ראובן בכורי
Active member
מצו"ב תשובה שסיימתי זה עתה
נא תגובת החכמים כי קצת אין ולאו ורפיא בידי
(לא הצלחתי בקובץ לכן הוא מועתק כולו)
עמדתי ואתבונן, גבי חולי המצוי שהוא לחץ דם גבוה, שבדרך כלל מצליחים להורידו ולאזנו על ידי תרופות, אי חשיב חולה הפטור מתענית של ד' תעניות, כיון שסוף סוף קלקול יש בגופו, או מאחר שעתה הלחץ דם מאוזן ותקין, תו אינו בגדר חולה, וחייב בתענית.
כתב הרמב"ן (תורת האדם עמ' סז ע"א, והו"ד בטור סימן תקנ"ד) וז"ל: גרסינן בפסחים (נד:) דרש רבא עוברות ומניקות מתענות בט' באב ומשלימות כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים, ובין השמשות שלו אסור. אלא מיהו חיה כל שלשים, וכן חולה שהוא צריך (לאכול) אין צריכין אומד, אלא מאכילין אותו, דבמקום חולי לא גזור רבנן, עכ"ל.
וכתב הב"ח, שכוונת הרמב"ן להקל ביולדת היא משום שכל שלשים יום הינה בחזקת חולה שאין בו סכנה, וכמ"ש הטור לעיל בסימן ש"ל, אם כן ביום הכפורים אפילו אמרה צריכה אני אין מאכילין אותה אחר שבעה ללידתה, וכן שאר חולה שהוא צריך לאכול ביום הכפורים צריך אומד, אבל בתשעה באב אין צריך אומד אלא מאכילין אותה מיד ואפילו אמרה איני צריכה, דכללא הוא במקום חולי לא גזרו רבנן, ותשעה באב לזמנינו דאין שמד ואין שלום נמי גזירה דרבנן היא, ואינה מדברי קבלה שהוא כדברי תורה, כדאמר בגמרא (ר"ה יח ב) 'רצו מתענין', וכמ"ש רבינו תם ביולדת בצום גדליה להתיר לאכול, והוא הדין לתשעה באב. וחלק על המהרש"ל שהבין שר"ת חולק על הרמב"ן בדין זה ופסק להחמיר.
וכן כתב במאמ"ר (אות ב) שמשמע מפשט לשון הרמב"ן, והשו"ע שהעתיקו, דמסתמא אמרינן שהיא חלושה והויא כחולה שאין בו סכנה וא"צ להתענות. ושגם אינה צריכה לומר רוצה אני לאכול, שהרי כשאומרת כן אף ביוה"כ מותרת, ומותר כל חולה, כדאיתא בסימן תרי"ח.
אמנם ראה בשדי חמד (מערכת כין המצרים סימן ב' אות י"ד) שכתב וז"ל: והרב טורי זהב (סק״ד) דקדק מלשון הגהות מיימוניות בשם רבינו תם שחולק על דברי הרמב״ן וכתב שאפשר שמשום הכי נהגו להחמיר כמו שכתב הרמ״א, וכן מסקנת מהרש״ל בתשובה (סי׳ נג) שאחר שבעה אפילו אמרה צריכה אני הרי זו מתענה, אם לא שהיה קצת חולה, וכן בתשובת מהרי״ל.
ברם עע"ש שסיים: לענין חיה תוך ל' יום, וחולה שאין בו סכנה, שנחלקו הפוסקים אם יתענו בת"ב, ראיתי להגאון בשו"ת מוהר"ם מרוטנבורג האחרונים (סימן טו) שהאריך בדברי הפוסקים בזה, ומסיק בזה"ל, לדעתי בדורות החלושות הללו, החולה, ובפרט מי שיש לו איזה מיחוש בחלל הגוף, אין להחמיר בשום אופן, 'וחי בהם' אמר רחמנא, וכך אני מורה, עכ"ל.
ובשולחן ערוך (סי' תקנד סעיף ה-ו) פסק מרן כהרב המגיד, שבת"ב המעוברות והמניקות מתענות, אך פטורות מהשלוש צומות האחרים [ומסתמות דבריו הקל אף בלא צער, וכ"כ המ"ב דלקמן]. וחיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד כביוה"כ, אלא מאכילין אותו מיד אף בת"ב, דבמקום חולי לא גזרו רבנן.
אכן הרמ"א כתב שנוהגים להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד. ובמ"ב (סק"ט) ביאר דטעמא דמקילינן ביולדת כל שלושים משום דמסתמא אמרינן שהיא חלושה והויא כחולה שאין בו סכנה, ולכן אף שלענין יוה"כ לאחר שבעה ימים מלידתה הינה כשאר כל אדם (כמש"כ בסימן תרי"ז), כאן לענין ת"ב שהוא דרבנן לא גזרו במקום חולי (וכדברי הב"ח והמאמ"ר הנ"ל).
וע"ע במ"ב (סק"ט) מהאחרונים, שהדין כן אפילו כשודאי אין בה סכנה, וכן בחולה, אפילו לא אמרו צריכין אנו לאכול מותר בת"ב. ואף שמהרש"ל חולק על עיקר הכרעת השו"ע ודעתו דלענין זה שוה ת"ב ליוה"כ, דאפילו אמרה צריכה אני לאכול כיון שהוא לאחר שבעה חייבת להתענות, אם לא שהיא ג"כ קצת חולה (וכנ"ל), הרבה אחרונים הסכימו דמדינא שרי לאכול. אכן כבר נהגו להתענות כמו שכתב הרמ"א כל זמן שאין להם חולשה[1] ונתרפאו מלידתן. אבל אם עדיין לא נתרפאה לגמרי או שהיא קצת חולה או חלושה בטבעה לא תתענה בתוך ל'. ואם אירע ביולדת בריאה שמתענה ומרגשת באמצע היום שום חולשה יתירה יש לפסוק שלא תתענה בשארית היום, עכ"ל. וראה בהגהות איש מצליח דאנו בני ספרד לא נהגנו כהרמ"א להחמיר בזה. וכאמור גם הרמ"א סיים שהמיקל לא הפסיד.
ותענית ת"ב שנדחה קיל טפי, כדאיתא בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן ע), שמעתיק לדינא את דברי המג"א, שיולדת כל ל' יום לענין ט' באב שנדחה אף להרמ"א יש להקל לה שלא תתענה, ושכיוצא בו מיקל הרעק"א שבחולי קצת ומעוברות שיש מיחוש קצת פטורים בט' באב שנדחה.
וראה בערוה"ש שהעיר שעל מה שהחמיר הרמ"א במעוברות ומניקות, כתב שאולי זהו בימיהם שהדורות היו בריאים וחזקים אבל עכשיו חלילה להיולדת להתענות בט"ב תוך ל' כי עדיין חלושה היא והיא ממש כחולה ולכן אין להניחן להתענות בט''ב עכ"ל של הערוה''ש. ובספר ישועות דניאל (גולדשמיט, רב קהילה בק"ס) כתב בשם הגר"ש אולמן שמורים כהערוה"ש.
אמנם בשו״ת דברי יציב (או"ח רלג) כתב על דברי ערוה"ש שבזמנינו השתפרה מאוד הרפואה ולאחר יום כבר יכולה היולדת לרדת מן המיטה, ואי אפשר להקל כ״כ לגבי ת״ב שחמור משאר תעניות, ולכתחילה חייבת להתענות כשאר כל אדם, ורק אם מרגשת חולשה יתירה יש להקל כשאר חולה שאין בו סכנה, והוסיף שכן דעת רופאים מומחים.
ומוכח שעל כל פנים בחולה אין להחמיר עתה לכל הדעות.
נמצא עד כאן:
עוברות ומניקות מתענות בת"ב לכ"ע [אא"כ וכו'], ובשאר ג' צומות אינן מתענות מן הדין, אלא שלהרמ"א נהגו להחמיר, אא"כ חלושות הן, והמיקלה גם בלא זה ילעמ"ש.
יולדת כל ל' יום, וחולה שאין בו סכנה כלל, לא גזרו בהם ופטורים מכל הד' תעניות ללא אומד ודברים, ולהרמ"א נהגו להחמיר ביולדת וחולה בת"ב, ובמעוברות ומניקות גם בשאר צומות, כל זמן שאין להם צער גדול [ואפילו רק חולשה ביולדת. מ"ב], אמנם גם לדידיה המקל בחולה ויולדת לא הפסיד.
ויש לעיין בחולה זה שאין בו סכנה מה גדרו, ויש לקדק בזה כמה דקדוקים:
א. הנה המאמ"ר הנ"ל כתב שגדר חולה היינו שהוא חלוש וחש בגופו, והעתיק דבריו במ"ב (סי' תקנד ס"ק יא). ואכתי צריך בירור מה הוא חלוש ועד כמה, ומה גדר חש בגופו, ואי בעינן תרווייהו או סגי בחד מנייהו[2]. גם צ"ע אם חש בגופו כמו בעל לחץ דם גבוה או נמוך, או חולה סכרת וכד', שמאזנים את מחלתם ע"י כדורים וכד', האם גם בהם לא גזרו, שסוף סוף חולים הם, או שמא דין בריא אית להו, היות שאחר שלקחו את הכדורים הרי הם כמעט כשאר אדם.
