא ראיתי לבא על סדר דבריו, מאחר והוא עצמו סיים להחמיר בזה. ע"ש].
ועוד, שיש שכתבו שאין נידו"ד תלוי כלל במקום השוק, ד"שוק באשה ערוה" נאמר רק לעניין קר"ש של הבעל מול זה, אבל חובת כיסוי גוף האשה נלמד ממקורות אחרים, ואינו תלוי במקום השוק, עיין היטב בספר לבוש מלכות (עמ' 13-26). ע"ש. ובפרט שיש עוד כמה טעמים לחייב לילך עד הקרסול (-גם אילו זה לא היה השוק), עי' בספר בגדי תפארתך (בחלק ה'הליכות עולם', פרק ז, עמ' קלא והלאה) שהאריך בעוד כמה טעמים מדוע יש חיוב ללכת בחצאית ארוכה עד הקרסול דוקא. עש"ב. וכן ראה בספר לבוש מלכות (עמ' 159) עוד בזה. ודבר אחד משם אציג לדוגמא, מה שכתב השבילי דוד (סי' עה סוס"ק ה) דלא גרע משארי מנהגים שנתפשטו בכל תפוצות ישראל מזמן המשנה (א.ה. עי' בספר הנפלא לבוש מלכות עמ' 162 והלאה, שהאריך טובא להביא הרבה מקורות מחז"ל שכך היה
מנהגם מזמן חז"ל ועד פרוץ ההשכלה. וע"ע בבגדי תפארתך פ"א ופ"ב) אשר א"א לבטלם ע"י המתפרצים נגד המנהג בעוה"ר. עכ"ל. ע"ש. ובאמת שכדבריו כבר מבואר כן בשו"ת הריב"ש (סי' שצט) שכתב שאפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנהגו כן מעצמם, אף הבנים חייבים לנהוג באותו גדר וכו'. וכך כתבו עוד פוסקים רבים (עי' בספר לבוש מלכות עמ' 159 ובהערה שם, ובס' בגדי תפארתך עמ' קלא ובהערה שם, ובשו"ת וישב יוסף בורלא סי' א,ב,ג). ואכמ"ל.
נמצא דיש לפנינו שבעה טעמים מדוע לא שייך לסמוך על המשנ"ב בדין מקום השוק (או לחילופין גם המשנ"ב לא כתב כן, או שגם המשנ"ב יודה בזמנינו, וכנ"ל).
ומה שכתב עוד האג"מ הנז' שאינו מקום שמביא לידי הרהור, במחכ"ת רבים העידו בפני שהחוש מעיד שאינו כך, אלא מביא ומביא לידי הרהור. וראה בספר שמחתי בישועתך (ח"ב עמ' רעט, ובמהדורה אחרת הוא בעמ' רפא) שכתב: "ובהיותי עוסק ב"ה עם בחורים רבים, נוכחתי בבירור שגרבי הסמינרים וכדו' הם גורמים בפועל מכשולות גמורים, וקבלתי כמה מכתבים כבר בנושא זה, שהעניין מקשה עליהם מאד בקדושה, וכואב להם". עכ"ל. וכן בספר "צניעות" (עמ' 95) כתב שהיו לו שיחות עם בחורים ואברכים, שמאחורי הקלעים מודים על האמת, שהם נכשלים בהסתכלות על רגלי הבנות והנשים. ע"ש. גם בספר הלבוש כהלכתו (פכ"א ה"ח בהערה) כתב דהמכשולות הנגרמים מהן (מהגרביים צבע הרגל) עצומים מאוד (עדות גדולי הדור ורבים וטובים). ע"ש. ואידך זיל גמור[5].
גרביים בצבע הרגל מושכים יותר מללא גרביים כלל
ומלבד זה שבגרביים צבע הרגל נחשב הדבר כאילו אינה בלי גרביים וכאמור, יתר על כן כתב בספר עוז והדר לבושה (סוף עמ' 324 וריש עמ' 325) דלמעשה הרגליים מקבלות מראה מושך עוד יותר מרגליים בלתי מכוסות, כי הגרביים מסתירים כתמים שונים שעל הרגל ומעניקים לה מראה מושלם (ומבריק) שכמובן מושך את העין במיוחד [ומטעם זה גם הגויות הפרוצות לובשות גרבי רגל]. עכ"ל. וכן החוש מעיד, כפי שרבים העידו לפני.
מכתבים מחכמי זמנינו
וכן יצא מכתב בשנת תשע"ב מגדולי ישראל (המובא בספר הלבוש כהלכתו, מכתב י, עמ' 143), וז"ל: כאבנו מאד לשמוע אודות המכשלה הנוראה בלבישת גרביים שקופות או בצבע הרגל אשר נתפשטה בקרב שלומי אמוני ישראל, עד כי צדו צעדינו מלכת ברחובותינו, והדבר גובל באיסורי תורה והחטאת הרבים וסילוק שכינה ממחנינו ר"ל. על כן מחובתנו להודיע כי על פי דין תורה גרביים הנ"ל אסורות בלבישה. "ואין זה חומרא או הידור אלא חיוב גמור מעיקר הדין". ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ועתידין להיגאל, במהרה בימינו, אמן. באנו על החתום: נסים קרליץ, חיים קניבסקי, שמואל אויערבאך, שמעון בעדני. ע"כ. עוד צוטט שם מכתב מתאריך ב' באב תשע"ג, וז"ל: הריני בזה לעורר על דבר הנפוץ בקרב בנות ונשי ישראל אפילו הכשרות שבהן, שלובשות גרביים בצבע רגל, והוא נוגד את ההלכה, ועל ההורים והעומדים על משמרת החינוך לעורר ולחזק ולשנות את הדבר הזה, ובזכות שמירת הצניעות כהלכה נזכה להגאל בגאולת עולם, וע"ז באתי על החתום: משה שאול קליין. מצטרף אני לקריאה של הגאון שליט"א ובזכות הצניעות נוושע, עזריאל אויערבאך, ברוך שרגא, יהודא סילמן, חיים שמרלר, נפתלי נוסבוים, שמאי הכהן גרוס. ע"כ. ומכתב זה מופיע בצילומו בספר בגדי תפארתך (במכתבים שאחרי עמ' קכד), ושם הביא עוד מכתב בזה וחתומים עליו עשרים רבנים, וז"ל המכתב: בעוונותינו הרבים נפרצה מאד המכשלה של קיצור השמלות, הגרביים השקופות, "ובצבע הרגל", והבגדים הצמודים לגוף, והדבר גובל באיסורי תורה והחטאת הרבים וסילוק השכינה ממחנינו ר"ל, וכו'. ע"ש. ובאו שם על החתום הרבנים: נסים קרליץ, שריאל רוזנברג, נפתלי נוסבוים, יהודה טשזנר, חיים מאיר ואזנר, משה שאול קליין, יעקב מאיר שטרן, שלמה זלמן אולמן, עזריאל אויערבאך, יוסף ליברמן, אליהו א. יעקובזון, שמעון בעדני, שלמה מחפוד, בן ציון מוצפי, עמרם אופמן, משה מרדכי קארפ, ישראל גנס, חיים יחיאל רויטמן, חיים צבי שפירא, חיים שמרלר. ע"כ.
וזעקה זו שלא ללבוש גרביים בגוון העור היתה קיימת כבר ע"י מייסדת בית יעקב מרת שרה שנירר ע"ה בצוואתה המפורסמת (נדפס בספר הזכרון אם בישראל מהדורה שלישית [תשד"מ], עמ' רי-ריא, והו"ד בבגדי תפארתך עמ' קכח), וז"ל הצוואה שם: אליכן אקרא מורות בית יעקב, כל אשר הנהגתי קדוש יהיה לכן וכו', לא ללבוש חולצות שקופות וכן "גרביים בצבע העור" וכיוצא בזה, וכו', שרה שנירר לנדאוי. ע"ש.
גרביים בצבע הרגל אסורות גם אם הם עבות
ודע דכל האמור לעיל שאין ללבוש גרביים בצבע הרגל, היינו גם אם הגרביים עבות במיוחד, ולא נראה הבשר מתחתן, שהרי כל הטעם הוא משום שזה נראה או מזכיר את גוון עור הרגל, ומה מועיל זה שלא נראה העור שתחתן. וכ"כ בספר הלבוש כהלכתו (פט"ו ה"ז), דגרביים שהם בצבע העור אסור אף שהם עבות במיוחד. ע"ש. וכ"כ עוד שם (פכ"א ה"י): השקיפות והצבע הן שתי בעיות נפרדות, ועובי הבד אינו פותר את בעיית הצבע. עכ"ל. וכ"כ בספר בגדי תפארתך (עמ' קמא). וזה דלא כמו שרבים חושבים שאם הגרביים עבות לית לן בה אע"פ שהם בצבע הרגל. דזה אינו וכאמור. מיהו אם זה עבה מאד "באופן שכבר משתנה צבעו לצבע חום כהה ואינו מזכיר את צבע הרגל", היה מקום להקל בזה [והיינו באופן שגם בידיעה חושית לא נרגש שהוא צבע הרגל, דהרי אין
מועילה ידיעה שכלית שהיא גרב אלא ידיעה חושית, וכדלעיל בשם ספר הלבוש כהלכתו (פכ"א ה"ח עמ' 184 בהערה) ועוד], אלא שמאחר והוא דבר הנתון לשיקול הדעת מה בדיוק נקרא חום כהה שלא מזכיר צבע רגל ומה לא, וגם הרבה פעמים ממרחק מה זה כן מזכיר את צבע הרגל לעיני הרואה, ובפרט שאחרי כמה כביסות זה מתדהה [ועוד שיש הרבה נשים שצבע עורם כחום כהה, וא"כ איך יהיה ניתן להתיר, הרי אדם שהולך ברחוב ונתקל ברגליים עם הגרביים החומות, אינו מרים את ראשו ובודק אם זה מתאים לצבע הפנים ואז מהרהר... וע"ע מה שנכתוב בפרט זה להלן (ד"ה ודע עוד שפשוט)], על כן אין ראוי להקל בזה, בפרט שרוב ככל הגרביים המצויים היום בקרב הנשים אינם כאלו, ויש לעורר על כך. וכ"כ לעורר בספר דבר גדעון (ח"א עמ' קצא, וח"ב עמ' תרמא ועמ' תש), וכתב דיש להזהר מאד בזה ולהזהיר אחרות, כי רבות טועות בדבר מחוסר ידיעה. ע"ש[6].
