ב"ה
שלום וברכה,
ראשית אקדים, שלאור מה שיתבאר להלן, ההיפך הוא הנכון, שאותם המשערים לפי נפח, כלומר שמברכים על חבילת במבה של 25 גרם בורא נפשות, וכ"ש אם מברכים על עשרה חתיכות וכדומה שיש בה גרמים בודדים, וכן המברכים על חצי פרוסת לחם ברכת המזון, לפי האמת אכלו פחות מ-27 סמ"ק, ומברכים ברכה אחרונה לבטלה, כפי שיבואר להלן, ומעתה מובן יפה הוראת רבותינו במסורת לשער במשקל, לפי שהשיעור במדה אינו מדת כל אדם, ורבו בו התקלות והטעויות, משא"כ המשקל לא יכזב, וכדברי חכמים המצודקים מעיקרם.
וכעת אעתיק מכתב כתבתי בעניותי לאחרונה עבור מחבר הספר ברכה נאמנה, (ומאז התחדדו עוד כמה נקודות ונקבצו עוד כמה מקורות ומה שהלב חושק הזמן עושק), ומה שירצה לעמוד עליו באופן ממוקד ישאל ואשתדל להשיב כפי אשר חנני הי"ת בס"ד.
ב"ה
יום ראשון, י"ט בטבת התשפ"א
לכבוד ידידנו הרה"ג מעוז ומגדול, חובר חברים מחוכם,
כש"ת הרב רבי יאיר נאמן שליט"א, מחב"ס ברכה נאמנה, ועוד
שלום וברכה!
הנני לשרטט לפניו לפי בקשתו, בקיצור נמרץ כמה שניתן, מה שעלה בידינו יד כהה משכבר השנים בביאור דרך הוראתם בקדושה של רבותינו מעתיקי השמועה מדור ודור, ועל צבאם מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א, בשיעורי אכילה של כזית, כביצה, וכל כיו"ב. ובפרט לעת כזו שיצא מתחת ידי המכון אשר בהכוונתנו חוברת שלימה ומקיפה בנידון זה, במהדורת ביקורת לעת עתה, שחיבר ידידנו האברך השקדן רבי ראובן יוסף מיארה נר"ו, ונקראה בשם "שיעורי אכילה במשקל". (וברובי הדברים שאכתוב להלן בקיצור ובסתום להניח הדעת לחכם ומבין מדעתו, אסמוך על המקורות וההרחבה המובאים בחוברת).
מסורת ההוראה במשקל וביאורה
א) ראשית יש לדעת שלכל הדברות שיעורי חכמים לאכילה ביסודם ניתנו לפי נפח ולא לפי משקל, כמבואר בדברי הגאונים והרמב"ם בכמה מקומות, וכן בדברי ראשונים ואחרונים רבים, והוסיפו בכמה מקומות שהמשער במשקל במקום שאינו שווה למדה טועה.
אולם מאידך בדברי הפוסקים דידן, מעתיקי השמועה מדור ודור, ובכללם הגאון בית דוד, מרן החיד"א, מהר"ח פלאג'י ועוד, מבואר כדבר פשוט ומקובל, שלגבי יין, מים, פת גמור, מצה, פת כסנין על כלל סוגיה שהזכיר בש"ע (סי' קסח ס"ז), וכדומה, משערים ז"ך דרהם לרביעית הלוג, ח"י דרהם לביצה, ולזית ט' או ו' דרהם, (שהוא חצי ביצה להתוס' וכשליש ביצה להרמב"ם), נ"ד דרהם לג' ביצים, וע"ב דרהם לד' ביצים. וכן העיד הרב מטה יוסף יקואל (סי' א, מלפני ר"נ שנה, הובא בכה"ח סי' קסח סקמ"ו), דשיעור כזית שחייב אדם לברך אחריו "בין בפת בין משאר האוכלין", האי כברכתיה והאי כברכתיה, "יען כי ראיתי שגור בפי הכל" שהוא תשעה דרה"ם, ומה גם שכתוב בחמדת ימים (פ"ו מפסח), כזית שאמרו היינו כחצי ביצה לשיטת ר"י וכו', דהיינו תשעה דרה"ם, וכבר נהגו כדעת ר"י, ע"כ. וכפי שביאר כ"ז בהרחבה כבר מלפני כמאתיים שנה הגאון פתח הדביר ח"א (סי' קץ, דף קצב), בקונטרס שלם שערך ושרטט בנושא זה מפי ספרים וסופרים, ונקרא כסא דחיי, לבאר ולפשט וליישב המנהג המסור בזה בידינו מדור ודור, מקושיות וטענות של מי שהוקשה לו מהמציאות וכדומה על המסור ומקובל בידינו.
ושם (דף קצו ע"א ד"ה וע"פ, וע"ב ד"ה ומכל) עמד על הקושי כיצד ניתן לשער לפי משקל הנזכר, והרי יסוד השיעורים הוא בנפח וממילא משתנה מדבר לדבר, יש דבר שנפחו גדול ומשקלו קטן, כגון פת, ויש להיפך, כגון מים, ולא יכון שיעור משקל אחד לכל אלו. וביאר עפ"ד רבותינו, דאף שיסוד השיעור בנפח, היינו דווקא לאחר הפירור והמיעוך, ואין החללים והאוירים של המאכל באים בחשבון, שצריך לאכול באמת כזית ולא ע"י חללים. ולאחר שבדקו את הפת אחר הפירור והמיעוך נפח של רביעית וכביצה וכו', שקלו התוצאה, ומסרו בידינו המשקל, שבדר"כ משקל זה יהיה שווה לנפח הרצוי בקירוב וסגי בזה. וכן לגבי מצה (של זמנם שהיא כמצת פיתה שלנו) שהיא דחוסה וכבידה בלאו הכי וא"צ לפרר ולמעך, אולם זמנין דמתרמי באיזה מקומות במצה חלל, ולאו כ"ע דינא גמירי דלא מתחזי החלל מבחוץ, ע"ש.
