- כתב מרן השו"ע (סי' קי ס"ד) רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה, ומיעוט מוכרות בשר נבילה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו מהן לקח, ונתערבה באחרות ואינה ניכרת, בטילה ברוב משום ספק ספיקא. אולם הרמ"א כתב לאסור. ומ"מ כתב הש"ך שבמקום הפסד מרובה וכה"ג יש לסמוך על המקלים היכא שפירש בפנינו ונתערב
אולם הרמ"א בדרכי משה (או' ה) הביא מהאיסור והיתר הארוך בזה"ל: ולא נהיגין כן, הואיל ונעשה הספק לפנינו הוי איסור דאורייתא, דכל שנעשה הספק במקום הקביעות הוי איסור דאורייתא כדאיתא בתוספות ומרדכי, א"כ הואיל והוא איסור דאורייתא לא מהני ביה ס"ס, אמנם אם פירש מן התערובות שאינו קבוע אע"פ שבעצמו אסור דחישינן שמא ייקח מן הקבוע, מ"מ הואיל ואינו אסור אלא מדרבנן, אם נתערב אח"כ באחרים מותר מטעם ס"ס, עכ"ל. וכ"פ הרמ"א בהג"ה (שם) ושכן נוהגים.
ובאור דבריו שהואיל ומדאורייתא נפסק שחתיכה זו אסורה דכל קבוע כמחצה על מחצה, א"כ אין לנו ס"ס, דספק בגוף וספק בתערובת לא מיקרי ספק ספיקא כמבואר בסעי' ט, משום שכבר נפסק על החתיכה שהיא אסורה, משא"כ אם החתיכה אסורה רק מדרבנן משום גזרה שמא ייקח מן הקבוע א"כ שפיר מהני ס"ס, שהקילו בזה חכמים, ולא החמירו כולי האי. (ואין לומר שכוונת הרמ"א שלא מהני ס"ס בדאו', הא ליתא שבכל הפוסקים מבואר להדיא דמהני ס"ס, ואכ"מ)
והט"ז (סק"ג) האריך להקשות ע"ד מרן, שהיאך כתב שלהרשב"א שרי אף בלקח מהקבוע דאו' היינו מט' חנויות (ולא יודע מאיזה מהם לקח), והרי ברשב"א מבואר להדיא שבשביל להתיר מטעם ס"ס, צריך שהספק הראשון יהיה מדרבנן ולא מדאורייתא, ובאמת שכוונת הרשב"א הוא להתיר מטעם ס"ס רק בקבוע מדרבנן, היינו בחתיכות שהתערבו במקולין ויש שם ספק טרפה, וע"ז התיר אפי' שיש חתיכה ראויה להתכבד, ולזה מסכים ג"כ בעל האיסור והיתר הארוך שהיכא שהוא ספק רק מדרבנן מהני ס"ס, וא"כ לא נחלקו כלל הרשב"א והאו"ה, ודלא כפי שהבינו בדבריהם השו"ע והרמ"א, ואין להקשות דאי מיירי בקבוע דרבנן א"כ ה"ז מותר גם בלא ס"ס, אלא בספק אחד מטעם סד"ר לקולא, שכבר ביאר האו"ה שכיוון שכאן האיסור הוא מהתורה, אלא שאמרו שהוא יכול להתבטל דאזלינן בתר רובא, א"כ כאן שאמרו חכמים שזה לא מתבטל דחשיב קבוע מדרבנן, א"כ שוב זה נחשב ממש איסור מהתורה שה"ז לא התבטל, ולכן צריך ס"ס להתיר.
אולם הש"ך (ס"ק כב) הביא ג"כ את קושיית הב"ח על מרן שמדברי הרשב"א מבואר שרק בפירש לפנינו שהוא מדרבנן שרי, אך לא בלקח שהספק הראשון אסור מהתורה, ודמי לספק טרפה שאסור, ע"ש. ודן בלשון הרשב"א לכאן ולכאן, אך שוב הביא שמדברי המגיד משנה מבואר שהבין ברשב"א דקאי בלקח מקבוע דאו' היינו מהחניות, ואפ"ה שרי, (והוסיף דא"א לומר דאיירי בלקח גוי, שהרי כבר לעיל מיניה כתב המ"מ דינו, ועוד שגם גוי שראינו אותו לוקח מבואר בראשונים שהוא דאו' כדין לקח ישראל), ולכן נראה דס"ל לרשב"א שאפי' לקח מקבוע דאו' שרי כיוון דאיכא ס"ס, וה"ט שכיוון שכל דין קבוע הוא חידוש שאסרה התורה א"כ היכא דאיכא ס"ס שפיר מהני לסמוך ע"ז להתיר, משא"כ בספק טרפה שההיתר הוא רק משום ס"ס בזה לא סומכים להקל, שרק בדין קבוע שהוא חידוש שפיר אנו מקלים.