הגרביים צריכות להיות גם אטומות
ומ"מ יש לדעת, שגם בגרביים שחורות יש להזהר שיהיו אטומות, דאם אינם אטומות, כמאן דליתא דמו, וכמו שכתב כיו"ב בעל הלכות גדולות (ברכות סוף פ"ג ד"ה פסק וכי היכין דאסיר לבר ישראל), וכ"פ המג"א ואליה רבה ומחזיק ברכה ומקור חיים (ר"ס עה) ושאר אחרונים שם, וכ"כ בספר מנחת אהרן (דצ"ט ע"א, ובנד"מ הוא בעמ' קעו), ובשו"ת באר משה (ח"ד סי' קמז אות יז). והובאו דבריהם ביביע אומר (ח"ו יו"ד סי' יד אות א) ובטהרת הבית (ח"ב עמ' קסה, ובנד"מ בעמ' קעב). וכן בס' חידושי תורה להגה"ק בעל דברי יואל מסאטמאר זצ"ל (פ' שופטים) כתב דנשים ההולכות בגרביים שקופות איסור גמור הוא ואין שום צד היתר בדבר. וכ"ה בשערים המצויינים בהלכה (סי' ה סק"י), וכ"כ בשו"ת אז נדברו (ח"י סי' לד וחי"ד סי' מח וסי' מט בארוכה). ובשו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' שיא). והובאו דבריהם בפסקי תשובות (סי' עה הערה 27). וכ"כ הצניעות והישועה (פי"א אות ח), והאגרות משה (חאהע"ז ח"ה סי' יז). וכ"ה בכרוז של הגרי"ח זוננפלד ובית דינו (שהבאנוהו לעיל בריש התשובה) בזה"ל: "וחלילה ללבוש אנפלאות מנוקבות מעשה רשת אשר הרגל נראה מתוכן". וכ"כ בספר דבר גדעון (ח"ב עמ' תרפג). ע"ש. וע"ע בבגדי תפארתך (עמ' קיח והלאה) ובלבוש מלכות (עמ' 125-128) מה שהאריכו בזה. [ונראה דגרביים שקופות הוו כקלתה המוזכר בכתובות (עב:) שאסור מדת יהודית. (אא"כ גוף הבד עצמו של הגרביים שקוף, דאז הוי כערוה בעששית, משא"כ כששקוף רק בגלל החורים של אי צפיפות האריגה). ודו"ק]. וכתב בהליכות שלמה (תפילה פ"כ בארחות הלכה סוף הערה 22) דלמ"ד שהשוק צריך להיות מכוסה מדינא, אסור שיראה אפילו במקצת. וכ"מ בשו"ת להורות נתן (ח"ב סי' א אות ג) דגם בגד "שלא נראה בשרו להדיא" לא נחשב כיסוי משום דעכ"פ נראה קצת בשרו. ע"ש. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' שיא). ע"ש. [ועיין בספר שיחות עריבות (י ע"ב בהערה) שכתב להוכיח שגם אם מקצת הגוף גלוי מקרי "ערום". ע"ש. והו"ד בספר אום אני חומה (ח"א עמ' מה, בציון המצוינת אות תמז)]. וע"ע בספר בגדי תפארתך (עמ' קכ הערה כט) שהאריך בראיות ברורות שגם ראיה עמומה חשיבא כערוה בעששית דלא מהניא. ע"ש. וכ"כ בספר לבוש מלכות (עמ' 125, הערה קלה). וכל זה דלא כמו שראיתי בספר לבושה של תורה (סימן מח) שכתב גיבובי סברות קלושות שגם לדעות הסוברות שהחלק התחתון הוא השוק, מ"מ אי"צ לחלק זה כיסוי אטום לגמרי, אלא סגי בזה שהוא מטשטש את חלק זה, עי"ש שבמחכ"ת כל דבריו בנויים על סברא דיליה שלחלק זה אי"צ כיסוי גמור, והחוש מכחישו, וכל ראיותיו קלושות חלושות ודחויות כעלה נידף, ואין להן בסיס ומקור אמיתי, ולא רציתי להאריך, על מנת שלא להלאות על הקורא, ודעת לנבון נקל להבין שבאמת אין ראיותיו נכונות, וסמכתי בזה על המעיין [ומ"מ הקורא שם ועדיין לא הבין למה ראיותיו חלושות, יכתוב לי ואענה לו בפרטות, רק כאמור אכמ"ל בדברים פשוטים למעיין]. וע"ע להלן (ד"ה ומעוד טעם) מה שהבאנו בשם הגר"ש וואזנר דגרביים שאינם אטומות גם מבליטים יותר, ע"י ניגוד הצבעים.
שיעור הדנייר
ושיעור הדנייר אינו מוכרע, כי הדבר משתנה מזמן לזמן ומחֵברה לחֵברה וכד', כידוע, והכלל הוא שיכסה ויאטום לגמרי את הרגליים. ובספר בגדי תפארתך (עמ' קכב) הביא תמונות של גרביים שונות המולבשות ע"ג בקבוק בהיר, ורואים שם שגם בגרביים שהם 70 דנייר נראה הבקבוק שמתחתיו. וכתבו בהערה שם שרק בגרביים מאה דנייר מצוי כאלו שהינם אטומות למעשה. ע"ש. וכ"כ בספר שארית יעקב (להגרי"מ מורגנשטרן, מגילה דף כד סוע"א) שמאה דנייר הוא הטוב ביותר, וכי היכי דאנשים מחמירים בעניני סת"ם וד' מינים שיהיו מהודרים אליבא דכל הדעות, כ"ש שעליהם להדר בעניני צניעות שהוא יסוד הבנין של כל כלל ישראל. עכ"ל. מיהו אפשר דכל זה דוקא להולכות עם חצאית אמצע
(ופחות מזה אין ללבוש גם כשיש גרביים מאחר שבד"כ בישיבה יתגלה מעט מהברך, וראה עוד להלן שגם חצאית אמצע אין ללבוש אלא יותר מזה), אבל להולכות עם חצאיות המכסות את החלק הבולט וכ"ש אם מכסות עד הקרסול, אז גם בגרב 70 דנייר (המצוי כיום, ועלול להשתנות) סגי, מאחר שבמקום שרואים את הגרב אין הגרב שקופה כלל, מכיון ששם אינו נמתח, ורק למעלה מזה כשמתחיל הבליטה ומתמתח, שם מתחיל להיראות הבשר שתחתיו, והרי שם כבר מכוסה בחצאית. ועכ"פ הכל תלוי במציאות, ויש לכל אחת לבדוק אם באמת לא נראים הרגליים כלל על ידי הגרביים או שכן נראים קצת (ואם הולכת עד הקרסול אין צורך לבדוק זאת, וראה עוד להלן [ד"ה וכאשר] אם חייבת בכלל בגרביים).
ועוד יש לידע, שבדיקת הגרביים אם הם שקופות או לא, יש לעשותם מידי פעם בפעם, מאחר שתוך כדי שימוש נעשות הגרביים שקופות יותר בגלל שחיקת הבד מהמתיחה על הרגל ובלאי הכביסה, ומטעם זה כתב בקונטרס הלכות והנהגות הצניעות להגאון ר' משה שאול קליין שליט"א (הו"ד בספר הלבוש כהלכתו עמ' 133) שאין לסמוך כלל על מספר הדנייר בלבד, מכמה סיבות, אחת מהטעם הנ"ל שמהשימוש זה עלול להשתנות מידי פעם, ועוד שמבחינה טכנית אין אטימות הגרב תלויה במספר הדנייר לבד אלא גם באופן האריגה, שקיפות החוט, עובי החוט, צפיפותו, וכמות החוט בגרב. ועוד, שברגל עבה יותר או במתיחה חזקה, שקיפות הגרב גדולה. עכ"ד. וכטעמו השני כך כתבו גם גדולי ישראל במכתב ניסן תשע"ב (הובא בספר הלבוש כהלכתו בסופו, מכתב י), וז"ל: כמו"כ לאחרונה היצרנים טווים הגרביים מחוטים דקים יותר, "ולכן כבר אין לסמוך על עובי הדנייר", וחובה לבדוק שהגרביים יסתירו לגמרי את צבע בשר הרגל, ואין זה חומרא או הידור אלא חיוב גמור מעיקר הדין. באנו על החתום: נסים קרליץ, חיים קניבסקי, שמואל אויערבאך, שמעון בעדני. ע"כ. והוסיפו הפוסקים (כתר הצניעות פ"ט, משבצות זהב לבושה פ"ז, הלבוש כהלכתו פי"א ס"ד, דבר גדעון ח"ב עמ' תרפד) שאת הבדיקה אם הגרב שקוף או לא, יש לעשות זאת לאור השמש או אור חזק, שלפעמים אף שבראיה שטחית לא נראה שזה שקוף, אך מול אור השמש וכד', יהיה שקוף. ע"ש.
וכל זה בגרביים שחורות, אך בגרביים בצבע הרגל, לא יועיל מה שיהיו עבים בדנייר גבוה, מאחר שסוף סוף נראים כצבע הרגל, וכמו שהבאנו לעיל באורך בשם כל הפוסקים.
מבחינה מעשית אין אפשרות אחרת מללבוש גרביים שחורות דוקא
ומעוד טעם יש להקפיד שהגרביים השחורות יהיו אטומות לגמרי, דאל"כ אדרבה זה מבליט את הרגל יותר, מאחר שהרגל נהיית מורכבת משני צבעים מנוגדים, דהיינו צבע השחור וצבע העור הנשקף דרך החורים, ובא לתקן ונמצא מקלקל. וכמו שכתב הגר"ש וואזנר במכתב (המובא במשבצות זהב לבושה עמ' סה). ומטעם זה בתחילה חששו בסמינרים מלבישת גרביים שחורות, משום שבמידה ולא יהיו אטומות לגמרי אז יש חשש שאדרבה הדבר יבלוט יותר מאחר ניגוד הצבעים (דהיינו צבע העור, והשחור של הגרב), וכאמור, והעדיפו צבע חום כהה, שבכך אין כ"כ את הבעיה הנ"ל, וכמו שכתב הגר"ש וואזנר שם.
אולם לאחרונה לפי שראו שמבחינה מעשית אין כמעט מי שמסוגלת ללבוש גרביים אטומות ממש (ראה להלן בסמוך מגליון יסוד הבית), לכן כתבו הרבנים שליט"א שאדרבה עדיף ללבוש גרביים שחורות ולהקפיד עד כמה שניתן שיהיה אטום, וזה עדיף מאשר שילכו עם גרביים בצבע הרגל וכמובן. וכמו שכתבו בגליון יסוד הבית (גליון 105, חורף תשפ"ב) דמאחר שגרביים בצבע בז' עבה מאד (שנראה כחום כהה, שלא מזכיר צבע הרגל) הנ"ל הוא דבר הנראה
בעיני הנשים כמכוער ומיושן[7], ואינו מקובל מבחינה חברתית, לצערינו הדבר מביא למצב בו לבישת גרביים בגווני הבז' - כוללת כמעט בהכרח שקיפות וצבעי עור. כך שמבחינה מעשית ראו רבותינו שליט"א שהדרך היחידה הסלולה לרבים, בה ניתן ללבוש גרביים כשרות מכל הבחינות, ללא כל קושי ובצורה שמאפשרת את קיום ההלכה בשמחה ובביטחה, היא לבישת גרביים שחורות אטומות, שבהן כמובן אין בעיה של צבעי העור, וכמו כן אין כל קושי להקפיד שיהיו אטומות, שבזה הוא כן דבר המקובל מבחינה חברתית, בשונה מגווני הבז' בהן העובי גורם למראה לא יפה ומיושן שאינו מקובל על לב הצעירות. עכ"ד.
וכן ממש לאחרונה (בחודש תשרי תשפ"ב) יצא קריאת קודש מגדולי הדור לעורר על זה (צילומו נדפס בסוף גליון יסוד הבית הנ"ל), וז"ל: וכמו כן נפרץ מאוד הענין של גרביים שצבען דומה לצבעי העור - בניגוד להלכה, ובניגוד למה שהיה מקובל בעבר שהגרביים היו כהות הרבה יותר. והמצב הרווח כיום הוא, שקשה מאוד לאשה בדור הצעיר הלובשת גרביים בגווני הבז' להקפיד שהן יהיו עבות בשלימות ובצבע שנותן תחושה ברורה של כסוי. ולמרבה הצער נשים רבות אינן עומדות בנסיון ונכשלות ומכשילות את הרבים. ואשר על כן הרינו לקרוא בזה לעשות כל מה שניתן לתיקון המצב, ובאנו לחזק את אותן נשים ונערות אשר עקב הבעיות הנ"ל החלו ללבוש גרביים שחורות - אטומות, שבהן אין את הקושי לעמוד בנסיונות הנ"ל. וחלילה להרפות ידי המתחזקות בזה, ואדרבה לעת כזאת אשר הגרביים הרגילות הולכות ומתדרדרות יש לשמוח ולברך על תיקון זה, והלואי שירבו כמותן בישראל. ולאחרונה נפרץ שגם ילדות לובשות 'גרבי רגל', ויש בכך מכשולות רבים, ועל ההורים והעומדים על משמרת החינוך מוטלת החובה לעצור פירצה זו. [ובאו על החתום]: ישראל גנס, משה שאול קליין, עזריאל אויערבאך, נפתלי נוסבוים, שמאי הכהן גרוס, ברוך שרגא, חיים שמרלר, שריאל רוזנברג, שלמה ידידיה זעפראני, מנחם מנדל לובין. עכ"ל.
