• ל"מרכז למורשת מרן" דרוש מפעיל לתכנית על מרן בתלמודי תורה, וכן מפעילה בבתי ספר לבנות. דרישות התפקיד: א. גישה לילדים חובה. ב. כושר רטורי. ג. פנוי/ה בשעות הבוקר לפחות בחלק מימות השבוע. יצירת קשר במייל: office@moreshet-maran.com

ליקוט תשובות מהראשון לציון לזכות את הרבים

ראובן יוסף מיארה

Well-known member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

17%

דוקא בהערת הרב שלזינגר ב'משנת יוסף' שהעליתי לעיל יש תשובה של הרב ללוש בתחתית העמוד ולא עונה על זה.
אולי זה טענה יותר חדשה, אני שמעתי ממנו את העניין בשנה שעברה כמדומה. [אני לא מונח בסוגיא כדי שאוכל לכתוב, ושמא לא אדקדק כ"כ]
 

דעת תורה

Active member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

8%

אחרי שראיתי בספר "אבא באהל ביתי" שמפרט בדיוק מדוקדק את אופן הכנת הבמבה ואימתתי שאכן כך הוא, ואף שוחח עם ממציא הבמבה, כאשר הוא זה שדיבר עם הרב אלישיב אני מאמין שאמר בדיוק מה שקורה. אין הרבה כאלה שיודעים בדיוק איך עושים את זה, והוא כן.
ידיעת תהליך הבמבה לא 'מחייב' שברכת האדמה. כל הפוסקים שהזכרתי ראו את כל התהליך בספריו של הרב יצחק ואעפ"כ נחלקו עליו בהגדרת הדברים.
אני העליתי כאן רק את מסקנת דבריהם. אתה יכול להסתכל באוצר החכמה שם יש את הספרים הנ"ל ולראות בהרחבת הדברים.
תראה את הטענה שכתבתי לעיל על דבריו. לפי דעתי היא פורכת את כל הספר. תשובותיו שם אינם עולות כלל עם המציאות ועם ההלכה עי"ש.
ושוב פעם איני מוכן לשמוע כלל ש'החברה לא יודעת' מה שהיא כותבת. אם הם כותבים 54 אחוז. ולא 53 ולא 55, זה אומר שהם דייקו עד הגרם. אל תנסו להתחכם ולפרש כל מיני סברות. אין זו דרכנו. תצמדו למה ש'כותבים' המומחים ולא למה שאתם שאלתם וראיתם וכו'. זה לא העיקר. מה שהחברה מוציאה ב'רשמי' מתחת ידיה זה מה שמעניין אותי.
גם אם לא נראה לך - זו זכותך לחלוק, אבל כתבתי שתדע שרוב תלמידי החכמים 'שאינם תלויים וכפופים לרב יצחק יוסף' והם עצמאיים לחלוטין וראו את דבריו - לא קבלו, וזה אומר הרבה.
יש לי מאמר ארוך שכתבתי לגבי הבמבה, כנראה הגיע הזמן לפרסם. אבל אני מודיע מראש שזה לא מוגה, אבל בכל זאת עדיף שיהיה את החומר כתוב מאשר לא להעלותו כלל, כי אני רואה שהנידון סתם נמשך ונמשך...
אני לא רוצה 'מאמר', אני רוצה שתענה 'נקודתית' על הטענות שהעליתי במדויק! ללא ה'מסביב'. זה עדיף מאשר 'מאמר' שלם.
 

אושרי רביב

Well-known member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

100%

ידיעת תהליך הבמבה לא 'מחייב' שברכת האדמה. כל הפוסקים שהזכרתי ראו את כל התהליך בספריו של הרב יצחק ואעפ"כ נחלקו עליו בהגדרת הדברים.
אני העליתי כאן רק את מסקנת דבריהם. אתה יכול להסתכל באוצר החכמה שם יש את הספרים הנ"ל ולראות בהרחבת הדברים.
תראה את הטענה שכתבתי לעיל על דבריו. לפי דעתי היא פורכת את כל הספר. תשובותיו שם אינם עולות כלל עם המציאות ועם ההלכה עי"ש.
ושוב פעם איני מוכן לשמוע כלל ש'החברה לא יודעת' מה שהיא כותבת. אם הם כותבים 54 אחוז. ולא 53 ולא 55, זה אומר שהם דייקו עד הגרם. אל תנסו להתחכם ולפרש כל מיני סברות. אין זו דרכנו. תצמדו למה ש'כותבים' המומחים ולא למה שאתם שאלתם וראיתם וכו'. זה לא העיקר. מה שהחברה מוציאה ב'רשמי' מתחת ידיה זה מה שמעניין אותי.
גם אם לא נראה לך - זו זכותך לחלוק, אבל כתבתי שתדע שרוב תלמידי החכמים 'שאינם תלויים וכפופים לרב יצחק יוסף' והם עצמאיים לחלוטין וראו את דבריו - לא קבלו, וזה אומר הרבה.

אני לא רוצה 'מאמר', אני רוצה שתענה 'נקודתית' על הטענות שהעליתי במדויק! ללא ה'מסביב'. זה עדיף מאשר 'מאמר' שלם.
צמצם את כל הקונטרס שלך להערות מתומצתות ונקודתיות, ונראה מה יהיו טענותיך...
 