ובהכי יישב הש"ך (ס"ק כג) את קושיית הט"ז (סק"ג) שהרי מרן בס"ח כתב דשרי רק בג' תערובות ולא בב', וא"כ היאך התיר כהרשב"א והא הוא פליג עליה להלן, ויישב שכיון שדין קבוע הוא חידוש א"כ הוא גרע מתערובות, ולכן יש יותר להקל (וביאר הפמ"ג שכיוון שמדינא היה לנו להקל כיוון שכ"א ניכר ונלך בתר רובא, אלא שאנו מחמירים מדין קבוע שהוא חידוש, לכן היכא שנתערב בעוד תערובת שפיר מקלים), עוד יישב, שכיוון שהרבה פוסקים מקלים בב' תערובות, א"כ בדין קבוע שהוא חידוש יש לנו לומר אין לך בו אלא חידושו.
ומ"מ מבואר בש"ך (ס"ק כד, ע"פ באור הפמ"ג) דאיכא נפק"מ בין אם הוא ב' תערובות, לג' תערובות, שבב' תערובות אסור לאכל את כולם בבת אחת, שהרי הס"ס הוא שמא שאוכל זה לא החתיכה מהקבוע ושמא היא היתר, ואם אוכל הכל בב"א אין את הספק האחרון, משא"כ בג' תערובות שרי לאכול הכל בב"א. (וכ"ה להדיא בב"י להלן סעי' ח)
ולעניין הלכה כתב הש"ך (ס"ק כו) שבמקום הפסד מרובה וכה"ג יש לסמוך על המקלים היכא שפירש בפנינו ונתערב, שגם מהרש"ל פסק כהרשב"א, וגם הרי דעת הר"ן שהיכא שפירש בפנינו הוא רק מדרבנן, אולם כו"ז דווקא היכא שאינו אוכלם בב"א שא"כ ליכא ס"ס וכנ"ל.
ובכה"ח (או' בן) כ' שלעניין הלכה כתב הרב זבחי צדק שאם פרש מקבוע דאו' היינו מחנויות בעי' ג' תערובות, אך בקבוע דרבנן היינו שנתערבו החתיכות, או החנויות יש להקל בב' תערובות, ובמקום הפסד מרובה או שעה"ד יש להתיר אפי' בקבוע דאו' בב' תערובות וכדברי השו"ע, רק שלא יאכלם בב"א, ע"כ. וכ' ע"ז הרב כה"ח דהיינו שעשה פשרה לספרדים, אבל לאשכנזים אין להקל בקבוע דאו' בשתי תערובות אפילו במקום הפסד ושעה"ד, ע"ש. ולכאו' דברי הרב כה"ח צ"ע שהרי הבאנו מהש"ך שכתב להדיא דשרי במקום הפסד. ושכ"פ מדינא הרש"ל כהרשב"א, ואיהו מקום מושבם הוא אשכנז, שו"ר שהרב כה"ח גופיה (או' נד) הביא את דברי הש"ך הנ"ל, והוסיף שכ"כ החוו"ד, פמ"ג, חכמת אדם, וצ"ע.
- כתב מרן השו"ע (סי' קי ס"ה): מי שלקח בשר מהמקולין (פירוש בית המטבחים) ואפילו חתיכה הראויה להתכבד, ונמצאת (אחרי שלקח) טרפה במקולין, ולא נודעו חתיכות הטריפה, ואינו יודע מאיזו לקח, כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצאת הטריפה מותר, שלא נפל הספק בקבוע אלא לאחר שפירש, וכיון שהרוב כשר מותר. אבל ליקח מכאן ואילך אסור ואפילו חתיכה שאינה ראויה להתכבד שאין הכל בקיאין בזה ויטעו בין ראויה להתכבד לשאינה ראויה, ע"כ. והדין דין אמת אף לבני אשכנז שסוברים כדעת הרמ"א (שיובא להלן) שאם פירש אפילו שלא בפנינו מקבוע דרבנן שהוא אסור, מ"מ שאני הכא שפירש בהיתר. ואף ב' החתיכות האחרונות מותרות
ותירץ ר"י שהתם האיסור והיתר מעורבים זה בזה, ואי שרית ליה כשפירש אתי למישקל מהקבוע, כיון שאין מקומו ניכר, אבל הכא שמקומו ניכר א"כ לא חישינן שאם נתיר לו כשפירש אתי למישקל מהקבוע שהרי האיסור קבוע, ולא יבוא לקחת ממנו.