וראיתי למרן הראשון לציון בילקוט יוסף (חלק כג סימן תקנ עמ' פח), שהביא את דברי החיד"א (מחב"ר קו"א סי' תקנד בשם המזבח אדמה), שכתב שחולה שנתרפא אך חלוש מאד אינו צריך אומד, ואם הוא מצטער הרבה וחושש שיחזור לחוליו יאכל, וא"צ שיעור רק שלא יאכל מעדנים, ע"כ[3]. והביא עליו את דברי השואל ונשאל (ח"ד סי' כד) שביאר בדברי החיד"א שא"צ ג' תנאים, דהיינו שחלוש מאד ומצטער הרבה וחושש שיחזור לחליו, רק מעשה שהיה כך היה, ודי במה שהוא חלוש הגם שאינו חלוש מאד, כיון שלא נתרפא כראוי, וגם א"צ שיהיה מצטער מאד וכל שמצטער מהתענית אוכל, וגם א"צ שיהיה חושש שיחזור לו חוליו, שכיון שעדיין לא הבריא לגמרי הו"ל חולה, והרי קי"ל במקום חולי לא גזור רבנן. אי נמי, דוקא בת"ב דחמיר הוצרך החיד"א לטעמים הנזכרים, אבל בג' תעניות א"צ לטעמים הנזכרים וכאמור. וסיים, וכן עשיתי מעשה בעצמי בצום גדליה שנת תרע"ג וסמכתי גם על מה שאיני בקו הבריאות כ"כ מצד חולשת הריאות, ובצירוף זה וזה התרתי, ולענ"ד תסגי גם בחדא מתרי, ע"כ.
עוד כתב החיד"א (שם באות ב' מהמזבח אדמה בשם הכנה"ג) שיולדת הפטורה, לאו דוקא תוך ל' יום, אלא כל זמן שהיא חלושה מהלידה ולא נתרפאת מהלידה. ונראה כוונתו שכל שהיא חלושה סימן הוא שלא נתרפאה מהלידה. וכנ"ל בדברי השו"נ, ומשמעות המ"ב, שדי במה שהחולה חלוש.
ב. יש לדקדק בלשון הרמב"ן הנ"ל, שאמר חולה שצריך (לאכול), דמשמע לכאורה שדוקא בחולי כזה שמצריכו לאכול, וכגון שיחריף מצבו בלא זה, או שעל כל פנים ימנענו מלהבריא מהר, אך בלאו הכי אסור, וכן העתיקו הריטב"א (תענית ל.) והמ"מ (תעניות פ"ה ה"י) לשון זה בשם הרמב"ן, אמנם הר"ן (תענית י.) כתב רק חולה שאין בו סכנה א"צ אומד אלא מאכילין אותו, דבמקום חולי ל"ג רבנן, ויש לומר שהבין שבכל חולה מיירי, אף בכזה שאינו חייב לאכול, והא דלא גזרו ביה הוא מחמת צערו שסוף סוף חולה הוא וכבד עליו הצום יותר מזה שאינו חולה, וי"ל. ועכ"פ מרן כתב כלשון הרמב"ן 'שצריך לאכול'.
אמנם ראה בספר יבא ידיד (זעפראני, ח"ב עמ קז) שמשמע מיניה ד'צריך לאכול', היינו שאינו מרגיש בריא. ולפי זה חולה דידן בעל לחץ דם גבוה, שמרגיש בריא בדרך כלל כיון שמאוזן הוא, צריך לצום. ובשיעורי תורה לרופאים (ח"ו עמ' 271) ביאר שאין הכונה שמבקש לאכול אלא שצריך, כי האוכל חשוב לכל חולה עבור חיזוק גופו. ונמצא לדבריו שמרן רק מסביר את טעם ההיתר, ואם כן לכאורה חולה דידן אין צריך לאכול, וי"ל.
ג. הט"ז (סק"ד) הביא דברי מהרש"ל שחיה תוך ל"י שפטורה מהתענית הוא באמרה צריכה אני, ואף על גב דלענין שבת בסימן ש"ל אין שומעין לה אפי' באומרת צריכה אני, וכן חולה צריך אומד, הכא מקילינן מאחר שהוא דרבנן, אבל בלא אמרה צריכה אני, אלא שמצערת אפי' כואב לה הרבה התענית, אסורה מאחר שאינה חולה, ע"כ, והקשה הט"ז, דמדאמרו א"צ אומד משמע דיש ספק אם יש סכנה, דאי בודאי אין סכנה מה אומד שייך בדבר, וא"כ כיון שיש ספק סכנה קשה, דבאומרת צריכה אני מותר אפילו ביוה"כ כמ"ש בסי' תרי"ח חולה שצריך לאכול כו' שמא יסתכן ומאכילין על פיו כשאומר צריך אני, ותו למה לא זכר הרמב"ן, מריה דהאי דינא, דמיירי באומרת צריכה אני. על כן נלע"ד דמיירי בדלא אמרה צריכה אני, ואפ"ה בחיה אחר ז' וחולה שיש בו ספק, אותו חולה א"צ אומד לומר שמא יש בו סכנה, דאפילו ודאי אין בו סכנה, ואפילו לא אמר צריך אני, מותר בת"ב, עכ"ד.
וקשה שלכאורה סותר דבריו, דאמר חולה שיש בו ספק, ומיד אח"כ כתב שודאי אין בו סכנה. ובחופשי ראיתי ליד אפרים שביאר בדברי הט"ז, שר"ל שאנו מסופקים בחולה אם יש בו סכנה, ובזה אין צריך אומד, בשונה מיוה"כ, אלא מאכילים אותו, ואפילו יאמר רופא שודאי אין בו סכנה, מ"מ הקלו בת"ב שכל שאנו נכנסין לספק בו שצריך לשאלת הבקיאין לא גזרו בו רבנן. וע"ש שסיים שלדינא צ"ע אם יש להקל בכהאי גוונא, ושנראה שעל כל פנים צריך שסתם בני אדם הבקיאין קצת יהיו מסופקים בחשש סכנה. נמצא לפי זה שהט"ז והיא"פ מחמירים טובא שלא די שאין בו סכנה שנפל למשכב, אלא צריך שיפול לן בו ספק סכנה.
בברית כהונה (ח"א מערכת תי"ו אות לד): מי שעיניו כואבות לענין שאר תעניות נראה לי שאם היה גופו חולה לא יתענה, ואם רק עיניו לבד ושאר גופו בריא אם הרופא אומר שמזיק התענית לעיניו, או שהחולה עצמו משער בעצמו כן לפי אומדן דעתו ונסיונותיו, לא יתענה ואם לאו יתענה. וראה בבה"ל (סי' תקנ ד"ה מיהו) שמצדד גם כן להקל בזה.
בכה"ח סקל"ג כתב בשם הרא"ש שכל חולה שאין בו סכנה פטור מתענית ת"ב, ע"ש, ונראה דהיינו אפילו לא חלוש.
ובאור לציון (ח״ג פכ״ט ה"ה) כתב שחולה הפטור בת"ב היינו מי שנפל למשכב מחמת חולי, אבל סתם מיחוש אינו פוטר מהתענית. ועל כן, כל חום שיש לאדם כל שהוא אפילו מעט יותר ממה שיש לכל אדם וכגון למעלה משלשים ושבע וחצי מעלות ונחלש מכך הרי הוא בכלל חולה, שכן אין חום ללא סיבה רפואית (נדר"ל ממשית), וכל שכן כשיש חום גבוה שהוא בכלל חולה שיש בו סכנה כל זמן שלא בא רופא לקבוע את מצבו, וכן מי שמזיע עקב כאבי ראש פטור מהתענית, וכן כשיש דלקת פנימית, כגון דלקת ריאות או כליות או בפרקים, הוא בכלל חולה שיש בו סכנה [ראה שו"ע סימן שכח סעיף ג], ובכלל זה כיב קיבה אולקוס כשיש שם פצע, אבל כשאין זה אלא גירוי בלבד חייב להתענות, אא"כ הרופא אמר שהצום מזיק לו, וכן פטור להתענות כשיש לו דלקת בגרון, וכן מי שיש לו סכרת כשהיא מגיעה לרמה של מאה ושמונים עד מאתיים מיליגרם אחוז ודאי פטור מהתענית, ובודאי שלא ימנע משתיית מים, אבל כשהיא רק ברמה של מאה וארבעים מיליגרם אחוז צריך להתענות, וכן חולי לב כשהתענית מזיקה להם כגון כשיש בעיות בספיקת הדם וכדו' פטורים מהתענית, וכן כשיש לחץ דם אם אינו כל כך גבוה חייב להתענות, ואם הלחץ דם גבוה לפעמים פטור ולפעמים צריך לשתות, והכל לפי הענין ויתיעצו עם רופא. ופעמים שאין יודעים מה מצבו היום ונחשב ספק חולה וישתה פחות מכשיעור, ראה בכה"ח שם. וכן זקנים תשושי כח, וכגון זקן מעל גיל שמונים שתש כוחו, פטורים מהתענית, עכ"ל.
גם בספר ישועות דניאל (גולדשמיט מו"צ בקרית ספר, עמ' סב) מנה גם כן כמה חוליים שאין לצום בהם: אחרי התקף לב. מי שיש לו רק כליה אחת, ואולי גם ביו"כ פטור. בלחץ דם גבוה באופן כללי חשוב חולה ואינו צם. עבר ניתוח תוך שבעה ימים אינו צם, ואם זה ניתוח חמור תוך חודש. חולה במחלות ממאירות אם הבריא יצום, ואם לא הבריא לא יצום אפילו ביו"כ. בצהבת או מונו תוך חצי שנה מגמר המחלה לא יצום (פעם המתינו שנה, והיום נחלשה המחלה באופן כללי). חולה סכרת בכל ענין לא יצום גם בסוכרת הקלה ביותר (דלא כאול"צ שמחמיר בזה). בדיכאון אין צמים אפילו בדרגה קלה של דיכאון מחמת חשש שמא יחזור לסורו, וזה אפילו בחולה שמאוזן עם כדורים. מי שיש לו סחרחורת אינו צם כי הוא חשוב חולה. מי שסובל מכאב ראש בלבד יכול לצום אך מי שיש לו מיגרנה חזקה אינו צם. מי שהקיא יכול לצום ובלבד שלא יהיה חשש איבוד נוזלים ובדרך כלל מתירים לשתות אחרי ג' הקאות. מי שיש לו חום מ 37.8 מעלות ויותר אינו צם. מי שלוקח אנטיביוטיקה נחשב לחולה ואינו צם, ומ"מ אחד שנמצא כבר בסוף הטיפול ועדיין לוקח אנטיביוטיקה ליום או יומים אינו חולה ויכול לצום, וכן רופא שנתן אנטיביוטיקה על חשש רחוק לא מסתבר לומר שנחשב לחולה וחייב לצום. מי שיש לו רמת המוגלובין של מספר 9-10 אינו צם ואשה בהריון ברמה הנ"ל תשאל חכם. הסובל מקרישת דם ישאל לרופא.
