לפי דברי מרן השו״ע ומסקנת האחרונים בסימן ריט רק הארבעה צריכים לברך בשם ומלכות, ובתוך הארבעה דנו האחרונים בגדרים וחילוקים..
אבל חוץ מאלו אין לברך בשם ומלכות, כך למסקנת האחרונים הספרדים. תימנים ואשכנזים המנהגים חלוקים.
וכך הורה מרן שליט״א גם למי שהיה בחשש סכנת חיים כגון בשמחת תורה ששאלוהו.
אבל חוץ מאלו אין לברך בשם ומלכות, כך למסקנת האחרונים הספרדים. תימנים ואשכנזים המנהגים חלוקים.
וכך הורה מרן שליט״א גם למי שהיה בחשש סכנת חיים כגון בשמחת תורה ששאלוהו.
בילקוט יוסף פוסק לא לברך.
בנידו"ד או כעין נידו"ד?
זה 5 6 ק"מ
לגבי מלחמה
כוונתך להולכי מדבריות, ולמסקנה מברכים אם יוצא מעיר לעיר ונסע משך זמן של 72 דק' .
וגם על זה יש מח' ראשונים אם מברכים משום הטעם של הירושלמי שכל הדרכים בחזקת סכנה.
עכ"פ למדת מטעם מקום סכנה, אבל בפוסקים מבואר לא כך אלא הדבר תלוי בשיעור זמן נסיעתו.
בשו"ע סימן רי"ט סעיף ז' פסק באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים ובספרד נוהגין לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אפילו בפחות מפרסה:
וכן פסק בילקוט יוסף (במהדורה תשס"ד עמוד תקפ"א) וז"ל הנוסעים בכבישים שמצוי בהם סכנה כגון בכבישי יהודה ושומרון בזמן הזה שמצוי בהם יידוי אבנים ובקבוקי תבערה וכדו' מברך הגומל אפילו אם נסע פחות משיעור פרסה.
ובהערה הביא את דברי השו"ע הנ"ל וכתב שכן השיב לו מרן אאמו"ר שליט"א (זצ"ל)
ולכן היה נראה שצריך לברך בשו"מ
אלא שצע"ג מהראיה שהביא הרב @אביה אזולאי ונמצא שיש בדברי הילקוט יוסף סתירה
וכן פסק בילקוט יוסף (במהדורה תשס"ד עמוד תקפ"א) וז"ל הנוסעים בכבישים שמצוי בהם סכנה כגון בכבישי יהודה ושומרון בזמן הזה שמצוי בהם יידוי אבנים ובקבוקי תבערה וכדו' מברך הגומל אפילו אם נסע פחות משיעור פרסה.
ובהערה הביא את דברי השו"ע הנ"ל וכתב שכן השיב לו מרן אאמו"ר שליט"א (זצ"ל)
ולכן היה נראה שצריך לברך בשו"מ
אלא שצע"ג מהראיה שהביא הרב @אביה אזולאי ונמצא שיש בדברי הילקוט יוסף סתירה
נערך לאחרונה:
אחה"מ, לא לזה היתה כוונתי.
אלא כוונתי שמקום המוחזק לסכנה, יותר מסתם כל הדרכים, מברכים גם על נסיעה פחות מ72 דק'. ופשוט. וכמ"ש בילקו"י לגבי יו"ש.
ומה שהבאת מהילקו"י אינו מדבר אלא מהיוצא למלחמה וכגון שנלחם בעיר רגילה שפרצה בה מלחמה ע"ע שומר חומות. אבל בעזה ודאי שהיא נחשבת למוחזק בסכנה ומברכים.
לא אני הבאתי את דברי הילקו"י הנ"ל.
אחאה"מ אבל עכ"פ אין נראה כדברכם ואין בדברי הילקו"י שום סתירה, כיון שיש לחלק בין שתי המקרים.
הנוסעים מעיר לעיר אם יש בנסיעתם שיעור פרסה מברכים, ואם המקום מוחזק בסכנה ביותר אפילו בפחות מפרסה ולכן ביו"ש מברכים אף בפחות מפרסה משום הסכנה.
אבל כל זה נאמר על הולכי מדבריות ומפורש בדברי השו"ע בסעיף ז שהדין כן בהולכי מדבריות.
ומה שהובא בעניין היוצאים למלחמה מדובר על מי שנעשה לו נס שעליו לדעת השו"ע צריך לברך בלא שם ומלכות כמבואר בסעיף ט, ולכן בילקו"י כתב שאף היוצא למלחמה יברך בלא שם ומלכות.
לכן אין ללמוד את דין מקום המוחזק בסכנה לחיילים במלחמה, ואין להם לברך אלא אם כן יסעו 72 דקות.
למרות שלא נראה לי שיש מציאות שהיו בתוך מקומות כאלה ועד שהגיעו לביתם לא עברו 72 דקות אבל אני לא בקיא במרחקים האלה.
מחילה מכת"ר אבל בשו"ע כתב שהולכי מדברות לאו דווקא למנהג ספרד והוא הדין בהולך מעיר לעיר
לגבי מה שכתבת שכוונת הילקוט יוסף שהיוצא למלחמה יברך בלא שו"מ כמי שנעשה לו נס אתה צודק. אלא שהיה קשה לי שאע"פ שלא יברך בשו"מ מדין הנס יברך כדין הנוסע במקום מסוכן.