ודייק הרשב"א מדברי ר"י שלפי"ז אם לקח אדם מן המקולין חתיכה הראויה להתכבד, ואח"כ נמצא טרפה במקולין, אפילו שאחרי שפירש נודע ולא במקום הקבוע, מ"מ אסורה שיש לגזור שמא יקח מן הקבוע כיוון שאין איסורו ניכר, וכן דעת רבנו שמשון.
אולם הרשב"א כתב שאם החתיכה פרשה מעצמה (ולא ראינו שפרשה), או שכל החתיכות התפזרו, א"כ בטלה קביעותם ומותרות, ושכן דעת ר"ת ז"ל. ולא דמי למה שאמרו בזבחים לגבי שור הנסקל גזרה שמא יקח מן הקבוע, שהתם איירי שמזיז אותם בידיו, ובזה ודאי איכא למיחש שאם נתיר לו להזיז, שמא יקח בלא להזיז, וכ"כ בשאילתות דרב אחאי, ע"כ. והוסיף מרן הב"י שכ"כ הר"ן בשם התוס' דלא מיקרי קבוע אלא שהאיסור היה ידוע קודם שלקח, אבל אם בשעה שלקח לא נודע האיסור, אפי' שאחרי שלקח נודע האיסור בכו"ז לא אמרינן דנעשה קבוע למפרע, ולכן מי שלקח מהמקולין ואח"כ נודע שהיה שם טרפה, מותר, שדין קבוע הוא חידוש, ואין לך בו אלא חידושו, אבל למפרע לא, ע"כ.
אולם דעת התוס' בחולין (צה. סוד"ה ה"נ) כדעת ר"י שהיכא שהאיסור מעורב עם ההיתר (והוא נקרא קבוע מדרבנן) אסור אף בפירש גזרה שמא יקח מן הקבוע, ודחו דברי ר"ת שהתיר. וכן הרא"ש (פ"ז סי' כא) הביא דברי השאילתות שהתיר, וכתב ע"ז שהלכה למעשה כר"י, ע"ש.
והנה הטור (סי' קי ס"ה) העתיק לשון הרשב"א שמי שלקח בשר מן המקולין ואח"כ נמצא בשר טרפה במקולין, ולא נודעו חתיכות הטרפות בין שאר החתיכות, והוא אינו יודע מאיזה מהם לקח, כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצאת הטרפה מותר, שלא נפל מהם הספק בקבוע, ע"ש.
והקשה מרן הב"י שהרי הטור כתב קודם לכן (ס"ג) שדבר חשוב אפילו אם פירש אינו מתבטל ולא אמרינן מרובא פריש, וזהו כדעת ר"י, והרי לדבריו יוצא שחתיכה שנלקחה מהמוקלין, ונמצא שם טרפה, הרי היא אסורה וכמ"ש הרשב"א, וא"כ היאך הביא כאן את דברי הרשב"א ונראה שס"ל כוותיה.
ויישב מרן שהטור לא ראה דברי הרשב"א בת"ה הארוך ולא עלה על דעתו ששני דינים אלו תלויים זה בזה וכמו שכתב הרשב"א, ולכן אפילו שכתב בריש דבריו את דברי ר"י שדבר חשוב שפירש אסור וכדברי התוס' והרא"ש, מ"מ לא נמנע מלהביא את דברי הרשב"א לגבי מקולין, אבל לפום קושטא דדינא כבר לימדנו הרשב"א שהם תלויים זה בזה, ואי איתיה להאי ליתיה להאי.