בספר שעורי שלמי תודה (בין המצרים עמ' מה) כתב: שמעתי ממרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, שאם יש לחץ דם גבוה מאוד ג"כ נחשב כחולה שאין בו סכנה ומותר לאכול.
ופסק הפסקי תשובות (תקנד ט) בזה"ל: עיין בסימן תרי"ח כמה סוגי מחלות שמתירים אפילו לענין יוה"כ וכל שכן בת"ב, שהרי אף באין סכנה מקילים ואפילו הוא חולי שלא נפל למשכב (ערוה"ש ז. וע"ש שהוסיף שבעלי מיחושים בעלמא מתענים) או חולשה יתירה, ע"ש. הערה: יוצא גדר חדש שחולי הפוטרו מתענית הוא בין מיחוש בעלמא לבין נפל למשכב.
והם למעשה דברי ערוה"ש וז"ל: כתב הטור בשם הרמב"ן וכן רבינו הב"י בסעיף ו' דחיה כל שלשים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול א"צ אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן עכ"ל. ואפילו הוא חולי שאינו מוטל במיטה, דאילו מוטל במיטה גם ביוה"כ אינו מתענה, דכל שמוטל במטה הוא בסכנה כדמוכח בשבת [ל"ב.] ע"ש ויתבאר בסי' תרי"ח בס"ד, אבל בעלי מיחושים בעלמא מתענים. כללו של דבר כל שהוא בגדר חולה אינו מתענה בת"ב וכל שאינו בגדר חולה מתענה, וסתם עוברות ומיניקות מתענות אא"כ חלושות וקרובות לחולי, ע"כ. אמנם באול"צ הנ"ל מחמיר כאמור שצריך שיפול למשכב, אלא שגם הוא הזכיר כמה חוליים שפטור בהם אף שלא נפל למשכב, כמו דלקת גרון ולחץ דם גבוה ועוד.
וראה להגאב"ד העדה הגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (ח"ז סי' רנ"ב), שאחר שהביא בשם הגרי"ז זצ"ל דעיקר הצום דתשעה באב לא גזרו כלל על חולה, ולכן לא שייך שיחמיר ע"ע ויצום, הוסיף עוד וז"ל: ובסוג המחלה להתיר לחולה לאכול בת"ב, הבנתי מדברי מרן הגאון מבריסק זצ"ל שאם סובל עכשיו ממחלה שהיא מצד עצמה מסוכנת, כמו שיש לפעמים בלחץ דם גבוה, אולקוס, דלקת פרקים וכ"ש בלב, וחייב הוא להזהר מהחרפת מצבו, או שלוקח תרופות לטיפול, בזה אפילו אם לדעת הרופאים יכול הוא לצום ולא יסתכן במצבו עכשיו בהאי צום, כיון שהוא חולה עכשיו לא גזרו בו רבנן ואין עליו דין תענית ת"ב כלל, ואפילו אמדוהו הרופאים שיכול לצום ולא יסתכן, אין אומד לת"ב, דמאחר שהוא חולה במחלה עלול להיות מסוכן וזקוק לזהירות או לטיפול, אוכל כדרכו ואין צריך לשאול רופא, כמו שכתב השו"ע שחולה אין צריך אומד, שחולה לא גזרו עליו חז"ל וכו', עכ"ל בשם הרב מבריסק זצ"ל[4].
ומוכח מיניה לנ"ד בחולה של לחץ דם ששיך בו סכנה בעלמא (שמכונה 'הרוצח השקט') אף שלוקח תרופות, ואולי משום כך, שלא גזרו ביה.
אמנם עע"ש בהערה מה שהביא מהגר"א (סק"ז) שכתב ז"ל: חיה כו'. וכמו שהתירו אמירה לאינו יהודי בשבת, וכן נעילת הסנדל לחיה כל שלשים, יום וסיכה לחולה שאין בו סכנה ביוה"כ, מפני שהן דרבנן לא גזרו בכה"ג, ה"ה כאן, עכ"ל.
וכתב הרב שיוצא מדבריו קולא גדולה בענין אכילת חולה בת"ב, דמדמי היתר אכילת חולה בת"ב לכל הנך איסורי דרבנן בשבת ויוה"כ דשרו לחולה, היינו בכל חולה בכל גופו כגון שיש לו חום, מתירים איסורין אלו, ואם כן ה"ה בת"ב יהו כל חולים אלו מותרים באכילה בכה"ג. וסיים שמ"מ גם לדברי הגר"א נראה שאין ההיתר אלא כפי הצורך, שהלוא מדמה לשבותין וסיכה דשרו רבנן, והתם נמי שרי מה שלצורך החולה דוקא, ולפי זה בחולה כל גופו ואין לו מחלה מסוכנת כלל דהוי קולא לדעת הגר"א, צריך להחמיר שלא לאכול אלא כפי הצורך, משא"כ חולה ממש במחלה מסוכנת אף שאין בו סכנה אפשר דמודה שלא גזרו. ולמעשה צ"ע כוונת הגר"א זצ"ל, ואולי לדוגמא בעלמא נקט דומיא דשבת דשרו רבנן, אף דהתם מקילינן טפי, וכ"ז צ"ע, עי"ש.
נמצא דמה דפשיטא ליה להנך רבנן שלא גזרינן בכל חולה בעל מיחוש ניכר או עכ"פ כשנפל למשכב, וכפשט דברי הגר"א גם כן, אוסר המועדים וזמנים ואינו מתיר אלא במחלה שמסוכנת מצד עצמה, והוא כדברי היד אפרים הנ"ל בהבנת הט"ז.
וראה גם להגר"נ קרליץ בחוט שני (שבת ח"ד פצ"ג סק"א עוד מדיני חולה בתענית) שכתב: גדר חולה דלא גזרו עליו תענית הוא כל קלקול בגוף האדם, וכגון שצריך ליטול אנטיביוטיקה ומזיק לו אם לא יאכל וישתה, וה"ה אם יש לו חום גבוה הרי הוא בגדר חולה ואין לו להתענות. כאבי ראש חזקים או סחרחורת, אפילו מחמת הצום אם הם מתמשכים ולא חולפים דינו כחולה. אדם שמחמת הצום רואה שחור בעיניים אם אין זה עובר מיד חייב לאכול מיד, ואף יותר מכשיעור עד שיחלוף. כל שנראה לסתם אנשים אף שאין בקיאין ברפואה שהוא בגדר חולה מאכילים אותו. אדם שהתעלף באמצע הצום ולא ידוע מה הסיבה לכך צריך ליתן לו מיד לשתות. שלשול או הקאה בצורה חזקה גורם לאיבוד נוזלים והרי הוא בסכנה וצריך לשתות בט' באב ואף ביום הכיפורים, ע"כ.
ומשמע מיניה קצת, שכל שלוקח כדורים ואין הצום מזיק ללקיחתם, ה"ז מתענה, אמנם מלשון 'כל קלקול בגוף' משמע שאינו מתענה. שו"ר שכן מוכח מדבריו בהלכות יוה"כ (עמ' קסה) שכתב שבעל לחץ דם גבוה או נמוך יש פעמים שהוא מצב של סכנה ויש לברר את מצבו אם התענית יוה"כ תסכן את מחלתו. ומשמע לכאורה בד' תעניות כל חולה עם לחץ דם אינו צם.
ושאול נשאל השואל ונשאל (ח"ג סי' קפו) גבי מי שהוא חולני מה דינו, והשיב שפשוט שבמקום חולי לא גזרו רבנן, ועוד שגם בת"ב מי שהיה חולה ונתרפא ועדיין לא שב לאיתנו לא יתענה, ואין להתחסד או להחמיר בימי מחלתו, עד אשר ישוב לאיתנו, ומעשים בכל יום להורות כמה קולות במילי דרבנן במקום חולי, כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ומוטב שיעמוד האדם על הדברים הנחוצים מדינא ויתעסק בבריאותו.
ואגרת שלוחה היא באגרות משה (או"ח ח"ד סי' קיד) שכתב גבי המתעסק בצרכי ציבור: אם נחלש באמצע עבודתו אם היא חולשה יותר מדרך בני אדם כשמתענים, הוא בכלל חולי שלא גזרו רבנן אף בט' באב, וכל שכן בשאר התעניות, ומ"מ רשאי לכתחילה לעשות עבודתו כיון שהיא מלאכת שמים, אף שבאם לא היה עובד היה יכול להתענות, וכשעובד אפשר יחלש ויצטרך לאכול. ובשכור אצל אחרים אף במלאכת הרשות, שהוא הפסד לאחרים, נמי צריך לעבוד, ואף שאפשר שע"י עבודתו יחלש ויצטרך לאכול. ומי שהוא חלוש בטבעו יותר משאר בנ"א נחשב נמי כחולה שמותר לאכול, עיין במ"ב שם ס"ק י"א.