אושרי רביב

Well-known member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

100%

אני כותב בקצרה, כי אני עסוק למעלה מהראש:
הנה במרקחת מפירות הנעשית עם מים וסוכר וכיוצא בזה, וניכר בהם טעם הפירות, וגם לא נתרסקו הפירות לגמרי, פשיטא שלכל הדעות הפירות עיקר שהרי בזה בודאי כל מה שהוסיף עליהם אינו אלא כדי להשביח את טעם הפירות ותו לא, וכיון שלא נתרסקו הפירות לגמרי אף לדעת התרומת הדשן והרמ"א הנ"ל מברך עליהם כברכתם. ואם נשתנית צורתם מחמת שנתרסקו לגמרי, לפי המבואר לעיל, אליבא דמרן השלחן ערוך גם בזה לא נשתנית ברכתם, ואליבא דהתרומת הדשן (סימן כט) והרמ"א מברך עליהם שהכל אלא אם כן דרך לאוכלם על ידי ריסוק לגמרי.
וראיתי למהר"א אזולאי בהגהותיו על הלבוש (סימן רב ס"ק ג) שכתב, שעל הקמרדין מברך שהכל. והובא בברכי יוסף (שם ס"ק ב). וידוע שהקמרדין הוא מישמש מרוסק לגמרי ומיובש (הנקרא בימינו לדר). וכן כתב בספר ברכת יוסף ידיד חלק ב (דף כו עמוד א) לענין הלדר. והובא בשו"ת יביע אומר חלק ז (חלק אורח חיים סימן כט אות יד). והסכים לזה להלכה. אולם נראה שלענין הקמרדין שניכר בהם היטב טעם המימש אין לומר כן אלא לגבי מה שכתב התרומת הגדן שפסק הרמ"א כאן כוותיה, אולם לדעת מרן השלחן ערוך אפילו שנתרסקו לגמרי, ואפילו כשהיה הדבר מחמת הבישול מברך עליהם העץ, וכמו שכתב בהדיא בשלחן ערוך (סימן רד סעיף יא). שהבושים ושאר מיני פירות שמרקחים בדבש הפירות עיקר והדבש טפל אפילו הם כתושים ביותר, ומברך עליהם העץ. והמעיין היטב בדבריו בבית יוסף שם, יראה נכוחה דמיירי אפילו בשנתבשלו, שהרי הביא דברי התרומת הדשן (סימן כט) שכתב שבנתבשלו ונכתשו עד שהם נימוחים לגמרי, מברך שהכל, וכתב לדחותו, ושלדעת הרמב"ם מברך העץ ואפילו הם כתושים ביותר. ולפי זה מה שהביא דין זה בשלחן ערוך בודאי מיירי אף שנתבשלו, ומה שכתבו המהר"א אזולאי והברכי יוסף הנ"ל לענין הקמרדין, המעיין בדבריהם יראה נכוחה שציינו בדבריהם לתשובת המהר"י קולון (שרש מג) שהובא בבית יוסף (סוף סימן רד) שנראה מדבריו כן, אבל לדעת מרן השלחן ערוך הנ"ל לא קיימא לן הכי. וכן כתב בהדיא בשו"ת רב פעלים חלק ב (חלק אורח חיים סימן כח). שלדעת מרן השלחן ערוך מברך העץ על הקמרדין. (אלא שהרב פעלים חשש בזה לדברי החולקים ופסק שמברך שהכל, וכבר להלכה נקטינן כדעת מרן השלחן ערוך).
אמנם בשו"ת יביע אומר חלק ז (חלק אורח חיים סימן כט אות יד) הביא בשם הברכת יוסף שכתב שהקמרדין בכתו שהכל אף לדעת מרן השלחן ערוך, כיון ישש לו טעם אחר ושם חדש ופנים חדשות באו לכאן, וכדברי הרב מזמור לאסף (דף קו עמוד א) שכתב שברכת הקמרדין היא שהכל לכולי עלמא, ודלא כרב פעלים שכתב לחדותו. ע"ש.
אולם נראה שלענין הלדר המצוי בזמנינו שטעם המישמש ניכר בו ביותר, וגם ניכר בצורתו שהוא פרי, לא חשיב פנים חדשות כלל. ומרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א עצמו בספר חזון עובדיה על הלכות ברכות (עמוד קסג) כתב לעינן ריבה של חבושים או תפוחי עץ שמברך עליהם עץ לדידן דנקטינן כדברי מרן השלחן ערוך. ע"ש. וכן מתבאר מדבריו בשו"ת יביע אומר שם. וכל ההבדל בין הלדר לבין הריבה הנ"ל אינו אלא שהלדר גם נשתנה שמו, ובאמת שלא מצאנו בדברי רוב הפוסקים שיזכירו שינוי השם לענין זה, ואין נראה ששינוי השם מעלה ומוריד בזה, והרב דוד יוסף שליט"א הציג הדברים הנ"ל בפני אביו הוא מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א ואמר לו שאף הוא לא נתכוין אלא במיני לדר המצויים בימינו שמוסיפים להם הרבה סוכר ותבלינים עד שנשתנה גם טעמם לגמרי, ובזה בודאי שמברך עליהם שהכל, שהרי פנים חדשות באו לכאן, והם כשאר מיני מתיקה המצויים בזמנינו, אבל אם ניכר טעמו של הפרי מברך העץ. וכן כתב בספר ברכת ה' חלק ג (פרק ז אות לט) שכתב, שדברי המהר"א אזולאי והחיד"א הנ"ל אינם אלא לסוברים שבפירות מרוסקים לגמרי מברך שהכל, ושכן מוכח ממה שהביאו שם דברי המהר"י קולון (שרש מג) דסבירא ליה הכי, וממילא למרן השלחן רוך והפוסקים הזסוברים שעל פירות מרוסקים מברך העץ, הוא הדין לענין לדר, ושכן מתבאר בשו"ת רב פעלים חלק ב (חלק אורח חיים סימן כח) אליבא דמרן השלחן ערוך. ע"ש. ודבריו נכונים, ומכל מקום לפי מה שנתבאר לעילף למנהג האשכנזים יש לברך על הלדר שהכל, ועיין באור לציון חלק ב (פרק יד תשובה ג).
דברי הבן איש חי בשו"ת רב פעלים
והנה בשו"ת רב פעלים אשר הזכרנו, אשר הוא בשו"ת רב פעלים חלק ב (חלק אורח חיים סימן כח) נשאל בענין תמרים שנידוכו במכתשת עד שנתרסקו לגמרי ונעשו כעיסה אחת, מה ראוי לברך עליהם. והביא דברי מרן הש"ע (סי' רב ס"ז) וז"ל: תמרים שמיעכן ביד והוציא מהם גרעיניהם ועשה מהם עיסה, אף על פי כן לא נשתנית ברכתם ומברך עליהם בורא פרי העץ, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וכתב ע"ז הרמ"א, ולפי זה מה שנקרא פווידלא מברכים עליהם בפה"ע, ויש אומרים לברך עליהם שהכל (תרומת הדשן סי' כט), וטוב לחוש לזה לכתחלה, אבל אם בירך בפה"ע יצא. כי כן נראה עיקר. ע"כ. וכתב על כן מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א בשו"ת יביע אומר חלק י (חלק אורח חיים סימן נה שם) וזו לשונו, ומקור דברי מרן, הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות ה"ד). ודברי התה"ד שחולק וס"ל שמברך שהכל, הוא ע"פ מה שפרש"י (ברכות לח א), טרימא הוא דבר הכתוש מעט ואינו מרוסק, ואהא מסקינן דמברכינן עלה בפה"ע, דבמלתייהו קיימי. ומשמע שאם מרוסקים הרבה מברך שהכל דלאו במלתייהו קיימי, וכ"ש בנימוחו לגמרי, וגם מעורבים בדבש ותבלין. וכל היכא דאיכא ספקא בברכה ראשונה מברך שהכל. ע"כ. ומרן הב"י (ס"ס רד) הביא דברי התה"ד, וכתב עליו, ואין דבריו נראים בעיני, שאף שרש"י כתב טרימא שכתשן קצת, הרמב"ם כתב שאפילו עשאן עיסה מברך בפה"ע. ועוד שהרי במחלוקת רבינו הטור עם חבריו בדין מרקחת ורדים או חבושים, וביטל דעתו מפני דעתם, מיירי שהפירות כתושים ביותר, ואף על פי כן ס"ל שמברך על הפרי. עכת"ד. גם הט"ז תמה על התה"ד מדאמרינן (בברכות לח א) תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא, ואסור לעשות מהם שכר. ואם איתא למה היה צריך לומר שלא לעשות מהם שכר, היה לו לומר רבותא, שאפילו יש בהם ממשות, אלא שנתרסקו לגמרי, אסור, וכ"ש שכר. ומכאן הוכחה גדולה לדברי הרמב"ם, שכל שיש ממשות הפרי, במלתייהו קיימי. ע"כ. והמשנה ברורה בביאור הלכה (סי' רב ס"ז) הביא שגם הרוקח כתב כדברי הרמב"ם. וכ"כ האור זרוע, והריא"ז בפסקיו, וסיים, ומאחר שמכל אלו מוכח בהדיא שאפילו אם נתרסקו לגמרי לא נשתנית ברכתם, בודאי דהכי נקטינן לדינא, ובפרט שהאליה רבה מצדד שגם רש"י מודה לדינא להרמב"ם. ורק בפאווידלא שעושים מגודגדניות שמבשלים אותם עד שנימוחו לגמרי, ולא ניכרת צורתם כלל, ס"ל להרמ"א לברך שהכל. ע"כ. והנה גם הרמ"א ס"ל עיקר כד' הרמב"ם. ואם אכל מהם כזית אפילו הם מרוסקים לגמרי בודאי שמברך ברכה אחרונה ברכה מעין שלש כדברי מרן, שהרי א"א לברך בנ"ר, שאין בנ"ר פוטרת ברכה מעין שלש. כדמוכח להדיא בתוס' והרא"ש (ברכות לז א) ובטוש"ע (סי' רח ס"ד). וא"כ כשיודע שהוא אוכל כזית, בודאי שיברך בפה"ע תחלה ולבסוף ברכה מעין שלש. וכ"כ המג"א (סי' רב ס"ק יח) שלא כתב הרמ"א לברך שהכל אלא בגודגדניות שנתבשלו עד שנימוחו לגמרי, אבל בתמרים שמיעכן לא פליג, ומודה הוא לדעת הרמב"ם, שהרי בש"ע (סי' רד סעיף יא) בדין המרקחת של חבושים, כתב להדיא בזה"ל: חבושים ושאר מיני פירות שריקחם בדבש, "אפילו הם כתושים ביותר", מברך עליהם בפה"ע, כי הדבש הוא טפל לפירות. ע"כ. ולא חלק עליו הרמ"א כלל, וגם בדרכי משה מוכח דס"ל כמרן המחבר. ע"ש. וכ"כ הרהמ"ח ברב פעלים כאן, שלדעת מרן הש"ע אליבא דהרמב"ם, אפילו אם כתש התמרים ביותר עד שנימוחו לגמרי ואין צורתם ניכרת כלל, אף על פי כן מברך בפה"ע, וכדמוכח מדברי מרן בב"י ס"ס רד. [וכ"כ בשו"ת בני יהודה (סי' צא)]. ע"ש. וע' בפמ"ג (סי' רב מש"ז סק"ד) שכתב, דמ"ש הרמ"א לברך שהכל, היינו דוקא כשעירב בהם דבש ותבלין, דהו"ל תרתי לגריעותא שנשתנו בריסוקם בטעמם ומראיתם, הלא"ה מברך בפה"ע. ע"כ. וכ"כ בנשמת אדם (כלל נא סק"ח), והמהרש"ם בדעת תורה (סי' רב ס"ג), ובס' יד הקטנה הל' ברכות (ס"ק יז). ע"ש. גם בשו"ת נחלת שבעה (ס"ס עא) כתב שאין להמנע מלברך בפה"ע על פאווידלא, כמ"ש הרמ"א בסי' רב, שכן נראה עיקר. ומ"ש התה"ד לברך שהכל היינו דוקא כשמערבים בו דבש ותבלין, ואף בזה לא החליט לברך שהכל אלא רק משום ספק, שאף שבנתרסקו במלתייהו קיימי, מ"מ מאחר שנתערב בהם דבש ובשמים מספק יברך שהכל. אבל בלי תערובת דבש ובשמים גם התה"ד מודה שאע"פ שנתרסקו במלתייהו קיימי, ומברך עליהם בפה"ע. ע"כ. ולפ"ז מה שתמה בשיורי כנה"ג על מרן שפסק כד' הרמב"ם, ולמה לא חשש להתה"ד שחולק, והא קי"ל ספק ברכות להקל. ע"כ. מלבד מ"ש עליו בספר יד אהרן שלא ראה דברי מרן הב"י (סי' רד), שדחה דברי התה"ד, עוד י"ל לפמ"ש האחרונים שנידון התה"ד הוא רק כשיש שם תערובת של דבש ובשמים, אבל לגבי תמרים שמיעכן לכ"ע מברך בפה"ע וברכה אחת מעין שלש. ולפי שראיתי למי שכתב לדייק מלשון הרמב"ם ומרן, שכתבו, תמרים שמיעכן "ביד", משמע שאם מיעכן בכלי (מיקסר), גם הם מודים שמברך שהכל. אציין מה שכתב הגאון שער אשר קובו (חאו"ח סי' ז) להוכיח במישור מדברי הרמב"ם בהל' תרומות, דס"ל שאפילו אם ריסקם לגמרי ע"י כלי (מיקסר), ברכתם בורא פרי העץ, דבמילתייהו קיימי. וגדולה מזו כתב החזון איש א"ח (סי' לג אות ה), שהסוחט תפוחי זהב במיקסר, באופן שכל האוכל שבו נכנס לתוך הכוס ולא נשאר ממנו אלא הקליפה, הדעת נוטה שיש לו דין פירות מרוסקים, שסובר הרמ"א בהגה (סי' רב ס"ז), שמעיקר הדין ברכתו בפה"ע וכו'. ע"ש. אלמא דפשיטא ליה שאפילו נתרסק הפרי לגמרי ונמחית צורתו עד שנהפך להיות משקה, מ"מ לדעת מרן ברכתו בפה"ע, ואף הרמ"א מודה למרן מעיקר הדין. וכן מבואר בפסקי הרשב"ץ (ברכות לח. עמוד רכח) שכתב, שאפילו אם שחק את התמרים, והמחן לגמרי, וגמען, מברך בפה"ע, ולא דמי לדבש תמרים שברכתו שהכל, דהתם אינו שותה אלא היוצא מהם, דזיעה בעלמא הוא. אבל כאן גופם הוא גומע. והכי מוכח בפסחים (כד ב). ודו"ק.
ומלבד כל זה י"ל עוד שאפילו אם נאמר שהתה"ד אליבא דרש"י חולק על הרמב"ם בתמרים שמיעכם לגמרי, מ"מ נראה דבדיעבד אם בירך בפה"ע לכ"ע יצא, שהרי באמת פרי העץ הם. וכמ"ש כיו"ב המגן אברהם (סימן רו סק"א) וז"ל: נראה לי שפירות הגדלים באילן, ומשום שלא נגמרו, או שאינם עיקר הפרי, שצריך לברך עליהם בורא פרי האדמה, כמו שפסק בש"ע (סימן רב סעיף ב), אם בירך עליהם בורא פרי העץ יצא. ע"כ. (וכ' הפמ"ג שם, דשאני לן בין המברך על פרי האדמה בפה"ע לא יצא, לבין האי דינא, דהתם הוי כמשקר בברכתו, משא"כ בזה א) וכן הסכים לזה מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן רו סק"ב), והביא ראיה לזה מדתנן (ברכות מ א) בירך על פירות הארץ בפה"ע לא יצא, משמע דוקא על פירות הארץ, אבל אם הוא דבר הגדל באילן אף על פי שאינו גמר פרי יצא, שאל"כ הו"ל למתני בירך על דבר שברכתו בורא פרי האדמה, בפה"ע, לא יצא וכו'. ע"ש. וכן הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חאו"ח סימן כו אות ד) זכה לכוין לראיה הנ"ל, והוסיף עוד ראיות לד' המג"א. ע"ש. וכ"כ המגן גבורים (סימן רו סק"א). ע"ש. וכן פסק החיי אדם (כלל נא סימן יב), ונתן טעם לזה כאמור, שהרי לא הוציא שקר מפיו בברכתו, שבאמת הוא פרי עץ. וכ"כ עוד אחרונים.
ומעתה מה שנסתייע הרהמ"ח מדברי הרב שיורי כנה"ג שתמה על הכרעת מרן לברך בפה"ע, ולא חשש לדברי רש"י והתה"ד, ואנן קי"ל ספק ברכות להקל, הנה כבר כתבנו מה שתמה על השיורי כנה"ג הרב יד אהרן, שאדרבה יש לתמוה על תמיהתו שלא זכר מדברי מרן הב"י (ס"ס רד). ובאמת שמרן טעמו ונימוקו עמו, מטעם דס"ל דרש"י מפרש ולא פוסק, דלא נחית בפירושו לפסק הלכה. ומה גם דהכי משמע מהירושלמי (ר"פ כיצד מברכין), שאפילו פירות שחוקים לגמרי ברכתם בפה"ע. ובאמת שלפי מה שביארנו אעיקרא לא שייך בכה"ג הכלל דספק ברכות להקל ואפילו נגד מרן, כי לא נאמר כלל זה, אלא במקום שלדעת החולקים על מרן, העושה מעשה לברך כדברי מרן הוא מברך ברכה לבטלה, ואף בדיעבד לא יצא, אבל בנ"ד וכיוצא בו שגם החולקים מודים שאם בירך בפה"ע יצא, אפילו הם מרוסקים לגמרי, וכל המחלוקת אינה אלא לענין לכתחלה, הא ודאי דאורויי מורינן כדעת מרן לברך בפה"ע שהיא ברכה מבוררת, ולא ברכת שהכל שהיא ברכה כללית. (וע' בחיי אדם כלל מט סימן ב). ועל סברא זו יש לסמוך ג"כ במה שנהגו לברך על הצבר בפה"ע, אף שלכאורה הוא נגד דברי הירושלמי שהובא בתוס' (ברכות מ א) בשם ה"ר מנחם, שעל כל מיני אטד יש לברך בורא פרי האדמה, ולפ"ז יש לנו טעם נכון ע"פ הסברא הנ"ל וכמו שכתב הגאון צל"ח בחי' לברכות (מ א) שאף רבינו מנחם מודה דבדיעבד אם בירך על מיני אטד בפה"ע, יצא, שהרי בודאי עץ הוא, ואינו כמוציא שקר מפיו בברכתו, רק שאינו חשוב לקבוע עליו לכתחלה ברכת בפה"ע אבל בדיעבד יצא. ע"ש. וא"כ בפה"ע עדיפא שהיא ברכה מבוררת, ומכיון שיש טעם למנהג שמברכים בפה"ע, יש לצרף סברא זו בנ"ד לענין לברך לכתחלה בפה"ע. וכמ"ש האחרונים. וביארנו כל זה בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סימן כא) בהערה, ודחינו דברי מי שכתב שיש לברך על הצבר בפה"א. ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין. והן עתה מצאתי להגאון ר' יוסף ידיד הנ"ל בספר ברכת יוסף ח"ב (דף כד ע"ב) שגם הוא העיר לנכון בסברא זו, וכתב, דאע"ג דקי"ל ספק ברכות להקל ואפי' נגד מרן, זהו דוקא כשהברכה לדעת החולקים על מרן, הויא ברכה לבטלה ממש, ואפילו בדיעבד לא יצא בברכה האחרת, אבל בנ"ד דבדיעבד מיהא לכ"ע יצא בברכת בפה"ע, שהרי באמת פרי עץ הם, אין זה בכלל ספק ברכות, ונקטינן אף לכתחלה כדעת מרן לברך בפה"ע, כיון שקבלנו הוראות מרן. ושם הביא דברי הגאון המחבר רב פעלים שחשש לספק ברכות נגד מרן, וכדברי הרב שיורי כנה"ג, וכתב עליו, שלפי מה שביאר אין מקום לדבריו בזה, כי לא שייך בזה הכלל דספק בר' להקל, ובפרט שהחולקים נסמכו ע"ד רש"י ובאמת שדברי רש"י מסופקים בזה, ואילו דברי הרמב"ם ברורים ומבוארים, וכמ"ש המאמר מרדכי להשיג ע"ד הכנה"ג בזה וכו'. ע"ש. (ושם נסתייע ג"כ ממה שכתבו האחרונים בדין ברכת בפה"ע על דבר שאינו עיקר פרי או שלא נגמר הפרי, דבדיעבד יצא, כיון שבאמת הוא פרי עץ. ע"ש).