אולם כבר הקשו האחרונים ע"ד מרן שהרי הרא"ש בתשובה כתב להדיא (כלל ב סי' יז) שאפילו שראינו שהחתיכה פרשה מהמקולין מ"מ הואיל והחתיכה נלקחה בהיתר, א"כ אף שאח"כ נמצא בשר טרפה, מותר שהרי במקום הקביעות לא נולד הספק, ע"ש. והובא בב"י (בסוף הסעיף). וא"כ חזינן שאף שהרא"ש סובר כד' ר"י, מ"מ לגבי מקולין הוא מתיר, ודלא כהרשב"א שדימה בין הדינים, וא"כ הכי סובר הטור, ומה הקשה עליו הב"י.
וכן העיר הדרכי משה על מרן (או' ז): וכ"כ הרא"ש בתשובה [שאם פירש קודם שנודע התערובת מותר], ודלא כדברי הרשב"א דכתב בספר תורת הבית דלמאן דאסר אם פירש לאחר שנודע התערובת, ה"ה אם פירש קודם לכן, וב"י האריך לתמוה על רבנו מכח דברי הרשב"א, ואין בדבריו ממש, כי פליג עליו בסברא זו וכדברי הרא"ש ז"ל, ע"כ. וכן העיר בכנה"ג על מרן.
ובאמת שמוכרח להיות שזה כוונת הטור, שהרי כתב בזה"ל: וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל דכל מה שלקחו קודם הספק הכל מותר, ולאחר שנודע הספק הכל אסור, ע"כ.
ומרן הב"י כתב ע"ד הטור, שמדברי הרא"ש בפג"ה לא משמע כן, שהרי הוא פסק כדברי ר"י, וכבר כתבתי שכתב הרשב"א שלד' ר"י אם לקח מן המקולין ונמצא אח"כ טרפה ה"ז אסור, ומכיון שהרא"ש פסק הלכה כר"י היה נראה שהוא סובר שמה שלקחו קודם שנולד הספק אסור, אלא שהוסיף מרן שבתשובת הרא"ש מבואר להדיא כפי מה שהביא הטור, ע"ש. ובאמת שהטור להדיא בהמשך דבריו (ס"ו) הביא כמעט מילה במילה מתשו' הרא"ש, וברור שזה המקור לדבריו, וכ"כ הב"י שם.
וא"כ ברור דהכי ס"ל לטור שהרא"ש פליג על הרשב"א וסובר כר"י, וכן סובר להתיר במקולין. וכ"כ הפרישה (ס"ק טז) בזה"ל: אע"פ שהרא"ש סובר פירש ממילא אסור, אפ"ה סובר פירש קודם הספיקא מותר, ע"כ.
ובדעת מרן י"ל שהעיר על הטור שאכן יתכן שיסבור גם כר"י, וגם בדין מקולין כהרשב"א, וכמו שעשה אביו הרא"ש, אולם מ"מ היה לו להעתיק לשון הרא"ש, או סתם להגיד את הדין מעצמו, אבל לא להעתיק את לשון הרשב"א, שהרי לשיטתו אי איתיה להאי כלל ליתיה להאי כללא. (וי"ל שהטור הואיל ופתח בלישנא דהרשב"א העתיק ג"כ את המשך דבריו, דסו"ס גם הוא סובר כן)
וביסוד מחלוקתם של הרשב"א והרא"ש בדעת ר"י נראה לבאר, שהנה ר"י סובר שבקבוע מדרבנן (היינו שהוא חשוב) אף פירש אסור שיש לגזור שמא יקח מן הקבוע, ונחלקו הרשב"א והרא"ש היאך יהיה הדין שפירש לפני שנודע איסורו האם גזרו להחמיר כולי האי או שלא. שהרשב"א סובר שכיוון שר"י מחמיר בקבוע שאינו ניכר כלומר בתערובת, שאפילו אם פירש אסור, גזרה שמא יקח מהקבוע, א"כ ה"ה שיש לגזור שאפילו אם לקח חתיכה מהמקולין בהיתר, ואח"כ הוברר שהיה שם טרפה, שיש לאסור, שמא יקח מהקבוע הואיל ולא נודעו החתיכות האיסור והיתר, וכ"ה להדיא בדבריו. מאידך הרא"ש סובר שדווקא היכא שיש חזקת איסור, א"כ יש לאסור בחתיכה שפירשה משום גזרה שמא יקח מהקבוע, אבל לגבי מקולין אין לגזור שהרי בשעה שלקח היה בהיתר, ואפילו אם פירש בפנינו שרי כיוון שלא נולד הספק, וממילא לא מיקרי דין קבוע, שלא היה ספק במקום הקביעות, והכל בחזקת היתר. וכמבואר להדיא בדבריו בתשו', ובטור סעי' ו.