אחר זמן ראיתי להגר"י זילברשטיין בספרו שעורי תורה לרופאים (ח"ו עמ' 270) שנשאל בכגון נ"ד (ע"י רופא מומחה למחלות לב), על חולה אשר סובל מיתר לחץ דם, ואינו מאוזן (נראה כוונתו שהתרופות אינן מאזנות את הלחץ דם, שנשאר גבוה גם אחר לקיחתם), ומתהלך ועובד כבריא, האם צריך לצום בתשעה באב, והאם הוא מוגדר כחולה. והשיבו שאדם הסובל מיתר לחץ דם ללא איזון, צום של שעות יגביר בו את המחלה וישפיע עליו לרעה, וגם ירגיש לא טוב למחרת הצום, יסבול מסחרחורת, או שהמאזן יופר, לאדם כזה לא ציוו חז"ל להתענות, כי הם אמרו לאדם לענות את גופו שירגיש צער אבל לא אמרו שיפסיד את בריאותו, כללו של דבר הצום ניתן לעינוי ולא להגביר מחלות, והדין כן אפילו הוא והרופאים אומרים שיכול להתענות. לעומת זאת אדם הסובל מיתר לחץ דם אך הצום לא ישפיע על תפקוד כלי הדם והלב חייב לצום, עכ"ל[5]. ומעתה צריך לידע החילוקים בן סוגי החולים בלחץ דם גבוה, ושמא תלוי במה שמאוזן או לא שכתב למעלה.
ובספר 'יד דוד' (לרבי דוד זינצהיים, יומא פב:) בהא דאמרה הגמרא אין מענין הקטנים, דייק מרש"י שפירש 'אין חיייבין למנוע מהם מאכל', דמשמע חיוב הוא דליכא הא אם רצו למנוע מונעין, וכן כתב הרע"ב, אבל הרמב"ם כתב דאסור מפני הסכנה, ונראה שאף רש"י לא קאמר אלא בחינוך שעות אבל כל היום אף רש"י מודה שאינו רשאי. וכתב: ועיין בחקרי לב (דף רלא ע"א סי' ק"ט להל' יוה"כ), ומה שהעיד שם שהקטנים בני י"ב מתענים ב' ימים רצופים ואינו מזיק להם[6], אנו במדינותינו לא ראינו, ועוד מי יימר דלא הוה סכנה להם לאחר זמן, וכי כל דברים שאנו מתירים מפני הסכנה צריכה להיות הסכנה תיכף, אפילו בשביל אחר כמה שנים מתירים עכשיו, והכי אמרינן לקמן 'ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת', ופשיטא דשבת לאו דוקא אלא אפילו לכמה שנים, ומעתה אין להביא ראיה כלל על שלא נסתכנו הקטנים תיכף, עכ"ד.
וכתב בש"ת לרופאים שם: וכן שמענו בשם הרב מבריסק הגרי"ז זצ"ל[7]. וסיים: ולענייננו צום של יותר ממעת לעת יש בו חשש סכנה כמבואר בכתבי האדמו''ר מאוסטרובצא זצ"ל, וכתב שם שזכות המצוה הוא זה השומר על עם ישראל שלא ינזק, ולכן אם קיים חשש שהצום יזיק לבריאותו יש להאכילו, הגם שהוא עצמו והרופא אומרים שיכול לצום, ע"כ.
גם הספר הליכות אבן ישראל להגאב"ד הגר"י פישר (עמ' שסא) כתב בסתימות שבעל לחץ דם גבוה אסור לצום.
בנותן טעם להביא כאן את הוראות קופ"ח (כללית, גבי צום יוה"כ): צום ממושך עלול לגרום לנזק רב, אפילו עד כדי סכנת חיים, למי שסובלים ממחלות כרוניות כמו יתר לחץ דם, אי ספיקת לב, סוכרת, מחלת לב איסכמית, אי ספיקת כליות, אי ספיקת כבד ומחלות ממאירות.
לחולים במחלות האלה לא מומלץ לצום, מחשש לירידה חדה בלחץ הדם, לשינויים חדים בכמות המלחים בגוף ולירידה בערך הסוכר בדם. כולם מצבי מסכני חיים (פרופסור רם דיקמן, מומחה בגסטרואנטרולוגיה).
בנוגע לאנשים עם סוכרת, הוא אומר: ההמלצה שלא לצום אינה גורפת, כי קיימים כמה סוגי סוכרת והטיפולים במחלה די מגוונים. אני מציע לכל אדם עם סוכרת שרוצה לצום, לפנות לרופא המטפל שלו כדי לקבל הנחיות לקראת הצום וכדי שיותאם לו טיפול אישי.
לאנשים עם סוכרת שבכל זאת צמים מומלץ להחזיק בתיק לבית הכנסת סוכריה או שוקולד למקרים של ירידת סוכר או של תחושת עילפון במהלך יום כיפור עצמו או לקראת סיום החג .לחולים במחלות מעי דלקתיות מומלץ להקפיד על שתייה לסירוגין ולהימנע מצום מוחלט"
בהוראות נוספות של רופאים מצאתי כתוב, שהסיכונים העיקריים בצום עם יתר לחץ דם הם: א. התייבשות, אחר שהצום עלול להוביל לירידה חדה בלחץ הדם (תת לחץ דם) ולהגביר השפעת תרופות על הורדת לחץ דם. ב. הפרעות במאזן מלחים כאשר תרופות משתנות עלולות להחמיר זאת, עם השפעה על תפקוד הלב והכליות. ג. פגיעה כלייתית עלולה להתרחש כתוצאה מהתייבשות ונטילת תרופות מסוימות.
אמנם בינותי שם, שעיקר הבעיה בלחץ דם גבוה הוא חוסר השתיה שמביא להתייבשות, אך מניעה מאכילה אדרבא מביאה לירידה בערכי הלחץ דם, ואחר תקופה של כעשרה ימים של צום עם שתיה מביאה לירידה קבועה של עד 37 נקודות בערכי הלחץ דם.
ועיין בספר דבר משולם (ח"ג סי' תקנד) דקימ"ל שת"ב הוא מד"ס ולכן ספיקו להקל, ורק לענין ספק דביהמ"ש תקנו שיהא ת"ב כמו יוה"כ לכל דיני היום[8], ושלכן בכל ספק חולי יש להקל.
יש קצת ספק מה הוא גדר חולה שפטרוהו רבנן מד' הצומות, אם הוא חולי שהעולם חוששים בו לסכנה (יד אפרים בט"ז), או עכ"פ שיש במהותו סכנה, אף שעתה יכול לצום בלי להסתכן (מועדים וזמנים מהגרי"ז), או אפילו אין בו שייכות לסכנה כלל אלא הוא חולה שאין בו סכנה ונפל למשכב או שחלוש הרבה (משמעות האול"צ), או שאף לזה אין צריך אלא די שיש בו חולי אפילו כזה שלא הפילו למשכב, אך לא מיחוש בעלמא.
ולפי זה יש להקל לחולה בלחץ דם גבוה גם לדעה המחמירה שכן זו מחלה שמסוכנת מצד עצמה, אלא שמאידך הרי לא נפל למשכב ואף מיחוש לית ליה.
והנה אם הלחץ דם אינו מאוזן, דהיינו שהתרופות אינן מאזנות את הלחץ דם, שנשאר גבוה גם אחר לקיחתם, ודאי שיש להקל מהסיבות הנ"ל, וכמו שהעלה הגר"י זילברשטיין, ואם הלחץ גבוה במיוחד (אף שהוא מאוזן) גם כן פשוט להקל כמו שכתבו האול"צ הגר"י קנייססקי ועוד. ובכזה שאינו גבוה מאד וגם מאוזן על ידי תרופות, יש להסתפק שמא אכתי בגדר חולה הוא, ובפרט שיש חשש נזק עכ"פ עתידי, ולכאורה הוי ספיקא דרבנן לקולא, ועכ"פ נראה להקל רק בשתיה כיון שיש מחקרים שצום מאכילה מועיל לזה.
[1] ואף שהרמ"א כתב 'מצטערות הרבה', י"ל דהיא היא, שכל שחלושה הרי היא מצטערת הרבה, וצעע"ק.
[2] ובמ"ב סי' תקנ"ד משמע דדי בחלוש, שהסביר שסתם יולדת כל ל"י חלושה היא.
[3] ובכף החיים (תקנד לא) העתיק את דברי החיד"א להלכה.
[4] וסיים שם מדיליה, שנראה שכאשר לא ניכר עליו שהוא חולה, צריך לאכול בצינעא דלא ליתו למיטעי שאין צורך לצום תעניות אלו גם אדם שאינו חולה כלל.
[5] ומ"מ בסיכום ההלכה סתם ולא חילק, שחולה הסובל מלחץ דם גבוה פטור מהצום, וכן ראיתי בתשובתו שבספר דעת זקנים (עמ' נה, סג) שם נשאל גבי הנוטל כל יום כדור למניעת לחץ דם גבוה מה הדין בצום נדחה, והשיב שאינו צריך לצום בתענית נדחה, ואפילו ביום כיפור ישאל רופא אם יאכל וישתה בשיעורים, וצע"ק.
[6] ע"ש בחק"ל שסיים 'וזהו מופת גדול דעל תענית יום אחד לבד לא יבואו לידי סכנה'.
[7] ראה בספרו שבת שבתון (סעיף כד עמ' צח), ששמע מהגאון ר' שלמה ברמן, מפי הרופא בעל המעשה, שהיה איזה חולה שחפת שאותו רופא אמר לו שחייב לצום ביום הכפורים מאחר והתענית לא ישפיע עליו לרעה, והחולה סיפר זאת להרב מבריסק הגרי"ז זצ"ל, שהורה לו לאכול, וביקש שהרופא יבא אליו. כשהגיע הרופא שאלו הרב האם בטוח אתה שהצום הזה לא יקרב את פטירתו בשעה אחת בעוד שנים כשיגיע זמנו להפטר, כי דע לך שפיקוח נפש הדוחה איסורים, אין זה רק כאשר הסכנה היא כעת, אלא גם כשתהיה כעבור שנים, וגם כשתקרב אז את פטירתו במעט. ובהערה שם כתב הגר"י זלברשטיין שצ"ע בזה כי הדברים מחודשים.
[8] ראה הטעם במ"ב סי' תקס"ב (בשעה"צ סק"א).