אשר על כן, לכתחילה חובה ללבוש גרביים שחורות (ואטומות), וגם המקילה ללבוש גרביים בצבע חום כהה מאד ולא מזכיר צבע הרגל וכאמור, תזהר להקפיד בזה תמיד ולא להגרר אחר החברה לחשוב גרביים אלו כמיושן ומכוער ח"ו. אלא שכבר כתבתי לעיל (ד"ה ודע דכל) שלדינא אין להקל גם בחום כהה, מכמה טעמים. ע"ש. וע"ע בספר בגדי תפארתך (עמ' קכח) מה שכתב לאסור גרבי חום כהה. וכן ע"ע בספר שמחתי בישועתך (ח"ב סי' ז) מ"ש בזה.
שאין לחלק בין סוגי הנשים
ודע עוד שפשוט שאין לחלק בין אשה כהה לבין אשה בהירה, ולומר שדוקא אשה שגוון עור בשרה בהיר כהגרביים אסור לה ללבוש גרביים בז' בהירות, אבל אשה שעור בשרה כהה (כאתיופית וכד') מותר לה ללבוש גרביים בהירות, זה אינו, שהרי אדם שהולך ברחוב ורואה רגל או דמוי רגל אשה אינו מרים את ראשו ובודק אם זה מתאים לצבע הפנים ואז מהרהר... ואטו לאשה שיש לה שיער שחור נתיר לה לחבוש פאה בלונדינית? וה"ה בנידו"ד לגבי הגרביים. וכן הדין ג"כ להיפך, שאשה שצבע עור בשרה בהיר, אין להתיר לה ללבוש גרביים בצבע בז' קצת יותר כהה בגלל "שזה לא אותו הצבע בדיוק כמו העור שלה", זה אינו, מאותו טעם האמור. והוא פשוט וברור לכל בר דעת, ולא הוצרכתי לכתוב זאת אלא מפני שכמה אברכים טענו לי טענה זאת. [ואע"פ שיש נשים שצבע עורם הוא שחור ממש, וא"כ בואו ונאסור גם גרביים שחורות מהטעם הנ"ל, זה אינו, מאחר שסו"ס רוב הרגליים אינם בצבע כזה, ואין זה מביא הרהור (אא"כ מצד שזה צמוד וכאמור לעיל בתוך התשובה). ומ"מ מאידך גיסא ודאי שאין להתיר לנשים כאלו שצבע עורם שחור ממש לצאת בלא גרביים, משום שסו"ס מצד עצם הכיסוי חייבת לכסות, ומעוד טעמים מובנים].
וכבר כתב בספר דברי שלום (כיסוי השוק כהלכה, פ"י ס"ב הערה 3) שלבישת גרביים בצבע הרגל (וכ"ש שקופות) חמורות יותר משאר הבגדים, שהרי לעניין הרגליים, אפילו הצדיקים שעיניהם בארץ, יכולים להכשל על ידה, וכמ"ש המהרש"א (מכות כד.) שלהסתכל בפני אשה אפשר להיזהר ע"י שלא יגביה עיניו, אבל כשרגל האשה מגולה לא סגי בכפיפת ראש, אלא צריך לעצום עיניו. עי"ש. (ובעוה"ר מייצרים בימינו דגמי גרביים בצבע הרגל, והם אסורים מדינא, ונציג מקצתן: 'צבע מלון', סיסי, דיאנה, נטורל, ודומיהן). עכ"ל. וגם מצד חומרת הדין, גילוי השוק חמור מגילוי שיער כמו שהאריך בספר בגדי תפארתך (עמ' צט והלאה). ע"ש.
[1] צא ולמד מה שכתב המהרי"ט אלגזי בשו"ת שמחת יו"ט (סימן ג) שאע"פ שקבלנו הוראות מרן היינו דוקא בדבר שנודע לנו בבירור שעמד על עיקר הדין ודעתו הגדולה הכריעה לפסוק כן, אבל בדבר שלא הוברר לנו שעמד בעיקר הדין, כל כהאי גונא אינו מן הראוי לפסוק בפשיטות כהוראות מרן, מאחר שלא הוברר לנו שמרן עמד בעיקר סברא זו. ע"כ. וכן נראה ממרן החיד"א בברכ"י (יו"ד סי' יח בקו"א אות א). ע"ש. והביא דבריהם הרב באתי לגני (עמ' קנט). וע"ש עוד. וא"כ כ"ש בנידו"ד, שהמשנ"ב לא נחית ולא שידד עמקים בנושא זה.
וכעין זה כתב במשנה הלכות (ח"ח סי' קיט, לגבי דין מדיני עירובין) וז"ל: ברם מה שכתב מעכ"ג שרוב הרבנים ובני תורה סוברין שאסור לערב, באמת כי נקודה זו צריך ביאור, ולפענ"ד דבר זה צריך עיון גדול, מהו הנקרא רוב "רבנים" וגם "בני תורה", דלכאורה לענין הלכה הנפ"מ [היא רק] מהרבנים שהם מורי הוראה ובקיאין בהל' עירובין, ולמשל יש כמה רבנים באמעריקא שמעולם לא פתחו הש"ע בהל' עירובין הגם שבקיאין בשאר הלכות. וע"ע בשו"ת רב פעלים (ח"ב חיו"ד סי' כח וסי' לו), ובספרו בא"ח (שנה ראשונה פקודי אות יב). ע"ש. והובאו בבאתי לגני (פכ"ח), וע"ש עוד באורך רב. ואם הדברים אמורים בהלכות עירובין (או מזוזה כהרב פעלים הנז') שיש לפנינו גמרא ערוכה ושו"ע מסודר על הלכות אלו, ואפ"ה כתב המשנ"ה והבא"ח ועוד שאין לסמוך על כל מיני פוסקים, שהרבה מהם לא בקיאים בהלכות אלו, על אחת כמה וכמה שיש לומר כן בהלכות צניעות, שכאמור אין על זה גמרא או שו"ע או רמב"ם מסודר (וסי' עה עוסק בעיקר בדיני ק"ש מול אשתו).
[2] ונראה שר"ל שבשביל שיהיה נחשב שמנהג
המקום להקל צריך שיהיו "כולם" נוהגים לגלותו, אבל אם יש עדיין כאלו שמכסות אותו, הוי כמקומות המכוסים. וכן משמע קצת מלשון הב"ח (סי' עה ס"ב) שכתב לגבי הכף רגל שבמקצת מקומות מותר לגלותו מפני "שהכל" הולכים שם יחף. ע"ש. אך י"ל דרובו ככולו, ואם הרוב נוהגים לגלותו סגי בזה להחשיבו כמקומות המגולים. ולפי"ז בזמנינו שרוב הציבור לא מודע לאיסור זה ולצערינו הולכות כשהשוֹק מכוסה רק בגרביים שהם בצבע הרגל או/גם שקופות, א"כ לכאורה יהיה מותר ללכת עם גרביים בצבע הרגל אם נומר שהשוק הוא החלק העליון [והחלק התחתון תלוי במנהג המקומות]. אך באמת מלשון הגרי"ש אליישיב הנ"ל יותר נראה שגם אם רק אלו שמקפידות בייתר צניעות מכסים את מקום זה אע"פ ש'נשים דידן' (כלשונו) לא מקפידים לכסותו כדבעי, והם הרוב, אפ"ה הוי כמקומות המכוסים, כיון שסו"ס הצנועות מכסות את זה, וההולכת גלוי (או בצבע הרגל) עלולות לגרום להרהור, ורק כש"כולם" (או עכ"פ גם חלק מהצנועות ביותר) מגלות את זה, אז אין הדבר מביא להרהור ומותר לגלותו. וע"ע בהערה הבאה.
[3] וכן יש לחזק סברא זו לפי מה שכתב הצמח צדק (בשער המילואים, שו"ת סי' מה. וכן בחידושיו על ברכות פ"ג מ"ה אות ג) שבעיקרון היתה צריכה לכסות כל גופה [שהרי כל הגוף הוא ערוה (כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' ק"ש הט"ז), ובהכל לכאורה היה אמור להיות שייך בהו "לפני עיור" ועוד איסורים], אלא שפניה ידיה ורגליה התירו מפני דלא סגי בלאו הכי, דלא תוכל לילך אם עיניה יהיו מכוסות. ואע"פ שיכולה לילך עם כיסוי באופן שרק עיניה יהיו מגולות (וכמו שמצינו באמת שממידת הצניעות לילך כך, כמובא בשבת סה. ובפירש"י שם), מ"מ זה ודאי טירחא מילתא (והוי ככפות הרגליים, שמפני החום לא היו הולכים במקומתיהם עם גרביים), וגם שלא יצחקו הגוים עליהם. ע"ש. והביאו בשו"ת להורות נתן (ח"ה סי' צג אות ז). ע"ש. וכן הובא בשו"ת קנה בשם (ח"ג אהע"ז סי' קו). ע"ש. וכ"כ בספר שיחות ערבות (להגר"נ לעווינסקי, תרפ"ד, עמ' מא). ע"ש. מבואר מזה שאין היתר לגלות אלא מה שיש לו הכרח ממש, וקשה לגלותו, כמו פניה, וכן הוא גם הטעם לכפות הרגלים, כי היה חם מאד במקומותיהן והיו רגילים כולם לילך ללא כיסוי לכפות הרגליים מפני החום, וכן הטעם בידיים, משום שצריכות לעשות מלאכתה וכד', כמ"ש בשו"ת להורות נתן שם. וא"כ החלק התחתון של הרגל שאין לו את ההכרח לגלותו ככפות הרגליים, אין היתר גם אם אינו ה"שוק", ואין נידו"ד תלוי בשאלה היכן נמצא מקום השוק. [אלא שלפ"ז לכאו' קשה מדוע אמרו (ברכות כד.) "שוק באשה ערוה" ולא גם החלק שמתחתיו. וצ"ל דנקט "שוק" משום דסבירא להו לשיטה זו, שהשוק אסור אפילו בפחות מטפח, וזה מה שנתחדש בשוק באשה ערוה, שאסור אפילו בפחות מטפח, אמנם זהו דוקא בחלק העליון (שהוא השוק לשיטה זו), אבל בחלק התחתון אין איסור בפחות מטפח, אבל טפח אסור. וק"ל. וכ"כ בס' דברי יעקב (ברכות, עמ' קפז ריש טור ב). אבל הרבה אחרונים כתבו שאין חילוק וגם החלק התחתון אסור לקרוא כנגדו דוקא בטפח, וכן מוכח ברשב"א (ברכות כד.) ובב"י (סי' עה). ולכן נ"ל שאדרבה מכאן גופא עוד הוכחה שהשוק הוא החלק התחתון, ועליו אמרו "שוק באשה ערוה", שהרי גם בו אין הכרח לגלותו, ואין סיבה להתירו]. ואין לומר שאף על החלק התחתון שייך לומר שכל כך קשה לכסותו מחמת החום וכד' ולא סגי בגילוי כפות הרגליים, זה אינו, שהרי מזה שלובשות גרביים בצבע הרגל, זה עצמו מראה שלא חם להן, דאטו הגרביים כשהם ב"צבע רגל" עושה שלא יהיה להם חם כמו בלי גרביים... (ועוד שמהגברים שלובשים גרביים מוכח שאין זה קשה כ"כ לילך עם כיסוי לרגליים), ואין הם רוצות כאן אלא פריצותא, וודאי דחיובא רמיא יהיה עלייהו ללבוש גרביים בצבע שחור ולא בשום פנים בצבע הרגל.