וכן נקטי ואזלי יתר רבותינו הפוסקים במסורת זו ועד דורנו אנו, וע"פ ביאורו של הרב פתה"ד, הובאו חלקם בכה"ח סופר (סי' קסח ס"ק מו), וסיים שכן מנהג בעלי ההוראה לשער במשקל הנזכר לכל מילי. וכן סמך מרן זיע"א בכל כוחו בכמה דוכתי על דברי הרב פתה"ד בטעמו ונימוקו להלכה ולמעשה, ועל מנהג ההוראה שהובא בכה"ח הנ"ל, ומהם בשו"ת חזו"ע ח"ב (עמ' תקיח), ובספר חזו"ע סוכות (עמ' קיג), ועוד מקומות. וכ"ה בתורה שבע"פ שאמר לרב ברכת יהודה, לגרי"מ יונה, ועוד רבנים, שהעידו שלמרות הטענות שהראו לפניו נגד זה, "הוא לא משנה הוראתו אלא מורה ובא כדברי הפתה"ד וסיעתיה".
ב) ויסוד המסורת בזה מתבאר בדברי רב שרירא גאון בתשובה (אוצה"ג ריש ביצה), שכן עשה רב הלאי גאון, ועוד חכמים בדורו ובדורות שלפניו, שכל אחד היה מתרגם השיעור שנתנו חכמים, למשקל הכסף של אותו הדור, ומסרו המשקל ביד בני דורם לשער בו. (ומקצת מהם שיערו בעיקר בביצה שבה תלויים כמה שיעורים ע"ש). וכך גם מצינו אגב ריהטא לפחות בכ"ה ראשונים (הובאו בחוברת הנ"ל) שכשבאו לכתוב הוראה למעשה בשיעור שניתן בנפח, תרגמוהו למשקל הכסף וכד' המצוי בינותם אחר ששקלו שיעור הנפח של הנדרש מאותו המין, ומסרו המשקל עבור ההוראה בו, ולא הניחו ההוראה במדה. וכן ביאר מסורת זו המגיד משנה (בפ"א מהל' עירובין הי"ב), והביאו הרב פתה"ד, דאף שלא נתבאר בגמ' משקלן של שיעורי חכמים, לפי שאין כל הדברים השוים בכמות שוים במשקל, (כגון בשר חי ובשר מבושל, מים ומתכת, קמח ועיסה, וכדומה), אבל כבר נהגו הגאונים לתרגם הנפח למשקל ולמוסרו לבני דורם ומקומם, (ויתכן עוד מתקופת התלמוד עי' שבת פא. וכי טורטני יכניס, ושם בירושלמי פ"ח ה"ו, וא"ש עם לשון ר' שרירא שעוד מקודם לכן וכו', ודו"ק, וה"נ מסתברא לפי טעמא דמלתא שכ' המ"מ. שו"ר שכבר המ"מ במקום ביקש בכ"ז סמך מן התלמוד וציין גבי מדת ליטרא לפ' חמישי דבתרא, ואפשר כוונתו למתני' פח. וחייב להכריע לו טפח, ובגמ' פט. היה מבקש ממנו עשרה ליטרין וכו', ע"ש. וברוך היודע.) והיתה כוונתם בזה בהיות נקלה יותר ידיעת המשקל מידיעת המידות. ושעפ"ז כן עשה גם הרמב"ם לתרגם בשיעור חלה, ובשיעור עירוב, כל אחד כעניינו. ושוב הוסיף גם המ"מ לתרגם בעצמו משקל ט"ז שעורות שכ' הרמב"ם, למשקל חצי ארגינ"ש של דורו ומקומו הוא, וסיים ובזה תדע "כל השיעורים" כמה הם למשקל שלנו, ע"כ. וכוונתו על "כל השיעורים ממיני מאכל שונים שניתנו בנפח" ברמב"ם קודם לכן (הל' ט-יא) לשיעור עירוב, ואעפ"כ מסר משקל אחיד שממנו יקישו ויכפילו עבור כל אותם המינים לפי החשבון שלימד הרמב"ם שם (הל' יב), ע"ש. וכן למד המגיד משנה שוב לענין משקל הביצה (פ"ב מהל' שביתת עשור ה"א) וז"ל: ובגמרא שאלו באיכות כותבת זו אם לחה אם יבשה וכן דקדקו בשיעורה והעלו שהיא פחותה מכביצה דהוה איכא מאן דאמר יתירה על כביצה ומשקל הביצה לפי מה שכתב רבינו פ' ראשון מהלכות עירובין היא ל"ה ארגינ"ץ ועוד כמו שמבואר למחשב לפי מה שכתבתי שם, עכ"ל. וכן המלאכת שלמה (על המשניות מס' יומא פ"ח מ"ב, תלמיד השטמ"ק ומהרח"ו) הביא דבריו, וכתב ומשם תוכל לדון למשקל הכותבת שהוא פחות מכביצה מעט, ולמשקל כזית שי"א דשיעור הזית הוא כחצי ביצה, ע"כ.