נא תגובת החכמים כי קצת אין ולאו ורפיא בידי
(לא הצלחתי בקובץ לכן הוא מועתק כולו)
שאלה:
עמדתי ואתבונן, גבי חולי המצוי שהוא לחץ דם גבוה, שבדרך כלל מצליחים להורידו ולאזנו על ידי תרופות, אי חשיב חולה הפטור מתענית של ד' תעניות, כיון שסוף סוף קלקול יש בגופו, או מאחר שעתה הלחץ דם מאוזן ותקין, תו אינו בגדר חולה, וחייב בתענית.
תשובה:
כתב הרמב"ן (תורת האדם עמ' סז ע"א, והו"ד בטור סימן תקנ"ד) וז"ל: גרסינן בפסחים (נד:) דרש רבא עוברות ומניקות מתענות בט' באב ומשלימות כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים, ובין השמשות שלו אסור. אלא מיהו חיה כל שלשים, וכן חולה שהוא צריך (לאכול) אין צריכין אומד, אלא מאכילין אותו, דבמקום חולי לא גזור רבנן, עכ"ל.
וכתב הב"ח, שכוונת הרמב"ן להקל ביולדת היא משום שכל שלשים יום הינה בחזקת חולה שאין בו סכנה, וכמ"ש הטור לעיל בסימן ש"ל, אם כן ביום הכפורים אפילו אמרה צריכה אני אין מאכילין אותה אחר שבעה ללידתה, וכן שאר חולה שהוא צריך לאכול ביום הכפורים צריך אומד, אבל בתשעה באב אין צריך אומד אלא מאכילין אותה מיד ואפילו אמרה איני צריכה, דכללא הוא במקום חולי לא גזרו רבנן, ותשעה באב לזמנינו דאין שמד ואין שלום נמי גזירה דרבנן היא, ואינה מדברי קבלה שהוא כדברי תורה, כדאמר בגמרא (ר"ה יח ב) 'רצו מתענין', וכמ"ש רבינו תם ביולדת בצום גדליה להתיר לאכול, והוא הדין לתשעה באב. וחלק על המהרש"ל שהבין שר"ת חולק על הרמב"ן בדין זה ופסק להחמיר.
וכן כתב במאמ"ר (אות ב) שמשמע מפשט לשון הרמב"ן, והשו"ע שהעתיקו, דמסתמא אמרינן שהיא חלושה והויא כחולה שאין בו סכנה וא"צ להתענות. ושגם אינה צריכה לומר רוצה אני לאכול, שהרי כשאומרת כן אף ביוה"כ מותרת, ומותר כל חולה, כדאיתא בסימן תרי"ח.
אמנם ראה בשדי חמד (מערכת כין המצרים סימן ב' אות י"ד) שכתב וז"ל: והרב טורי זהב (סק״ד) דקדק מלשון הגהות מיימוניות בשם רבינו תם שחולק על דברי הרמב״ן וכתב שאפשר שמשום הכי נהגו להחמיר כמו שכתב הרמ״א, וכן מסקנת מהרש״ל בתשובה (סי׳ נג) שאחר שבעה אפילו אמרה צריכה אני הרי זו מתענה, אם לא שהיה קצת חולה, וכן בתשובת מהרי״ל.
ברם עע"ש שסיים: לענין חיה תוך ל' יום, וחולה שאין בו סכנה, שנחלקו הפוסקים אם יתענו בת"ב, ראיתי להגאון בשו"ת מוהר"ם מרוטנבורג האחרונים (סימן טו) שהאריך בדברי הפוסקים בזה, ומסיק בזה"ל, לדעתי בדורות החלושות הללו, החולה, ובפרט מי שיש לו איזה מיחוש בחלל הגוף, אין להחמיר בשום אופן, 'וחי בהם' אמר רחמנא, וכך אני מורה, עכ"ל.
ובשולחן ערוך (סי' תקנד סעיף ה-ו) פסק מרן כהרב המגיד, שבת"ב המעוברות והמניקות מתענות, אך פטורות מהשלוש צומות האחרים [ומסתמות דבריו הקל אף בלא צער, וכ"כ המ"ב דלקמן]. וחיה כל שלשים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד כביוה"כ, אלא מאכילין אותו מיד אף בת"ב, דבמקום חולי לא גזרו רבנן.
אכן הרמ"א כתב שנוהגים להתענות כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד. ובמ"ב (סק"ט) ביאר דטעמא דמקילינן ביולדת כל שלושים משום דמסתמא אמרינן שהיא חלושה והויא כחולה שאין בו סכנה, ולכן אף שלענין יוה"כ לאחר שבעה ימים מלידתה הינה כשאר כל אדם (כמש"כ בסימן תרי"ז), כאן לענין ת"ב שהוא דרבנן לא גזרו במקום חולי (וכדברי הב"ח והמאמ"ר הנ"ל).
וע"ע במ"ב (סק"ט) מהאחרונים, שהדין כן אפילו כשודאי אין בה סכנה, וכן בחולה, אפילו לא אמרו צריכין אנו לאכול מותר בת"ב. ואף שמהרש"ל חולק על עיקר הכרעת השו"ע ודעתו דלענין זה שוה ת"ב ליוה"כ, דאפילו אמרה צריכה אני לאכול כיון שהוא לאחר שבעה חייבת להתענות, אם לא שהיא ג"כ קצת חולה (וכנ"ל), הרבה אחרונים הסכימו דמדינא שרי לאכול. אכן כבר נהגו להתענות כמו שכתב הרמ"א כל זמן שאין להם חולשה[1] ונתרפאו מלידתן. אבל אם עדיין לא נתרפאה לגמרי או שהיא קצת חולה או חלושה בטבעה לא תתענה בתוך ל'. ואם אירע ביולדת בריאה שמתענה ומרגשת באמצע היום שום חולשה יתירה יש לפסוק שלא תתענה בשארית היום, עכ"ל. וראה בהגהות איש מצליח דאנו בני ספרד לא נהגנו כהרמ"א להחמיר בזה. וכאמור גם הרמ"א סיים שהמיקל לא הפסיד.
ותענית ת"ב שנדחה קיל טפי, כדאיתא בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן ע), שמעתיק לדינא את דברי המג"א, שיולדת כל ל' יום לענין ט' באב שנדחה אף להרמ"א יש להקל לה שלא תתענה, ושכיוצא בו מיקל הרעק"א שבחולי קצת ומעוברות שיש מיחוש קצת פטורים בט' באב שנדחה.
וראה בערוה"ש שהעיר שעל מה שהחמיר הרמ"א במעוברות ומניקות, כתב שאולי זהו בימיהם שהדורות היו בריאים וחזקים אבל עכשיו חלילה להיולדת להתענות בט"ב תוך ל' כי עדיין חלושה היא והיא ממש כחולה ולכן אין להניחן להתענות בט''ב עכ"ל של הערוה''ש. ובספר ישועות דניאל (גולדשמיט, רב קהילה בק"ס) כתב בשם הגר"ש אולמן שמורים כהערוה"ש.
אמנם בשו״ת דברי יציב (או"ח רלג) כתב על דברי ערוה"ש שבזמנינו השתפרה מאוד הרפואה ולאחר יום כבר יכולה היולדת לרדת מן המיטה, ואי אפשר להקל כ״כ לגבי ת״ב שחמור משאר תעניות, ולכתחילה חייבת להתענות כשאר כל אדם, ורק אם מרגשת חולשה יתירה יש להקל כשאר חולה שאין בו סכנה, והוסיף שכן דעת רופאים מומחים.
ומוכח שעל כל פנים בחולה אין להחמיר עתה לכל הדעות.
נמצא עד כאן:
עוברות ומניקות מתענות בת"ב לכ"ע [אא"כ וכו'], ובשאר ג' צומות אינן מתענות מן הדין, אלא שלהרמ"א נהגו להחמיר, אא"כ חלושות הן, והמיקלה גם בלא זה ילעמ"ש.
יולדת כל ל' יום, וחולה שאין בו סכנה כלל, לא גזרו בהם ופטורים מכל הד' תעניות ללא אומד ודברים, ולהרמ"א נהגו להחמיר ביולדת וחולה בת"ב, ובמעוברות ומניקות גם בשאר צומות, כל זמן שאין להם צער גדול [ואפילו רק חולשה ביולדת. מ"ב], אמנם גם לדידיה המקל בחולה ויולדת לא הפסיד.
גדר חולה
ויש לעיין בחולה זה שאין בו סכנה מה גדרו, ויש לקדק בזה כמה דקדוקים:
א. הנה המאמ"ר הנ"ל כתב שגדר חולה היינו שהוא חלוש וחש בגופו, והעתיק דבריו במ"ב (סי' תקנד ס"ק יא). ואכתי צריך בירור מה הוא חלוש ועד כמה, ומה גדר חש בגופו, ואי בעינן תרווייהו או סגי בחד מנייהו[2]. גם צ"ע אם חש בגופו כמו בעל לחץ דם גבוה או נמוך, או חולה סכרת וכד', שמאזנים את מחלתם ע"י כדורים וכד', האם גם בהם לא גזרו, שסוף סוף חולים הם, או שמא דין בריא אית להו, היות שאחר שלקחו את הכדורים הרי הם כמעט כשאר אדם.