קצרה דעתי, מה החילוק שאתה מחלק בין נסיעה קצרה ביו"ש לנסיעה בתוככי עזה?
חילקתי בין נסיעה במקום סכנה כמו יו״ש שמברכים אף על נסיעה קצרה, סעיף ז בשו״ע .
למקום סכנה כמו היוצאים למלחמה שהם בגדר אותם שנעשה להם נס בסעיף ט בשו״ע . וזה בדיוק מה שכתב הילקוט יוסף לכן אינם צריכים לברך ואין סתירה.
וזה בדיוק מה ששאל בעל השרשור המעניין הזה.
אמת שמצד עצם הלחימה אינן מברכים הגומל, וזה נראה מה ששאל פותח הנושא, אבל התשובה שענו היא שאמנם מצד זה שהיה בסכנה וניצל, כמו תאונת דרכים, אינו מברך, אבל תיפוק לה שיברך הגומל מצד דין של אדם שנוסע במקום סכנה, שע"ז כתב המשנ"ב וכ"פ הילקו"י (סי' רי"ט סעיף י"ז) שכן יש לו לברך.
אז מצד הלחימה אינו מברך, אך סו"ס מצד עצם זה שנסע במקום סכנה יש לו לברך.
כלומר, יש חילוק בין אדם שהיה במקום שאינו מסוכן ונכנס למצב של סכנה, שאז אינו מברך. לבין אדם שנכנס למקום מסוכן, שאע"פ שלא היה בסכנה, שצריך לברך.
ולכן, מצד נסיעה 72 דקות - אין לו. מצד שהיה בסכנה - לא יברך, ויכול להיות גם שלמעשה לא היה בסכנה מוחשית, אך מצד זה שנכנס למקום סכנה, לכאו' יש לו לברך הגומל.
[והיינו לחלק בין מי שהיה בסכנה שאינו מברך לבין מי שנסע במקום סכנה שמברך. מקווה שהדברים ברורים...]
הבנתי את התשובה שלהם, אבל הדיון הוא לא על נסעו במקום סכנה אלא על חיילים החוזרים מלחימה. וזה מפורש בילקו"י שאינם מברכים!
הטעות בלברך יצאה מכך שהבינו שהם נסעו במקום הסכנה יש לדחות:
א. זה לא ודאי שנסעו שם, אין חיילים שנכנסים רגלי ולא נוסעים שם? אני לא כ"כ בקיא.
ב. גם אם נסעו הרי צריך להתייחס לגוף השאלה, וכך כתב הילקו"י מפורש על חיילים החוזרים מלחימה ולא יצא מנקודת הנחה שנסעו שם, אם כן היה מחייב ואולי מכאן להוכיח שיש חיילים החוזרים מלחימה ולא נוסעים שם.
לא זכיתי להבין מניין החילוק הנ"ל, אם כדבריך שנכנס למקום סכנה שצריך לברך, למה חיילים החוזרים מלחימה אינם צריכים לברך? וכי יש יותר מקום סכנה מזה?
אלא החילוק נכון רק בנסיעה! שאם עשה תאונת דרכים אינו צריך לברך אפילו אם חבר שלו לידו מת מאותה תאונה.
אבל אם נכנס לכבישים שליד יהודה ושומרון צריך לברך בשם ומלכות, כיון שהכניס עצמו למקום סכנה.
אבל אם היה במלחמה אפילו שנכנס לתוך עזה להילחם עם מחבלים אינו צריך לברך בשם ומלכות, אפילו שנכנס למקום סכנה, כיון שלא היתה נסיעה. וכך כתבת בראש דבריך. כך נראה לענ"ד, אבל אשמח לקבל תגובתכם.
אה"נ, לעצם שאלת השואל, אתה צודק. אבל לעצם הדין, כפי שנכתב. [כלומר, מי שהיה בלחימה ולא במקום מסוכן לא יברך, ומי שהיה בלחימה במקום מסוכן, אע"פ שלא היה בסכנה, יברך].
(כמו שאני אשאל את הרב אם אסור לי לשחק בקוביה הונגרית בשבת משום בורר. אפשר לענות: "לא, אין בזה משום בורר", ואפשר לענות: "אסור לשחק כי כל המשחקים זה מוקצה לדעת מרן זצ"ל".
ה"ה כאן, אפשר להגיד: "הם לא צריכים לברך הגומל על שהיו בסכנה" ואפשר לענות: "הם צריכים לברך הגומל כי היו במקום מסוכן").
כפי שביארתי לעיל. והכוונה שעל השאלה: "מי שנסע לעזה פחות מ-72 דקות והיה במקום שיש בו סכנה, האם יברך הגומל". וע"כ התשובה היא כן.
(כלומר, שאלת השואל היא מחמת עצם זה שהיה בסכנה, והתשובה היא שאמנם מה שהיה בסכנה לא מורים לא לברך הגומך, אבל מחמת שנסע במקום סכנה כן יברך).
* אגב, אני לא חושב שזה כ"כ מציאותי שמישהו ייכנס לעזה ולא יסע 72 דקות, ויתכן שהשאלה נועדה לפלפול.
נושאים דומים בפורום