והרב כה"ח (או' נט) כתב שאפילו נמכר כל הבשר שבמקולין קודם שנולד הספק מותר, וגם מי שקנה את ב' החתיכות האחרונות הם מותרות, ושכ"כ בשו"ת גאוני בתראי בשם אפי רברבי וב"ח, כריתי, פמ"ג, בית מאיר ושכ"מ מלשון הרשב"א ומרן שכתבו מי שלקח הבשר מהמקולין ואח"כ וכו', ומשמע שאפי' לקח הכל ומיד התעורר הספק. וכ"כ החכמת אדם. ודלא כשו"ת דרכי נועם, ונודע ביהודה שאוסרים רת השנים האחרונים, ע"ש.
אולם הוסיף (או' ס) שאמנם אם היה במקולים רק ג' חתיכות, ואחד קנה ב' חתיכות, הדין שאסור לו לאכלם שסו"ס יש כאן רוב אצלו, אולם אם ב' בנ"א כ"א לקח חתיכה ה"ז מותר, שכ"א יכול לומר איסורא גבך והיתרא דידי, ושכ"מ בבית מאיר, וכ"כ הזבחי צדק.
חתיכה שאינה ראויה להתכבד במקולין
כתב הרשב"א שם, שמה שהתרנו בלקח מן המקולין ונמצא אח"כ טרפה, היינו דווקא על מה שפירש, אבל אסור לקחת מכאן ולהבא, בד"א בחתיכה שראויה להתכבד שאין לה ביטול, אבל שאר החתיכות (היינו שאינם ראויות להתכבד, ב"י) מותרות (משום חד בתרי בטיל, ב"י). וראוי להחמיר לאסור כל החתיכות שנשארו במקולין שאין הכל בקיאים בדברים אלו, ואם נתיר שאינם חשובות קרוב הדבר שיקחו גם מהחשובות, וכן אנו נוהגים, ע"כ. וכ"ה בתשובות הרשב"א (ח"א סי' שיב) שהנוהג לאסור ימשיך במנהגו. וכ"ה בשו"ע (סעי' ה).
[והנה בשו"ע הנוסח: מי שלקח בשר מהמקולין ואפי' חתיכה הראויה להתכבד ונמצאת טרפה במקולין וכו' אבל ליקח מכאן והילך אסור, ואפי' חתיכה שאינה ראויה להתכבד, שאין הכל בקיאים בזה ויטעו בין ראויה להתכבד לשאינה ראויה, ע"כ. ובט"ז (סק"ד) דקדק ממ"ש מרן "אבל ליקח מכאן והילך אסור", שמשמע אפילו פירש שלא בפנינו, שיש לגזור שמא יקח מהקבוע. ובפמ"ג (משבה"ז) תמה עליו שהרי להדיא כתב מרן בסעי' ו כהרשב"א שאף בקבוע דרבנן אם פירש מעצמו מותר, ומ"ש מרן שמכאן ואילך אסור לקחת לרבותא דסיפא נקט שאפי' באינה ראויה להתכבד אסור.
אולם ביד יהודה (ס"ק כד) ביאר בכוונת הט"ז, שאין כוונתו בזה לפרש את דברי מרן, אלא לפום דינא דיליה קאמר, וה"פ שאף שבסתמא אנחנו פוסקים כהרא"ש דהיכא דפירש מקבוע דרבנן אסור, ודלא כהשו"ע, מ"מ כאן גם הרא"ש מסכים שמותר כיוון שהוא קודם שנולד הספק, ולכן אחרי שנודע הספק אם לקח אסור אפילו פירש שלא בפנינו, ע"ש. וכ"כ בקיצור הלבושי שרד בזה"ל: לא כתב זה רק לדינא, והמחבר לא סבירא ליה, ע"כ. ובדעת הפמ"ג י"ל דהיה קשה לו לפרש כן בכוונת הט"ז, שהרי הוא כתב ע"ד מרן פירוש וכו'. ומשמע שבא לפרש דבריו]
אולם הטור הקשה על דברי הרשב"א שהרי החתיכות אינם אסורות מחומרא אלא מדינא, שהרי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואסור בכל דבר. והוסיף שכ"כ הרא"ש שכל מה שלקחו קודם הספק מותר, ולאחר שנודע הספק אסור (והיינו בכל גווני אף בשאינם ראויות להתכבד, כן ס"ל לטור).