וראיתי למרן הראשון לציון בילקוט יוסף (חלק כג סימן תקנ עמ' פח), שהביא את דברי החיד"א (מחב"ר קו"א סי' תקנד בשם המזבח אדמה), שכתב שחולה שנתרפא אך חלוש מאד אינו צריך אומד, ואם הוא מצטער הרבה וחושש שיחזור לחוליו יאכל, וא"צ שיעור רק שלא יאכל מעדנים, ע"כ[3]. והביא עליו את דברי השואל ונשאל (ח"ד סי' כד) שביאר בדברי החיד"א שא"צ ג' תנאים, דהיינו שחלוש מאד ומצטער הרבה וחושש שיחזור לחליו, רק מעשה שהיה כך היה, ודי במה שהוא חלוש הגם שאינו חלוש מאד, כיון שלא נתרפא כראוי, וגם א"צ שיהיה מצטער מאד וכל שמצטער מהתענית אוכל, וגם א"צ שיהיה חושש שיחזור לו חוליו, שכיון שעדיין לא הבריא לגמרי הו"ל חולה, והרי קי"ל במקום חולי לא גזור רבנן. אי נמי, דוקא בת"ב דחמיר הוצרך החיד"א לטעמים הנזכרים, אבל בג' תעניות א"צ לטעמים הנזכרים וכאמור. וסיים, וכן עשיתי מעשה בעצמי בצום גדליה שנת תרע"ג וסמכתי גם על מה שאיני בקו הבריאות כ"כ מצד חולשת הריאות, ובצירוף זה וזה התרתי, ולענ"ד תסגי גם בחדא מתרי, ע"כ.
עוד כתב החיד"א (שם באות ב' מהמזבח אדמה בשם הכנה"ג) שיולדת הפטורה, לאו דוקא תוך ל' יום, אלא כל זמן שהיא חלושה מהלידה ולא נתרפאת מהלידה. ונראה כוונתו שכל שהיא חלושה סימן הוא שלא נתרפאה מהלידה. וכנ"ל בדברי השו"נ, ומשמעות המ"ב, שדי במה שהחולה חלוש.
ב. יש לדקדק בלשון הרמב"ן הנ"ל, שאמר חולה שצריך (לאכול), דמשמע לכאורה שדוקא בחולי כזה שמצריכו לאכול, וכגון שיחריף מצבו בלא זה, או שעל כל פנים ימנענו מלהבריא מהר, אך בלאו הכי אסור, וכן העתיקו הריטב"א (תענית ל.) והמ"מ (תעניות פ"ה ה"י) לשון זה בשם הרמב"ן, אמנם הר"ן (תענית י.) כתב רק חולה שאין בו סכנה א"צ אומד אלא מאכילין אותו, דבמקום חולי ל"ג רבנן, ויש לומר שהבין שבכל חולה מיירי, אף בכזה שאינו חייב לאכול, והא דלא גזרו ביה הוא מחמת צערו שסוף סוף חולה הוא וכבד עליו הצום יותר מזה שאינו חולה, וי"ל. ועכ"פ מרן כתב כלשון הרמב"ן 'שצריך לאכול'.
אמנם ראה בספר יבא ידיד (זעפראני, ח"ב עמ קז) שמשמע מיניה ד'צריך לאכול', היינו שאינו מרגיש בריא. ולפי זה חולה דידן בעל לחץ דם גבוה, שמרגיש בריא בדרך כלל כיון שמאוזן הוא, צריך לצום. ובשיעורי תורה לרופאים (ח"ו עמ' 271) ביאר שאין הכונה שמבקש לאכול אלא שצריך, כי האוכל חשוב לכל חולה עבור חיזוק גופו. ונמצא לדבריו שמרן רק מסביר את טעם ההיתר, ואם כן לכאורה חולה דידן אין צריך לאכול, וי"ל.
ג. הט"ז (סק"ד) הביא דברי מהרש"ל שחיה תוך ל"י שפטורה מהתענית הוא באמרה צריכה אני, ואף על גב דלענין שבת בסימן ש"ל אין שומעין לה אפי' באומרת צריכה אני, וכן חולה צריך אומד, הכא מקילינן מאחר שהוא דרבנן, אבל בלא אמרה צריכה אני, אלא שמצערת אפי' כואב לה הרבה התענית, אסורה מאחר שאינה חולה, ע"כ, והקשה הט"ז, דמדאמרו א"צ אומד משמע דיש ספק אם יש סכנה, דאי בודאי אין סכנה מה אומד שייך בדבר, וא"כ כיון שיש ספק סכנה קשה, דבאומרת צריכה אני מותר אפילו ביוה"כ כמ"ש בסי' תרי"ח חולה שצריך לאכול כו' שמא יסתכן ומאכילין על פיו כשאומר צריך אני, ותו למה לא זכר הרמב"ן, מריה דהאי דינא, דמיירי באומרת צריכה אני. על כן נלע"ד דמיירי בדלא אמרה צריכה אני, ואפ"ה בחיה אחר ז' וחולה שיש בו ספק, אותו חולה א"צ אומד לומר שמא יש בו סכנה, דאפילו ודאי אין בו סכנה, ואפילו לא אמר צריך אני, מותר בת"ב, עכ"ד.
וקשה שלכאורה סותר דבריו, דאמר חולה שיש בו ספק, ומיד אח"כ כתב שודאי אין בו סכנה. ובחופשי ראיתי ליד אפרים שביאר בדברי הט"ז, שר"ל שאנו מסופקים בחולה אם יש בו סכנה, ובזה אין צריך אומד, בשונה מיוה"כ, אלא מאכילים אותו, ואפילו יאמר רופא שודאי אין בו סכנה, מ"מ הקלו בת"ב שכל שאנו נכנסין לספק בו שצריך לשאלת הבקיאין לא גזרו בו רבנן. וע"ש שסיים שלדינא צ"ע אם יש להקל בכהאי גוונא, ושנראה שעל כל פנים צריך שסתם בני אדם הבקיאין קצת יהיו מסופקים בחשש סכנה. נמצא לפי זה שהט"ז והיא"פ מחמירים טובא שלא די שאין בו סכנה שנפל למשכב, אלא צריך שיפול לן בו ספק סכנה.
דברי אחרוני זמנינו בזה ובמסתעף
בברית כהונה (ח"א מערכת תי"ו אות לד): מי שעיניו כואבות לענין שאר תעניות נראה לי שאם היה גופו חולה לא יתענה, ואם רק עיניו לבד ושאר גופו בריא אם הרופא אומר שמזיק התענית לעיניו, או שהחולה עצמו משער בעצמו כן לפי אומדן דעתו ונסיונותיו, לא יתענה ואם לאו יתענה. וראה בבה"ל (סי' תקנ ד"ה מיהו) שמצדד גם כן להקל בזה.
בכה"ח סקל"ג כתב בשם הרא"ש שכל חולה שאין בו סכנה פטור מתענית ת"ב, ע"ש, ונראה דהיינו אפילו לא חלוש.
ובאור לציון (ח״ג פכ״ט ה"ה) כתב שחולה הפטור בת"ב היינו מי שנפל למשכב מחמת חולי, אבל סתם מיחוש אינו פוטר מהתענית. ועל כן, כל חום שיש לאדם כל שהוא אפילו מעט יותר ממה שיש לכל אדם וכגון למעלה משלשים ושבע וחצי מעלות ונחלש מכך הרי הוא בכלל חולה, שכן אין חום ללא סיבה רפואית (נדר"ל ממשית), וכל שכן כשיש חום גבוה שהוא בכלל חולה שיש בו סכנה כל זמן שלא בא רופא לקבוע את מצבו, וכן מי שמזיע עקב כאבי ראש פטור מהתענית, וכן כשיש דלקת פנימית, כגון דלקת ריאות או כליות או בפרקים, הוא בכלל חולה שיש בו סכנה [ראה שו"ע סימן שכח סעיף ג], ובכלל זה כיב קיבה אולקוס כשיש שם פצע, אבל כשאין זה אלא גירוי בלבד חייב להתענות, אא"כ הרופא אמר שהצום מזיק לו, וכן פטור להתענות כשיש לו דלקת בגרון, וכן מי שיש לו סכרת כשהיא מגיעה לרמה של מאה ושמונים עד מאתיים מיליגרם אחוז ודאי פטור מהתענית, ובודאי שלא ימנע משתיית מים, אבל כשהיא רק ברמה של מאה וארבעים מיליגרם אחוז צריך להתענות, וכן חולי לב כשהתענית מזיקה להם כגון כשיש בעיות בספיקת הדם וכדו' פטורים מהתענית, וכן כשיש לחץ דם אם אינו כל כך גבוה חייב להתענות, ואם הלחץ דם גבוה לפעמים פטור ולפעמים צריך לשתות, והכל לפי הענין ויתיעצו עם רופא. ופעמים שאין יודעים מה מצבו היום ונחשב ספק חולה וישתה פחות מכשיעור, ראה בכה"ח שם. וכן זקנים תשושי כח, וכגון זקן מעל גיל שמונים שתש כוחו, פטורים מהתענית, עכ"ל.
גם בספר ישועות דניאל (גולדשמיט מו"צ בקרית ספר, עמ' סב) מנה גם כן כמה חוליים שאין לצום בהם: אחרי התקף לב. מי שיש לו רק כליה אחת, ואולי גם ביו"כ פטור. בלחץ דם גבוה באופן כללי חשוב חולה ואינו צם. עבר ניתוח תוך שבעה ימים אינו צם, ואם זה ניתוח חמור תוך חודש. חולה במחלות ממאירות אם הבריא יצום, ואם לא הבריא לא יצום אפילו ביו"כ. בצהבת או מונו תוך חצי שנה מגמר המחלה לא יצום (פעם המתינו שנה, והיום נחלשה המחלה באופן כללי). חולה סכרת בכל ענין לא יצום גם בסוכרת הקלה ביותר (דלא כאול"צ שמחמיר בזה). בדיכאון אין צמים אפילו בדרגה קלה של דיכאון מחמת חשש שמא יחזור לסורו, וזה אפילו בחולה שמאוזן עם כדורים. מי שיש לו סחרחורת אינו צם כי הוא חשוב חולה. מי שסובל מכאב ראש בלבד יכול לצום אך מי שיש לו מיגרנה חזקה אינו צם. מי שהקיא יכול לצום ובלבד שלא יהיה חשש איבוד נוזלים ובדרך כלל מתירים לשתות אחרי ג' הקאות. מי שיש לו חום מ 37.8 מעלות ויותר אינו צם. מי שלוקח אנטיביוטיקה נחשב לחולה ואינו צם, ומ"מ אחד שנמצא כבר בסוף הטיפול ועדיין לוקח אנטיביוטיקה ליום או יומים אינו חולה ויכול לצום, וכן רופא שנתן אנטיביוטיקה על חשש רחוק לא מסתבר לומר שנחשב לחולה וחייב לצום. מי שיש לו רמת המוגלובין של מספר 9-10 אינו צם ואשה בהריון ברמה הנ"ל תשאל חכם. הסובל מקרישת דם ישאל לרופא.