השינוי במשקל הסגולי
ג) ובעיקר הטענה שיש ע"ז מהמציאות, שבמאכלים רבים המשקל הסגולי (היחודי) בין המאכלים הוא שונה, (שרמת צפיפות החומר "היסודי" שונה בין מוצר לזולתו, לא החללים המקריים), ולכן אף אחר המיעוך עד תום, במאכלים רבים שהם קלים בטבעם לא ישווה המשקל לנפח הנדרש. וכגון במבה, פופקורן, פרכיות, שלווה, קרקר, מצת מכונה, שקדים, ועוד ועוד, שאף אחר המיעוך בדוחק עצום לא יושוו המשקל למדה. אולם לפי האמת אחר בירור עם מומחים וגם בדיקה במציאות, למעשה אינו מדוייק, דאף שבודאי יש שינוי משמעותי במשקל הסגולי בין חומרים שונים, כמו בין ברזל למים, ובין אבן לקלקר, וכדומה, וכן בין בשר חי לבשר מבושל, וכן בין דבש או סוכר או מלח למאכל רגיל, אולם כ"ז הוא בדברים שאינם עומדים לאכילה כמות שהן במדה חשובה, אבל כלל המאכלים העומדים לאכילה כמות שהן במדה חשובה, שוים מאד במשקלם הסגולי, ולא יגיע הפרש משמעותי אלא בכמויות גדולות ממש, כמו י' או כ' ביצים. דאף דבש מלח וסוכר אין דרך לאכול מהם אלא מעט מזעיר במאכל, שמצד הכמות בטל במיעוטו ואינו משפיע, וכ"ש אם אח"כ מתבשלים או נאפים עם המאכל, שאז גם אם ניתנים בכמות חשובה יותר כבר חוזרים להיות בעצמם במשקל הסגולי של העומדים למאכל, שמתגדלים בבישול כבשר מבושל שמתרכך ומתחלחל בנוזלים ומתגדל עד שמשתווה ליתר המאכלים. ודו"ק. (ויתכן דהא בהא תליא, דמשקל סגולי כבד יותר צפוף יותר ופחות נוח לאכילה, ודו"ק). והטענה הנזכרת מאחרוני זמנינו מקרקר במבה וכו' אינה אלא מהשערה בטעות, א"נ ממדידה באופן שונה, וכן מדדנו במציאות ע"י טחינה של במבה ושקדים והיה שווה הכמות למשקל באופן מדויק. וכל אחד יכול לבדוק זאת ע"י שיטחן כשלושים גרם במטחנה חשמלית עד אשר דק ממש (הרבה יותר מקמח מצה, ואינו שינוי בתרכובת היסודית כבישול), וימוד בכלי מדידה, ויווכח שעומד על שלושים סמ"ק בדיוק, או בקירוב עכ"פ, באופן שאינו משנה את ההלכה, דא"א לצמצם, וכדברי חכמים המצודקים מעיקרא. (עי' חזו"ע הגדש"פ עמ' כה והלאה, ואוקי באתרין). וזה מתאים יפה לדברי רבותינו (עי' כה"ח סי' תנו א"י, ותפו א"ג, ובשו"ת חזו"ע עמ' תקיח) שלענין ביטול איסור בשישים של היתר אין לשער כי אם במדה, דהתם משתער נמי מאכל עם כלים וחי עם מבושל דלא שוו בשיעורייהו. (ובמקור אופן השיעור בשישים מהמרדכי שהובא בב"י יו"ד סי' צח, ובד"מ סי' צג, ועוד ראשונים, נקטי כיצד משערים "כלי" של איסור, ודו"ק). הן אמת שבתמרים מיובשים מסוג מסויים, ואולי עוד מין או שניים הדומים להם, יש הפרש לאידך גיסא, שהם כבדים ובז"ך גרם אין נפח של ז"ך גרם מים ונמצא מברך לבטלה, (ובאמת קשה לאכול מהם כמות מרובה, אבל עכ"פ אוכלים מהם כזית ויותר), אולם בזה י"ל דכל שבעיקר הדין בידוע שלא יעבור איסור, שהרי בלא"ה יש כאן ס"ס בדאו' וחד בדר', שלדעת רוה"פ ועמודי הוראה הכזית י"ח גרם לכל היותר, ולדעת רוה"פ ברכה לבטלה מדרבנן, הלכך עדיפא להו לרבותינו להשוות מדותיהם בלי חילוקים בפרט בשביל מן אחד או שניים, כשאינו פוגע בעיקר הדין, וכפי היסוד שהניח לנו החינוך (מצוה תל) וז"ל: רבותינו לא רצו לחלק ולומר וכו', "כי הם יברחו מן החילוקין לעולם בכל מה שמסור ביד ההמון, וכן הדעת". עכל"ק.
תמצית טענות אחרוני זמנינו כנגד מיעוך החללים
ד) ומה שיש טענו על המקובל במסורת דמנ"ל למעך החללים עד תום בדוחק וכ"ש לטחון עד אשר דק ולמעך, והרי חכמים אמרו בכזית וכביצה סתמא ולא פירשו למעוך וכ"ש לטחון. ואטו מצפים מכל אחד שבא לאכול שיטחן וימדוד ואח"כ יאכל. אדרבא, משנה שלימה היא (כלים פי"ז מ"ו) דכזית בינוני ששנינו הכל לפי דעתו של רואה, ונפסקה להלכה ברמב"ם (כלים פ"ו הי"ב). ופירשו הראשונים משום דא"א לצמצם, ע"ש. והוסיפו הגאונים לפרש בתשובה (אוצה"ג שם ועוד) דהיינו לפי דעתו של כל אחד שיכול לסמוך על עצמו. וגם מה סברא יש בזה לשער נפחו אחר טחינה ולא כמות שהוא. ועוד, דהן אמת שהגאון זרע אמת ח"א (סי' כט) ס"ל למעך החללים, אולם ראשית יש לפרש דבריו על חללים ניכרים, כמ"ש בעצמו שם לצדד לחלק בין תיפוח שאינו ניכר לחלל הניכר. וגם דאעיקרא בלאו הכי חלקו עליו רו"כ הפוסקים (הגן המלך וסיע') והוא שיטה יחידאה. ומשנה שלימה שנינו (עוקצין פ"ב מ"ח) פת ספגנית משתערת בכמות שהיא, ואם יש לה חלל ממעך את חללה, ועל כרחך שאת החללים הקטנים שאינם ניכרים א"צ למעך, דמשתערת כמות שהיא תנן. עכת"ד. (ברכ"ה, נחלים ארנון, הלכ"ב, הידורי המדות, זית רענן, ועוד, עי' עליהם).