וראיתי עוד להגאון המחבר, שכתב לסתור דברי החכמים שאמרו לשואל שמנהגם לברך בפה"ע על התמרים הנידוכים עם אגוזים, הנקראים מדגוגה, וכדעת מרן הש"ע (סימן רב ס"ז), שהרי המנהג פשוט וברור בבגדאד לברך שהכל על הקמרדין (לדר), שנעשה מפרי משמש, שאחר שמסירים הגרעינים מהם, מרסקים אותם לגמרי, ושוטחים אותם על כלי עץ עד שיתייבשו קצת, ואח"כ תולים אותם על חבל כדי שתנשב בהם הרוח ויתייבשו לגמרי. וכ"כ בברכי יוסף (סימן רב סק"ב) בשם מז"ה מהר"א אזולאי, שעל הקמרדין מברכים שהכל. גם המנהג פשוט וברור לברך שהכל על המרקחת הנעשית מחבושים שנקראת לוזינא (על שם השקדים הכתושים שנותנים עליהם), וכן מברכים שהכל על מרקחת של הדלעת, וכל זה הוא שלא כדעת מרן, שלסברתו צריך לברך בפה"ע על כל אלה, ומוכח דחיישינן לדעת החולקים על מרן משום ספק ברכות להקל. ואתה השואל שאל נא מאלו החכמים שאמרו לך שמנהגם לברך על מדגוגה בפה"ע, כדעת מרן, האם נהגו לברך ג"כ בפה"ע על הקמרדין או על המרקחת הנ"ל, והרי דבר זה לא נשמע בעירנו כלל שיש מי שיברך על אלו בפה"ע, ולכן אף אתה אמור להם טועים אתם במנהגכם, ומעכשיו עליכם לברך על מדגוגה שהכל, כדין הקמרדין והמרקחות. עכת"ד. ולפי מה שביארנו דלא שייך בכל זה דין ספק ברכות להקל, אין הכי נמי שבכל אלה צריך לברך בפה"ע, והנוהגים לברך שהכל, הוא משום שלא ידעו הסברא שכתבנו דבכה"ג יש לפסוק כדעת מרן, וכמו שחשב הכנה"ג וסיעתו שיש בזה משום ספק ברכות להקל אפי' נגד מרן, מה שאינו אמת. והילכך צריך לברך בפה"ע על המרקחות הנ"ל, וכמו שכן נהגו בארם צובה (חלב), וכמ"ש בספר וילקט יוסף (עמוד רמד). ע"ש. (ואף על הקמרדין אפשר שיש לברך עליו בפה"ע. וראה עוד בזה להלן). וצדקו החכמים ההם שהיו מברכים על התמרים הנידוכין, מדגוגה, בפה"ע, כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ומ"ש הרהמ"ח, שאלו החכמים ראו רק מ"ש מרן בש"ע, ולא ראו במקור הדברים שיש בזה מחלוקת, וסב"ל, הנה גם הרמ"א כתב, שיש אומרים לברך עליהם שהכל (תרומת הדשן), וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל, אבל אם בירך בפה"ע יצא, כי כן נראה עיקר. עכ"ל. והחכמים הנ"ל בודאי דלא קטלי קני באגמא הם, ובודאי שראו דברי הרמ"א, ואף על פי כן נהגו כדעת מרן הש"ע, משום שגם הרמ"א לא הכריע בהחלט נגד מרן, ורק מהיות טוב כתב לחוש לכתחלה לסברא זו. אבל לדינא הודה שהעיקר כמ"ש מרן. והן אמת שהרהמ"ח הבין שהרמ"א חולק על מרן הש"ע בהביאו את דברי התה"ד שכתב, "לברך עליהם שהכל", מ"מ המגן אברהם שם כתב שגם הרמ"א מודה למרן, ולא החמיר אלא במרקחת פאווידלא שהפרי נימוח לגמרי ונעשה כמשקה, אבל תמרים שמיעכן כמין עיסה שעדיין הם בעין אף על פי שנתרסקו לגמרי לכ"ע ברכתם בפה"ע, ואשר על כן לא חלק הרמ"א על מ"ש מרן הש"ע (בס"ס רד), בדין מרקחת החבושים ושאר מיני פירות שאפי' כתושים ביותר ברכתם בפה"ע. וכ"כ הלבוש והאליה רבה, ואף הרב שיורי כנה"ג שכתב שהרמ"א חולק על מרן הש"ע, הדר תבריה לגזיזיה בתשובותיו לאו"ח (סימן סד). והרי הנחלת שבעה והפרי מגדים והרב יד הקטנה ס"ל ג"כ שדוקא במרקחת שעירב בה דבש ותבלין ס"ל להרמ"א שטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל, משום דאיכא תרתי לגריעותא, שנשתנו הפירות מצורתם ותוארם, וגם נשתנה טעמם, וכנ"ל, אבל בתמרים שמיעכן מודה הרמ"א שמברך לכתחלה בפה"ע. ולכן בודאי שיותר נכון בכה"ג לפסוק כמרן הש"ע שיש לברך בפה"ע, שאין ספק מוציא מידי ודאי. ועוד הרי אם יברך על המדגוגה של תמרים שהכל, ואכל כזית או יותר מן התמרים המרוסקים, בעל כרחו הוא צריך לברך ברכה מעין שלש, שהרי בנ"ר אינה פוטרת מעין שלש, ואינו יכול לברך בנ"ר משום דהויא ברכה לבטלה לדעת מרן, ואמנם הפרי מגדים כתב שלא יברך כלל, אולם המשנה ברורה העלה לברך ברכה מעין שלש, והצדק עמו, מכיון שגם הרמ"א מסכים מעיקר הדין לדברי מרן הש"ע. וא"כ בודאי דלא אריך לברך בתחלה שהכל, ולסיים בסוף בברכת מעין שלש, דהוי כעין סתירה אהדדי. וכמ"ש כיו"ב הפנים מאירות ח"ג (סימן כא) בדין יין מבושל, דה"ט שפסק מרן לברך עליו בפה"ג, אף שיש חולקים, משום דאתי לקלקולא בברכה אחרונה, שאין בנ"ר פוטרת ברכת מעין ג', הילכך צריך לברך עליו בתחלה בפה"ג כדעת רוב הפוסקים, ואין לחוש לדעת החולקים. ע"ש. והוא הדין בנ"ד. (וע' בשו"ת אגרות משה פיינשטיין (חיו"ד ח"ב סי' כה) בד"ה ובדבר פירות. ודו"ק). [והנה בתשו' רב פעלים (בס"ס כח) כתב, שאם נמצא בתוך המדגוגה של התמרים חתיכות שלא נתרסקו עם התמרים יברך עליהם בפה"ע, ומעין שלש, ויפטור את הכל. ומסתברא ודאי שגם מה שאוכל מן התמרים המרוסקים מצטרף לשיעור כזית לברכת מעין שלש, כיון שהכל מין אחד. וכן מצאתי הלום לידידי הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (סימן צא אות ג), שכתב, בדבר רסק של פירות, יש מחמירים לקחת חתיכה מאותו המין ולברך בפה"ע כדי לפטור את הרסק, ולאפוקי נפשייהו מפלוגתא, ומריש הוה אמינא שמדברי הרמ"א בהגה (סימן רב ס"ז) משמע שלדעת רש"י והתה"ד אם בירך בפה"ע גם בדיעבד לא יצא, וא"כ לא הועילו כלום בזה, אך חזרתי מזה, כי יותר נראה לומר שהרמ"א אמר את האמת לקושטא דמילתא שהעיקר לדינא שיש לברך בפה"ע, אבל אין הכי נמי שגם לרש"י והתה"ד אם בירך בפה"ע יצא, דמהיכא תיתי לומר שאע"פ שאוכל מגוף הפרי אף בדיעבד לא יצא בברכת בפה"ע, והא לא דמי למשקה היוצא מהפירות, דזיעה בעלמא הוא, משא"כ בפרי עצמו שנתמעך לגמרי דשפיר יצא לכ"ע, וכמ"ש החיי אדם (כלל נא סימן יב). ע"כ. ואכמ"ל].
ולפי האמור יש ללמוד לענין הפלאפל, שנעשה מחומוס כתוש ומוסיפים עליו פתיתי לחם ותבלינים, ומטגנים אותו בשמן, שיש לברך האדמה למנהג הספרדים, ורק למנהג האשכנזים יש לברך עליו שהכל מפני שנשתנית צורתו לגמרי. ואם נתנו בו דברים נוספים עד שנשתנה טעמו ואין ניכר בו טעם החומוס, ברכתו שהכל לכל הדעות, ואף למנהג הספרדים, שהרי פנים חדשות באו לכאן, ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ז (חלק אורח חיים סוף סימן כט) שכתב, שעל הפלאפל מברך האדמה. עכ"ל מרן זיע"א בהערה לשו"ת רב פעלים שם.
ובמפתחות לשו"ת יביע אומר אשר נכתבו בידיו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א כתב שהמברכים עליו שהכל יש להם על מה שיסמוכו, ובמילואים לסימן כט חזר בו וכתב שלענין פלאפל יש מקום לומר שאפילו להרמב"ם והשלחן ערוך יש לברך שהכל כיון שיש תבלין ופירויר פת והוא מטוגן בשמן וגם נשתנה טעם החמוס, וכיון דאיכא תרתי לגריעותא יש לברך שהכל. וכן כתב עוד בהליכות עולם חלק ב (פרשת פינחס אות ה) שעל הפלאפל יש לברך שהכל מחמת שנשתנה צורתו וגם טעמו, ואיכא תרתי לגריעותא, ויש לומר שפנים חדשות באו לכאן, וכן כתב עוד בחזון עובדיה על הלכות ברכות (עמוד קלו) שעל הפלאפל יש לברך שהכל, ומכל מקום כתב שאם בירך האדמה יש לו על מה שיסמוך, וע"ע בספר ברכת ה' חלק ג (פרק ז אות מ) שכתב לברך שהכל על הפלאפל מטעם שדומה לפת קטנית שמבואר בשלחן ערוך (סימן רח סעיף ח) שמברך עליה שהכל. ונראה שלא דומה לפת קטנית וכמו שביאר כבר בשו"ת אוצרות יוסף הנדפס בסוף ספר הלכה ברורה חלק י (סימן י). ע"ש.
ולכן נראה שכל שניכר בו טעם החומוס והוא עיקר טעמו מברך עליו האדמה על כל פנים למנהג הספרדים, ורק היכא שנשתנה הטעם לגמרי ואינו ניכר בו טעם החומוס מברך עליו שהכל, דומיא דפת קטניות. ונשא בזה לפני מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א הרב דוד יוסף שליט"א והסכים איתו שאף לענין הפלאפל שאם לא נכתש הפלאפל לגמרי וניכר צורתו וטעמו מברך עליו האדמה.
האם האשכנזים גם כן מברכים בורא פרי האדמה על הבמבה
והנה כמה וכמה ראשונים כתבו כי ההבדל בין מי שלקות לשאר מי פירות ושער שעורים, היינו משום שבמי שלקות דרך בני אדם לטבל בהם את הפת ואם כן עדיין לא נפיק מתורת אוכל, מה שאין כן בשכר שעורים שהוא למשקה. וכאשר תראה כן בדברי רבינו יונה (כז: ד"ה: מיא). והמרדכי (סימן קכה). וכן כתב בספר אורחות חיים (הלכות ברכות אות כה). ובספר הפרדס להרא"ש נבי"ו (שער ב סעיף כא). והכל בו (סימן כד). ווכ"כ הראבי"ה חלק א (סימן צח. וסימן קד).
ומדברי כל הראשונים הנ"ל נשמע שאין זה שייך לרגילות לעשות מהן משקהאו לא, דהא שכר יש בו רגילות. ועכ"פ כאשר כתבנו הרי זה דוקא שייך לגבי מי פירות, אך בעיקר החילוק בין יש רגילות לבין אין רגילות שכתב התרומת הדשן הינם מודים בזה.
והיינו טעמא שכתבו כן דוקא במי פירות, דהיינו משום שמחלוקת הראשונים הזו האם בשאר משקים יש לברך שהכל אף באופן שרגילין לעשות הימנו משקה, או שבכהאי גוונא חשיב הוא כעין יין ושמן זית, היא האם מאי דקאמר הש"ס בברכות (לח.) זיעה בעלמא הינו מציאות ששאר מי פירות הינם זיעה, או הגדרה דהיינו מאחר ואין רגילות לעשות משקה ממי פירות הרי הם חשובים כזיעה, ובלשון הישיבות האם זה סיבה מאחר והם זיעה, או מסובב דהיינו מאחר ואין רגילות לעשות מהן משקה הרי הן כזיעה, ולכן אלו הסוברים דוקא בזמן ויין יש לברך כעיר ברכתן אף בכה"ג שרגילין לעשות מי פירות מפרי מסויים, אין זה ענין לפירות שנתרסקו שבהן ודאי הוא לא שייך לומר שהינם מציאות של זיעה, דהא עיקר הפרי קיים לפנינו אלא רק שנשתנה, ורק במי פירות שש כאן מהות אחרת מפרי הוא שאמרו כן.
וראיה לדבר שאף אלו הסוברים שטעם שיש לברך על מי הפירות שהלכ משום שלא חשיב להו פרי ואף אם דרך הוא להוציא מפירות אלו משקה, מכל מקום אית להו להאי חילוק אשר כתב התרומת הדשן שכאשר יש דרך לרסק פרי הרי שיש לברך עליו כעיקר ברכתו. מלבד הראיה שהבאנו לעיל מדברי הרא"ש בתשובה. וזאת בהקדים שאלה אחרת והיא היאך הוכחנו מדברי הטור דס"ל כדעת הרמב"ם והרא"ש שבמי פירות אף שיש רגילות לעשות מהם משקה הרי שיש לברך עליו שהכל. והא הטור עצמו כתב שם לעיל (סימן רב סעיף טו) ועל הסוכרא כתב בה"ג בפה"ע, והרמב"ם ז"ל כתב קנים מתוקין שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפו וידמו למלח, כל הגאונים כתבו שמברך בפה"א, ואני אומר שאין זה נקרא פרי ומברכין עליהם שהכל לא יהא דבש של אלו הקנים שנשתנה על ידי האור גדול מדבש תמרים דלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל. ואפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הן פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם, הלכך כשנשתנו נשת נית ברכתן, מידי דהוה אכל הפירות שמברכים על משקין היוצאין מהן שהכל, חוץ מהיין והשמן. אבל אלו הקנים שאינן ראויין לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברכין עליו בפה"ע. עכ"ל. הנה הוא כתב להדיא שעל הסוכר יש לברך עליו בורא פרי העץ ולא כהרמב"ם אשר ממנו הוכחנו שאין דין זה תלוי בין יש רגילות לאין רגילות, אמנם לפום קושטא לק"מ וקול ושוברו עימו דהא כל מה שחלק על דברי הרמב"ם היינו דוקא משום דקנה הינו שונה מאשר שאר מי פירות דהא לא ניתן לאוכלו אלא להוציא ממנו משקה וא"כ זהו דרך אכילתו ולכן יש לברך עליו כעיקר ברכתו דהא זהו הדרך והאפשרות לאכול פרי זה. ואם כן שפיר יש להוכיח דמברי הטור שבשאר מי פירות שישנה אפשרות לאכול הפרי כמות שהוא הרי שיש לברך עליו שהכל. ואם כן נמצא שגם הטור סובר למש"כ התרומת הדשן שיש חילוק בין אם רגילין לרסקו לבין אין רגילין. ודו"ק.
אלא שלכאורה לפי מה שנתבאר עתה הרי שאין ראיה מדברי הרמב"ם לחילוקו של התרומת הדשן אלא אדרבה מדבריו שכתב שסובר יש לברך עליו שהכל, אף דשם היא הדרך היחידה לאוכלו הרי מבואר דלא ס"ל כלל וכלל להאי חילוק האומר שיש הבדל בין אם רגילים לאוכלו לבין אין רגילים לאוכלו.
והציגו הדברים הנ"ל לפי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והסכים לדינא שאף לבני האשכנזים יש לברך בורא פרי האדמה. וטעמו משום שהוא שאין התירס הזה נאכל חי, וכמבואר לעיל.
וכן דברתי בזה הלום (ראש חודש תמוז תשע"ז) עם הרב הראשי למפעל הנקרא "אסם" המייצר את הבמבה, הוא הרב חרלפ שליט"א, ושאלתיו האם גרעיני הבמבה ניטעים לשם הבמבה, והשיבני בחיוב. ואמר לי כי לדעת הספרדים יש לברך על הבמבה ברכת בורא פרי האדמה. ואילו לאשכנזים מברכים שהכל נהיה בדברו, ושאלתיו מדוע לאשכנזים יש לברך ברכת שהכל נהיה בדברו ואמר לי כי כן כתבו בחוברת של העדה החרדית ולכן נוהגים על פיהם. עכ"ל. ואמרתי לו כי הציגו את הדברים הנ"ל לפני הגרי"ש אלישיב זצ"ל והסכים שיש לברך ברכת בורא פרי האדמה. ואמר לי כי אינו יודע שהציגו הדברים הנ"ל לפניו ומכל מקום דעתו שיש לאשכנזים לברך ברכת שהכל מחמת מה שכתבו בחוברת העדה החרדית. ואודה על האמת כי החוברת הנ"ל איננה תחת ידי ולא ראיתי מדוע כתבו לברך על הבמבה ברכת שהכל נהיה בדברו, ולקמן נביא את כל דעות הפוסקים אשר כתבו כי יש לברך על הבמבה ברכת שהכל נהיה בדברו ונשיב על דבריהם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון בעזה"י. ודו"ק מינה לדברי העדה החרדית, שככל הנראה טענותיהם וטעויותיהם חוזרות ומחזרות אחר דברי הפוסקים האחרים אשר כתבו כי יש לברך על הבמבה ברכת שהכל נהיה בדברו, ורבים מהדברים נעשו ללא ידיעה ובדיקה. וכבר כתב בזה מאמר שלם הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בספר ואין למו מכשול. ראה שם שהאריך אף מבחינה טכנית במחקרים המוכיחים כי יש לברך על כן ברכת בורא פרי האדמה. ואין לדמות דבר זה למה שכתב בשו"ת יביע אומר חלק י (חלק יורה דעה סימן כד). ופשוט.
האם יש לחוש משום חמאת הבוטנים
וכאשר דברתי בזה עם רב אחד (הרב מיכאל אלפר שליט"א), אמר לי הרב כי לכאורה יש לחוש בזה משום חמאת הבוטנים המעורבת בחטיף הבמבה, ואמרתי לחקור ענין זה. שהנה מלבד שיש לומר דאנן דגרירי בתר מרן הש"ע אשר ביארנו לעיל שסובר שכל היכא שהפרי מרוסק ונשתנה מראהו עדיין אין זה משנה את ברכתו. אם כן גם על חמאת הבוטנים שעשויה אך ורק מבוטנים ודאי הוא שיש לברך עליה בעיקר ברכתה דהיינו בורא פרי האדמה, ואם כן אין זה משנה את ברכת הבמבה ויש לברך עליה בורא פרי האדמה.
עוד שגם לדעת הרמ"א שסובר שלכתחילה יש לברך על פרי המרוסק שהכל, וכן לאלו הסוברים כמותו, נראה דהכא שמרקחים אותו על גולמי הבמבה יודו שיש לברך עליו בעיקר ברכתו של הבמבה שהוברר שהיא ברכת בורא פרי האדמה. שהנה לכאורה הגענו בזה למחלוקת הטור וחבריו, וכאשר הובא בטור (סימן רד סעיף יא) שכתב, ועל המורבא המרוקח בדבש, היה נראה לי לברך עליו שהכל, בין אם נעשה מחבושים, או מוורדין, או ממיני עשבים, מפני שהדבש עיקר. אף על גב דכתיבנא לעיל (סימן רב סעיף יג וכן נפסק בש"ע (שם), ע"ש). על אגוז מטוגן בדבש בורא פרי העץ, שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים. ולא דמי להומלתא שהיא מרוקחת בבשמים ומברכין עליה בורא פרי האדמה (וכדאיתא לעיל בשלחן ערוך (סימן רג סעיף ז). דשאני התם דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל כדאמרינן גבי שאור (חולין ו:) הואיל ולטעמא עביד לא בטל, אבל הכא שהוא למאכל והדבש עיקר מברך על העיקר ופוטר הטפלה. וכ"ש לפי מה שראיתי במקצת גירסאות הומלתא שהכל. כך היא סברתי. אלא שחבירי חולקים עלי ואומרים שהדבש הוא טפל שאינו אלא לקיים הדבר המרוקח בו, ולדבריהם יש לברך על של ורדים בפה"א, שאינן עיקר הפרי כדבעינן למכתב לקמן והנני מבטל דעתי מפני דעתם. עכ"ל. דלפי דעת הטור בהוה אמינא יש לברך על הדבר המרקח דהיינו על הדבש, וא"כ גם הכא יש לברך על חמאת הבוטנים ומאחר ולפי הרמ"א יש לברך לכתחילה על דבר מרוסק שהכל הרי שיש לברך על חמאת הבוטנים שהכל וממילא לכאורה הוא כן גם בחטיף הלזה הקרוי "במבה" שהוא מרוקח בחמאת בוטנים, שיש לברך על דבר המרקח ולא על דבר המרוקח, אך לפי חבריו של הטור אשר גם הטור הודה לדבריהם לבסוף, שיש לברך על הדבר המרוקח ולא על דבר המרקח, הרי מאחר והוכחנו לעין כל זה הבמבה ללא חמאת הבוטנים העשוי מתירס מזן מיוחד שניטע לשם כך, והרי הוא בכלל נטעי אדעתא דהכי, וברכתו בורא פרי האדמה, א"כ אף שהוא מרוקח בחמאת הבוטנים יש לברך עליו כברכת הבמבה כאילו אין עליו חמאת בוטנים, דהיינו בורא פרי האדמה.
והסברא בזה היא נפלאה וברורה דהא מאחר ופרי המרוסק למ"ד שיש לברך עליו שהכל, היינו משום דנשתנה צורתו, אך כאשר נטעי אדעתא דהכי לא שייך האי סהרא דהוי כאילו זו היא צורתו הטבעית. א"כ הרי הוא כפרי שלם שאינו מרוסק, ועל פרי שלם שאינו מרוסק כתב הטור שאף שהינו מרוקח יש לברך עליו כדבר המרוקח, וכמו שהביא באגוז דהיינו טעמא שמברכין עליו כעיקר ברכתו משום שהוא שלם. ודו"ק.
ועתה (ז חשון תשע"ח) הופיע בביתי חטיף הבמבה המופק על ידי חברת עלית, ושם ראיתי כי יש מתכון חדש, ובו כתבו יש 49% בוטנים, ואם כן אין זה הרוב אלא המיעוט, ויש לחקור בזה, האם יש לחוש לברך ברכת שהכל נהיה בדברו משום הבוטנים אשר הינם בבמבה עצמה המופקת על ידם, משום שמבירור אשר עשיתי עם רב חברת אסם הוא הרב יעקב משה חרלפ שליט"א אמר לי כי אין להם כי אם חמאת בוטנים, ואין בוטנים כלל בבמבה. וכן ראיתי שהתפרסם בכתבה לפני מספר שנים (איני זוכר במדויק, והיה זה בין שנת התש"ס לשנת התשס"ח כמדומני) "דרך האתרים" בכיכר השבת, ושם שאלו את הרב יעקב משה חרלפ מה דעתו, ואמר כי הם נוהגים לברך ברכת שהכל משום מה שאומר הבד"ץ בלוח הברכות שלו, ולא הזכיר מאומה מדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ועוד מדברי שאר פוסקי אשכנז אשר פסקו כדבריו, ויש לומר כי הבוטנים אשר ישנם בבמבה אשר יצרו על ידם, אינן מתכון חדש אלא חמאת בוטנים בלבד.
 