ובגוף דברי הצמח צדק הנ"ל אין להקשות דמה שייך להתיר לגלות פניה ידיה ורגליה בגלל שאי אפשר אחרת וזה מוכרח וקשה וכו', וכי בשביל קושי נתיר איסור. דלק"מ, דהמדייק בלשונו יראה נכוחה שכוונתו שבגלל שאי אפשר לכסות מקומות אלו, א"כ אין הגילוי בא מחמת פריצות וכד' אלא מחמת הכרח ואין זה מביא להרהור, משא"כ אם אין סיבה חזקה שמכרחת לגלות, על כרחך אין זה אלא מדרך פריצות, ומביא להרהור. וק"ל. ובזה נדחה קושיות הרב באתי לגני (פ"ד) על הצמח צדק הנז'. ע"ש. [ולכן מה שמוכרח מצד הסמינר או החברה אינו נחשב הכרח, שהרי זה עצמו מה שהם אומרים לגלות אין להם הכרח אמיתי אלא הוא רק מצד "כבוד האשה" או כל מיני סיסמאות שגויות, וא"כ אדרבה זה עניין של גילוי כדי להראות ולהתייפות, והוי דרך פריצות ומביא להרהור].
אלא שבעצם יסוד הצמח צדק ק"ק דמפשטות לשון שאר הפוסקים שהתירו פניה ידיה ורגליה,
משמע שההיתר הוא מצד עצם הרגילות ולא מצד שזה הכרח ואינו מדרך פריצות (ראה לשונות הרשב"א ברכות כד. והפרישה סי' עה סק"א, והחיי אדם כלל ד ס"ב, והעבודת היום סי' עה ס"א, ועוד). אלא דמ"מ מאי דמהני הרגילות הוא דוקא לפניה ידיה ורגליה, אבל לשאר חלקי גופה דמביאים הרהור טפי, לא מכהני רגילות, וכמ"ש העבודת היום הנ"ל וכ"כ החיי אדם (כלל ד ס"ב) והמשנ"ב (סי' עה סק"ב) והחזו"א (או"ח סי' טז סק"ח), ובשו"ת חלק לוי (או"ח סי' לו), ועוד. ועיין גם בשו"ת מספר הסופר (סי' ו). וע"ע במה שכתבנו להלן (בפנים ד"ה והנה אין לומר) בס"ד.
[4] והיינו דמאיזה טעם שלא יהיה, סו"ס היום זה גורם להרהור ונפל ההיתר של 'רגל' הבנוי ע"ז שלא מביא להרהור וכנ"ל. ובאמת שאפשר לומר בזה טעמים, אולי מטעם שצריך ש"כל" בני העיר ילכו כך, ולא סגי בחלק או רוב [ועיין במה שכתבנו לעיל בפנים (ד"ה ועוד דגם אם בכ"ז, ובהערה שם)]. או שבזמנינו שכח היצה"ר גבר, מביא אותנו להרהור אף במצב שרגילות לילך כן. או שכיון שאין בזה מנהג קבוע, זאת הולכת קצת מעל הברך רח"ל וזאת הולכת מעט אחרי הברך וזאת הולכת אמצע וזאת הולכת עד הקרסול וכו', לכן זה מביא הרהור ואין שייך לומר בזה "רגילות". ומ"מ מאיזה טעם שלא יהיה סו"ס יש בזה הרהור וגם למשנ"ב זה יהיה אסור, וכאמור.
[5] והאומר שאין זה מביא הרהורים, צ"ל אחד מן
השתיים, או שלא ראה נשים מעולם ולא יודע המציאות בשטח, או שמרוב שלא נזהר בשמירת העינים אלא עיניו פקוחות על כל בני האדם אשר מסביבו, ממילא לא רואה איזה איסור מיוחד יש בזה, ובטל אצלו פס ההבדלה בין "קדושה" ל"טומאה", וכעין מה שכתב בספר זהב לבושה (סוף עמ' תיט) לגבי פאה נכרית. ובמילים אחרות אמר הגר"א ארבל שליט"א: או שהוא מלאך ה' או שהוא מלאך חבלה...
[6] ובספר שמחתי בישועתך (ח"ב סי' רעט) כתב: ואותו הדבר בצבע הגרביים, חששו שאם ילבשו שחור שלא בעובי המספיק אז יהיה ניכר צבע הרגל (ראה להלן ד"ה ומעוד טעם), ולכן יש שאמרו שעדיף חום כהה, אך לפע"ד אם לא היו משנים אלא היו משאירים את השחור ומגלים דעת תורה שצריך עבה, לא היו מגיעים לצבע הרגל ושקוף וכו'. ע"ש. ומ"מ אין לנו יכולת לגזור מדעתנו לאסור זאת בהחלט אם מעיקר הדין צבע חום כהה מאד היה מותר, ומה שכתבו בספר בגדי תפארתך (עמ' קלב) על פי הרבה פוסקים שאסור להתיר לכתחילה דבר שעלול לגרום קולא בשאר דברים, ע"ש, הנה כל זה דוקא כשבאים לדון אם יש להתיר מעיקרא, שאז ודאי שאין להתיר אף דבר שהוא מותר מן הדין אם הדבר עלול לגרום לפירצה וכד', אבל אם כבר נפרצה הפירצה ואין אנו באים אלא להציל את מה שיש, ודאי שקודם כל את מה שמותר נתיר, כדי שיותר יתקבל בעיני ההמון [ואולי אח"כ באיזה שלב יש לאסור גם את זה כדי שלא יחזרו לקלקולם שוב], וגדולה מזו מבואר במס' סוטה (מח.) ובפירש"י שם (ד"ה לבטולי) שאם יש שני דברים ששניהם אסורים לגמרי, שנפרצו רח"ל, ולא ישמעו לנו לבטל את שניהם, יש לנו לבטל קודם כל את הדבר החמור יותר, ולא את שניהם יחד (ובהמשך כמובן לנסות לבטל גם את הדבר השני הפחות חמור). וכ"ש כאן שאפשר שהגרביים בצבע חום כהה מאד אינם אסורים לגמרי, שודאי שנבטל רק את האלו שמזכירים לצבע רגל. וע"ע בטהרת הבית (ח"ב עמ' תט בסופו, ובנד"מ הוא בסוף עמ' תכז), ובשו"ת יבי"א (ח"ה יו"ד סי' יז סוף אות ב, וח"א או"ח סי' טז אות א). אך מ"מ נראה שמטעמים אחרים אין להתיר גם חום כהה מאד (דהיינו מהטעמים שכתבתי למעלה). ובעצם הדבר שצבע השחור הוא המשובח לעניין צניעות, כן מבואר בש"ך (יו"ד סי' קעח סק"ג) בשם מהרי"ק. וע"ע בבגדי תפארתך (עמ' קכט) שכתבו עוד מקורות לכך.
[7] ועיין בספר מעשה איש (ח"ז עמ' קי) שהחזו"א אמר "מוטב שתלבשנה גרביים ישנות ובלויות אבל אטומות, ולא גרביים המחטיאות את הרבים".
זה נראה שכבודו חושד במכתבים שאולי הם מזוייפים וכד', אבל על מכתב לרב גולדברג אימתתי את זה עם בנו של הרב גולדברג שאמר לי לתומו שהוא זוכר את זה עוד מזמנו. וכן את המכתב האחרון אימתתי את זה עם ר' צבי חקק. (שאר המכתבים ג"כ לא נראים מזוייפים).במכתבים פרטיים שהתגלו במפתיע ובאופן מחשיד רק לאחר מותו, התברר שחזר בו
כל התירוצים הם לרווחא דמילתא, במכתבים מפורש הוא כותב לאדם מפורש שחוזר בו, אטו הוא לא התכוין "באמת" שכך הדין? זה מספיק, גם אם יש קושיא למה לא דיבר על זה וכו', לא צריכים תירוצים, והם רק לרווחא דמילתא לשבר את האוזן ולתת השערות מה היה מאחורי הקלעים, וכאמור. ועל כגון דא יש להליץ את דברי הרא"ש (פ"ג דמו"ק סי' כח) שאין להעמיד דין אפילו לחומרא, מכח קושיא, דשמא יש תירוץ לקושיא ונתרועע היסוד ונפל הבנין. ע"ש. וכ"ש הכא שאם ניזיל בתר הקושיא יהיה הדבר לקולא.וכל התירוצים הבל)
מעולם לא שמענו ולא מצינו טענה כזו, בו בזמן שכך ההלכה.כי לא רצה לפסוק הלכה נגד מנהג רוב ככל הציבור החרדי
אני מכיר את הסוגיא, יש לי תשובה בכת"י באורך על זה, ואין הדברים מוכרחים בראשונים הנ"ל, ואולי אעלה אותה כאן בהמשך כאשר תהיה מסודרת וערוכה היטב, ועכ"פ יש לציין מה שכתבתי בקונטרס (המצורף לעיל) בזה"ל:ואליבא דאמת יעויין בראשונים בגמ' ברכות (כ"ד) ששוק באשה ערוה תלוי במנהג, כן מפורש בספר האגודה (מסכת ברכות פרק ג' סי' ע"ג) וכן משמע מתוס' הרא"ש והשטמ"ק, וכן משמע מהראבי"ה והמרדכי, וכן מובא בחזו"א (הלכות ק"ש סי' ט"ז) ששוק קול ושיער אינם ערוה בעצם אלא מדרבנן משום הרהור כשדרך לכסותם, וכן כתב הפר"ח סי' ע"ג, והאדמו"ר ממודז'יץ הוכיח זאת גם מהגמ' ב"ב נ"ז ומו"ק י"ח, וכן כתב הגר"י עבאדי בשו"ת אור יצחק ח"ב או"ח סי' ל' והוכיח כן מהראשונים הנ"ל.
ועכ"פ גם אם נמצא ראיות שדת יהודית יכולה להשתנות, מ"מ הרי זה יהיה בגלל שמחמת שרגילים בזה אין הדבר מביא להרהור, וא"כ השתא שעינינו הרואות שזה כן מביא להרהור, וא"א להכחיש את המוחש[1], ממילא על כרחינו לא לסמוך על זה שהשתנה המנהג, מאיזה טעם שיהיה (ואפשר מטעם שצריך ש"כל" בני העיר ילכו כך, ולא סגי בחלק או רוב [ועיין בדברינו לעיל ד"ה ועוד דגם, ובהערה שם]. או שבזמנינו שכח היצה"ר גבר, מביא אותנו להרהור אף במצב שהשתנה המנהג. או שכיון שאין בזה מנהג קבוע, זאת הולכת קצת מעל הברך רח"ל וזאת הולכת מעט אחרי הברך וזאת הולכת אמצע וזאת הולכת עד הקרסול וכו', לכן זה מביא הרהור ואין שייך לומר בזה "רגילות"), ונמצא שממה נפשך אסור ואין לסמוך על המנהג כלל. וזה פשוט[2]. [תדע, דאטו אם יהיה רגילות לילך כאשר רוב גופן מגולה, יהיה הדבר מותר, ישתקע הדבר ולא יאמר, והטעם לזה משום דסו"ס מביא הרהור על אף שרגילים בכך, וא"כ בזמנינו שגם גילוי השוק מביא הרהור על אף שהרבה רגילות בזה, (מאיזה טעם שיהיה וכנ"ל), א"כ שוב נפל יסוד ההיתר, ולא יועיל הרגילות כלום].