המקורות לטחון ולמעך כל החללים
אולם תשובתם בצדם שכך היא המסורת בהוראה ממעתיקי השמועה מדור ודור, וכפי שטרח להרחיב ולבאר הרב פתה"ד בעבורנו, ובלא הפירור ומיעוך לא מצאה היונה דא כנס"י מנוח לכף רגלה. ומבואר שלא היה מי שחולק בזה מקדם קדמתה שכך יש למעך עד תום.
ואף לאחר מכן, דעת שפתיו של הגאון זרע אמת זיע"א ברור מללו שצידד לחלק בענין אחר לגמרי, והיינו בין "תיפוח", שנתפח ונתגדל ע"י נוזלים בגשמים או בישול, כמבואר שם, ותיפוח הוא דבר "שאינו ניכר", שהנוזלים מחלחלים בנקבובי המאכל ומתמזגים עמו להיות אחד כאילו הם עצמו ואינו עומד וניכר לעצמו אלא נחשב עם המאכל, ולכן משתער עמו. לבין "חלל", שהוא אויר ריקן, שמצד מהותו הוא דבר "הניכר", שאפשר לעמוד עליו, (אף אם צריך מגדלת וכדומה), ובודאי כלא חשיב ואינו משתער עמו. ודלא כפי שנמשכו אחר רהיטת לשונו אחרוני זמנינו כאילו מחלק בין חלל לחלל.
הסברא שאין החללים מצטרפים מוסכמת (ואם נחלקו הוא לענין צירוף נוזלים)
תדע עוד דהזרע אמת במסקנת דבריו ביאר שיחתו בעיקר מצד הסברא, שאכילה עניינה הנאת מעיים, ושיעור אכילה הוא שיעור שמכולו יבא הנאת מעיים, לא שיעור למראית עין כשבפועל חצי או רבע או שמינית ממנו אויר הפורח. ומעתה כל חלל במשמע שאין בו הנאת מעיים וגדול וקטן שם הוא. ובאמת למעשה הזר"א החמיר יותר, דאף תיפוח שהוא נוזלים ואינו חלל ריקן אינו מצטרף לענין ברכה אחרונה, אלא שבזה נחלקו עליו הרב גן המלך וסיע' לפחות בדבר שדרכו בכך להתגדל ע"י משקין, כאורז מבושל וכדומה. ולענין זה אכן שיטה זו כיחידאה, (וכ"ד הרב מט"י יקואל הנ"ל, דבקמח לבד משערינן קודם שניתנו בו מים ואפאוהו. ויש ביארו דעת הזר"א דאיהו נמי מודה באורז מבושל ולא קאמר אלא בכגון השאלה דאיירי בה שהבסקויט נשרית באופן מקרי ואין דרכה בכך. ואכמ"ל). אולם לענין צירוף החללים לא מצאו אחד שחלק עליו בזה, אדרבא כן מבואר בירושלמי (יומא פ"ח ה"ב) כדבריו, וכ"כ הפר"ח (סי' תפו) בשם הירושלמי, ושכ"ה בתוס' (שם עט.). וכן מוכח באחרונים, אחר שהביאו דברי הזר"א להלכה בלא חולק, ולדידיה בעינן כזית של הנאת מעיים בלא חלל. שכ"כ במחב"ר (סי' רי), בית מנוחה (דף רכה: סק"ו), שע"ת (סי' רי סק"א), ובמגן גיבורים (שם). וכ"ד פתה"ד (דף קצו:), נר מצוה (ח"ב סי' טו"ב דף ז"ך ע"ג). חסד לאלפים (סי' רי א"י). מנחת חינוך (מוסך השבת טוחן א"ח), עי' בשו"ת אפרקסתא דעניא (או"ח סי' סו). וצי"ץ אליעזר ח"ו (סי' יא). ושכ"מ בחידושי רז"ה (דיני שיעור עירוב ופרס ס"ו). ערוך השלחן יו"ד (סי' פה סי"ז). כוכבי אור (להגר"י בלאזר עמ' רא). משנ"ב (סי' רי סק"א). כה"ח (סי' רי אי"ג). שיעורי תורה להגר"ח נאה (עמ' קפב). אור לציון ח"ג (במבא עמ' לא). וכ"נ בד' הרב גן המלך (סי' קכב) דל"פ אלא אצירוף משקה, וכן למד ממנו בשו"ת כולו מחמדים (סי' י). וכ"מ בדעת הרב קול אליהו ישראל ח"א (או"ח סי' ח). וע"ע בשד"ח (מע' ברכות א"ז) ובשו"ת אפרקסתא דעניא (שם) ודו"ק. וע"ע בס' יפתח ה' (עמ' פג). ובס' תורת הברכות (פי"ג סי"ב). ובילקוט יוסף סוכות (דיני ישיבה בסוכה). וע"ע בא"ח ש"ב (פר' קרח ס"ב). מהם שפירשו להדיא למעך אף חללים קטנים, ומהם שסתמו למעך החלל ולא פירשו. וסתמו כפירושו, וגם ילמד סתום מן המפורש. ומעתה המחלק בדעת אותם שסתמו למעך ללא חילוק דברי נביאות הוא, ועליו הראיה, וגם הוא נגד הסברא שביאר הזרע אמת ולית דפליג בה, דבעינן שיעור לאכילה ולא שיעור למאכל. ולמדנו דלא רק שהגאון זרע אמת אינו יחיד, אדרבא להיפך, כל הפוסקים שעסקו בזה פירשו כדבריו להדיא. (רק נגלה מה שלא ידעו החולקים, שהרב זכור ליצחק הררי סי' סג והגאון מהרש"ם בדע"ת ח"ב סי' רמט כתבו להדיא לצרף הנוזלים וגם החללים שמדרך המאכל, אולם להאמור יחידאי נינהו ולא נמצא כזאת זולתם, זאת ועוד עיקר סמיכתם מפת סופגנין, ולמה שיתבאר להלן נראה שאם היו רואים דברי הרמב"ם בפה"מ היו מסכימים לשאר אחרונים, ודו"ק).