אושרי רביב

Well-known member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

100%

והנה הרב אהרן זכאי שליט"א בספרו "הברכה והלכותיה" (סימן לב סעיף יד) כתב, שיש לברך על הבמבה שהכל ושכן שמע מהגאון רבי יעקב יוסף זצ"ל בנו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א בשם מרן עצמו.
אלא שבספר תורת הברכה (סימן ב סעיף יב אות ב עמוד קסט) הביא משם הרה"ג הרב משה פנירי שליט"א שהביא שדעת מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א הינה שיש לברך על הבמבה בורא פרי האדמה, ועל כל פנים להזהר לא לברך עליו לאחר שבירך על מאכל אחר שהוא ברכת בורא פרי האדמה.
והאמת הינה שבשיעור בבית הכנסת תפארת ירושלים לעדת היזדים לפני כמה שנים בו דיבר מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א על הלכות ברכות נשאל מה יש לברך על הבמבה ושאל לשואל ממה הינו עשוי וענה מבוטנים וענה לו הרב אם כן יש לברך עליו בורא פרי האדמה. ומאז נפוצו שמועות בדעתו לכאן ולכאן.
ועתה נעמוד על עיקרם של דברים בספרים הנ"ל. הנה בספר הברכה והלכותיה לא ביאר מה הטעם שיש לברך על הבמבה שהכל. וכנראה מאחר וחשב שנעשה לעיסה ושמים בו מרכיבים אחרים לכן יש לברך עליו שהכל. וכעין מה שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ז (מילואים עמוד תכז דפוס ישן) שעל הלדר יש לומר לברך שהכל אף לדעת מרן והיינו מאחר ויש שם תערובת אחרת של סוכר ונשתנה שמו וטעמו. אך לפי מה שנתבאר הרי אין בו שום מרכיבים אחרים חוץ מאבקת אפיה, הניתנת שם כבמות של פחות מאחד מאלף, ובודאי שהינה בטלה בכל הביטולים האמורים בתורה. ובפרט לפי מה שכתבנו דהכא לא דמי לפרי המרוסק דהא זוהי האפשרות היחידה לאכילתו של זה התירס אשר בזה מודים כולם שיש לברך עליו בעיקר ברכתו דהיינו בורא פרי האדמה.
ואדרבה בספר תורת הברכה הנ"ל הביא טיעון לומר שיברך על הבמבה בורא פרי האדמה משום שדומה למה שכתב המשנה ברורה (סימן רח ס"ק לג) שבאותן מדינו שרגילין לעשות פת מ"טערקעש"י וויץ" (קמח תירס) יש לברך בורא פרי האדמה, (אא"כ נעשה הוא נעשה לשם מאכל עופות שאז יברך עליו שהכל). ושלכן לא יאכלם כי אם באמצע סעודה. ולפי זה היום שנוטעים זה למאכל הרי שיש לברך עליו כעיקר ברכתו. ובזה הסביר דברי מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א. ע"ש.
ואף שדחה זאת שם (עמוד קע) שמאחר ואבד שם הפרי לגמרי הרי זה דומה לשוקולד וסוכר אף שהדרך לרסם. ומה שנקט הרב משנה ברורה היינו משום דהתם נקרא "לחם תירס". ע"ש. אמנם מלבד שאין בדחייתו ממש דהא סוכר ושוקולד הרי יש בהם גם תערובת אחרת מה שאין כן בזה הבמבה שהוא ללא תערובת אחרת ובכה"ג אינו ענין לשם הפרי. ועוד דהכא כל דרך אכילתו היא על ידי התפחה מה שאינו כן בסוכר שהינו נאכל כמות שהוא מהקנה וכאשר כתבו בכסף משנה הלכות ברכות (פרק ח הלכה ה). ובשו"ת הרדב"ז חלק ה (סימן קנח). ע"ש. וכן השוקולד שהוא נעשה מפולי שוקולד הגדלים בעץ, והוא נאכל בכמה אופנים. וכמו שכתבו בט"ז (סימן רב ס"ק ד). ובבאור הגר"א (סימן רב סעיף ז). ובספר ברכי יוסף (סימן רב ס"ק ב). ובמשנ"ב (סימן רב ס"ק מ). ובשער הציון (שם ס"ק מז). ובמאמר מרדכי (סימן קרב סעיף ז דף קצא עמוד ג). ובשיירי הכנסת הגדולה (סימן רד אות ב). ובתשובותיו (סימן סד). והעולת תמיד (סימן רב אות ז עמוד שמה הנדפס מחדש). והלחם חמודות (פרק כמ אות מ). והמלבושי יום טוב (סימן רב ס"ק ד). והנחלת צבי (סימן רב ס"ק ז). ובשו"ת דבר משה חלק ג (סימן יד). והיד אהרן (ס"ס רב). ובשו"ת דברי יוסף (סימן יד). ובפני יצחק אבולעפייא (הלכות ברכות אות פז). ובשו"ת רב פעלים (חלק אורח חיים סימן כח). ובשו"ת מעט מים (סימן כ ס"ק ח). ובברכת יוסף ידיד חלק ב (כח:-לג:). ובשו"ת שבט אשר קובו חלק א (סימן ז דף ד עמוד ב). ועוד.
וגם מה שכתב שם שנמחתה צורתו לגמרי גם זו טענה שאין בה ממש ואין לה מקום בסברא, דהא אין זה דומה לבמבה שיש לברך עליו בודאות בורא פרי האדמה משום שאינו נעשה מקמח ואינו מגיע בשום שלב לעיסה, אלא רק הינו מתפוצץ, ובזה ודאי שיש לברך עליו בורא פרי האדמה מאחר ותירס זה אינו נאכל אלא באופן זה. וזו היא דרך אכילתו וכן הוכחנו לעיל ממש"כ הטור (סימן רב סעיף טו). שכל דבר שדרך אכילתו היא רק על ידי שינוי צורה אף אם נשתנה לגמרי הרי שיש לברך עליו כעיקר ברכתו. ויישבנו כל האופנים והדעות בראשונים ואחרונים. ועוד שמלבד זה מה שחילק בין לחם ששמו עליו שנקרא לחם תירס לבין הבמבה הוא תמוה דהא כפי שכתבנו לעיל הרי התרומת הדשן (סימן כט) כתב שעל הלטווירג"א יש לברך שהכל מאחרו יאן דרך לעשות כן, אך אם היה דרך לעשות כן כתב הוא בתשובה שם שהיה לברך עליו כעיקר ברכתו, ואיירי אף בכה"ג שנשתנה מראהו ושמו וטעמו. דהא זה הלטווירג"א אינו על שם הגודגדניות אלא שם כינוי, וכמו שקוראים לזה היום ריבה וא"כ אין שייך לומר כאן שינוי צורה אושינוי שם דהא דרכו בכך הוא. ועל כל פנים היכן שאין אפשרות לאוכלו כי אם על ידי שינוי צורה אין בזה חולק, ומכאן תשובה מוצאת למה שכתב בספר רב ברכות ששון (עמוד תצא סימן ד אות כא) שיש לברך על הבמבה שהכל מאחר ונשתנה צורתו, וזה אינו, שאין שייך כלל הכא האי כללא שנשתנה צורתו. וכמבואר לעיל.
והנה רבים רבים פסקו לברך על הבמבה שהכל מאחר ולא ידעו היאך הוא יצורו, וגם אלו שידועו לא ידעו שזה התירס אינו נאכל אלא על ידי התפחה.
וכגון מה שציינו לעיל אשר בשיעוריו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א אמרו לו שחטיף זה נעשה מבוטנים, מה שהוא אינו נכון כלל. וכן בספר אינציקלופדיה לברכות הנהנין (עמוד כה) הביא שיש שני סוגי במבה האחד נעשה מבוטנים והאחד נעשה מתירס. והוא טעות חמורה שאין שום במבה שנעשית מבוטנים, אלא רק מתירס תפוח ומעט חמאת בוטנים מרוחה עליו כאשר נתבאר לעיל. וכאשר דברו בזה עם אביו של המחבר הנ"ל אמר שנראה לו שבנו למד כן מאחר והבמבה של חברת אסם נכתב ברכיבים קודם כל בוטנים, והבן הבין דהיינו משום שכנראה מזה מיוצר הבמבה שלהם. אך הבמבה של חברת עלית הקרוי "שוש" תשי'ש ותג'ל ברכיבים שהתירס הינו ראשון, ועל כן הבין דהיינו מיוצר מתירסף אך כאמור הכל אחד. וכן כתב בספר שערי ברכה (פרק כג עמוד תקכז) בתואר יצור הבמבה חטיף העכשוי מקמח בוטנים וקמח תירס התופח על ידי חום וציין בזו הלשון: "מיוצר על ידי אסם", והנה בחברת אוסם הנזכרת ואינן כן אלא מלבד שאינו עשוי מקמח תירס אלא מתירס גרוס, עוד בה שאין בו כלל קמח בוטנים אלא חמאת בוטנים הנמרחת על גלילי התירס המנופחים. וכמבואר בריש דברינו. ואם כן מה שכתב שם בהערות (הערה 88) וז"ל: אף שדרך לרסק הבוטנים ולעשות בהם מוצרי מזון, מכל מקום אין רוב חהמין עומד לריסוק, ובפרט לפי דעת האומרים שדבר שנהפך למהות אחרת אין מברכין עליו את ברכת הפרי בכל אופן". עכ"ל. ואין לזה שחר, דהא אין הנידון הוא הבוטנים אלא התירס, והוא באמת לא רק שרוב המין עומד לאכילה על ידי שינוי צורה, אלא כל המין כולו, שהרי אין שייך לאוכלו באופן אחר. ומצד חמאת הבוטנים הרי כבר הוכחנו לעיל לפי כל הדעות והשיטות ללא יוצא מן הכלל, שבנ"ד יש להלך אחר התירס ולא אחר חמאת הבוטנים שעליו. ומה שכתב לשיטות הסוברים דהיכא דנהפך המאכל למהות אחרת יש לברך עליו שהכל בכל אופן, זה אינו שייך בכה"ג שאין דרך לאכלו אלא בשינוי צורה. וכאשר הוכחנו מדברי הטור לעיל.
 

אושרי רביב

Well-known member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

100%

ושלחו לי את מאמרו של הרב היקר והנעלה, מקום עולה של תורה. ר"מ בישיבת באר התלמוד, הרב אביטן שליט"א. ואחר העיון אמרתי להשיב על טענותיו ואמריו, וזהו החלי בעזרת צורי וגואלי:

ראשית כתב (אות ח ד"ה: ובכה"ח) להסתייע מדברי הרב אור לציון (חלק ב פרק יד תשובה ג), בדין מרקחת של פירות, שאם הפירות מרוסקים לגמרי מברך שהכל נהיה בדברו. ושכ"כ הרב פעלים (חלק ב סימן כח). ושהעיד שכן המנהג. עכ"ל. הנה כבר כתב בזה מרן זיע"א בשו"ת יביע אומר חלק ט (חלק אורח חיים סימן קח אות צג) וזו לשונו, בעמוד קיז (נפלה כאן בשו"ת יביע אומר טעות דפוס, וצריך לומר עמוד קטז) אות ג, מה שכתב בדין מרקחת של פירות, שאם הפירות מרוסקים לגמרי מברך שהכל נהיה בדברו. זוהי בודאי שגיאה, שפוסק נגד הש"ע (סי' רד סעיף יא), שכתב שאפילו היו חבושים של המרקחת כתושים ביותר, מברך בפה"ע. וכתב בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' כח), שלדעת מרן אפילו כתש הפירות עד שנימוחו לגמרי, ואין צורתם ניכרת כלל מברך בפה"ע. ע"ש. וכ"כ בשיורי כנסת הגדולה (סי' רד). וע"ע בשו"ת בני יהודה (סי' צא) שדחה דברי השל"ה שכתב דבעינן שניכר מהותו וצורתו. ע"ש. ודלא כהרב כף החיים (סי' רד אות נד). וכתב המג"א (סי' רב ס"ק יח) שאף הרמ"א מודה למרן בזה. ולכן דברי האור לציון כאן תמוהים. ואין להשגיח בהם, שאין לנו אלא דברי מרן מאור הגולה. עכ"ל מרן בשו"ת יביע אומר. וכבר כתב בשו"ת יביע אומר שם (סיכום) וזו לשונו, בשבטי ישראל אודיע נאמנה כי לפע"ד אסור לסמוך על הפסקים שהובאו באור לציון ח"ב, מבלי לעיין היטב בשרשם של הדברים, ובדברי האחרונים, דלאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו, וכמה דברים מהפסקים הללו נאמרו בשעת חוליו של הרה"ג ר' בן ציון שאול ז"ל, ותלמידיו הוסיפו וגרעו כפי שעלה על דעתם, וסברו שכן דעת רבם, ואיך אפשר לסמוך על זה, כאשר אין האיש בביתו, וכן העיד אחד מתלמידיו בספר קול אליהו תופיק (אורח חיים סוף סימן יד): "ומה שכתב בשו"ת אור לציון ח"ב להתיר, ידוע דלאו מר בריה דרבינא חתים עלה". ויודע אני מעשה שהיה, ששאלוהו על מה שנכתב, בטרם הודפס, והראוהו שזהו נגד ההלכה, וביקש שיאמרו למדפיסים לתקן, ולא אבו שמוע, והתנצל שמפאת חוליו לא יכול לעשות כנגדם מאומה. גם הוד לי מפי מגידי אמת, שחלק מהתשובות הללו אמרם בעל פה, ביציאתו מבית הכנסת, ותלמידיו היו שואלים אותו בדרך, והוא משיב, והלכו וכתבו אותם וצירפום לתשובותיו, ומפאת חוליו לא היה יכול לעצור בעדם. כי על כן מצוה לפרסם ולהודיע ברבים, שבודאי לא ניחא ליה לאותו צדיק לתלות בו בוקי סריקי, אשר נתכבו בלי עיון כראוי, ולסמוך על מה שנדפס באור לציון ח"ב להלכה ולמעשה, ע"י תלמידיו, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. וכבר היה כן לעולמים, וכמ"ש הרא"ש (פ"ק דמ"ק סי' ג), בשם רבינו תם, דלא סמכינן על דברי בעל הלכות בדבר זה, כי רב יהודאי גאון בעל ההלכות מאור עינים היה, ופעמים שהיו תלמידיו כותבים בשמו את אשר לא ציוה ולא עלתה על לבו. ע"כ. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. עכ"ל מרן זיע"א. וכן אמר מרן הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א שהיה בבית המדרש יביע אומר בעיר בני ברק (יב אייר, תשע"ג) כי קיבל עדות מהעורך הרב ציון לוי כי שו"ת אור לציון לא נכתב בידיו של הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל. מה גם שראיתי לנכון לציין את מה שאמר רבנו זיע"א להרב אליהו שטרית שליט"א (הוב"ד בספר רבנו עמ' קמד) וזו לשונו, איך כותבים כך ספרים בלי לעיין, בלי לבדוק, אני תמה על זה מאד. ואמר שהוא מתפלא על ההפלאה דבר שהרמב"ם במפורש כתב להיפך (בענין החליבה בשבת. עיין שו"ת יביע אומר חלק ט חלק אורח חיים סימן ל).