וע"ע בשבילי דוד (סי' עה סוס"ק ה) שאף דס"ל דמהני רגילות לעניין קר"ש כנגד שיער גלוי כשהדרך לגלותו כהערוך השלחן [אלא שנראה דהאידנא דגם זה מביא הרהור, אדויי יודה דאסור גם בזה וכנ"ל], מ"מ כתב שכל זה דוקא לעניין לקרוא ק"ש כנגד, אבל לעניין לילך כך, אפילו שהורגלו בכך בעוה"ר, אסור, משום דת יהודית, שאינו יכול להשתנות לעולם, דעכ"פ לא גרע משארי מנהגים שנתפשטו בכל תפוצות ישראל מזמן המשנה (א.ה. עי' בספר הנפלא לבוש מלכות עמ' 162 והלאה, שהאריך טובא להביא הרבה מקורות מחז"ל שכך היה מנהגם מזמן חז"ל ועד פרוץ ההשכלה. וע"ע בבגדי תפארתך פ"א ופ"ב) אשר א"א לבטלם ע"י המתפרצים נגד המנהג בעוה"ר. עכ"ל. ע"ש. ובאמת שכדבריו כבר מבואר כן בשו"ת הריב"ש (סי' שצט) שכתב שאפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנהגו כן מעצמם, אף הבנים חייבים לנהוג באותו גדר וכו'. וכך כתבו עוד פוסקים רבים [עי' בספר לבוש מלכות (עמ' 159 ובהערה שם), ובס' בגדי תפארתך (עמ' קלא, ובהערה שם). ויש להוסיף על דבריהם שכ"כ באריכות רבה מהרי"נ בורלא בשו"ת וישב יוסף (יו"ד סימנים א,ב,ג). ע"ש]. ומ"מ נראה דגם בלא טעם זה אסור, מכיון שסו"ס בימינו עינינו הרואות שזה מביא הרהור אף שרגילים בכך, וכנ"ל, אך עכ"פ אית לן הכא טעם נוסף מדוע לא שייך להתיר מצד שהורגלו. וע"ע בבגדי תפארתך (בחלק ה'הליכות עולם', פרק ז, עמ' קלא והלאה) שהאריך בעוד כמה טעמים מדוע יש חיוב ללכת בחצאית ארוכה עד הקרסול דוקא. עש"ב. וכן ראה בספר לבוש מלכות (עמ' 159) עוד בזה.
[1] וכמו שרבים וטובים מעידים, שגם הגרביים השחורות האטומות, אם אינם מכוסים בחצאית או שמלה, הדבר מביא להם להרהור. וכ"ש הגרביים הדומים לצבע עור גורמים להרהורים, וכמו שהבאנו לעיל מספר שמחתי בישועתך (ח"ב עמ' רעט, ובמהדורה אחרת הוא בעמ' רפא) שכתב: "ובהיותי עוסק ב"ה עם בחורים רבים, נוכחתי בבירור שגרבי הסמינרים וכדו' הם גורמים בפועל מכשולות גמורים, וקבלתי כמה מכתבים כבר בנושא זה, שהעניין מקשה עליהם מאד בקדושה, וכואב להם". עכ"ל. וכן בספר "צניעות" (עמ' 95) כתב שהיו לו שיחות עם בחורים ואברכים, שמאחורי הקלעים מודים על האמת, שהם נכשלים בהסתכלות על רגלי הבנות והנשים. ע"ש. גם בספר הלבוש כהלכתו (פכ"א ה"ח בהערה) כתב דהמכשולות הנגרמים מהן (מהגרביים צבע הרגל) עצומים מאוד (עדות גדולי הדור ורבים וטובים). ע"ש. ואידך זיל גמור.
ועיין בשו"ת חת"ס (ח"ה סי' קצ) שכתב: "פשיטא שכל המצוות נדחות מפני חטא הרהור עבירה". והעתיק דבריו גם בשו"ת פרחי כהונה (לרבי מסעוד הכהן, או"ח סי' כט), ובשו"ת צי"א (ח"ז סי' כח אות ג), ועוד. וע"ע במה שכתב וציין בזה הרה"ג שמואל הכהן נר"ו בספרו בנין שמואל (עמ' קפה-קפו). ע"ש.
[2] ושו"ר שכיו"ב מבואר בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' מג), שאחר שהביא את הערוך השלחן (סי' עה) שסובר שמהני הרגילות, שאם הולכות פרועות ראש ליכא הרהור ושרי לקרוא כנגד, דלא תליא בחיוב הכיסוי (שחייבת גם כולם הולכות פרועות ראש) אלא "תלוי רק במציאות". ע"ש. וא"כ כיון דהשתא המציאות שהחצאיות הקצרות מביאור הרהור (וכנ"ל בהערה הקודמת), אין מקום להקל בזה. [וכיו"ב תידוק ממה שכתב האג"מ שם אח"כ, שאף שהביא דברי הערוך השלחן לגבי השערות, מ"מ המשיך וכתב שלגבי גילוי בשר לא מהני הך מילתא, ואף אם איכא רגילות לגלות אסור. ע"ש. ולכאורה מבחינה הלכתית אין סיבה לחלק ביניהם (דהרי אם הורגלו בכך וליכא הרהור אין איסור לא בשיער ולא בבשר), אלא שכתב לחלק ביניהם משום שלגבי בשר הרגיש בחושו דאף שרגילים בכך עדיין מביא הרהור, ולגבי שיער לא. ולכן אף אם תמצא פוסקים שגם לגבי גילוי בשר מהני רגילות, מ"מ כיון שבפועל האידנא זה מביא הרהור (מאיזה סיבה שיהיה וכנ"ל), אין מקום להקל בזה, כאמור (ואף שיש מקום קצת לדחות ראיה זו, די"ל דשאני בשר דליכא דעת הרמב"ם להקל לקרוא כנגדו, משא"כ שיער וכמ"ש שם בריש דבריו. אך מ"מ מזה דסו"ס לא כתב להקל מטעם זה שכיון שלא מביא הרהור אין איסור, ש"מ דהרגיש בחושו שזה כן מביא הרהור].
אמת, כמפורש שם לפני כן: "ולכאורה בזמנינו שנהגו שלא לילך יחפים, יש להחמיר בכפות הרגלים מגולות", ועל זה הביא את התשובה כת"י הנ"ל שלכתחילה נכון לשים גרבים והמיקלות יש להם ע"מ לסמוך. אבל מעל כפות הרגלים שהוא השוק, חובה ללבוש גרביים (וסגי בהו למשנתו הראשונה קודם שחזר בו).שם מדובר עם מי שהולכת עם חצאית ארוכה מאוד שהחצאית מכסה את כל השוק.
כבר כתבתי שלא שייך ללמוד מנשות רבנים. וכנ"ל מפי ספרים ומפי סופרים. ואי"צ לכפול.ואמר, האם ראית מי שנוהגת כך? אולי רק מעטים עושות כך... וגם שאל את ידידו רבי יצחק דניאל שליט"א, האם נשותיהם של גדולי הדור הקודם נהגו כך? והשיב לו באופן החלטי שלא נהגו כך
לא שייך כאן מוטב שלא יהיו שוגגין וכן מצוה לומר דבר הנשמע וכו', וכדהארכתי בקונטרס, ולצורך העניין אעתיק כאן לשוני:שאיך אפשר לפסוק הלכה כך כאשר רוב ככל הציבור לא נוהג כן, וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כן יש מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וכו',
שלא שייך כאן "מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידים"
ויש כאלו שטוענים ש"מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין" (שבת קמח:, ביצה ל., ב"ב ס:), וכן "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך יש מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה:). אך באמת זה אינו שייך כאן, דכל מאי דאמרינן הכי היינו דוקא כשהדבר ידוע לנו בודאי שלא יקבלו, אבל בספק שמא יקבלו צריכים למחות בידם. וכמו שכתבו התוס' בשבת (נה. ד"ה ואע"ג) ובע"ז (ד.) ובב"ב (ס:), והרי"ף והרא"ש (רפ"ד דביצה, ל.), ועוד ראשונים. וכ"פ המשנ"ב (סי' תרח סק"ג). וע"ע בספר הנפלא ירון ושמח (פ"ג הערה 45) שהאריך בזה [ושם כתב שעכ"פ במשער שלא יקבלו אע"פ שלא "ברור" לו שלא יקבלו, אמרי' מוטב שיהיו שוגגין. ע"ש]. והכא שמא יהיו כאלו שיקבלו.
ואע"פ שחלק ודאי לא יקבלו, מ"מ כיון שחלק כן יקבלו (ואפילו רק אחד), לא אמרינן בכה"ג מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, וכמו שכתב רבינו יהונתן מלוניל (ב"מ לא.), וז"ל: "כך מצוה שלא לומר לאדם דבר שאינו נשמע", כלומר שיודע בודאי שלא יהיה נשמע אפילו "לאחד מהם", כדאמרינן (ביצה ל.) מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, אבל אם "עולה בדעתן" "שאחד מהן" ישמע למוסרו, אינו רשאי להעלים עיניו מלייסר את הרבים להוציא יקר אחד מזולל. עכ"ל. וכ"כ החמדת ימים (ח"א שער השבת פט"ו, עמ' שא בנד"מ), וז"ל: ואף אם הכלל לא יקבלו, שמא המיעוט יקבלו ממנו, ואף אם יהיה "איש אחד" שיקבל ממנו המוסר, דבר גדול פעל ועשה, ועליו נאמר (ירמיהו פט"ו פס' יט) "אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה". עכ"ל. וכ"כ הרה"ג ר' אברהם סופר בספר הערות והערות (ירושלים תשל"ו) בתשובה לבעל גידולי טהרה (סי' א) [הו"ד במאור ישראל ח"ב עמ' שה], שאם יש "ספק" שמא "אחד" מהשומעים יחזור למוטב, ודאי שצריך להוכיח אותם בכלל [בכלליות], להציל את האחד מן השומעים. ע"כ. וכן נראה משו"ת איתן אריה (סי' עד). ע"ש. וכיו"ב כתב הגר"א פלאג'י בספרו אברהם אזכור (ח"ב, מערכת המ"ם אות מ, דף כט ע"ד), וז"ל: דיין היושב על כסא ההוראה אפילו שיודע שלא יקבלו, על ספק המיעוט שיקבלו חיובא רמיא ליה להוכיח. ע"ש. וכ"כ הגר"א ענתבי בספרו אהל ישרים (דף לג סוע"א, ובנד"מ עמ' נח): ואל יאמר הדורש המוכיח מה איכפת לי בדרשה, שהרבה פעמים דרשתי ולא הועיל, ועל חנם אני טורח ואדרבה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, אף אתה אמור לו אי מהא לא ארייא דכיון שדורש ברבים לא ימנע מאיזה "אחד מהשומעים" שיכנסו הדברים באזנו ומתעורר לשוב ולמחר ולמחרתו באיזה זמן יעלה על לב אחד רשע לשוב, ובכל דרשה שדורש "אם ירויח בשובו לאיש אחד" דוקא די, וכמה שכרו מרובה שקיים נפש אחת מישראל, דהוי כאלו קיים עולם מלא וכו'. ע"ש. וכ"כ המילי דחסידותא (על ספר חסידים סי' א), וז"ל: וגם לשון הנבואה מורה שאין מבחינים בכך אחר רוב, וגם [-אלא גם] אם יש לתלות שלא ישמע רק אחד, מוטל להדפיס לאפרושי מאיסורא. וכו'. וגם אם "רק אחד" "ספק" אם ישמע, מוטל להודיע בדפוס כנ"ל אם אי אפשר שיודיע בעל פה או שרק ע"י דפוס יש ספק שאולי ישמע. עכ"ל. וכן מבואר בדברי הרב תעלומות חכמה (קהלת יא א), וז"ל: כי אי אפשר שלא יכנס בו איזה דבר באיש אחד ברוב ימים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות [ח"ד סי' עב, והו"ד בס' דבר ה' (עמ' קסג), ובס' זהב לבושה (עמ' תיב). ע"ש], וז"ל: דכל זמן שלא ברור ליה (אם ישמעו לתוכחתו או לא) מחויב לעשות הכל, ואפילו חושב רק שיציל אדם אחד, כבר מחוייב בדבר. עכ"ל. וע"ע בדבריו שהובאו בספר משבצות זהב לבושה (עמ' קנב), דאחרי מה שכתב שם דלא אמרינן כלל זה דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין אלא בכה"ג שבוודאי לא ישמעו, אבל בספק מחוייב למחות, וכנ"ל, הוסיף: דבמקום אמירת או הדפסת תוכחה לרבים, גם אם כל הציבור שוגגים חייבים להדפיס או לומר את התוכחה, שמתוך רבים ודאי יהיו כאלה שישמעו ויקבלו, וכמ"ש המג"א (סי' רסג ס"ק ל) בשם ספר חסידים (סי' רסב), וכפי שביאר דבריו הרב מחצית השקל שם [וכ"פ הכנה"ג והביאו הכה"ח (או"ח סי' תרח ס"ק יב)]. וכ"כ בשו"ת שער שמעון אחד (סי' מט, עמ' קצח), עי"ש שציטט מכתב שהשיב לו הגר"ע יוסף זצוק"ל (מתאריך ט"ז אייר תשכ"ו), דבודאי שמצוה רבה להוסיף ולהוכיח כל שיש תקוה "שאחד מן השומעים" יחזור למוטב. וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת מקוה המים (ח"ה סוף עמ' יב). וכן כתב הגר"י זילברשטיין (הו"ד בקובץ ווי העמודים וחשוקיהם, קובץ מב, עמ' סח), שאם יש ספק שאולי אחד ינצל מעבירה, שוב לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים. ע"ש. [וע"ע בספר אחותי כלה סוף עמ' שי].