מתניתין דפת סופגנין מקור גדול למסורת למעך כל החללים
ה) ומתניתין דפת סופגנין לא רק שאינה סותרת אלא הויא סייעתא ומקור למיעוך כל החללים, שהרי המשנה הביאה ג' דינים, עלי בצלים, פת ספגנית, ובשר שנתפח, ובכולם משתערים כמות שהן, ואם יש בהם חלל ממעך. ופירש הרמב"ם על המשנה בעוקצין (פ"ב מ"ח), שבכולם הפירוש הוא שהנוזלים שבהם מצטרפים לשיעור, ושהחלל שבהם אינו מצטרף. ע"ש. וכן מוכרח לפרש דבריו שם, ע"פ דבריו בפירושו לטהרות (פ"ג מ"ד), וכמ"ש התוי"ט שם. (ודלא כהתפאר"י שם שלא ראה לשון הרמב"ם כולו רק מה שהעתיק התוי"ט, ודו"ק). ומבואר דמשתערת כמות שהיא דמתניתין היינו עם הנוזלים שבה (אם מחמת בישול, שריה, או נוזלים שבעיסה גופא), אבל החלל אינו מצטרף רק ממעך. וכ"פ במשנה גם הרב ברטנורא ועוד ראשונים. וכן פרשו נמי האחרונים, הגאון תוי"ט (שם). זרע אמת (שם). מט"י יקואל (שם). גן המלך (שם). שו"ת אפרקסתא דעניא ח"א (סי' סו), בית יצחק שמעלקיס (או"ח סי' ל סק"ו), ערוך השלחן יו"ד (סי' פה או' יז), ובחידושי רז"ה (הובא בשיעורי תורה סי' ג א"ח). ובשיעורי ציון להגר"ח נאה (עמ' יח). וע"ע בשו"ת כולו מחמדים (סי' י), ועוד, ודו"ק. ונמצא שמתניתין דפת ספגנית אדרבא מקור נאמן ומכריח לדברי הרב זרע אמת וכל סייעת מרחמוהי חבל נביאים שלענין הנוזלים שבעיסה וכד' משתערת בכמו"ש ולענין החללים לא, ואין חולק זולת יחידאי הנ"ל דאנהו נמי לא ראו דברי הרמב"ם בפירושו לעוקצין וטהרות הנ"ל ושמא אי שמיע"ל הוו מודים דרבנן, ועכ"פ רו"מ ובנין כהרמב"ם והזר"א ס"ל בבירור.
"דעתו של רואה" על זיהוי הזית והביצה לא על כמות האכילה
ו) ומה שהזכירו מדעתו של רואה, במחכ"ת אינו אלא לענין זיהוי הזית והביצה הבינוניים שכמותם יש לשער בתחילה, שהיה מקום לחוש דאף אחר שיראה את מיני הזיתים והביצים המצויים, עדין כשבא לאמוד בדעתו בהבחנה מיהו הבינוני שביניהם, שמא יטעה באומד הדעת ולא ידייק, ולפי האמת הסמוך אליו הוא הבינוני המדוייק האמיתי לא פחות ולא יותר, לזה אמר התנא דאין לחוש, שהכל לפי מה שאומד הרואה בדעתו שזה הבינוני מבין יתר הזיתים והביצים הקיימים, שראה גם האחרים ואומד בדעתו שזהו הבינוני, שאז בודאי הוא בקירוב לבינוני עכ"פ, ובזה סגי, דא"א לצמצם, וכך ניתנו השיעורים מעיקרא. אבל לאחר שהגענו לגודל הזית והביצה הבינוניים ע"פ אומד דעתו של רואה, מעתה בודאי כשנותנים "שיעור אכילה" לאיזו הלכה התלויה בשיעור חשוב של אכילה, בודאי עלינו ליקח כמות של מאכל כזו שתביא לנו "שיעור אכילה" של זה הבינוני, ואם יקח מן המאכל עם החללים הטבעיים שבו, כמות של זה הבינוני ולא יותר, נמצא שלא אכל בפועל כמות של הבינוני, ולא באה לו הנאת מעיים בכמות הנדרשת, ואף שיש מקום להחשיב "המאכל עם חלליו" בגודל של זית או ביצה, דהיינו בחפצא, אבל אין צד להחשיב כאן "שיעור אכילה" בכמות של מידת זית או ביצה, דהיינו בפעולה ובתוצאה, והשיעור הוא על הפעולה לא על המאכל. ולענין "שיעור האכילה" לא נאמר דעתו של רואה, אלא נדרש שיהיה בכמות של זית בינוני, ורק בהבחנה מעיקרא מיהו זית בינוני נאמר שאין לחוש לנטיה דקה דסגי באומד דעתו של רואה שזהו הבינוני. והדברים ברורים למעיין יפה במפרשי המשנה ובפוסקים הקדמונים. ומעתה אין מקום טענה וכי דורשים מהאדם לטחון וכו' ורק אז לאכול, דמעיקרא לא דברו על המאכל רק על האכילה, וזה לא תלוי כלל בראיה, אלא בחישוב נכון של חכמי הדור שיתרגמו לבני דורם כיצד להגיע בנקל לשיעור הנדרש בכל הלכה. ולכן כבר מזמן המשניות והתלמוד ואח"כ בגאונים ובראשונים, ועד היום במסורת מדור ודור, נוהגים חכמי הדורות לתרגם המדות למשקלים המצויים בדורם, ע"מ שיקל על בני דורם לידע השיעורים בנקל ובלא מכשול וטעות. ובפרט בשיעורי התלויים ביסודם באכילה, שיש למעך כל החללים וכאמור.