ומכללם של דברים יש ללמוד על אותו הספר אשר כתב פסקים רבים ומגוונים מאשר שאל את מרן זיע"א בעצמו. ואמר לו מרן תשובות בעל פה והלך וכתבם ועשה מהם ספר ועליו קרא "עשות ספרים הרבה אין קץ" (קהלת יב, יב). וכבר השיג עליו מרן הראשון לציון שליט"א בשו"ת הראשון לציון חלק ב (חלק אבן העזר סימן ה). שכתב על אודות ספרים אלו וז"ל, ומה שהביא מספר מעיין אומר חלק י"ב. בדבר אשה חולת סרטן ל"ע, שהלכה למקובל ורוצה לטפל בה בדברים שהם איסורי דאורייתא, ושם כתב בשם מרן אאמו"ר להקל לאשה להתפשט ולעמוד כך לפני "מקובל".

הנה נורא נוראות, והס מלהזכיר לתלות בוקי סריקי בגאון עולם נ"ע, ובודאי הגמור הוא שמרן זצ"ל מעולם לא אמר דבר זה, להתיר לאשה להתפשט לפני "מקובל", ולא ניתן אפילו להעלות זאת על הדעת, וכ"ש שלא לכתבו על ספר, ומה שכתוב בספר מעיין אומר, הנה כמה פעמים פירסמתי שאין לסמוך על ספר זה, והוא עצמו כתב כן בהקדמתו שלא לסמוך על ספריו למעשה, והוא רק להגדיל תורה ולהאדירה, וכאן בא לידי מכשול חמור.

ובזמנו אמר לי מרן אאמו"ר זיע"א, שהמחבר הנז' היה מלווהו בדרך, ובחדר מדרגות, ושואלו בדרך, וגם דיבורו לא היה ברור למרן ולא תמיד הבין מה שהירבה לשאול בצרורות, וגם השומע לא תמיד הבין מה שענו לו, ונפיק מיניה חורבא, וגם כשהיה שואל את מרן בלשכה בישיבת חזון עובדיה, הרי היה עושה בין גברא לגברא, כאשר מרן היה בלחץ של אנשים מסביבו, והיה מרבה לשאול עוד שאלה ועוד שאלה, גם כאשר מרן היה ראשו ורובו בבעיות שהציגו בפניו בעת קבלת הקהל, ועכ"פ בנ"ד הרי גם ברופא מה שמותר לו לטפל באשה חולה, הוא רק בצורך גמור בלית ברירה, וגם זה רק תחת סדין וכיוצא, וכו', והיאך יצאה מכשלה כזו מתחת ידו, כי לא יעלה על הדעת לעשות כן, וכ"ש שאסור להעלותו על ספר בשם מרן זיע"א, ובאמת שבהרבה מקומות ראיתי שלא דייק כלל בדברי אאמו"ר, ומן הראוי שיתקן את הדבר הנורא הזה שכתב בספרו, וגם מה שכתב שם שמקובל יכול להסתכל באשה חולה במקומות המכוסים דרך חור שבבגד, גם זה אינו נכון, ואכמ"ל. עכת"ד בשו"ת הראשון לציון.

מה גם שיש להרחיב הדיבור בזה כי כל מה שנסתייעו מדברי הבן איש חי שפסק נגד מרן בזה הוא דוקא משום שהוא היה במחוז עירו בבגדאד אשר בעירק, אולם כאשר עלו לארץ ישראל קבלו עליהם הוראות מרן. והביא מרן הראשון לציון שליט"א בספרו עין יצחק חלק ג אסיפת פוסקים רבה אשר כתבו ענין זה. והביא שכן כתבו המהראנ"ח (סימן קט), ובספר שאלות ותשובות משאת בנימין (סימן סב דיבור המתחיל: אם שלמים), ובספר שאלות ותשובות נבחר מכסף (חלק יורה דעה סימן יז דיבור המתחיל: תשובת השואל), ובשיירי כנסת הגדולה (אורח חיים סימן תצה הגהות בית יוסף סעיף קטן ה), וביד מלאכי (כללי השלחן ערוך אות ג), ובספר שאלות ותשובות חוות יאיר (סימן קנו דיבור המתחיל: ק"ק הסכימו), ובספר שאלות ותשובות גנת ורדים (יורה דעה כלל ג סימן יג דיבור המתחיל: ואני), ואביו של הגנת ורדים (הובא בגנת ורדים חלק חושן משפט כלל ג סימן קט), ובגט פשוט (סוף הספר כללים כלל א דיבור המתחיל: והנה לענין), ובשם הגדולים (ערך הבית יוסף, הביא כן בשם מהר"ח אבולעפיא), וכ"כ בספר שאלות ותשובות מהר"י פראג'י (סימן כב, וסימן נט דף נד עמוד א), ובספר מים חיים (להפרי חדש, קונטרס התשובות סוף סימן ט), ובגנת ורדים (חושן משפט כלל ג' סימן כט, הביא כן בשם מהר"י הלוי), ובספר שאלות ותשובות פרח ששון (חלק אבן העזר כלל ב סימן א דיבור המתחיל: ולענין הלכה), ובספר שאלות ותשובות משפט וצדקה ביעקב חלק ב (סימן ה), ובספר שאלות ותשובות הלכות קטנות (סימן קפב), ובספר שאלות ותשובות זרע אברהם (חלק חושן משפט סימן כג), ובספר שאלות ותשובות פרח מטה אהרן חלק ב (סימן פא), ובספר שאלות ותשובות רביד הזהב (סימן כו), ובספר שאלות ותשובות פעולת צדיק (חלק א סימן סט), ושוב (חלק ב סוף סימן קו), ושוב (סימן קז), ושוב (חלק א סימן א), ושוב (חלק א סימן ו), ושוב (סימן סא), ושוב (חלק ב סימן לד), ושוב (סימן קה), ושוב (סימן קו), ושוב (חלק ג סימן י), ושוב (סימן רו), ושוב (סימן כב), ושוב (שתילי זתים סימן רסג סעיף קטן יא), ושוב (הקדמה לספר זבח תודה), ושוב (עץ חיים הלכות תפילה סעיף לד), ושוב (דף קס), ושוב (סדר תשעה באב דף יא), ובשלחן ערוך המקוצר (חלק ג עמוד שיג), וכ"כ בספר שאלות ותשובות שאלת יעב"ץ חלק א (סימן עה), ובספר שאלות ותשובות צדקה ומשפט (חלק אבן העזר סימן כו דיבור המתחיל: ולענין), ובספר שאלות ותשובות בית דינו של שלמה (חלק אורח חיים ריש סימן ד), ובספר שאלות ותשובות נחפה בכסף (חלק חושן משפט סימן יח), ובספר משנה מאליהו (דף ז עמוד א), ובספר כסא אליהו (סימן רפד סעיף קטן ג), ובספר שאלות ותשובות מכתם לדוד פארדו (חלק יורה דעה סימן ג דיבור המתחיל: ועל מה. וסימן נד דיבור המתחיל: האמנם עיקרו), ובספר שאלות ותשובות לר' יעקב אלגאזי (סימן ה), ובספר שאלות ותשובות שמחת יום טוב (סימן ג דף ט עמוד ג), ובספר שאלות ותשובות אדמת קודש חלק א (חלק יורה דעה סימן יב דיבור המתחיל: איברא), ובספר פרי הארץ (עמוד מו), ובספר שאלות ותשובות בית דוד (סימן סא), ובספר שאלות ותשובות משאת משה חלק ב (חלק חושן משפט סימן יב), ובספר אורים גודלים (דף לא עמוד ד), ובברכי יוסף (חלק חושן משפט סימן כה סעיף קטן כז-ח.), ובספר מאמר מרדכי (הקדמה), ובספר שאלות ותשובות שער המים (סימן ט), ובספר שאלות ותשובות שדה הארץ (חלק חושן משפט סימן טו), ובספר שאלות ותשובות חיים לעולם (חלק יורה דעה סימן א), ובספר שאלות ותשובות חקי חיים (סוף סימן לט), ובספר לקט הקציר (סימן לב, עמוד תסו), ובספר שאלות ותשובות אבני שיש חלק ב (סימן קיח דיבור המתחיל: מעתה), ובספר שאלות ותשובות חקרי לב (חלק אורח חיים סימן צו), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ישרי לב (דף יג עמוד ב), וכ"כ בשלחן גבוה (כללי השלחן ערוך כלל טו), וכ"כ בספר שאלות ותשובות אהל יוסף מולכו (חלק יורה דעה סימן ל), וכ"כ בספר מטה אשר (דף קכז עמוד ב), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ישיב משה שתרוג (סימן קפח), וכ"כ בספר שאלות ותשובות כרך של רומי (דף קכ), וכ"כ בספר שאלות ותשובות פני יהושע חלק ב (סימן נא), וכ"כ בספר שאלות ותשובות חתם סופר (חלק אבן העזר חלק ב סימן קב), וכ"כ בספר שאלות ותשובות מר ואהלות (חלק אבן העזר סימן ב דיבור המתחיל: ואם כן), וכ"כ בספר שאלות ותשובות נכח השלחן (חלק אבן העזר סימן יד דיבור המתחיל: והנה ממאי), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ויאמר יצחק חלק ב (ליקוטי דינים דף רי עמוד ב), וכ"כ בספר מעט מים (סוף סימן יא), וכ"כ בספר שאלות ותשובות אגורה באהלך (חלק אורח חיים דף י עמוד א), וכ"כ בספר שאלות ותשובות חיים ביד (סימן קח), וכ"כ בספר אברהם אזכור (מערכת ת אות צא דסף סב), וכ"כ בספר פתח הדביר (סימן רמג סעיף קטן ג), וכ"כ בספר שאלות ותשובות יהודה יעלה אסאד חלק א (חלק אורח חיים סימן לו), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ויקרא אברהם חיים אדדי (חלק חושן משפט סימן לט דיבור המתחיל שמנה אלה), וכ"כ ר' יעקב רקח (סוף סימן רמט), וכ"כ בספר שאלות ותשובות יורו משפטיך ליעקב אבוחצירא (סימן ט), וכ"כ בספר שאלות ותשובות קמח סולת (עמוד עח), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ויוסף אברהם דיין (סימן כז), וכ"כ בספר פחד יצחק (הגהות בית יואל דף מט עמוד 97), וכ"כ בספר זבחי צדק (סימן צ אות כב, סימן קעט אות כח), וכ"כ עוד בספר שאלות ותשובות זבחי צדק (חלק אורח חיים סימן טו דיבור המתחיל: תשובה), וכ"כ בספר שאלות ותשובות בן ימין (סימן טז דיבור המתחיל: ועיין), וכ"כ בספר שאלות ותשובות דבר משה חלק א (חלק יורה דעה סימן פט), וכ"כ בספר וילקט יוסף (כלל ג), וכ"כ עוד (כלל ו), ועוד (סוף כלל ט), ועוד (שבעה עשר פרטים), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ישא איש (חלק אבן העזר ריש סימן ב דף כד), וכ"כ בספר שאלות ותשובות אור גדול (סימן כז), וכ"כ בספר מחשבות חרוץ (דף ג עמוד ג), וכ"כ בשדי חמד (כללי הפוסקים סימן יג אות לא), ועוד בספר מכתב לחזקיהו (סימן יא חלק אורח חיים עמוד נט), וכ"כ בספר אות היא לעולם (מערכת הסמ"ך אות נב), וכ"כ בספר זכרונות אליהו מני (חלק יורה דעה מערכת מ אות יב), וכ"כ בספר שאלות ותשובות כפי אהרן חלק א (סימן ז), ועוד (סימן ט), ועוד (חלק אבן העזר סימן יג דף צד עמוד ג), וכ"כ וכ"כ בספר שאלות ותשובות בית אפרים (חלק יורה דעה סוף סימן עח), וכ"כ בספר שאלות ותשובות קרית מלך רב (סימן ג דף ט עמוד ד), וכ"כ בספר שאלות ותשובות דברי משה (חלק חושן משפט סימן קלט), וכ"כ בספר שאלות ותשובות זכור ליצחק (חלק אורח חיים סימן ע דף קיג עמוד א), וכ"כ בספר הלכה למשה חלק ב (פרק ג מהלכות גזילה הלכה יב ופרק יז הלכה ה), וכ"כ בספר שאלות ותשובות תעלומות לב (חלק ג דף קו עמוד ד), וכ"כ עוד (סימן ב עמוד פו), וכ"כ בספר שאלות ותשובות רב פעלים (הקדמת חלק א), ובספר זה כתב ידי (חלק אורח חיים סימן קעד), ועוד (חלק חושן משפט סימן ח), וכ"כ בספר רחמים פשוטים (חלק חושן משפט, הלכות צוואות סימן א עמוד כז), וכ"כ בספר גדולת אלישע (סימן רכו סעיף קטן ו, וסימן רסג סעיף קטן יז), ובספר שאלות ותשובות נושא האפוד (סימן טז), ובספר פני דוד פאפו (עמוד טז), ובספר שאלות ותשובות ישיב משה שתרוג (סימן לד וסימן פח), ובספר שאלות ותשובות אשר לשלמה אבן דנאן (סימן מד דיבור המתחיל: וחזיתיה לה'), ובספר שאלות ותשובות הגם שאול חלק א (סימן נד), ובספר משכנות הרועים (מערכת ק אות לא), ובספר שאלות ותשובות אוהב משפט (חלק אורח חיים סימן ח דיבור המתחיל: ומ"ש מני"ר, וסימן טז דיבור המתחיל: וע"ש), וכ"כ בספר שאלות ותשובות מענה אברהם (חלק חושן משפט סימן כו), ובספר אשל אברהם מבוטשאטש (ריש סימן רפה), וכ"כ בספר שער המפקד (הלכות שבת ועירובין סעיף י), וכ"כ בספר ארץ חיים (כלל כד), וכ"כ בספר חיי עמרם (סימן ב), וכ"כ בספר שאלות ותשובות יש מאין (סימן ט), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ברכת יוסף ידיד חלק א (סימן מג), וכ"כ בספר שאלות ותשובות שערי רחמים פרנקו חלק א (דף כ סוף עמוד א), וכ"כ בספר שאלות ותשובות דברי חיים מצאנז חלק ב (חלק יורה דעה סימן קז), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ישמח לבב (חלק יורה דעה סימן לט דיבור המתחיל: ובמאי דקמן), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ישמח לב (חלק חושן משפט סימן מו), וכ"כ בספר שאלות ותשובות שער אשר קובו (חלק אבן העזר סימן כט), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ויאמר משה זקן מאזוז (חלק יורה דעה סימן כא), ועוד (חלק אורח חיים סימן טז), וכ"כ בספר שאלות ותשובות שערי עזרה טראב (חלק יורה דעה סימן ד דף לה עמוד א), וכ"כ בספר שאלות ותשובות חוקי חיים (סוף סימן לט), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ומצור דבש (חלק יורה דעה סימן ו), וכ"כ בספר תורות אמת (דף קלט), וכ"כ בספר שאלות ותשובות פני יצחק (חלק אורח חיים עמוד קיז), וכ"כ בשלחן ערוך המקוצר חלק ב (עמוד רנא), וכ"כ בכף החיים (סימן תקסח סעיף קטן צד. ויורה דעה הלכות טריפות סימן מח אות ע), וכ"כ בספר שאלות ותשובות דברי מלכיאל חלק ה (סימן ק וסימן רמט), וכ"כ בספר שאלות ותשובות כרם חמר (חלק אבן העזר סימן סו), וכ"כ בספר דברי יעקב (מערכת ל אות ב), וכ"כ בספר שאלות ותשובות שואל ונשאל חלק א (חלק אורח חיים סימן ו), וכ"כ בספר אוצר התורה (דף עג), וכ"כ בספר שאלות ותשובות משפטי עוזיאל כרך ג' (חלק אורח חיים סימן טו דיבור המתחיל: מרן ז"ל), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ישכיל עבדי חלק א (חלק אורח חיים סימן ה, וסימן ז דיבור המתחיל: האריך, וסימן כא), וחלק ב (חלק יורה דעה סימן ח וסימן יא וחלק אבן העזר סימן ה), וחלק ג (חלק יורה דעה סימן ד וחלק אבן העזר סימן ב דיבור המתחיל: ואמנם), וכ"כ בספר שאלות ותשובות חדות יעקב עדס (חלק חושן משפט סימן ו דיבור המתחיל: והנה לכאורה), וכ"כ בספר שאלות ותשובות שמחת כהן (חלק יורה דעה א' סימן כז דיבור המתחיל: תשובה), ובספר שאלות ותשובות ויען יוסף גרינוולד (חלק אורח חיים סימן שמח דיבור המתחיל: הנה הדר"נ), וכ"כ בספר שאלות ותשובות ויאמר מאיר (סימן א עמוד ו), וכ"כ בספר שאלות ותשובות איש מצליח חלק א (חלק אורח חיים סימן טו), ועוד (חלק יורה דעה סימן טז), וכ"כ בספר שאלות ותשובות השמים החדשים (חלק אורח חיים סימן י), וכ"כ בספר שאלות ותשובות והשיב משה (סימן ט), וכ"כ בספר שאלות ותשובות יפה שעה (סימן ז), וכ"כ רבות הפעמים בספר שאלות ותשובות יביע אומר. עיין בספר שאלות ותשובות יביע אומר חלק א (חלק יורה דעה סימן ג אות יב), וחלק ג (חלק יורה דעה סימן יא אות ה), וחלק ד (חלק אורח חיים סימן כא אות ג דיבור המתחיל: ואשר), וחלק ה (הקדמה), וחלק ו (חלק יורה דעה סימן ה אות ג), ובספר שאלות ותשובות יחוה דעת חלק ד (סימן ג עמוד יח), וחלק ה (סימן לג עמוד קנז, ועמוד שיג), ובספר חזון עובדיה על הלכות פסח (תשכ"ז, עמוד סג ורצה), ובספר הליכות עולם חלק א (הקדמה עמוד יז, ועמוד שיב), עיין שם.