ומרן הב"י האריך להשיב על הטור, וכתב: "תמהני עליו היכי חשיב להרשב"א לקטיל קני באגמא שלא ידע דין קבוע כמחצה על מחצה שהתלמוד מלא ממנו, ולא עוד אלא שבתחילת דבריו ידעו, וכשבא לגמור דבריו שכחו ונעלם ממנו, לפי מה שעלה על דעת רבנו, וזה דבר שא"א לאמרו על שום מעיין כ"ש על מעיין המתגבר עמוד העולם אשר באורו נראה אור", וסובר הרשב"א שהם מתבטלות חד בתרי דמאי שנא בין נתערבו בבית, לנתערבו במקולין, ואי"ז עניין לדין קבוע שדווקא היכא שהאיסור ניכר שייך קבוע וכמו בט' חנויות, משא"כ כאן שבתוך החנות הכל נתערב, ולא ניכר כלל.
עוד הוסיף מרן עמ"ש הטור בשם הרא"ש, שאין משם ראיה כלל, דאיכא למימר שהיו חתיכות ראויות להתכבד שאינם בטלות, או שהיו שאינם ראויות להתכבד ולא היה כנגדם רוב כשרות, ולעולם כשהם חתיכות שאינם ראויות להתכבד ויש רוב כשרות פשיטא שאף להרא"ש מישרא בטלי כדין יבש.
אולם הדרכי משה (או' ו) ביאר שכל קושיית הב"י הוא מחמת שהבין שמ"ש הרשב"א שהנדון הוא שלקחו חתיכה מהמקולין, ואח"כ נמצאה טרפה וכו', וכן מ"ש שאסור לקחת מכאן והילך, בד"א בחתיכה הראויה להתכבד, אבל שאר החתיכות מותרות. והבין הב"י שהספק הוא על החתיכות שהתערבו, ולכן כתב שבאינה ראויה להתכבד חד בתרי בטיל. אולם הטור הבין בדברי הרשב"א שהספק הוא על החנות, והיינו שנפל טרפה במקולין, ולא נודע באיזה מהמקולין נפל, וע"ז הספק. ולכן תמה הטור על הרשב"א שמאחר והספק הוא על הקבוע על איזה מהמקולין נפל, א"כ כל קבוע כמע"מ, וזמ"ש הטור שהרא"ש אוסר אחרי שנולד הספק, והיינו מאחר שהספק הוא על הקבוע. והוסיף הדרכ"מ שמלשון הרשב"א נראה שהספק היה על הקבוע כדברי הטור שכתב אין "מקומם" ניכר, יעויי"ש. (ובאמת שהרמ"א גופיה בתורת חטאת ביאר את הרשב"א כדברי הב"י, אולם כאן חזר בו מדבריו שם, מנח"י).
ובט"ז (סק"ה) הקשה ע"ד הדרכ"מ שא"כ שהנדון בדברי הרשב"א לפי הבנת הטור הוא בקבוע דאו', א"כ היאך כתב הטור בשם אביו הרא"ש שקודם שנולד הספק מותר, ואי מיירי בקבוע דאו' ברור שיש לאסור, דרק בקבוע דרבנן מישרא שרי. (והש"ך בנקודות הכסף כתב ע"ז דאי משום הא לא אריא די"ל דס"ל כמ"ש הר"ן שדין קבוע הוא חידוש, ואינו אוסר למפרע, אלא שמטעם אחר א"א לומר כן, שכבר העיר בש"ך סקי"ד שמתשו' הרא"ש נ' דפליג על הר"ן)
על כן ביאר הט"ז בכוונת הטור, שהנה בסי' קא נתבאר בטור שאם נתערבה חתיכת איסור בתוך חתיכות היתר, אם אחת מהם נחתכה הרי היא בטלה, דממנ"פ אם היא האיסור, הרי הכל התבטל, ואם היא ההיתר הרי היא מותרת, וא"כ זה שייך לומר דווקא היכא שיש לנו רק חתיכה אחת של איסור דאיכא ממנ"פ, אך היכא שיש לנו כמה חתיכות של איסור, ה"ז אסור, שאין כאן ממנ"פ, שגם אם נאמר שהחתיכה האסורה