טענת אחרוני זמנינו לשנות הביאור במסורת
ז) עוד יש להשיב לכמה אחרוני זמנינו (הגאון ברכת ה' זצ"ל ח"ב פ"א הע' כג, נחלים ארנון, ועוד), שיצאו לטעון על המנהג שמשערים במשקל גם לפת שלנו שהיא רכה כספוג, והחליטו שהוא מנהג בטעות, כיון שאף הרב פתה"ד וסיע' לא דברו אלא בפת כסנין מסויים (הנקרא בישקוג"ו), שהוא דחוס וכבד כמשקל המים, אבל בפת שלנו יודו לפי שאינו שווה למשקל המים, וכפי שכתבו הב"ד הפתה"ד וסיע' בעצמם דשאני היכא שאין המשקל שווה לנפח, וכ"כ הרמב"ם ומרן הב"י ועוד בכ"ד, שהמשער במשקל טועה במקום שסותר למדה, עכת"ד.
אולם לדבריהם מה הקשו לרבותינו כיצד ניתן לשער הפת במשקל, ומה ביאר ויישב להם הרב פתה"ד בשם רבותינו שע"י הפירור והמיעוך הושווה הנפח למשקל, הרי איירי בפת ששווה משקלו למים אף בלא פירור ומיעוך, ואין כל הבנה לא בטענה ולא בפרכא. ויתירה מזאת, אחד הרואה בפתה"ד שם (ד"ה וע"פ) שהביא מי שסבר כן לפרש בדברי הרב ב"ד, דמ"ש הב"ד משקל לאו בדוקא שהרי כתב שאין כל הדברים שוים, ודחה זאת הפתה"ד בשתי ידים דאדרבא בדברי הרב ב"ד מוכח דבדוקא כשכ' למעשה השמיט המידה ונקיט משקל, ושכ"ד מרן החיד"א למעשה עפ"ד הב"ד, ע"ש. ומעתה פשיטא דלא שייך לפרש כוונת פתה"ד באופן שמיאן לפרש בעצמו בדברי קודמיו שבא לפרשם. ודעת שפתיו ברור מללו דבפת שאינה שווה למים איירי, אלא שע"י פירור ומיעוך נעשית שווה. וה"נ פת שלנו שלאחר הפירור והמיעוך שווה משקלה למשקל המים, דעת פתה"ד וסיע' לשער אותה במשקל. (וזה אפילו בפת כסנין שאינה רכה אלא פריכה, ולכן צריכה פירור קודם ע"מ שיוכל למעך, כ"ש בפת רכה שאינה נכססת, דבמיעוך יפה בלא פירור סגי להשוותה למים כפי שעולה בבדיקה). ומ"ש הפתה"ד וסיע' שלא דיברו באופן שאין המשקל שווה, כבר הוסיפו לפרש שהוא בדבר שאינו מצוי כפת שלא נאפה יפה וכד', ותכף הוסיפו דמכיון שלמעשה בכל המצוי הוא שווה, לכן רשאי למדוד תמיד במשקל, ולא רק רשאי אלא הוא המשובח, ושכ"צ לעשות בדוקא כי במידה מצוי הטעות והמכשול. ע"כ. (ומכאן סעד למ"ש הכה"ח שאין לשנות. ודו"ק). ומ"ש הרמב"ם בכ"ד שהמשער במשקל טועה הוא לגבי שיעור חלה, כבר ביאר הפתה"ד דלא קאמר אלא למי שיבא לשקול מ"ג ביצים וחומש ביצה וישקול כנגדם קמח במשקל זה, והרי הרמב"ם בעצמו אחר שכתב שלא לשקול נתן לנו משקל לזה, א"ו כוונתו כאמור. ואף אנו נוסיף ממה שעוד הזהיר בזה הרמב"ם, דאף אחר שתרגם לבני דורו ומקומו משקל הקמח לחלה תק"כ דרהם, הזהיר שלא ידמה אדם משקל זה לקמח במקום אחר או זמן שונה, לפי שיש שינוי בין הקמחים. וביאר הרשב"ץ בתשובה ח"ג (סי' לו) שבמקום זה טוחנים בריחיים של מים שהוא כאבק דק, משא"כ במקום אחר בריחיים של בהמה וגס יותר לכן יותר יש חללים. דלענין חלה עריסותיכם כתיב, שהשיעור ניתן על "עמידת הקמח" מצד עצמו, שיהיה ממנו כמות חשובה שמחייבת להפריש ממנו תרומה לה'. לא על "כמות האכילה" של הקמח או של העיסה. ולכן לא בעינן למעך החללים תוך הקמח כלל, אדרבא יש לעמוד על מידתו של הקמח כמות שהוא בקומתו וצביונו הטבעי. ודו"ק. (לכן שם החוברת הנ"ל "שיעורי אכילה" במשקל, שההבחנה בינם לשיעורי מקווה חלה ביטול איסור בהיתר וכדו', היא שמסלקת טענות רבות שהביאו מן המקורות, ודו"ק).