ולאחר מכן כתב שעיין שם ברב פעלים והביא שם חבל אחרונים שפסקו כן, והם הכנסת הגדולה (שיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף אות ט), וכן העלה ביד אהרן, וכן דחה הנהר שלום ממשמעות הרמב"ם (פרק ח מהלכות ברכות הלכה ד), וכן כתב הברכי יוסף (סימן רב ס"ק ב). בשם מהר"א אזולאי.

ועוד יש להעיר על דברי הרב פעלים, כי הביא דברי מרן הש"ע (סי' רב ס"ז) וז"ל: תמרים שמיעכן ביד והוציא מהם גרעיניהם ועשה מהם עיסה, אף על פי כן לא נשתנית ברכתם ומברך עליהם בורא פרי העץ, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וכתב ע"ז הרמ"א, ולפי זה מה שנקרא פווידלא מברכים עליהם בפה"ע, ויש אומרים לברך עליהם שהכל (תרומת הדשן סי' כט), וטוב לחוש לזה לכתחלה, אבל אם בירך בפה"ע יצא. כי כן נראה עיקר. ע"כ. וכתב על כן מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א בשו"ת יביע אומר חלק י (חלק אורח חיים סימן נה שם) וזו לשונו, ומקור דברי מרן, הרמב"ם (פ"ח מהל' ברכות ה"ד). ודברי התה"ד שחולק וס"ל שמברך שהכל, הוא ע"פ מה שפרש"י (ברכות לח א), טרימא הוא דבר הכתוש מעט ואינו מרוסק, ואהא מסקינן דמברכינן עלה בפה"ע, דבמלתייהו קיימי. ומשמע שאם מרוסקים הרבה מברך שהכל דלאו במלתייהו קיימי, וכ"ש בנימוחו לגמרי, וגם מעורבים בדבש ותבלין. וכל היכא דאיכא ספקא בברכה ראשונה מברך שהכל. ע"כ. ומרן הב"י (ס"ס רד) הביא דברי התה"ד, וכתב עליו, ואין דבריו נראים בעיני, שאף שרש"י כתב טרימא שכתשן קצת, הרמב"ם כתב שאפילו עשאן עיסה מברך בפה"ע. ועוד שהרי במחלוקת רבינו הטור עם חבריו בדין מרקחת ורדים או חבושים, וביטל דעתו מפני דעתם, מיירי שהפירות כתושים ביותר, ואף על פי כן ס"ל שמברך על הפרי. עכת"ד. גם הט"ז תמה על התה"ד מדאמרינן (בברכות לח א) תמרים של תרומה מותר לעשות מהם טרימא, ואסור לעשות מהם שכר. ואם איתא למה היה צריך לומר שלא לעשות מהם שכר, היה לו לומר רבותא, שאפילו יש בהם ממשות, אלא שנתרסקו לגמרי, אסור, וכ"ש שכר. ומכאן הוכחה גדולה לדברי הרמב"ם, שכל שיש ממשות הפרי, במלתייהו קיימי. ע"כ. והמשנה ברורה בביאור הלכה (סי' רב ס"ז) הביא שגם הרוקח כתב כדברי הרמב"ם. וכ"כ האור זרוע, והריא"ז בפסקיו, וסיים, ומאחר שמכל אלו מוכח בהדיא שאפילו אם נתרסקו לגמרי לא נשתנית ברכתם, בודאי דהכי נקטינן לדינא, ובפרט שהאליה רבה מצדד שגם רש"י מודה לדינא להרמב"ם. ורק בפאווידלא שעושים מגודגדניות שמבשלים אותם עד שנימוחו לגמרי, ולא ניכרת צורתם כלל, ס"ל להרמ"א לברך שהכל. ע"כ. והנה גם הרמ"א ס"ל עיקר כד' הרמב"ם. ואם אכל מהם כזית אפילו הם מרוסקים לגמרי בודאי שמברך ברכה אחרונה ברכה מעין שלש כדברי מרן, שהרי א"א לברך בנ"ר, שאין בנ"ר פוטרת ברכה מעין שלש. כדמוכח להדיא בתוס' והרא"ש (ברכות לז א) ובטוש"ע (סי' רח ס"ד). וא"כ כשיודע שהוא אוכל כזית, בודאי שיברך בפה"ע תחלה ולבסוף ברכה מעין שלש. וכ"כ המג"א (סי' רב ס"ק יח) שלא כתב הרמ"א לברך שהכל אלא בגודגדניות שנתבשלו עד שנימוחו לגמרי, אבל בתמרים שמיעכן לא פליג, ומודה הוא לדעת הרמב"ם, שהרי בש"ע (סי' רד סעיף יא) בדין המרקחת של חבושים, כתב להדיא בזה"ל: חבושים ושאר מיני פירות שריקחם בדבש, "אפילו הם כתושים ביותר", מברך עליהם בפה"ע, כי הדבש הוא טפל לפירות. ע"כ. ולא חלק עליו הרמ"א כלל, וגם בדרכי משה מוכח דס"ל כמרן המחבר. ע"ש. וכ"כ הרהמ"ח ברב פעלים כאן, שלדעת מרן הש"ע אליבא דהרמב"ם, אפילו אם כתש התמרים ביותר עד שנימוחו לגמרי ואין צורתם ניכרת כלל, אף על פי כן מברך בפה"ע, וכדמוכח מדברי מרן בב"י ס"ס רד. [וכ"כ בשו"ת בני יהודה (סי' צא)]. ע"ש. וע' בפמ"ג (סי' רב מש"ז סק"ד) שכתב, דמ"ש הרמ"א לברך שהכל, היינו דוקא כשעירב בהם דבש ותבלין, דהו"ל תרתי לגריעותא שנשתנו בריסוקם בטעמם ומראיתם, הלא"ה מברך בפה"ע. ע"כ. וכ"כ בנשמת אדם (כלל נא סק"ח), והמהרש"ם בדעת תורה (סי' רב ס"ג), ובס' יד הקטנה הל' ברכות (ס"ק יז). ע"ש. גם בשו"ת נחלת שבעה (ס"ס עא) כתב שאין להמנע מלברך בפה"ע על פאווידלא, כמ"ש הרמ"א בסי' רב, שכן נראה עיקר. ומ"ש התה"ד לברך שהכל היינו דוקא כשמערבים בו דבש ותבלין, ואף בזה לא החליט לברך שהכל אלא רק משום ספק, שאף שבנתרסקו במלתייהו קיימי, מ"מ מאחר שנתערב בהם דבש ובשמים מספק יברך שהכל. אבל בלי תערובת דבש ובשמים גם התה"ד מודה שאע"פ שנתרסקו במלתייהו קיימי, ומברך עליהם בפה"ע. ע"כ. ולפ"ז מה שתמה בשיורי כנה"ג על מרן שפסק כד' הרמב"ם, ולמה לא חשש להתה"ד שחולק, והא קי"ל ספק ברכות להקל. ע"כ. מלבד מ"ש עליו בספר יד אהרן שלא ראה דברי מרן הב"י (סי' רד), שדחה דברי התה"ד, עוד י"ל לפמ"ש האחרונים שנידון התה"ד הוא רק כשיש שם תערובת של דבש ובשמים, אבל לגבי תמרים שמיעכן לכ"ע מברך בפה"ע וברכה אחת מעין שלש. ולפי שראיתי למי שכתב לדייק מלשון הרמב"ם ומרן, שכתבו, תמרים שמיעכן "ביד", משמע שאם מיעכן בכלי (מיקסר), גם הם מודים שמברך שהכל. אציין מה שכתב הגאון שער אשר קובו (חאו"ח סי' ז) להוכיח במישור מדברי הרמב"ם בהל' תרומות, דס"ל שאפילו אם ריסקם לגמרי ע"י כלי (מיקסר), ברכתם בורא פרי העץ, דבמילתייהו קיימי. וגדולה מזו כתב החזון איש א"ח (סי' לג אות ה), שהסוחט תפוחי זהב במיקסר, באופן שכל האוכל שבו נכנס לתוך הכוס ולא נשאר ממנו אלא הקליפה, הדעת נוטה שיש לו דין פירות מרוסקים, שסובר הרמ"א בהגה (סי' רב ס"ז), שמעיקר הדין ברכתו בפה"ע וכו'. ע"ש. אלמא דפשיטא ליה שאפילו נתרסק הפרי לגמרי ונמחית צורתו עד שנהפך להיות משקה, מ"מ לדעת מרן ברכתו בפה"ע, ואף הרמ"א מודה למרן מעיקר הדין. וכן מבואר בפסקי הרשב"ץ (ברכות לח. עמוד רכח) שכתב, שאפילו אם שחק את התמרים, והמחן לגמרי, וגמען, מברך בפה"ע, ולא דמי לדבש תמרים שברכתו שהכל, דהתם אינו שותה אלא היוצא מהם, דזיעה בעלמא הוא. אבל כאן גופם הוא גומע. והכי מוכח בפסחים (כד ב). ודו"ק.

ומלבד כל זה י"ל עוד שאפילו אם נאמר שהתה"ד אליבא דרש"י חולק על הרמב"ם בתמרים שמיעכם לגמרי, מ"מ נראה דבדיעבד אם בירך בפה"ע לכ"ע יצא, שהרי באמת פרי העץ הם. וכמ"ש כיו"ב המגן אברהם (סימן רו סק"א) וז"ל: נראה לי שפירות הגדלים באילן, ומשום שלא נגמרו, או שאינם עיקר הפרי, שצריך לברך עליהם בורא פרי האדמה, כמו שפסק בש"ע (סימן רב סעיף ב), אם בירך עליהם בורא פרי העץ יצא. ע"כ. (וכ' הפמ"ג שם, דשאני לן בין המברך על פרי האדמה בפה"ע לא יצא, לבין האי דינא, דהתם הוי כמשקר בברכתו, משא"כ בזה א) וכן הסכים לזה מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן רו סק"ב), והביא ראיה לזה מדתנן (ברכות מ א) בירך על פירות הארץ בפה"ע לא יצא, משמע דוקא על פירות הארץ, אבל אם הוא דבר הגדל באילן אף על פי שאינו גמר פרי יצא, שאל"כ הו"ל למתני בירך על דבר שברכתו בורא פרי האדמה, בפה"ע, לא יצא וכו'. ע"ש. וכן הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חאו"ח סימן כו אות ד) זכה לכוין לראיה הנ"ל, והוסיף עוד ראיות לד' המג"א. ע"ש. וכ"כ המגן גבורים (סימן רו סק"א). ע"ש. וכן פסק החיי אדם (כלל נא סימן יב), ונתן טעם לזה כאמור, שהרי לא הוציא שקר מפיו בברכתו, שבאמת הוא פרי עץ. וכ"כ עוד אחרונים.

ומעתה מה שנסתייע הרהמ"ח מדברי הרב שיורי כנה"ג שתמה על הכרעת מרן לברך בפה"ע, ולא חשש לדברי רש"י והתה"ד, ואנן קי"ל ספק ברכות להקל, הנה כבר כתבנו מה שתמה על השיורי כנה"ג הרב יד אהרן, שאדרבה יש לתמוה על תמיהתו שלא זכר מדברי מרן הב"י (ס"ס רד). ובאמת שמרן טעמו ונימוקו עמו, מטעם דס"ל דרש"י מפרש ולא פוסק, דלא נחית בפירושו לפסק הלכה. ומה גם דהכי משמע מהירושלמי (ר"פ כיצד מברכין), שאפילו פירות שחוקים לגמרי ברכתם בפה"ע. ובאמת שלפי מה שביארנו אעיקרא לא שייך בכה"ג הכלל דספק ברכות להקל ואפילו נגד מרן, כי לא נאמר כלל זה, אלא במקום שלדעת החולקים על מרן, העושה מעשה לברך כדברי מרן הוא מברך ברכה לבטלה, ואף בדיעבד לא יצא, אבל בנ"ד וכיוצא בו שגם החולקים מודים שאם בירך בפה"ע יצא, אפילו הם מרוסקים לגמרי, וכל המחלוקת אינה אלא לענין לכתחלה, הא ודאי דאורויי מורינן כדעת מרן לברך בפה"ע שהיא ברכה מבוררת, ולא ברכת שהכל שהיא ברכה כללית. (וע' בחיי אדם כלל מט סימן ב). ועל סברא זו יש לסמוך ג"כ במה שנהגו לברך על הצבר בפה"ע, אף שלכאורה הוא נגד דברי הירושלמי שהובא בתוס' (ברכות מ א) בשם ה"ר מנחם, שעל כל מיני אטד יש לברך בורא פרי האדמה, ולפ"ז יש לנו טעם נכון ע"פ הסברא הנ"ל וכמו שכתב הגאון צל"ח בחי' לברכות (מ א) שאף רבינו מנחם מודה דבדיעבד אם בירך על מיני אטד בפה"ע, יצא, שהרי בודאי עץ הוא, ואינו כמוציא שקר מפיו בברכתו, רק שאינו חשוב לקבוע עליו לכתחלה ברכת בפה"ע אבל בדיעבד יצא. ע"ש. וא"כ בפה"ע עדיפא שהיא ברכה מבוררת, ומכיון שיש טעם למנהג שמברכים בפה"ע, יש לצרף סברא זו בנ"ד לענין לברך לכתחלה בפה"ע. וכמ"ש האחרונים. וביארנו כל זה בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סימן כא) בהערה, ודחינו דברי מי שכתב שיש לברך על הצבר בפה"א. ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין. והן עתה מצאתי להגאון ר' יוסף ידיד הנ"ל בספר ברכת יוסף ח"ב (דף כד ע"ב) שגם הוא העיר לנכון בסברא זו, וכתב, דאע"ג דקי"ל ספק ברכות להקל ואפי' נגד מרן, זהו דוקא כשהברכה לדעת החולקים על מרן, הויא ברכה לבטלה ממש, ואפילו בדיעבד לא יצא בברכה האחרת, אבל בנ"ד דבדיעבד מיהא לכ"ע יצא בברכת בפה"ע, שהרי באמת פרי עץ הם, אין זה בכלל ספק ברכות, ונקטינן אף לכתחלה כדעת מרן לברך בפה"ע, כיון שקבלנו הוראות מרן. ושם הביא דברי הגאון המחבר רב פעלים שחשש לספק ברכות נגד מרן, וכדברי הרב שיורי כנה"ג, וכתב עליו, שלפי מה שביאר אין מקום לדבריו בזה, כי לא שייך בזה הכלל דספק בר' להקל, ובפרט שהחולקים נסמכו ע"ד רש"י ובאמת שדברי רש"י מסופקים בזה, ואילו דברי הרמב"ם ברורים ומבוארים, וכמ"ש המאמר מרדכי להשיג ע"ד הכנה"ג בזה וכו'. ע"ש. (ושם נסתייע ג"כ ממה שכתבו האחרונים בדין ברכת בפה"ע על דבר שאינו עיקר פרי או שלא נגמר הפרי, דבדיעבד יצא, כיון שבאמת הוא פרי עץ. ע"ש). עד כאן משו"ת יביע אומר.

ויצא לתמוה מכאן על מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א בשו"ת יביע אומר חלק ז (חלק אורח חיים סימן כט), ובנו ממשיך דרכו מרן הראשון לציון הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א ממה שכתב בעין יצחק חלק ב (כללי ספק ברכות, עמוד תקסד ואילך). שכתבו ללכת בזה אחר המנהג, (היינו בדין הפלאפל, ולא כמו שכתב בדין הבמבה).