ועוד, דהכא ע"י ההוכחה ישמעו גם הנשים האחרות השארית הנמצאה לפליטה המתנהגות בצניעות וימשיכו בצניעותם, ולא ינהגו כאותן נשים הלובשות גרביים בצבע רגל וכן חצאיות קצרות, דבכה"ג לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים וכו', וכמו שכתב כיו"ב התשב"ץ בתשובה (ח"ב סי' מז), דמאי דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, היינו דוקא כשכולם שוגגים, אבל בדבר ש[רק] מיעוטן שוגגין [והשאר לא עוברים על האיסור] מצוה למחות בידן, כדי להזהיר אחרים שלא יבואו לידי מכשול, דברייתא ילפי מקלקלתא ולא מתקנתא. עכ"ל [ויש להסביר כוונתו שכאשר חלק מהציבור לא עוברים על האיסור, כן יש למחות בציבור (ולא אמרינן מוטב וכו'), כדי להודיע לאחרים שלא עוברים על האיסור, שלא ללמוד מהעוברים על האיסור, א"נ כוונתו כדי שלא ילמדו האחרים ממה שלא מוחים בעוברים על האיסור]. (איברא דלפי מה שכתב השעה"צ (סי' תרח סק"ג) לבאר כוונת הרשב"ץ דהיינו דוקא כשהמיעוט שוגגין, אז אמרינן שכדי שהרוב לא ילמד מהמועט, יש להוכיח ולא אמרינן מוטב שיהו שוגגין וכו', אבל כשהרוב שוגג, ורק מיעוט לא נכשלים בזה, אמרינן שפיר מוטב שיהיו שוגגין וכו'. ע"ש. [ולפי דבריו מה שכתב התשב"ץ בתחילת דבריו שהוא דוקא כש"כולם" שוגגים, לאו דוקא הוא, אלא הכוונה רובם]. לפי זה בנידו"ד שלצערינו הרוב נכשלים בזה, לא שייך טעם זה. אלא שמ"מ משאר טעמים שהוזכרו כאן, אין לומר מוטב שיהו שוגגין).
וכיו"ב כתב בשו"ת טוטו"ד תליתאה (ח"ב סי' ז) דלא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים אלא כשהדבר אינו מפורסם ואין חשש דנפיק מיניה חורבא שילמדו אחרים לעשות כן, והחשש רק לגבי העושים, דוקא בזה שייך לומר מוטב שיהיו שוגגים, אבל היכא שהדבר מפורסם, ואם יראו שת"ח שותקים יאמרו ש"מ דניחא להו וילמדו לעשות כן, בזה חייבים למחות וכו'. ע"ש. [וכ"ה בהגהות חכמת שלמה על או"ח סי' תרח]. וכן דייק בשו"ת פני יצחק (ח"ה סי' א, דף ג סע"א) מדברי הרמב"ם. א"כ ה"ה בנדו"ד דלא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין. וכ"כ מרן הגר"ע יוסף זיע"א בשו"ת יבי"א (ח"ה אהע"ז סי' ה במילואים, בנד"מ הערה 9) ובמאור ישראל (ביצה ל. ד"ה מוטב, והובא בילקו"י שבת א כרך ג סוף עמ' קיז). וע"ש עוד, שכל דבריו שם שייכים גם לנידו"ד.
ועוד טעם מדוע אין לומר בנידוננו מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים, נראה לומר ע"פ מה שכתב מהר"י טייב בערך השלחן (או"ח סי' שיח ס"א סק"ג), שהאריך להוכיח דהאומר מותר שוגג הוא. ע"ש. וע"ע בדבריו בסי' רנג (סק"א). וכן ראה להט"ז (יו"ד סי' צט סק"ט) שגם כתב כן, והו"ד במג"א (סי' קד סק"ו). ע"ש. וא"כ בנידוננו הרי מסתבר שגם אלו שלא ישמעו לנו בכל הכתוב כאן, אין זה בגלל שיקבלו שהדבר אסור ויהיו מזידים לעבור על כך, אלא בגלל שעדיין יהיה בפיהם אמתלאות שונות למה זה מותר, כי יש כאלו רבנים שמתירים, ועוד כל מיני טענות שונות ומשונות של היצר, ולפי האמור שהאומר מותר הוי שוגג, גם הם לא יחשבו למזידים, וא"כ לא שייך לומר מוטב שיהיו שוגגים "ולא מזידים", שהרי כאמור גם אחרי שיקראו את הכתוב כאן יחשבו עדיין לשוגגים אף אם ימשיכו בטעותם.
ומלבד כל זה כבר כתב השיטה מקובצת (ביצה ל.), וז"ל: והעיד הריטב"א בשם רב גדול מהאשכנזים, ומטי בה בשם המהר"ם מרוטנבורג, שלא אמרו מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידים, אלא בדורותם, אבל בדורינו שמקלין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה ואפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להו דלא לעברו כלל, ושכן הוא במדרש ירושלמי. והדבר נ"ל נכון. עכ"ל. וראה בהערה בביאור דבריו[1].
[1] לכאורה יש להבין דברי הריטב"א הנז', דהרי אם יש בכוחינו לקונסם ולהענישם עד דפרשי, מדוע אמרו: מוטב שיהיו שוגגים "ולא יהיו מזידים", הרי אם נקנוס ונעניש, כן יפרשו ויחזרו למוטב וכאמור. ומדוע רק בדורינו שמקלין בהרבה דברים קנסינן וענשינן עד דפרשי ואילו בדורם לא. ומצאתי למהר"ם בולה בספרו חיי עולם (דרוש ב' לפרשת וישלח, דף נח טור ב) שביאר דאע"ג דבידינו להענישם ולהפרישם מ"מ כשהם שוגגים אי אפשר להענישם עכשיו על מה שעשו, כיון שלא עשו אלא בשוגג, ואי אפשר למחות בהם אלא בדברים בלבד להודיע להם דאיסורא עבדי ולהתרות בהם שלא יעשו פעם אחרת, וכיון דברור לן דלא מקבלי בדברים ויבואו לעשות במזיד, משו"ה אמרינן הנח להו דמוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין, דמה בידינו לעשות כיון דלפי שורת הדין אינם ראויים עכשיו לעונש כיון שהם שוגגים ולא נוכל למחות אלא בדברים בלבד, וכיון דלא מהני בהו מחאה זו משום הכי שבקינן להו דמוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים. אמנם כל זה בדורותם שלא היו מקלים בשאר דברים, לכן לא עשו אלא מה שהוא מן הדין, משא"כ בדורינו שמקילין בהרבה דברים, חייבים אנו למחות ולהעניש אע"פ שכרגע הם שוגגים. עכת"ד. ע"ש.
אלא שלכאורה כל זה שייך דוקא אם אכן מחינן וקנסינן להו באופן שבאמת לבסוף ישמעו לן [ובכה"ג לא אמרינן מוטב וכו' כמ"ש התוס' ועוד ראשונים הנ"ל שאפילו ב"ספק" אם ישמעו לנו, יש להוכיח, ולכן כאן אף שבסתמא לא ישמעו לנו מ"מ מחינן וקנסינן עד שישמעו לנו, ובכה"ג ודאי שיש להוכיח ולקנוס, ואע"פ שכרגע הם רק שוגגים מ"מ כיון שמקילין בהרבה דברים שפיר דמי לעשות כן וכנז' לעיל מהמר"ם בולה], אך בדורינו שאין בכוחינו לקנוס וכד', א"כ לא שייך טעם זה, והדרינן לכללא דאם ודאי שלא ישמעו אין להוכיח, ואם יש ספק, יש להוכיח. וכמו שכתב בספר הנפלא ירון ושמח (עמ' פא), והביא כן גם בשם הכתב סופר (חאו"ח סי' נז), שהכל לפי הזמן והמקום. ע"ש. וכ"כ הכה"ח (סי' תרח אות ט). אך שו"ר בשו"ת פני יצחק אבולעפיא (ח"ה או"ח סי' א, בנד"מ עמ' י) שנראה שהרגיש בזה, וכתב, וז"ל: והגם דבזמן הזה אין ידינו תקיפה למחות בידם ולקונסם ולהכריחם לחזור בהם למוטב, מ"מ חיובא רמי עלן לגעור בהם ולקיים בהם מה ששורת הדין שלנו נותנת לצד הפחות, וזה ודאי בידינו גם עכשיו בזה"ז ג"כ בלי ספק, וזה פשוט וברור לכל יודעי דת ודין ויודע ספר. עכ"ל. ונראה דכוונתו דאע"פ שלא נוכל לחייבם על ידי קנס והכרח, מ"מ אם לא נמחה כפי יכולתינו ימשיכו ויעשו ככל העולה על רוחם להקל בעוד דברים, משא"כ בזמנם שהיו גדורים במעשיהם טפי. ובהכי אתי שפיר. וק"ל. [וע"ע לגאון עוזינו החיד"א בספרו שם הגדולים (ח"ב דף ו ע"ב, ובנדפס בווארשא הוא בדף יא ע"ד), והו"ד בשד"ח (כללים, מערכת מ"ם כלל ט). ודו"ק].
וכן הביאו את דברי השיטה מקובצת הנ"ל להלכה החיד"א במחזיק ברכה (או"ח סי' תרח סק"ב), היד מלאכי (כללי הדינים אות תלד), המחצית השקל (או"ח סי' תרח סק"ג), השדי חמד (אסיפת דינים, מערכת ה"א, סי' ב אות ה), הגר"מ סתהון בספר כנסיה לשם שמים (סוף פ"י), שו"ת שארית יוסף (ידיד, ח"ב עמ' כב).