כיצד דרכו והנהגתו של מרן רבנו הגדול זיע"א להורות בזה ולנהוג למעשה
ח) ומעתה גם אם באנו לדון בדעת מי שגדול הוא מרן אביר הרועים אשר ממנו תוצאות חיים, לגבי אופן שיעורי אכילה, מכח שמועות ועדויות שונות או סותרות, הנה מאחר שכתב בכ"ד בתורה שבכתב בשפה ברורה לסמוך בכל כוחו על מה שביאר הגאון פתה"ד את המסורת שבידינו, נמצא שמה שנהיה מוכרחים לפרש בדברי פתה"ד כך יהיה הפירוש בדבריו ובדעתו של מי שגדול. ולכן גם אם יש בתושבע"פ שמועות, עדויות, וכל כיו"ב, שהסכים לשואל שישער לפי הנפח שמדד ויצא לו, וכדומה, פשיטא דהיינו דווקא כשמדד באמת המדה המבוארת בספריו בתורה שבכתב, והיינו כדעת פתה"ד וסיע', לאחר הפירור והמיעוך, שעכ"פ בפת גמור ופת כסנין "בדרך כלל המשקל שווה למדה", ולא לשער פת כמות שהיא, "שבדרך כלל אין המשקל שווה למדה". וזה פשוט לכל ישר הולך. ומעתה אין כל סתירה בין העדויות והשמועות, ולא בין תושב"כ לתושבע"פ. אלא שפעמים השואל לא ירד לסו"ד של מרן זיע"א כמו שאירע כן כמה פעמים, ודו"ק. (כגון ששאלוהו ושמעוהו מתוך תפיסה שבודאי א"צ טחינה ודחיסה, ואילו דבריו ומשובותיו היו מתוך פשיטות שמדבר לפי המבואר במשנתו שסומך על פתה"ד ושיעורי תורה לגר"ח נאה באופן המדידה, ושם מבואר דבעי' טחינה ודחיסה). וכבר כתב על כיו"ב בנו הג"ר אברהם יוסף שליט"א במכתב לבנו (ט' סיון תשע"ה) וז"ל: לצערי כמה תלמידי חכמים מובהקים שנשאו ונתנו עם מרן זצ"ל, הבינו שהסכים עם דבריהם אע"פ שבספריו כתב אחרת מדבריהם, ובשיחה עמו הבנתי שלא בכל דבר דעתו היתה נוחה ממה שדברו אלא שלא רצה להאריך בענין, ולכן אין לנו אלא תורה שבכתב שהיא מקור חיותנו וממנה נשאב דעת וחכמה ואין בלתה. עדינותו ומחשבתו לעודד תלמידי חכמים הם שהנחו את הנהגתו בקודש, ולא תמיד ירדו לסוף דעתו גם תלמידי חכמים גדולים. עכ"ל. שפתים ישק משיב דברים נכוחים.
ולכן גם מרן הראש"ל שליט"א, שנאמן להוראותיו של מרן זיע"א אפילו על שמאל שהוא ימין, הנה אף שבמהדו"ק של עין יצחק הביא דברי הרב נחלים ארנון להלכה ולמעשה וקילסם, מ"מ לאחר שהציג הדברים בפני מרן זיע"א וראה שממאן בהם לענין שינוי בהוראה, ושמסרב מכח שאינו משנה מהמסורת הברורה מרבותינו, ושאיננו חכמים יותר מהם, לכן חזר וכתב במהדו"ב של עין יצחק שלדעת מרן זיע"א אין לשנות, לפי שכך היא המסורת, שהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי לתלות. (רמב"ם פ"י משמיטה). והאריך לקיים מצות ליישב דברי חכמים (ע"פ תשובת ר"ש גאון והמ"מ ועוד), וכדברי המשנה (סופ"ט דנגעים) אם באת לקיים דברי חכמים הן. ופירש הרמב"ם, "אם תוכל להראות פנים וכו' הרי זה טוב ואמור, ואם אתה מחזק את הקושיא שאינו צריך לא אשמע ממך דבר, כי אני קבלתי שהוא צריך". ע"כ. וכן הוא בר"ע מברטנורה שם. עוד שם במשנה (לאחר שנתן טעם לקבלתו), "חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים". ופירש התוי"ט, חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים כנותן טעם לדבריהם, יותר מאילו סתרת דבריהם. א"נ חכם גדול אתה "שלא בלבלוך הקושיות לסתור דבריהם". קרבן אהרן. ע"כ. ובתפארת ישראל (אות זך) הוסיף, דבהטעם שאמרת נתת קיום וחיזוק לדברי חכמים שקבלתי מהן, והי' כמלתא בלי טעמא, ועי"ז אפשר שהי' משתכח לבסוף ככל דבר בלי טעם, אבל ע"י דבריך נתת להם חיזוק. עכ"ל. וכבר כתב רבנו אברהם בן הרמב"ם בתשובה (ר"ס יט) וז"ל: לא כל ספק שיולד לאדם, יסתור שורת ההלכה ויהפך פירוש השמועה מפניו, דבכמה מקומות אמרינן בגמרא קשיא דר' פלוני אד"ר פלוני ואסיקנה בקושיא, ולא הפכנו שמועה משתי השמועות והוצאנו אותה ממשמעה עד שתלך הקושיא, אבל הספק שיולד הוא שראוי להתבונן בו, ולתרץ אותו עד שיחזור לשורת ההלכה ודוקיא דשמעתא, ואם לא יתבאר תירוצו ישאר קשה עד שיודע ענינו. ולפיכך אין ראוי להפך פירוש (הסוגיא דעסיק בה) ולהוציא אותו ממשמעו שביארו אותו כל המפרשים, והוא הפשוט הברור מענין הדברים, מפני אלו הספיקות שנולדו לך, כל שכן שאלו הספיקות אפשר לתרץ אותן והולכין על פי הפירוש הנכון, ע"כ. וכבר הזכיר הרב פתה"ד בדברי התוכחת נמרצת שהוסיף בסוגיאן בח"ב (קו"א לח"א סי' קץ, דף כא ע"ג), אחר שהביא דברי הרב ב"ד הנ"ל, וז"ל: כי מזה ישמע חכם שלא לזוז ממנהגן של ישראל לא להוסיף ולא לגרוע, כי תורה שלימה היא, ונביאים הם כדכ' מהרש"ו ז"ל וכו', תלמוד ערוך הוא בידינו, דהכי אמרו בפ"ב דסוטה (טז:), דא"ר זירא לר' ירמיה, לא אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא, ופרש"י, כל דברי חכמים שנקבעו אל תהרהר אחריהם, ע"כ. הרי שכל שנקבעה ההלכה מדור לדור, אין לשנות. עכ"ל. (ומכאן מקור נוסף ללשון הכה"ח הנ"ל). ובזה מובן הנהגת מרן זיע"א שהכניע עצמו וקושיותיו בפני מסורת ההוראה מרבותינו ללא חולק, ובאותה מטבע הכניע מרן הראש"ל שליט"א דעתו בפני רוחב מבינתו של מי שגדול ששמע ומיאן, ונתקיימו בו דברי התנא בסוף המשנה ע"ש.