נחתכה מ"מ יש לנו עוד חתיכה אסורה, ולכן הקשה הטור על הרשב"א שהרי כאן גם אי נימא שהחתיכה האסורה היא אינה ראויה להתכבד, מ"מ הא איכא עוד חתיכות של האיסור מהבהמה הטרפה, וכיוון שהם ראויות להתכבד, א"כ א"א לומר שהכל מותר, וממילא איכא דין קבוע דרבנן ואסור מדינא אף באינה ראויה להתכבד, שהרי יש לנו עוד חתיכות איסור שראויות להתכבד, וא"ש ג"כ שהרשב"א כתב להחמיר כאן שמא יקח מאינה ראויה להתכבד מה שלא מצאנו שבבית גוזרים כן, ולהנ"ל מובן שהרי יש כאן מקום לגזור. (ובעיקר מ"ש שלא יתכן שחלק מהבהמה תהיה מותרת וחלק אסורה, ביאר בשו"ת טוב טעם ודעת סי' רז שכוונתו שכיוון שהכל בתערובת ויש חתיכות שראויות להתכבד, א"כ כיוון שהכל גוף אחד, אז הכל מוגדר כדבר חשוב שאינו מתבטל, ול"א האי כדיניה והאי כדיניה, וע' בנקודות הכסף שהק' ע"ז)
וע"ש בט"ז שכתב שאין ליישב שדווקא במקולין דשכיחי רבים גזרינן טפי משום שיותר מצויה הטעות, וכ"כ הרש"ל פג"ה, שהרי איפכא מצאנו בשבת (קמז.) שבעשרה בני אדם לא גוזרים דמדכרי הדדי הואיל ומרובים הם משא"כ ביחיד, ע"כ.
אולם העיר עליו הש"ך בנקודות הכסף, דשאני הכא שאין הכל בקיאים בדין חתיכה הראויה להתכבד וקרוב הדבר שיטעו לומר כי היכי דשרי שאינם ר"ל, ה"ה ר"ל, וממילא ברבים שכיח טעות טפי. עוד הביא בשם מחותנו הגאון מהר"ר גרשון שרק היכא דשכיחי כל העשרה בבת אחת איכא למימר דמדכרי הדדי, משא"כ כאן דאיכא למימר שהם יגיעו זה אחר זה.
מה גם שנראה שמעיקרא פירוש הט"ז קשה שאם אכן כוונת הרשב"א להחמיר משום דחש לטעם הטור, א"כ היה לו לאסור מדינא וכמו הטור ולא רק להחמיר.
ובאמת שכן פירש הש"ך (ס"ק לא) את דברי מרן שהטעם שאנו גוזרים שמא יקח מחתיכה שאינה ר"ל הוא משום שכיוון שרבים קונים שם מצויה הטעות משא"כ בבית דליכא למיחש ושרי, ושכ"כ הב"ח ורש"ל. והרב כה"ח (או' סא) הוסיף שכ"כ טעם זה רבים מהאחרונים, יעויי"ש.
האם יש להתיר בדיעבד אם לקח חתיכה שאינה ר"ל מהמקולין
כתב הרב כה"ח (או' נז) שהיכא שלקח בשוגג חתיכה שאינה ר"ל מחנות שהתערבה בה החתיכות ה"ז מותר, ואם לקח במזיד לד' הפר"ח מותר, ולד' הפמ"ג אסור. (עוד הוסיף מהפר"ח שאפי' אם התערובת בחנויות כיוון שהחתיכה אינה ר"ל ה"ז מותר, אך הפמ"ג אסר. והרב כה"ח כתב שאפשר שאם הוא בשוגג ויש הפסד מרובה יש להקל)
עוד כתב הרב כה"ח (או' סג) שאם לקח חתיכה שאינה ר"ל ויש ספק אם הוא מהמקולין, סד"ר לקולא, כנה"ג. והיינו שהרי האיסור הוא מדרבנן שמא יטעו לקחת ר"ל.
עוד כתב הרב כה"ח (או' סב) שכיוון שכל האיסור הוא רק שמא יקח מחתיכה שראויה להתכבד, א"כ אם בחנות יש רק שאינה ר"ל, ה"ז מותר, ואין לגזור שמא בחנות אחרת לא יבחינו בין שאינה ר"ל לראויה להתכבד.