בספר שעורי שלמי תודה (בין המצרים עמ' מה) כתב: שמעתי ממרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, שאם יש לחץ דם גבוה מאוד ג"כ נחשב כחולה שאין בו סכנה ומותר לאכול.
ופסק הפסקי תשובות (תקנד ט) בזה"ל: עיין בסימן תרי"ח כמה סוגי מחלות שמתירים אפילו לענין יוה"כ וכל שכן בת"ב, שהרי אף באין סכנה מקילים ואפילו הוא חולי שלא נפל למשכב (ערוה"ש ז. וע"ש שהוסיף שבעלי מיחושים בעלמא מתענים) או חולשה יתירה, ע"ש. הערה: יוצא גדר חדש שחולי הפוטרו מתענית הוא בין מיחוש בעלמא לבין נפל למשכב.
והם למעשה דברי ערוה"ש וז"ל: כתב הטור בשם הרמב"ן וכן רבינו הב"י בסעיף ו' דחיה כל שלשים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול א"צ אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן עכ"ל. ואפילו הוא חולי שאינו מוטל במיטה, דאילו מוטל במיטה גם ביוה"כ אינו מתענה, דכל שמוטל במטה הוא בסכנה כדמוכח בשבת [ל"ב.] ע"ש ויתבאר בסי' תרי"ח בס"ד, אבל בעלי מיחושים בעלמא מתענים. כללו של דבר כל שהוא בגדר חולה אינו מתענה בת"ב וכל שאינו בגדר חולה מתענה, וסתם עוברות ומיניקות מתענות אא"כ חלושות וקרובות לחולי, ע"כ. אמנם באול"צ הנ"ל מחמיר כאמור שצריך שיפול למשכב, אלא שגם הוא הזכיר כמה חוליים שפטור בהם אף שלא נפל למשכב, כמו דלקת גרון ולחץ דם גבוה ועוד.
וראה להגאב"ד העדה הגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (ח"ז סי' רנ"ב), שאחר שהביא בשם הגרי"ז זצ"ל דעיקר הצום דתשעה באב לא גזרו כלל על חולה, ולכן לא שייך שיחמיר ע"ע ויצום, הוסיף עוד וז"ל: ובסוג המחלה להתיר לחולה לאכול בת"ב, הבנתי מדברי מרן הגאון מבריסק זצ"ל שאם סובל עכשיו ממחלה שהיא מצד עצמה מסוכנת, כמו שיש לפעמים בלחץ דם גבוה, אולקוס, דלקת פרקים וכ"ש בלב, וחייב הוא להזהר מהחרפת מצבו, או שלוקח תרופות לטיפול, בזה אפילו אם לדעת הרופאים יכול הוא לצום ולא יסתכן במצבו עכשיו בהאי צום, כיון שהוא חולה עכשיו לא גזרו בו רבנן ואין עליו דין תענית ת"ב כלל, ואפילו אמדוהו הרופאים שיכול לצום ולא יסתכן, אין אומד לת"ב, דמאחר שהוא חולה במחלה עלול להיות מסוכן וזקוק לזהירות או לטיפול, אוכל כדרכו ואין צריך לשאול רופא, כמו שכתב השו"ע שחולה אין צריך אומד, שחולה לא גזרו עליו חז"ל וכו', עכ"ל בשם הרב מבריסק זצ"ל[4].
ומוכח מיניה לנ"ד בחולה של לחץ דם ששיך בו סכנה בעלמא (שמכונה 'הרוצח השקט') אף שלוקח תרופות, ואולי משום כך, שלא גזרו ביה.
אמנם עע"ש בהערה מה שהביא מהגר"א (סק"ז) שכתב ז"ל: חיה כו'. וכמו שהתירו אמירה לאינו יהודי בשבת, וכן נעילת הסנדל לחיה כל שלשים, יום וסיכה לחולה שאין בו סכנה ביוה"כ, מפני שהן דרבנן לא גזרו בכה"ג, ה"ה כאן, עכ"ל.
וכתב הרב שיוצא מדבריו קולא גדולה בענין אכילת חולה בת"ב, דמדמי היתר אכילת חולה בת"ב לכל הנך איסורי דרבנן בשבת ויוה"כ דשרו לחולה, היינו בכל חולה בכל גופו כגון שיש לו חום, מתירים איסורין אלו, ואם כן ה"ה בת"ב יהו כל חולים אלו מותרים באכילה בכה"ג. וסיים שמ"מ גם לדברי הגר"א נראה שאין ההיתר אלא כפי הצורך, שהלוא מדמה לשבותין וסיכה דשרו רבנן, והתם נמי שרי מה שלצורך החולה דוקא, ולפי זה בחולה כל גופו ואין לו מחלה מסוכנת כלל דהוי קולא לדעת הגר"א, צריך להחמיר שלא לאכול אלא כפי הצורך, משא"כ חולה ממש במחלה מסוכנת אף שאין בו סכנה אפשר דמודה שלא גזרו. ולמעשה צ"ע כוונת הגר"א זצ"ל, ואולי לדוגמא בעלמא נקט דומיא דשבת דשרו רבנן, אף דהתם מקילינן טפי, וכ"ז צ"ע, עי"ש.
נמצא דמה דפשיטא ליה להנך רבנן שלא גזרינן בכל חולה בעל מיחוש ניכר או עכ"פ כשנפל למשכב, וכפשט דברי הגר"א גם כן, אוסר המועדים וזמנים ואינו מתיר אלא במחלה שמסוכנת מצד עצמה, והוא כדברי היד אפרים הנ"ל בהבנת הט"ז.
וראה גם להגר"נ קרליץ בחוט שני (שבת ח"ד פצ"ג סק"א עוד מדיני חולה בתענית) שכתב: גדר חולה דלא גזרו עליו תענית הוא כל קלקול בגוף האדם, וכגון שצריך ליטול אנטיביוטיקה ומזיק לו אם לא יאכל וישתה, וה"ה אם יש לו חום גבוה הרי הוא בגדר חולה ואין לו להתענות. כאבי ראש חזקים או סחרחורת, אפילו מחמת הצום אם הם מתמשכים ולא חולפים דינו כחולה. אדם שמחמת הצום רואה שחור בעיניים אם אין זה עובר מיד חייב לאכול מיד, ואף יותר מכשיעור עד שיחלוף. כל שנראה לסתם אנשים אף שאין בקיאין ברפואה שהוא בגדר חולה מאכילים אותו. אדם שהתעלף באמצע הצום ולא ידוע מה הסיבה לכך צריך ליתן לו מיד לשתות. שלשול או הקאה בצורה חזקה גורם לאיבוד נוזלים והרי הוא בסכנה וצריך לשתות בט' באב ואף ביום הכיפורים, ע"כ.
ומשמע מיניה קצת, שכל שלוקח כדורים ואין הצום מזיק ללקיחתם, ה"ז מתענה, אמנם מלשון 'כל קלקול בגוף' משמע שאינו מתענה. שו"ר שכן מוכח מדבריו בהלכות יוה"כ (עמ' קסה) שכתב שבעל לחץ דם גבוה או נמוך יש פעמים שהוא מצב של סכנה ויש לברר את מצבו אם התענית יוה"כ תסכן את מחלתו. ומשמע לכאורה בד' תעניות כל חולה עם לחץ דם אינו צם.
ושאול נשאל השואל ונשאל (ח"ג סי' קפו) גבי מי שהוא חולני מה דינו, והשיב שפשוט שבמקום חולי לא גזרו רבנן, ועוד שגם בת"ב מי שהיה חולה ונתרפא ועדיין לא שב לאיתנו לא יתענה, ואין להתחסד או להחמיר בימי מחלתו, עד אשר ישוב לאיתנו, ומעשים בכל יום להורות כמה קולות במילי דרבנן במקום חולי, כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ומוטב שיעמוד האדם על הדברים הנחוצים מדינא ויתעסק בבריאותו.
ואגרת שלוחה היא באגרות משה (או"ח ח"ד סי' קיד) שכתב גבי המתעסק בצרכי ציבור: אם נחלש באמצע עבודתו אם היא חולשה יותר מדרך בני אדם כשמתענים, הוא בכלל חולי שלא גזרו רבנן אף בט' באב, וכל שכן בשאר התעניות, ומ"מ רשאי לכתחילה לעשות עבודתו כיון שהיא מלאכת שמים, אף שבאם לא היה עובד היה יכול להתענות, וכשעובד אפשר יחלש ויצטרך לאכול. ובשכור אצל אחרים אף במלאכת הרשות, שהוא הפסד לאחרים, נמי צריך לעבוד, ואף שאפשר שע"י עבודתו יחלש ויצטרך לאכול. ומי שהוא חלוש בטבעו יותר משאר בנ"א נחשב נמי כחולה שמותר לאכול, עיין במ"ב שם ס"ק י"א.