והנה בשו"ע (סי' תרח) ובחונים עליו הביאו דינא דמוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים, ולכאורה מזה מוכח דלא סבירא להו כהריטב"א הנ"ל. וכן העיר מהר"א הכהן מסאלוניקי בספרו טהרת המים (דף לה ע"ג). ע"ש. אלא שהמהר"י אבולעפיא בשו"ת פני יצחק הנ"ל דחה דבריו, וכתב בזה"ל: אחרי המחילה רבה אין מקום לדבריו ז"ל כלל, כיון דבזמן כל הפוסקים הבאים על השלחן והבאים אחריהם שציין הוא ז"ל עדיין לא נדפסה שטמ"ק על ביצה כלל, ולא נתגלו להם דברי הריטב"א הנ"ל כידוע, א"כ הא ודאי דאמרינן בפשיטות דאילו הוה שמיע להו לכל הפוסקים הנז' דברי הריב"א הנ"ל ודאי דהוי הדרו בהו והוו דיינו כוונתיה וכטעמיה באין ספק כלל וכו'. ע"ש. ברם כל זה שייך דוקא כלפי השו"ע והחונים עליו, דעלייהו י"ל דאילו ראו חד מקמאי הלא הוא הריטב"א הנ"ל, הוו הדרו בהו, אך על הראשונים שהביאו דין זה לא שייך לומר שאילו ראו דבריו היו חוזרים בהם, דמאי חזית. וכן ראיתי להגר"א חזן (בנו של החקרי לב, סי' לז סוף אות י) שכתב על עדות הריטב"א הנז', וז"ל: אכן רואה אנכי דאין עדות זה מועיל לנו אחר דראינו דהרא"ש (כלל ב סי' א) ורבותיו והטור (יו"ד סי' רצג) והשו"ע (שם סעיף ג) פסקו כן דגם בזמן הזה אמרינן "מוטב וכו'" אפילו בדברי תורה, והרי הר"מ מרוטנבורג רבו של הרא"ש והרא"ש העיד בתשובה הנזכרת בשם רבותיו שלא למחות מטעם זה, וכן הרב תרומת הדשן (סי' קצא) דעתו כן, [לכן] אנו אין לנו אלא דעת זה (לומר מוטב וכו' גם האידנא). והתימה להרב מחזיק ברכה ז"ל דלא נרגש מכל זה והביא דברי השיטה מקובצת כמשנה סתמית. עכ"ל. וכן העיר מדנפשיה הרה"ג דקל כהן בשו"ת אלישיב הכהן ח"ב (סי' מח, עמ' שיט). ע"ש. מיהו אפשר קצת ליישב לפי מה שכתבתי לעיל בתוך התשובה (ד"ה ועוד דכל). ודו"ק. ועכ"פ ודאי דדברי הריטב"א הנ"ל חזו לאיצטרופי עם שאר הסברות הנ"ל דלא אמרינן בנידו"ד מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים.
וע"ע בשו"ת חקקי לב (ח"א חיו"ד סי' מג, דף עא ע"א), שכתב וז"ל: ולא אמרינן בכה"ג מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין, כיון דעכ"פ ע"פ הוראת חכם נהגו בדבר היתר, [ולכן] אומרים להם שחכם זה לא יפה הורה וכייפינן ליה לחזור למנהג הראשון. ע"ש. וא"כ לכאורה ה"ה בנדו"ד, שהרבה נתלים בדברי מרן הגר"ע יוסף ביבי"א שלא הצריך אלא גרביים (שחורות ואטומות) לחלק התחתון של הרגל. וא"כ ודאי דכשאיהו גופיה כותב שחוזר בו ממה שכתב ביבי"א (וכמו שנתבאר לעיל באורך וברוחב), לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים.
כלומר שכל מה שאמרו שזה בולט ואסור, היינו דוקא אם זה צר וכו', אבל בגיזרה רחבה כדבעי לא אמרינן דמ"מ כיון דארוכה היא, בולט, דזה אינו.כפי שענו אחרים, אכן זה עונה על מה שהסתפק בו הרב @אהרן כהן
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
כל האריכות יפה, אבל אני לא בדיתי מליבי שתוכל לדחות כלאחר יד, ציטטתי את דברי מו"ר הראש"ל.לא שייך כאן מוטב שלא יהיו שוגגין וכן מצוה לומר דבר הנשמע וכו', וכדהארכתי בקונטרס, ולצורך העניין אעתיק כאן לשוני:
שלא שייך כאן "מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידים"
ויש כאלו שטוענים ש"מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין" (שבת קמח:, ביצה ל., ב"ב ס:), וכן "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך יש מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה:). אך באמת זה אינו שייך כאן, דכל מאי דאמרינן הכי היינו דוקא כשהדבר ידוע לנו בודאי שלא יקבלו, אבל בספק שמא יקבלו צריכים למחות בידם. וכמו שכתבו התוס' בשבת (נה. ד"ה ואע"ג) ובע"ז (ד.) ובב"ב (ס:), והרי"ף והרא"ש (רפ"ד דביצה, ל.), ועוד ראשונים. וכ"פ המשנ"ב (סי' תרח סק"ג). וע"ע בספר הנפלא ירון ושמח (פ"ג הערה 45) שהאריך בזה [ושם כתב שעכ"פ במשער שלא יקבלו אע"פ שלא "ברור" לו שלא יקבלו, אמרי' מוטב שיהיו שוגגין. ע"ש]. והכא שמא יהיו כאלו שיקבלו.
ואע"פ שחלק ודאי לא יקבלו, מ"מ כיון שחלק כן יקבלו (ואפילו רק אחד), לא אמרינן בכה"ג מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, וכמו שכתב רבינו יהונתן מלוניל (ב"מ לא.), וז"ל: "כך מצוה שלא לומר לאדם דבר שאינו נשמע", כלומר שיודע בודאי שלא יהיה נשמע אפילו "לאחד מהם", כדאמרינן (ביצה ל.) מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, אבל אם "עולה בדעתן" "שאחד מהן" ישמע למוסרו, אינו רשאי להעלים עיניו מלייסר את הרבים להוציא יקר אחד מזולל. עכ"ל. וכ"כ החמדת ימים (ח"א שער השבת פט"ו, עמ' שא בנד"מ), וז"ל: ואף אם הכלל לא יקבלו, שמא המיעוט יקבלו ממנו, ואף אם יהיה "איש אחד" שיקבל ממנו המוסר, דבר גדול פעל ועשה, ועליו נאמר (ירמיהו פט"ו פס' יט) "אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה". עכ"ל. וכ"כ הרה"ג ר' אברהם סופר בספר הערות והערות (ירושלים תשל"ו) בתשובה לבעל גידולי טהרה (סי' א) [הו"ד במאור ישראל ח"ב עמ' שה], שאם יש "ספק" שמא "אחד" מהשומעים יחזור למוטב, ודאי שצריך להוכיח אותם בכלל [בכלליות], להציל את האחד מן השומעים. ע"כ. וכן נראה משו"ת איתן אריה (סי' עד). ע"ש. וכיו"ב כתב הגר"א פלאג'י בספרו אברהם אזכור (ח"ב, מערכת המ"ם אות מ, דף כט ע"ד), וז"ל: דיין היושב על כסא ההוראה אפילו שיודע שלא יקבלו, על ספק המיעוט שיקבלו חיובא רמיא ליה להוכיח. ע"ש. וכ"כ הגר"א ענתבי בספרו אהל ישרים (דף לג סוע"א, ובנד"מ עמ' נח): ואל יאמר הדורש המוכיח מה איכפת לי בדרשה, שהרבה פעמים דרשתי ולא הועיל, ועל חנם אני טורח ואדרבה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, אף אתה אמור לו אי מהא לא ארייא דכיון שדורש ברבים לא ימנע מאיזה "אחד מהשומעים" שיכנסו הדברים באזנו ומתעורר לשוב ולמחר ולמחרתו באיזה זמן יעלה על לב אחד רשע לשוב, ובכל דרשה שדורש "אם ירויח בשובו לאיש אחד" דוקא די, וכמה שכרו מרובה שקיים נפש אחת מישראל, דהוי כאלו קיים עולם מלא וכו'. ע"ש. וכ"כ המילי דחסידותא (על ספר חסידים סי' א), וז"ל: וגם לשון הנבואה מורה שאין מבחינים בכך אחר רוב, וגם [-אלא גם] אם יש לתלות שלא ישמע רק אחד, מוטל להדפיס לאפרושי מאיסורא. וכו'. וגם אם "רק אחד" "ספק" אם ישמע, מוטל להודיע בדפוס כנ"ל אם אי אפשר שיודיע בעל פה או שרק ע"י דפוס יש ספק שאולי ישמע. עכ"ל. וכן מבואר בדברי הרב תעלומות חכמה (קהלת יא א), וז"ל: כי אי אפשר שלא יכנס בו איזה דבר באיש אחד ברוב ימים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות [ח"ד סי' עב, והו"ד בס' דבר ה' (עמ' קסג), ובס' זהב לבושה (עמ' תיב). ע"ש], וז"ל: דכל זמן שלא ברור ליה (אם ישמעו לתוכחתו או לא) מחויב לעשות הכל, ואפילו חושב רק שיציל אדם אחד, כבר מחוייב בדבר. עכ"ל. וע"ע בדבריו שהובאו בספר משבצות זהב לבושה (עמ' קנב), דאחרי מה שכתב שם דלא אמרינן כלל זה דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין אלא בכה"ג שבוודאי לא ישמעו, אבל בספק מחוייב למחות, וכנ"ל, הוסיף: דבמקום אמירת או הדפסת תוכחה לרבים, גם אם כל הציבור שוגגים חייבים להדפיס או לומר את התוכחה, שמתוך רבים ודאי יהיו כאלה שישמעו ויקבלו, וכמ"ש המג"א (סי' רסג ס"ק ל) בשם ספר חסידים (סי' רסב), וכפי שביאר דבריו הרב מחצית השקל שם [וכ"פ הכנה"ג והביאו הכה"ח (או"ח סי' תרח ס"ק יב)]. וכ"כ בשו"ת שער שמעון אחד (סי' מט, עמ' קצח), עי"ש שציטט מכתב שהשיב לו הגר"ע יוסף זצוק"ל (מתאריך ט"ז אייר תשכ"ו), דבודאי שמצוה רבה להוסיף ולהוכיח כל שיש תקוה "שאחד מן השומעים" יחזור למוטב. וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת מקוה המים (ח"ה סוף עמ' יב). וכן כתב הגר"י זילברשטיין (הו"ד בקובץ ווי העמודים וחשוקיהם, קובץ מב, עמ' סח), שאם יש ספק שאולי אחד ינצל מעבירה, שוב לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים. ע"ש. [וע"ע בספר אחותי כלה סוף עמ' שי].
ועוד, דהכא ע"י ההוכחה ישמעו גם הנשים האחרות השארית הנמצאה לפליטה המתנהגות בצניעות וימשיכו בצניעותם, ולא ינהגו כאותן נשים הלובשות גרביים בצבע רגל וכן חצאיות קצרות, דבכה"ג לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים וכו', וכמו שכתב כיו"ב התשב"ץ בתשובה (ח"ב סי' מז), דמאי דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, היינו דוקא כשכולם שוגגים, אבל בדבר ש[רק] מיעוטן שוגגין [והשאר לא עוברים על האיסור] מצוה למחות בידן, כדי להזהיר אחרים שלא יבואו לידי מכשול, דברייתא ילפי מקלקלתא ולא מתקנתא. עכ"ל [ויש להסביר כוונתו שכאשר חלק מהציבור לא עוברים על האיסור, כן יש למחות בציבור (ולא אמרינן מוטב וכו'), כדי להודיע לאחרים שלא עוברים על האיסור, שלא ללמוד מהעוברים על האיסור, א"נ כוונתו כדי שלא ילמדו האחרים ממה שלא מוחים בעוברים על האיסור]. (איברא דלפי מה שכתב השעה"צ (סי' תרח סק"ג) לבאר כוונת הרשב"ץ דהיינו דוקא כשהמיעוט שוגגין, אז אמרינן שכדי שהרוב לא ילמד מהמועט, יש להוכיח ולא אמרינן מוטב שיהו שוגגין וכו', אבל כשהרוב שוגג, ורק מיעוט לא נכשלים בזה, אמרינן שפיר מוטב שיהיו שוגגין וכו'. ע"ש. [ולפי דבריו מה שכתב התשב"ץ בתחילת דבריו שהוא דוקא כש"כולם" שוגגים, לאו דוקא הוא, אלא הכוונה רובם]. לפי זה בנידו"ד שלצערינו הרוב נכשלים בזה, לא שייך טעם זה. אלא שמ"מ משאר טעמים שהוזכרו כאן, אין לומר מוטב שיהו שוגגין).