וראשית יש לסייעו מצד החזקת המנהג. כי רבים הם הפוסקים אשר כתבו כי יש להחזיק במנהג. ולא לזוז ממנו כמלוא נימה. כי הנה איתא בתענית (כח:), רב איקלע לבבל, חזינהו דקא ראו הלילא בריש ירחא, סבר לאפוסוקינהו, כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. ע"כ. וכתבו התוספות שם בשם רבינו תם, דאפילו מברכים על מנהג אין לבטל מנהגם. והביא דעה זו בשלחן ערוך (סימן תכב סעיף ב), שהציבור מברכין על קריאת ההלל בראש חודש לקרא את ההלל. ובשאלות ותשובות מהר"י קולון (שרש ט) כתב וזו לשונו: מדקבעי מעיקרא לאפסוקינהו, שמע מינה דבאתריה דרב לא היו רגילין לקרותו אפילו בדילוג, אלא פשיטא דלא סבירא ליה הכי, ואפילו הכי כיון דחזא מנהג אבותיהם בידם, לא רצה למחות בידם, ואע"ג דפשיטא שהיו מברכים עליו לפי מנהגנו שאנו מברכים אהלל בראש חודש כדברי רבינו תם ושאר הגאונים, ולפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה. ואמרינן בברכות (לג,) דעובר משום לא תשא, מכל מקום סמך על מנהג אבותיהם ולא רצה לבטלה, ואע"ג דפשיטא דרב גדול הדור היה, והיה קרי בכהני דבבל ופשיטא שהיה בידו למחות וכו', אפילו הכי לא רצה לשנות מנהג המקומות הנהוג על פי אבות הקדמונים. דפשיטא שהיו בני תורה וקבעו מנהג על פי התורה והמצוה, ואפילו כנגד ההלכה אזלינן בתר מנהג היכא שהמנהג הוקבע על פי חכמי המקום. עכ"ל. ובשאלות ותשובות נבחר בכסף (סימן א) הביא דבריו וכתב, כל שכן לשאר בני אדם הבאים לשנות המנהג שאין שומעין להם, דקיימא לן מנהג מבטל הלכה אפילו במילתא דאית בה נדנוד איסור, כגון ההיא דפרק בתרא דתענית רב איקלע לבבל וכו' אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידידם, הרי שאף שלפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה ועובר משום לא תשא, מכל מקום סמך על מנהג אבותיהם בידיהם ולא צרה לשנות מנהגם. וסיים שם, מנהג קבוע יש לילך אחריו אפילו יבוא אליהו ויאמר בהיפך, ושומע ישכון בטח ועושה שלום ישפות שלום על ישראל. עכ"ד. וכן איתא בפסחים (נ:), בני העיר ביישן נהגו שלא ללכת ליום השוק של העיר צידון ביום ששי, וטעמם שהחמירו על עצמם שלא להבטל מצרכי שבת, הגיעו בניהם אל רבי יוחנן ושאלוהו, אבותינו היו מחמירים על עצמם, כיון שלא היו יכולים לסדר כל צרכיהם קודם יום השוק, אבל אנחנו שיכולים לסדר כל צרכי שבת כבר ביום חמישי, האם מותר לנו לצאת לעיר צידון ליום השוק, וענה להם: "כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך". וכן כתב הרי"ף במסכת בבא קמא (דף לד: בדפי הרי"ף), דקיימא לן בכי האי, דמנהגא מילתא היא והכי שדרו ממתיבתא. ורש"י בברכות (נד,) כתב על הפסוק אל תבוז כי זקנה אמך, למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם. ובספר חסידים (סימן קיד) כתב, המשנה מנהג ראשונים כמו פיוטים וכו', עובר משום "לא תשיג גבול עולם אשר עשו אבותיך, לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים". והמאירי בספרו מגן אבות (הקדמה) כתב, וענין תפארת בנים אבותם, היא מה שאמרו בירושלמי ולא תבוז כי זקנה אמך אלו המנהגות, שראוי לכל חכם ולכל בן מעלה להעמיד מנהג מקומו עעל מתכונתו, לבלתי השג גבול אבותיו הקודמים והחכמים הראשונים לשנות מנהג מקומו ללא צורך וללא סיבה, וגם אם נזדמן שחולק עליהם, ראוי לו להשתדל בהעמדתו אחר שלא יתבאר סתרו בראיה, וכל שכן בהיות יד האמת אתו לעזור ולהועיל. ע"כ. וכן הזהיר השבלי הלקט (סימן כג), ואומר הרב, מצוה להחזיק מנהג הראשונים בכל מה שאדם יכול להחזיק, וכן רבינו ניסים במגילת סתרים כתב, כי כל מנהגי האומה הישראלית באלו המנהגות כמו זה, יש ליזהר מלבזותם או לדחותם, וככתוב שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך, דעת אומתך אל תעזוב, שלא יתבזה דבר ממה שתיקנו הקדמונים, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. ע"כ. וכן איתא במדרש משלי (פרק כב), אמר רבי שמעון בר יוחאי, מאי דכתיב אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, אם ראית מנהג שנהגו בו אבותינו, אל תשנה אותו, אשר עשו אבותיך, אמר רבי יוחנן, לא עשו אלא לכל הדורות. ודברים נוראים כתב בשאלות ותשובות מהר"ם אלשאקר (סוף סימן יח) בזה הלשון: מאן יהיב לן מעפריה דהרמב"ן ונמלא עיינין. דקאמר, וראוי לכוף ראשינו תחת כפות המנהג, ובמקום אחר כתב והמשנה את המנהג ימתח על העמוד. ע"כ. ומי לנו גדול ממרן רבינו יוסף קארו זצוק"ל וזיע"א בהקדמתו לספרו בית יוסף שכתב בזו הלשון: ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אף על פי שאנו נכריע בהיפך, יחזיקו במנהגם, כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר, ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו. ע"כ, ובבית יוסף יורה דעה (סימן לו ד"ה נימוק בשרה) כתב, ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם הסכימו לאיסור במים עכורים וסרוחים בריאה להם שומעים את לא במקום שנהגו כדברי המתירים. עכ"ל. הרי מבואר שמרן מסכים שבין נהגו לאיסור ובין נהגו להתיר, אילו שמנהג זה הוא בהיפך ממה שכתב בשלחן ערוך אזלינן בתר המנהג, ובארץ חיים סתהון (קונטרס הכללים אות ה) הביא עדות שמרן הבית יוסף אמר פה אל פה לגאון מהר"ם גלאנטי על מנהג קדום שהיה בצפת, שיעשו כמנהגם נגד מה שפסק בשלחן ערוך. והטור (חושן משפט סוף סימן שסח) כתב וזו לשונו, ומה שכתבתי שיש מנהג במקומכם שהקונה מלסטין וגנבים מחזיר לבעלים ונוטל מה שהוציא, ואם בודאי כך הוא, חייב כל אדם לבלתי שנות מנהגם, דאמרינן מנלן דמנהגא מילתא היא, שנאמר אל תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, וכל שכן בדבר שיש בו תקנה גדול והסרת מריבה, לפיכך עשו כמנהגכם ואל תשגו. וע' ביראים (סימן קכח) וז"ל: ומנלן דמנהג מילתא היא, דכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. וכן הביא השאלתות (ויקהל ס"ז) ובה"ג (סוף מגילה). ובספר החסידים (סימן קיד) הביא מקור נוסף וז"ל: המשנה מנהג ראשונים, כמו פיוטים וקרוב"ץ, שהנהיגו לומר קרוב"ץ הקליר, ואמר קרוב"ץ אחרת, עובר משום אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך (משלי כב, כח), וכך איתא במדרש על הפסוק שם, אם ראית מנהג שעשו אבות אל תשנה אותו. וע' בתשובות הגאונים שערי צדק (שלחן ערוך ח"ד סימן כ) שהביא רב שרירא גאון פסוק זה להלכה, וז"ל: ולענין מה שכתבתם כי מנהג מקומכם וכו', חייב כל אדם לבלתי שנות המנהג, דאמרינן מנא לן דמנהגא מילתא הוא דכתיב אל תסיג גבול רעך וכו', לפיכך כמנהגותיכם עשו, ואל תשנו ממה שעשו אבותיכם וקדמונים ואל תזוזו, ואין עליהם בזתא כלום. עכ"ל. והמאירי במגן אבות בהקדמה הוסיף מילין בזה, וז"ל: וענין תפארת בנים אבותם, היא מה שאמרו בירושלמי "ולא תבוז כי זקנה אמך" אלו המנהגות, שראוי לכל חכם ולכל בן מעלה להעמיד מנהג מקומו על מתכונתו, לבלתי השג גבול אבותיו הקודמים והחכמים הראשונים לשנות מנהג מקומו ללא צורך וללא סיבה, וגם אם נזדמן חולק עליהם, ראוי לו להשתדל בהעמדתו אחר שלא יתבאר סתרו בראיה, וכל שכן בהיות יד האמת אתו לעזור ולהועיל. עכ"ל. ועיין שם שראוי לכל קהל להחזיק במנהג אבותיהם וקדמוני חכמיהם, ואין רשות לשום חכם שבא אצלם חוץ למקומם לערער במנהגיהם, וכל שכן שאין לו רשות לשנותם. ע"כ.

וכן כתב הרמ"א בהגה (אורח חיים סימן תרצ סעיף יז). שאין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו. וכתב הבאר היטב שם (ס"ק טו) בשם הרא"ש, דאמרינן מנהג עוקר הלכה אפילו רוב דעות סבירא להו אסור והתלמוד מסייע להו. והמנהג בנוי על פסיקתא או ספרי חיצוניים. אמרינן מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש. וכן השדי חמד (מערכת ראש השנה אות א) כתב, אכל מה אעשה שאין לי לשנות מנהג אבותינו. וכמה מנהגים זרים ותמוהים הוקבעו בכל תפוצות ישראל. וקיימות דור דור ושופטיו. ובשאלות ותשובות הלכות קטנות (חלק א סימן ט) כתב, וזה כלל גדול שהיה מיוסד בידינו. אם הלכה רופפת בידך. פוק חזי מאי עמא דבר. כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל. יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה. ובשאלות ותשובות מהרש"ל (סימן צח) כתב, דע אהובי שכל רבותי ואבותי הקדושים ששמעו גאוני עולם. ראיתי מהם שלא נהגו כך. אלא כדברי התלמוד והפוסקים. ואם היה רשב"י עומד לפנינו וצווח לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא אשחינן ביה. וראיה לזה, שהוא כתב סודות גדולים ואזהרות נפלאות שאין לברך שתי ברכות על תפילין של ראש ושל יד. ואנו לא אשגחינן ביה, ומברכינן שתים. גם הוא כתב, המניח תפילין בחול המועד חייב מיתה. ואנו מניחים ומברכין עליהם, אף שבני ארץ ישראל אינן מניחין תפילין בחול המועד. וסיים שם, אבל דע שכל המשנה ידו על התחתונה, וידינו על העליונה. ע"כ. והגאון רבי חיים פלאג'י בשאלות ותשובות לב חיים (חלק ב סימן ט) האריך מאד בזה בדין תוקפו של מנהג, וכתב שם (דף ד עמוד ב ד"ה נקוט) בזה הלשון: אבל לא לעבדים ולשפחות נמכרנו ליטוש תורת אמנו, ולערבב ולבלבל סדר תפילתנו שנתגדלנו עליו מנעורינו ועד עתה, או כדי לשנות מנהג הקדמונים אשר הנחילו לנו זקנינו וחכמינו. כי ידוע לכל יודעי דת ודין כי לאכל מנהג מלאך ממונה על חלון ברקיע לקבל תפילות, וכל המשנה ממנהג אבותיו יורד מטה מטה, עד שאמרו כל המשנה ידו על התחתונה. ועובר על לא תיטוש. כדאיתא בירושלמי עירובין (פרק ג הלכה ט) שלח להו רבי ייסא, אף על פי ששלחנו לכם סדר המועדות, אל תשנו ממנהג אבותיכם. ולא בלבד בנוסח התפילות עצמן נאמר, אלא בשינוי כל מנהג שיהיה אפילו מכוער הרבה משל הקדמונים. ובשאלות ותשובות חתם סופר (סימן נא ד"ה: ואומר) כתב: ורגיל אני לומר כל המפקפק על נימוסינו ומנהגינו, צריך בדיקה אחריו. עכ"ל. וכן בשאלות ותשובות בית יהודה עייאש (חלק א סימן ס) כתב בזה הלשון: ולא ראינו ולא שמענו פוצה פה ומצפצף, חושב מחשבות לשנות שום מנהג מהמנהגים הקבועים, שכל דבר ודבר יושב על עיקרו ויסודו, ויתד שלא תימוט, וכל המשנה ידו על התחתונה. והרבנים הקדומים היו מדקדקים הדברים שנתפשט בהם המנהג, לא שנות דבר וחצי דבר, והיו טורחים להקים ולהעמיד המנהג בדבר המעמיד דאפילו באלף לא בטיל, זאת תורת האדם השלם, לאחוז במעשה האבות ולא יטה ימין ושמאל, כי אם יבוא לסמוך כל אחד על פי הכרעתו ושיקול דעתו לתקן כפי שיוכשר בעיניו ולא יחוש למי שקדמוהו, היום יבטל מנהג אחד ולמחר שתיים וכו'. לכן כל מורה צדק בעיר הזאת סמך את ידו על החזקה לחזק במסמרים מנהג מי שקדמו. ובדרך זו אנו דורכים מעתה ועד עולם. עכ"ל. וכן הגאון רבי עובדיה הדאיה בשאלות ותשובות ישכיל עבדי (חלק ח עמוד קצח) כתב, ומכאן ראיה מוצאת לכל שאר המנהגים שאין לנטות מהם אפילו כחוט השערה. וכל הנוטה מהם עוונו ישא, שעובר על הפסוק אל תיטוש תורת אמך. וגם שמוציא לעז על אבותיו הראשונים. והלכה רווחת בישראל אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין, ואיזה בית דין יכול לומר על עצמו שהוא גדול מן הראשונים לבטל דבריהם ח"ו. אפילו בקוצו של יוד. על כן אני אומר לאור כל האמור, שכל עדה מישראל עליה ללכת בדרכי אבותיהם, שקיבלו מדור דור בכל מנהגיהם. בין בנוסחי התפלות. בין בשאר המנהגים. בדיני שחיטה וכדומה, עליהם לא לזוז כמלא נימא ממנהגי אבותיהם. עכ"ל. ובשאלות ותשובות רב פעלים (חלק ב חלק יורה דעה סימן ז) כתב, יען כי מאחר שקבלנו הוראות מרן אף יבואו מאה אחרונים לחלוק עליו להתיר אין שומעין להם, אנחנו מחוייבם ללכת על פי הוראותיו מכח הקבלה שקבלנו. חוץ מדבר שיש בו מנהג ברור שנהגו בו היפך, אז גדול כח המנהג המוסמך על סברת הפוסקים.

ורואים מכאן כמה חשוב הלימוד בספרי האחרונים אשר הם לנו לעינים. וכן אמר מרן זיע"א למקליד ספריו הוא הרב אליהו שטרת שליט"א (הוב"ד בספר רבנו עמ' רלז) שאמר לו מרן כי האחרונים הם העינים שלנו. וצריכים לעיין באחרונים, והדרך שלא לעיין באחרונים לא טובה. וצריך לבדוק מה כתבו האחרונים בענין שעסוקים בו, ואח"כ לפסוק הלכה.