אחר זמן ראיתי להגר"י זילברשטיין בספרו שעורי תורה לרופאים (ח"ו עמ' 270) שנשאל בכגון נ"ד (ע"י רופא מומחה למחלות לב), על חולה אשר סובל מיתר לחץ דם, ואינו מאוזן (נראה כוונתו שהתרופות אינן מאזנות את הלחץ דם, שנשאר גבוה גם אחר לקיחתם), ומתהלך ועובד כבריא, האם צריך לצום בתשעה באב, והאם הוא מוגדר כחולה. והשיבו שאדם הסובל מיתר לחץ דם ללא איזון, צום של שעות יגביר בו את המחלה וישפיע עליו לרעה, וגם ירגיש לא טוב למחרת הצום, יסבול מסחרחורת, או שהמאזן יופר, לאדם כזה לא ציוו חז"ל להתענות, כי הם אמרו לאדם לענות את גופו שירגיש צער אבל לא אמרו שיפסיד את בריאותו, כללו של דבר הצום ניתן לעינוי ולא להגביר מחלות, והדין כן אפילו הוא והרופאים אומרים שיכול להתענות. לעומת זאת אדם הסובל מיתר לחץ דם אך הצום לא ישפיע על תפקוד כלי הדם והלב חייב לצום, עכ"ל[5]. ומעתה צריך לידע החילוקים בן סוגי החולים בלחץ דם גבוה, ושמא תלוי במה שמאוזן או לא שכתב למעלה.
ובספר 'יד דוד' (לרבי דוד זינצהיים, יומא פב:) בהא דאמרה הגמרא אין מענין הקטנים, דייק מרש"י שפירש 'אין חיייבין למנוע מהם מאכל', דמשמע חיוב הוא דליכא הא אם רצו למנוע מונעין, וכן כתב הרע"ב, אבל הרמב"ם כתב דאסור מפני הסכנה, ונראה שאף רש"י לא קאמר אלא בחינוך שעות אבל כל היום אף רש"י מודה שאינו רשאי. וכתב: ועיין בחקרי לב (דף רלא ע"א סי' ק"ט להל' יוה"כ), ומה שהעיד שם שהקטנים בני י"ב מתענים ב' ימים רצופים ואינו מזיק להם[6], אנו במדינותינו לא ראינו, ועוד מי יימר דלא הוה סכנה להם לאחר זמן, וכי כל דברים שאנו מתירים מפני הסכנה צריכה להיות הסכנה תיכף, אפילו בשביל אחר כמה שנים מתירים עכשיו, והכי אמרינן לקמן 'ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת', ופשיטא דשבת לאו דוקא אלא אפילו לכמה שנים, ומעתה אין להביא ראיה כלל על שלא נסתכנו הקטנים תיכף, עכ"ד.
וכתב בש"ת לרופאים שם: וכן שמענו בשם הרב מבריסק הגרי"ז זצ"ל[7]. וסיים: ולענייננו צום של יותר ממעת לעת יש בו חשש סכנה כמבואר בכתבי האדמו''ר מאוסטרובצא זצ"ל, וכתב שם שזכות המצוה הוא זה השומר על עם ישראל שלא ינזק, ולכן אם קיים חשש שהצום יזיק לבריאותו יש להאכילו, הגם שהוא עצמו והרופא אומרים שיכול לצום, ע"כ.
גם הספר הליכות אבן ישראל להגאב"ד הגר"י פישר (עמ' שסא) כתב בסתימות שבעל לחץ דם גבוה אסור לצום.
הוראות הרופאים
בנותן טעם להביא כאן את הוראות קופ"ח (כללית, גבי צום יוה"כ): צום ממושך עלול לגרום לנזק רב, אפילו עד כדי סכנת חיים, למי שסובלים ממחלות כרוניות כמו יתר לחץ דם, אי ספיקת לב, סוכרת, מחלת לב איסכמית, אי ספיקת כליות, אי ספיקת כבד ומחלות ממאירות.
לחולים במחלות האלה לא מומלץ לצום, מחשש לירידה חדה בלחץ הדם, לשינויים חדים בכמות המלחים בגוף ולירידה בערך הסוכר בדם. כולם מצבי מסכני חיים (פרופסור רם דיקמן, מומחה בגסטרואנטרולוגיה).
בנוגע לאנשים עם סוכרת, הוא אומר: ההמלצה שלא לצום אינה גורפת, כי קיימים כמה סוגי סוכרת והטיפולים במחלה די מגוונים. אני מציע לכל אדם עם סוכרת שרוצה לצום, לפנות לרופא המטפל שלו כדי לקבל הנחיות לקראת הצום וכדי שיותאם לו טיפול אישי.
לאנשים עם סוכרת שבכל זאת צמים מומלץ להחזיק בתיק לבית הכנסת סוכריה או שוקולד למקרים של ירידת סוכר או של תחושת עילפון במהלך יום כיפור עצמו או לקראת סיום החג .לחולים במחלות מעי דלקתיות מומלץ להקפיד על שתייה לסירוגין ולהימנע מצום מוחלט"
בהוראות נוספות של רופאים מצאתי כתוב, שהסיכונים העיקריים בצום עם יתר לחץ דם הם: א. התייבשות, אחר שהצום עלול להוביל לירידה חדה בלחץ הדם (תת לחץ דם) ולהגביר השפעת תרופות על הורדת לחץ דם. ב. הפרעות במאזן מלחים כאשר תרופות משתנות עלולות להחמיר זאת, עם השפעה על תפקוד הלב והכליות. ג. פגיעה כלייתית עלולה להתרחש כתוצאה מהתייבשות ונטילת תרופות מסוימות.
אמנם בינותי שם, שעיקר הבעיה בלחץ דם גבוה הוא חוסר השתיה שמביא להתייבשות, אך מניעה מאכילה אדרבא מביאה לירידה בערכי הלחץ דם, ואחר תקופה של כעשרה ימים של צום עם שתיה מביאה לירידה קבועה של עד 37 נקודות בערכי הלחץ דם.
ועיין בספר דבר משולם (ח"ג סי' תקנד) דקימ"ל שת"ב הוא מד"ס ולכן ספיקו להקל, ורק לענין ספק דביהמ"ש תקנו שיהא ת"ב כמו יוה"כ לכל דיני היום[8], ושלכן בכל ספק חולי יש להקל.
סוף דבר:
יש קצת ספק מה הוא גדר חולה שפטרוהו רבנן מד' הצומות, אם הוא חולי שהעולם חוששים בו לסכנה (יד אפרים בט"ז), או עכ"פ שיש במהותו סכנה, אף שעתה יכול לצום בלי להסתכן (מועדים וזמנים מהגרי"ז), או אפילו אין בו שייכות לסכנה כלל אלא הוא חולה שאין בו סכנה ונפל למשכב או שחלוש הרבה (משמעות האול"צ), או שאף לזה אין צריך אלא די שיש בו חולי אפילו כזה שלא הפילו למשכב, אך לא מיחוש בעלמא.
ולפי זה יש להקל לחולה בלחץ דם גבוה גם לדעה המחמירה שכן זו מחלה שמסוכנת מצד עצמה, אלא שמאידך הרי לא נפל למשכב ואף מיחוש לית ליה.
והנה אם הלחץ דם אינו מאוזן, דהיינו שהתרופות אינן מאזנות את הלחץ דם, שנשאר גבוה גם אחר לקיחתם, ודאי שיש להקל מהסיבות הנ"ל, וכמו שהעלה הגר"י זילברשטיין, ואם הלחץ גבוה במיוחד (אף שהוא מאוזן) גם כן פשוט להקל כמו שכתבו האול"צ הגר"י קנייססקי ועוד. ובכזה שאינו גבוה מאד וגם מאוזן על ידי תרופות, יש להסתפק שמא אכתי בגדר חולה הוא, ובפרט שיש חשש נזק עכ"פ עתידי, ולכאורה הוי ספיקא דרבנן לקולא, ועכ"פ נראה להקל רק בשתיה כיון שיש מחקרים שצום מאכילה מועיל לזה.
[1] ואף שהרמ"א כתב 'מצטערות הרבה', י"ל דהיא היא, שכל שחלושה הרי היא מצטערת הרבה, וצעע"ק.
[2] ובמ"ב סי' תקנ"ד משמע דדי בחלוש, שהסביר שסתם יולדת כל ל"י חלושה היא.
[3] ובכף החיים (תקנד לא) העתיק את דברי החיד"א להלכה.
[4] וסיים שם מדיליה, שנראה שכאשר לא ניכר עליו שהוא חולה, צריך לאכול בצינעא דלא ליתו למיטעי שאין צורך לצום תעניות אלו גם אדם שאינו חולה כלל.
[5] ומ"מ בסיכום ההלכה סתם ולא חילק, שחולה הסובל מלחץ דם גבוה פטור מהצום, וכן ראיתי בתשובתו שבספר דעת זקנים (עמ' נה, סג) שם נשאל גבי הנוטל כל יום כדור למניעת לחץ דם גבוה מה הדין בצום נדחה, והשיב שאינו צריך לצום בתענית נדחה, ואפילו ביום כיפור ישאל רופא אם יאכל וישתה בשיעורים, וצע"ק.
[6] ע"ש בחק"ל שסיים 'וזהו מופת גדול דעל תענית יום אחד לבד לא יבואו לידי סכנה'.
[7] ראה בספרו שבת שבתון (סעיף כד עמ' צח), ששמע מהגאון ר' שלמה ברמן, מפי הרופא בעל המעשה, שהיה איזה חולה שחפת שאותו רופא אמר לו שחייב לצום ביום הכפורים מאחר והתענית לא ישפיע עליו לרעה, והחולה סיפר זאת להרב מבריסק הגרי"ז זצ"ל, שהורה לו לאכול, וביקש שהרופא יבא אליו. כשהגיע הרופא שאלו הרב האם בטוח אתה שהצום הזה לא יקרב את פטירתו בשעה אחת בעוד שנים כשיגיע זמנו להפטר, כי דע לך שפיקוח נפש הדוחה איסורים, אין זה רק כאשר הסכנה היא כעת, אלא גם כשתהיה כעבור שנים, וגם כשתקרב אז את פטירתו במעט. ובהערה שם כתב הגר"י זלברשטיין שצ"ע בזה כי הדברים מחודשים.
[8] ראה הטעם במ"ב סי' תקס"ב (בשעה"צ סק"א).