וכיו"ב כתב בשו"ת טוטו"ד תליתאה (ח"ב סי' ז) דלא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים אלא כשהדבר אינו מפורסם ואין חשש דנפיק מיניה חורבא שילמדו אחרים לעשות כן, והחשש רק לגבי העושים, דוקא בזה שייך לומר מוטב שיהיו שוגגים, אבל היכא שהדבר מפורסם, ואם יראו שת"ח שותקים יאמרו ש"מ דניחא להו וילמדו לעשות כן, בזה חייבים למחות וכו'. ע"ש. [וכ"ה בהגהות חכמת שלמה על או"ח סי' תרח]. וכן דייק בשו"ת פני יצחק (ח"ה סי' א, דף ג סע"א) מדברי הרמב"ם. א"כ ה"ה בנדו"ד דלא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין. וכ"כ מרן הגר"ע יוסף זיע"א בשו"ת יבי"א (ח"ה אהע"ז סי' ה במילואים, בנד"מ הערה 9) ובמאור ישראל (ביצה ל. ד"ה מוטב, והובא בילקו"י שבת א כרך ג סוף עמ' קיז). וע"ש עוד, שכל דבריו שם שייכים גם לנידו"ד.
ועוד טעם מדוע אין לומר בנידוננו מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים, נראה לומר ע"פ מה שכתב מהר"י טייב בערך השלחן (או"ח סי' שיח ס"א סק"ג), שהאריך להוכיח דהאומר מותר שוגג הוא. ע"ש. וע"ע בדבריו בסי' רנג (סק"א). וכן ראה להט"ז (יו"ד סי' צט סק"ט) שגם כתב כן, והו"ד במג"א (סי' קד סק"ו). ע"ש. וא"כ בנידוננו הרי מסתבר שגם אלו שלא ישמעו לנו בכל הכתוב כאן, אין זה בגלל שיקבלו שהדבר אסור ויהיו מזידים לעבור על כך, אלא בגלל שעדיין יהיה בפיהם אמתלאות שונות למה זה מותר, כי יש כאלו רבנים שמתירים, ועוד כל מיני טענות שונות ומשונות של היצר, ולפי האמור שהאומר מותר הוי שוגג, גם הם לא יחשבו למזידים, וא"כ לא שייך לומר מוטב שיהיו שוגגים "ולא מזידים", שהרי כאמור גם אחרי שיקראו את הכתוב כאן יחשבו עדיין לשוגגים אף אם ימשיכו בטעותם.
ומלבד כל זה כבר כתב השיטה מקובצת (ביצה ל.), וז"ל: והעיד הריטב"א בשם רב גדול מהאשכנזים, ומטי בה בשם המהר"ם מרוטנבורג, שלא אמרו מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידים, אלא בדורותם, אבל בדורינו שמקלין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה ואפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להו דלא לעברו כלל, ושכן הוא במדרש ירושלמי. והדבר נ"ל נכון. עכ"ל. וראה בהערה בביאור דבריו[1].
[1] לכאורה יש להבין דברי הריטב"א הנז', דהרי אם יש בכוחינו לקונסם ולהענישם עד דפרשי, מדוע אמרו: מוטב שיהיו שוגגים "ולא יהיו מזידים", הרי אם נקנוס ונעניש, כן יפרשו ויחזרו למוטב וכאמור. ומדוע רק בדורינו שמקלין בהרבה דברים קנסינן וענשינן עד דפרשי ואילו בדורם לא. ומצאתי למהר"ם בולה בספרו חיי עולם (דרוש ב' לפרשת וישלח, דף נח טור ב) שביאר דאע"ג דבידינו להענישם ולהפרישם מ"מ כשהם שוגגים אי אפשר להענישם עכשיו על מה שעשו, כיון שלא עשו אלא בשוגג, ואי אפשר למחות בהם אלא בדברים בלבד להודיע להם דאיסורא עבדי ולהתרות בהם שלא יעשו פעם אחרת, וכיון דברור לן דלא מקבלי בדברים ויבואו לעשות במזיד, משו"ה אמרינן הנח להו דמוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין, דמה בידינו לעשות כיון דלפי שורת הדין אינם ראויים עכשיו לעונש כיון שהם שוגגים ולא נוכל למחות אלא בדברים בלבד, וכיון דלא מהני בהו מחאה זו משום הכי שבקינן להו דמוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים. אמנם כל זה בדורותם שלא היו מקלים בשאר דברים, לכן לא עשו אלא מה שהוא מן הדין, משא"כ בדורינו שמקילין בהרבה דברים, חייבים אנו למחות ולהעניש אע"פ שכרגע הם שוגגים. עכת"ד. ע"ש.
אלא שלכאורה כל זה שייך דוקא אם אכן מחינן וקנסינן להו באופן שבאמת לבסוף ישמעו לן [ובכה"ג לא אמרינן מוטב וכו' כמ"ש התוס' ועוד ראשונים הנ"ל שאפילו ב"ספק" אם ישמעו לנו, יש להוכיח, ולכן כאן אף שבסתמא לא ישמעו לנו מ"מ מחינן וקנסינן עד שישמעו לנו, ובכה"ג ודאי שיש להוכיח ולקנוס, ואע"פ שכרגע הם רק שוגגים מ"מ כיון שמקילין בהרבה דברים שפיר דמי לעשות כן וכנז' לעיל מהמר"ם בולה], אך בדורינו שאין בכוחינו לקנוס וכד', א"כ לא שייך טעם זה, והדרינן לכללא דאם ודאי שלא ישמעו אין להוכיח, ואם יש ספק, יש להוכיח. וכמו שכתב בספר הנפלא ירון ושמח (עמ' פא), והביא כן גם בשם הכתב סופר (חאו"ח סי' נז), שהכל לפי הזמן והמקום. ע"ש. וכ"כ הכה"ח (סי' תרח אות ט). אך שו"ר בשו"ת פני יצחק אבולעפיא (ח"ה או"ח סי' א, בנד"מ עמ' י) שנראה שהרגיש בזה, וכתב, וז"ל: והגם דבזמן הזה אין ידינו תקיפה למחות בידם ולקונסם ולהכריחם לחזור בהם למוטב, מ"מ חיובא רמי עלן לגעור בהם ולקיים בהם מה ששורת הדין שלנו נותנת לצד הפחות, וזה ודאי בידינו גם עכשיו בזה"ז ג"כ בלי ספק, וזה פשוט וברור לכל יודעי דת ודין ויודע ספר. עכ"ל. ונראה דכוונתו דאע"פ שלא נוכל לחייבם על ידי קנס והכרח, מ"מ אם לא נמחה כפי יכולתינו ימשיכו ויעשו ככל העולה על רוחם להקל בעוד דברים, משא"כ בזמנם שהיו גדורים במעשיהם טפי. ובהכי אתי שפיר. וק"ל. [וע"ע לגאון עוזינו החיד"א בספרו שם הגדולים (ח"ב דף ו ע"ב, ובנדפס בווארשא הוא בדף יא ע"ד), והו"ד בשד"ח (כללים, מערכת מ"ם כלל ט). ודו"ק].
וכן הביאו את דברי השיטה מקובצת הנ"ל להלכה החיד"א במחזיק ברכה (או"ח סי' תרח סק"ב), היד מלאכי (כללי הדינים אות תלד), המחצית השקל (או"ח סי' תרח סק"ג), השדי חמד (אסיפת דינים, מערכת ה"א, סי' ב אות ה), הגר"מ סתהון בספר כנסיה לשם שמים (סוף פ"י), שו"ת שארית יוסף (ידיד, ח"ב עמ' כב).
והנה בשו"ע (סי' תרח) ובחונים עליו הביאו דינא דמוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים, ולכאורה מזה מוכח דלא סבירא להו כהריטב"א הנ"ל. וכן העיר מהר"א הכהן מסאלוניקי בספרו טהרת המים (דף לה ע"ג). ע"ש. אלא שהמהר"י אבולעפיא בשו"ת פני יצחק הנ"ל דחה דבריו, וכתב בזה"ל: אחרי המחילה רבה אין מקום לדבריו ז"ל כלל, כיון דבזמן כל הפוסקים הבאים על השלחן והבאים אחריהם שציין הוא ז"ל עדיין לא נדפסה שטמ"ק על ביצה כלל, ולא נתגלו להם דברי הריטב"א הנ"ל כידוע, א"כ הא ודאי דאמרינן בפשיטות דאילו הוה שמיע להו לכל הפוסקים הנז' דברי הריב"א הנ"ל ודאי דהוי הדרו בהו והוו דיינו כוונתיה וכטעמיה באין ספק כלל וכו'. ע"ש. ברם כל זה שייך דוקא כלפי השו"ע והחונים עליו, דעלייהו י"ל דאילו ראו חד מקמאי הלא הוא הריטב"א הנ"ל, הוו הדרו בהו, אך על הראשונים שהביאו דין זה לא שייך לומר שאילו ראו דבריו היו חוזרים בהם, דמאי חזית. וכן ראיתי להגר"א חזן (בנו של החקרי לב, סי' לז סוף אות י) שכתב על עדות הריטב"א הנז', וז"ל: אכן רואה אנכי דאין עדות זה מועיל לנו אחר דראינו דהרא"ש (כלל ב סי' א) ורבותיו והטור (יו"ד סי' רצג) והשו"ע (שם סעיף ג) פסקו כן דגם בזמן הזה אמרינן "מוטב וכו'" אפילו בדברי תורה, והרי הר"מ מרוטנבורג רבו של הרא"ש והרא"ש העיד בתשובה הנזכרת בשם רבותיו שלא למחות מטעם זה, וכן הרב תרומת הדשן (סי' קצא) דעתו כן, [לכן] אנו אין לנו אלא דעת זה (לומר מוטב וכו' גם האידנא). והתימה להרב מחזיק ברכה ז"ל דלא נרגש מכל זה והביא דברי השיטה מקובצת כמשנה סתמית. עכ"ל. וכן העיר מדנפשיה הרה"ג דקל כהן בשו"ת אלישיב הכהן ח"ב (סי' מח, עמ' שיט). ע"ש. מיהו אפשר קצת ליישב לפי מה שכתבתי לעיל בתוך התשובה (ד"ה ועוד דכל). ודו"ק. ועכ"פ ודאי דדברי הריטב"א הנ"ל חזו לאיצטרופי עם שאר הסברות הנ"ל דלא אמרינן בנידו"ד מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים.
וע"ע בשו"ת חקקי לב (ח"א חיו"ד סי' מג, דף עא ע"א), שכתב וז"ל: ולא אמרינן בכה"ג מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין, כיון דעכ"פ ע"פ הוראת חכם נהגו בדבר היתר, [ולכן] אומרים להם שחכם זה לא יפה הורה וכייפינן ליה לחזור למנהג הראשון. ע"ש. וא"כ לכאורה ה"ה בנדו"ד, שהרבה נתלים בדברי מרן הגר"ע יוסף ביבי"א שלא הצריך אלא גרביים (שחורות ואטומות) לחלק התחתון של הרגל. וא"כ ודאי דכשאיהו גופיה כותב שחוזר בו ממה שכתב ביבי"א (וכמו שנתבאר לעיל באורך וברוחב), לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגים.
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
כבר כתבתי שלא שייך ללמוד מנשות רבנים. וכנ"ל מפי ספרים ומפי סופרים. ואי"צ לכפול.
ואף שכבודו עסק בנושא חושבני שצריך לנקוט בלשון יותר עדינה כאשר כותב כלפי מי שגדול, "שאליו" נשואות פנינו, ואף אם תוכיח בכל האותות והמופתים אנו אין לנו אלא דברי גדול"י.כל האריכות יפה, אבל אני לא בדיתי מליבי שתוכל לדחות כלאחר יד, ציטטתי את דברי מו"ר הראש"ל.