וכן העלה לנכון הגאון הרב זמיר כהן בשו"ת נזר כהן ח"ב (סי' יג א"ג) בדעת מרן זיע"א, דאחר שהביא כל העדויות בשמו וההכרחים בספריו, דפשיטא שהעיקר לשער בנפח, הסיק בדעתו בהכרח, דאף שעיקר השיעורים בנפח, אולם יש למעך החללים עד תום, ולכן למעשה יש לשער במשקל, ע"ש. (ובעיקר דעת הנז"כ להלכה שאין למעך, וביאור דבריו בזר"א, כבר השבנו לעיל על עיקרי דבריו, ואכמ"ל). ולענ"ד עיקר ההכרח מהא דכל סמיכת מרן זיע"א על דברי פתה"ד, ושם מפורש אחר הפירור והמיעוך, ושלכן פת גמור ופת כסנין על סוגיה "בדרך כלל" המשקל שווה למדה, ושמטעם זה "נכון יותר" לשער במשקל ותו לא מידי.
והנה גם הגר"ח נאה זצ"ל ס"ל לטחון ולמעך בדוחק ושאחר הבדיקה ראה שעומד הפת וכד' בשווה למידה. אלא שהוסיף דכ"ז במאכלים שנתבאר שיעור משקלם בפתה"ד וסיע', כיין מים פת וכד', אבל אין ללמוד מזה המשקל לשאר מאכלים שלא נתבאר משקלם בפוסקים, והשיג בזה על הכה"ח (סי' קסח ס"ק מו) שלמד לשאר דברים. אולם בכה"ח שם אחר שהביא מדברי הפוסקים שכתבו לשער במשקלים הנ"ל, סיים וז"ל: וכן המנהג עכשיו פשוט אצל בעלי הוראה, לשער כל השיעורים דהיינו כזית מצה בפסח, וכזית לשיעור ברכה אחרונה, ואתרוג כביצה, וששה ביצים של ערובי חצירות וכדומה, כולם במשקל, לפי חשבון ביצה ח"י דרהם, וכזית חצי ביצה ט' דרהם, "ואין לשנות", עכ"ל. וכן הביא דבריו מרן רבנו הגדול זיע"א בספרו חזו"ע סוכות (עמ' קיג) להלכה ובלשון עצמו וז"ל: מה שכתבנו שהכזית הוא משקל ל' גר', לאו דוקא, שהוא כ"ז גרם בדיוק, ואף שהשיעור הוא בנפח ולא במשקל, מ"מ אחר שהפוסקים מדדו הכל, המשקל הוא בקירוב מאד להמדה בנפח, וכ"כ הפתה"ד (סי' קצ) בשם כמה אחרונים לשער במשקל, וכן הסכים לדינא, והובא בכה"ח (סי' קסח או' מו), וסיים, וכן כזית מצה, וכביצה פת לאכילת קבע בסוכה, הם לפי המשקל כזית ט' דרהם, והביצה י"ח דרהם, ואין לשנות, ע"ש, עכ"ל מרן זיע"א. נמצינו למדים שאף לענין מחלוקת הגר"ח נאה עם הכה"ח בזה, נקיט מרן זיע"א בזה כדברי הכה"ח, לפי שכן הוא המקובל והמסור בידינו אצל בעלי ההוראה, וכפי שראו בעיניהם, וכן מבואר כבר מלפני כמאתים חמישים שנה במט"י יקואל, (העתקנו לשונו בריש אמי'ר, שעוד בזמנו כך היתה ההוראה פשוטה, והכה"ח הזכירו באותו דיבור, ולא בדה הדברים מלבו לדמות מלתא למלתא בכדי, והקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי לתלות. והנה אנו ע"פ כל האמור לעיל זכינו גם להבין בזה מלתא בטעמא בס"ד, שדברי חכמים חיים וקיימים, ומצודקים מעיקרא. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. (ועי' בחזו"ע הגדש"פ הנ"ל א"ג).
הנלע"ד בביאור מסורת ההוראת בשיעורי אכילה ומשנתו של מרן זיע"א כתבתי, ויותר ממה שכתבתי לכבודו מבואר בחוברת הנזכרת בקרא ובסברא מפי ספרים וסופרים. וכמה שחשקתי לקצר, חשיבות כל מוקד וטענה בנושא זה הכריחוני ואילצוני לבאר כל הכתוב לחיים ועדיין בקיצור נמרץ. בברכת שים שלום, ובפרט בין תלמידי חכמים שמרבים שלום, ומדתו של כת"ר בענווה יתירה, שלמא רבה חנא וחסדא, והחשת הגאולה השלימה בב"א.
ביקרא דאורייתא ידידו מוקירו עוז
שמעון ללוש ס"ט