וכן בשאלות ותשובות פקודת אלעזר (אורח חיים סימן קלג) כתב, שאין לנו לשנות המנהגים שנהגו אבותינו הקדושים חסידים אונשי מעשה, על כיוצא בזה אמרו הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם, ואפילו סתם מנהג אין שומעין לו לבטלו, ואין לחלק בין מנהג למנהג, שאפילו יהיה ספק בדין, כיון שכבר נהגו ונעשה ברבים אין בידינו לבטל המנהג. ע"כ. וכן בשאלות ותשובות קרית חנה ודוד (חלק א יורה דעה סימן יא) כתב, ומכאן תוכחה מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם יאחוז במעשה אבותיו, ואל יהיה חכם בעיניו שאם הוא נראה ריק יבטלו, ובודאי כי לא לחינם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרום ויסדום ביסוד מוסד. ע"כ. וכן כתב בספר נחלת אבות קורייאט (דף עג): יש כמה מנהגים אשר אין להם טעם על פי הפשט, ואפילו הכי ישראל קדושים מקיימים אותם, כמו שקיבלו אותם בסיני, והנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם, ולכן כל מי שיראת ה' נגעה לליבו, אל יזלזל במנהגי קדמוננו. ע"כ. ובספר נוהג בחכמה (הקדמה) כתב: אנו למדים מכל זה, שאף מנהג שאין לו בסיס ואדנים לעמוד עליו, אין לזלזל בו, מנהגי ישראל תורה, ובהם נפשם קשורה, ועליהם יופיעו הארה, ליהודים היתה אורה. עכ"ד. ובכף החיים סופר (אורח חיים סימן תסח ס"ק נח) כתב, אם כבר נהגו להקל או להחמיר נגד מרן ז"ל, כיון שכבר נהגו הרי כבר קבלו סברת הפוסק ההוא ואין למחות בידם. ובשאלות ותשובות אור לציון (חלק ב בהקדמה ענף ג) כתב, מה שלא קיבלנו הוראות מרן במקום מנהג, אין לחלק אימתי הונהג המנהג אם לפני מרן או אחרי מרן, ועיין עוד במש"כ מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א בשאלות ותשובות יביע אומר (חלק ט חלק אורח חיים סימן קח אות ז). ובשאלות ותשובות משנה הלכות (חלק ו סימן נז) כתב, ומאוד מאוד צריך ליזהר שלא להפיל חומת אבותינו ומנהגיו, ועל זה נצטוינו אל תיטוש תורת אמך. והארכתי בזה מחמת מרירות לבי, אשר אני רואה שבעוונות הרבים כל אחד בונה במה לעצמו, והתורה חוגרת שק, והלואי נחזיק במנהגי אבותינו קדושי עליון. ובספר מגן אבות (עמוד יד) הביא בשם מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל וזיע"א שכתב, שכל מנהג אף על פי שיש עליו פקפוקים להלכה מקיימין אותו. ובספר שרשי מנהגי אשכנז (חלק א עמוד 18) הביא מה שכתב מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א: זו היא מכה מהלכת שאנשים עוזבים את מנהגי אבותיהם, וזהו עוולה גדולה. ע"כ. ובספר הליכות שלמה (פרק יט הערה 27) כתב: וסיפר רבנו הגרש"ז אויערבאך, שהגאון רא"ל באלחאוור ז"ל בעל שאלות ותשובות שם אריה, ערך פעם תשובה בענין גילוח הזקן בחול המועד, והעלה בכוחא דהיתרא, אולם כששלח תשובה זו לעינו של הגאון בעל שואל ומשיב ז"ל, השיב לו הגאון ז"ל לאסור, ושלח לו שוב הגאון בעל שם אריה אגרת, ושאלו ילמדנו רבינו, הלא מלפנים כאשר רעשה הארץ בענין הסוכר אם יש בו משום בישולי גוים, ערכתי לפני מר כמה מכתבים ובהם הראיתי פנים לאסור, וכמו שנראה בפשטות, ואף על פי כן החזיק אז מר בדעתו וצידד בכל יכולתו להתיר, ואילו כיום נתהפכו הסדרים, ואף על פי שהעליתי בסברות נכוחות להיתר, מחזיק מר במעוזו ומצדד בכל יכולתו לאסור, והשיב לו הגאון בעל השואל ומשיב, צדקו דברי מר שמצד הסברא נראה להורות בשאלת הסוכר לאיסור, ואילו בענין הגילוח יש פנים להיתר, ואולם היא הנותנת, כי כלל גדול הוא בדין, פוק חזי מאי עמא דבר, ולכן כיון שבענין הסוכר נתשפט הדבר להיתר, חותר אני בכל כוחי לחזק היתרו, בעוד שבענין הגילוח העולם מחזיקים בו לאסור. ולזאת הארכתי לבסס ולחזק האיסור. עכ"ד. ובשאלות ותשובות דברות אליהו (חלק ז סימן א) האריך בענין זה, והביא שם בתחילת דבריו בזה הלשון: הנה מודע לבינה שמאז עלות נר המערב הגאון הגדול מרנא ורבנא המאור הגדול צדיק יסוד עולם חסידא קדישא, הרב שלום משאש זצ"ל, הרב הראשי וראב"ד דעיר הקודש ירושלים ת"ו, ובפה מלא אמינא דזכיתי להיות במחיצתו כעשרים וחמש שנים כמעט יום יום, וזכיתי שבכל השנים הנ"ל עשה אצלנו יחד עם בני המשפחה כל כיפור ולקח חלק מהתפילה, ובמיוחד הפיוטים שרגילים לומר לפני נשמת, והיה הוא מקפיד לאומרם במקומם, ולא לאחר התפילה, והיה אומר שאין לבטל שום מנהג ולא טובים אנו מאבותינו, וכל גדולי מרוקו לדורותיהם זה מאות בשנים אף אחד לא הרהר לבטל שום מנהג, וקל וחומר אנן יתמי דיתמי דאין לנו רשות לבטלם, ולא לשמוע לשום חכם בזה, יהיה אשר יהיה. ע"כ. ואחר שהביא דברי רבותינו הראשונים והאחרונים בזה כתב: ומעתה כמה תוכחה מגולה לחדשים מקרוב באו, ובמצח נחושה ופני אבותיהם וזקניהם ירהבו וילבינו, ולפגוע בגדולי תורה אשר הנהיגו ונהגו כן את עדתם מימי קדם, ונוטשים תורת אימם ומבטלים כבודה, ולא עוד אלא יש כאלו שעשו סידורי תפילה ומחקו והוסיפו וחיסרו כפי ראות עיניהם כאילו הם אנשי כנסת הגדולה, דבר אשר לא יעשה, ואין זה אלא רמות רוחא לשנות את המקובל מדורי דורות מסברות מדומות, מי נתן רשות לאנשים כאלו להעיז לשלוח יד ובמיוחד בנוסח התפילה וברכותיה, שכן דרכם של המתחדשים שהעיזו לשלוח יד בנוסח רחמנא ליצלן, שרצו להיות מדקדקים וחכמים יותר מקודמיהם, אשר על כן כל עדה תמשיך במנהגיה ולא לשנות מאומה, דהמשנה ידו על התחתונה. ע"כ. והעלה שם לדינא, המורם מכל האמור, דאסור לבטל שום מנהג בעם ישראל וקל וחומר נוסחי התפילה, שהיום יבטל מנהג אחד ולמחר יבוא לבטל עיקר התורה ותשתכח תורה מישראל כדברי הרב בית יהודה. וראה שכבר התמרמר על כך רבות בשאלות ותשובות מרכבות ארגמן (חלק ב חלק אורח חיים סימן ו אותיות ח-ט), ובהקדמה לסידור אשל אברהם להגאון הרב אברהם חפוטא שליט"א. וע"ע בכל זה בספר עין יצחק חלק ג (כללי המנהגים).

ועתה אמרתי לכתוב כאן על אודות ברכת הפלאפל. ולהבהיר פסיקת מרן זיע"א ובנו הממשיך אחריו הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א בזה. שלפי האמור יש ללמוד לענין הפלאפל, שנעשה מחומוס כתוש ומוסיפים עליו פתיתי לחם ותבלינים, ומטגנים אותו בשמן, שיש לברך האדמה למנהג הספרדים, ורק למנהג האשכנזים יש לברך עליו שהכל מפני שנשתנית צורתו לגמרי. ואם נתנו בו דברים נוספים עד שנשתנה טעמו ואין ניכר בו טעם החומוס, ברכתו שהכל לכל הדעות, ואף למנהג הספרדים, שהרי פנים חדשות באו לכאן, ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ז (חלק אורח חיים סוף סימן כט) שכתב, שעל הפלאפל מברך האדמה. ובמפתחות לשו"ת יביע אומר אשר נכתבו בידיו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א כתב שהמברכים עליו שהכל יש להם על מה שיסמוכו, ובמילואים לסימן כט חזר בו וכתב שלענין פלאפל יש מקום לומר שאפילו להרמב"ם והשלחן ערוך יש לברך שהכל כיון שיש תבלין ופירויר פת והוא מטוגן בשמן וגם נשתנה טעם החמוס, וכיון דאיכא תרתי לגריעותא יש לברך שהכל. וכן כתב עוד בהליכות עולם חלק ב (פרשת פינחס אות ה) שעל הפלאפל יש לברך שהכל מחמת שנשתנה צורתו וגם טעמו, ואיכא תרתי לגריעותא, ויש לומר שפנים חדשות באו לכאן, וכן כתב עוד בחזון עובדיה על הלכות ברכות (עמוד קלו) שעל הפלאפל יש לברך שהכל, ומכל מקום כתב שאם בירך האדמה יש לו על מה שיסמוך, וע"ע בספר ברכת ה' חלק ג (פרק ז אות מ) שכתב לברך שהכל על הפלאפל מטעם שדומה לפת קטנית שמבואר בשלחן ערוך (סימן רח סעיף ח) שמברך עליה שהכל. ונראה שלא דומה לפת קטנית וכמו שביאר כבר בשו"ת אוצרות יוסף הנדפס בסוף ספר הלכה ברורה חלק י (סימן י). ע"ש.

ולכן נראה שכל שניכר בו טעם החומוס והוא עיקר טעמו מברך עליו האדמה על כל פנים למנהג הספרדים, ורק היכא שנשתנה הטעם לגמרי ואינו ניכר בו טעם החומוס מברך עליו שהכל, דומיא דפת קטניות. ונשא בזה לפני מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א הרב דוד יוסף שליט"א והסכים איתו שאף לענין הפלאפל שאם לא נכתש הפלאפל לגמרי וניכר צורתו וטעמו מברך עליו האדמה.

ולאחר מכן הביא הרב אביטן שליט"א להעיר על דברי מרן הראשון לציון בשו"ת הראשון לציון בתשובתו על הבמבה וכתב הרב אביטן וזו לשונו, והנה בשו"ת הראשל"צ הנ"ל השואל היה אשכנזי, ושאל שהרי בבמבה הרכיב העיקרי הוא חמאת בוטנים, והרי על חמאת בוטנים – לכל הפוסקים למנהג אשכנז כהרמ"א יש לברך שהכל! ותשובת הראשל"צ שם (היינו סימן יח. א.ר) לא הצלחתי לקרוא, ומי שיפרשנה לי מובלנא מאני אברתיה לבי מסותא. עכ"ל.

הנה אין לי אלא לתמוה על דבריו תמיה רבתי, ובסוגריים כתב כי בפשיטות יש לברך על חמאת הבוטנים. ומי אמר לו דבר זה. שהנה מלבד שיש לומר דאנן דגרירי בתר מרן הש"ע אשר ביארנו לעיל שסובר שכל היכא שהפרי מרוסק ונשתנה מראהו עדיין אין זה משנה את ברכתו. אם כן גם על חמאת הבוטנים שעשויה אך ורק מבוטנים ודאי הוא שיש לברך עליה בעיקר ברכתה דהיינו בורא פרי האדמה, ואם כן אין זה משנה את ברכת הבמבה ויש לברך עליה בורא פרי האדמה.

עוד יש לומר שגם לדעת הרמ"א שסובר שלכתחילה יש לברך על פרי המרוסק שהכל, וכן לאלו הסוברים כמותו, נראה דהכא שמרקחים אותו על גולמי הבמבה יודו שיש לברך עליו בעיקר ברכתו של הבמבה שהוברר שהיא ברכת בורא פרי האדמה. שהנה לכאורה הגענו בזה למחלוקת הטור וחבריו, וכאשר הובא בטור (סימן רד סעיף יא) שכתב, ועל המורבא המרוקח בדבש, היה נראה לי לברך עליו שהכל, בין אם נעשה מחבושים, או מוורדין, או ממיני עשבים, מפני שהדבש עיקר. אף על גב דכתיבנא לעיל (סימן רב סעיף יג וכן נפסק בש"ע (שם), ע"ש). על אגוז מטוגן בדבש בורא פרי העץ, שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים. ולא דמי להומלתא שהיא מרוקחת בבשמים ומברכין עליה בורא פרי האדמה (וכדאיתא לעיל בשלחן ערוך (סימן רג סעיף ז). דשאני התם דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל כדאמרינן גבי שאור (חולין ו:) הואיל ולטעמא עביד לא בטל, אבל הכא שהוא למאכל והדבש עיקר מברך על העיקר ופוטר הטפלה. וכ"ש לפי מה שראיתי במקצת גירסאות הומלתא שהכל. כך היא סברתי. אלא שחבירי חולקים עלי ואומרים שהדבש הוא טפל שאינו אלא לקיים הדבר המרוקח בו, ולדבריהם יש לברך על של ורדים בפה"א, שאינן עיקר הפרי כדבעינן למכתב לקמן והנני מבטל דעתי מפני דעתם. עכ"ל. דלפי דעת הטור בהוה אמינא יש לברך על הדבר המרקח דהיינו על הדבש, וא"כ גם הכא יש לברך על חמאת הבוטנים ומאחר ולפי הרמ"א יש לברך לכתחילה על דבר מרוסק שהכל הרי שיש לברך על חמאת הבוטנים שהכל וממילא לכאורה הוא כן גם בחטיף הלזה הקרוי "במבה" שהוא מרוקח בחמאת בוטנים, שיש לברך על דבר המרקח ולא על דבר המרוקח, אך לפי חבריו של הטור אשר גם הטור הודה לדבריהם לבסוף, שיש לברך על הדבר המרוקח ולא על דבר המרקח, הרי מאחר והוכחנו לעין כל זה הבמבה ללא חמאת הבוטנים העשוי מתירס מזן מיוחד שניטע לשם כך, והרי הוא בכלל נטעי אדעתא דהכי, וברכתו בורא פרי האדמה, א"כ אף שהוא מרוקח בחמאת הבוטנים יש לברך עליו כברכת הבמבה כאילו אין עליו חמאת בוטנים, דהיינו בורא פרי האדמה.

והסברא בזה היא נפלאה וברורה דהא מאחר ופרי המרוסק למ"ד שיש לברך עליו שהכל, היינו משום דנשתנה צורתו, אך כאשר נטעי אדעתא דהכי לא שייך האי סהרא דהוי כאילו זו היא צורתו הטבעית. א"כ הרי הוא כפרי שלם שאינו מרוסק, ועל פרי שלם שאינו מרוסק כתב הטור שאף שהינו מרוקח יש לברך עליו כדבר המרוקח, וכמו שהביא באגוז דהיינו טעמא שמברכין עליו כעיקר ברכתו משום שהוא שלם. ודו"ק.

ועוד, שלאחר כל זאת השתומם על המראה לאלו שמברכים על צ'יטוס ודוריטוס שהכל. ונגלה לעיני ספר יקר ערך ושמו אבא באהל ביתי מהדורא שניה, ושם הביא (ואין הספר מצוי תחת ידי) כי נכנס עם מו"ר הראשל"צ שליט"א אל מרן זיע"א, ואמר להם מרן כי מה שכתב בהסכמה להלכה ברורה כי על חטיפי תירס יש לברך שהכל, הרי התכוין על דוריטוס וכאלה. אך לא על במבה. והרי זה עונה על תמיהתו הרבה של כותב השורות הנכבד מישיבת באר התלמוד.

ולכן אחר הנגלה כל זאת לנגד עינינו, לא נשאר לנו שרי'ד ופלי'ט לפסיקה זו של דברי הרב אביטן שליט"א לברך על הבמבה ברכת שהכל נהיה בדברו. ודי לחכם בכל זאת, להבין ההלכה שיש לברך ברכת בורא פרי האדמה.
 

אושרי רביב

Well-known member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

100%

תשובה זו הכנתי בכתב-יד לפרסמה בקובץ בית יוסף עוד בשנת תשע"ז, וידידנו היקר הרב @מורשת מרן שלח לנו את דברי הרב אביטן באותם הימים, והנני מעלה כאן זכרונות ישנים. דברי הרב אביטן לעיני הלומדים.
 

קבצים מצורפים

  • במבה - הרב אביטן.pdf
    5.7 MB · צפיות: 6

הרב שמעון ללוש

Administrator
חבר צוות
פעילות

7%

אֲרִיכוּת יָמִים

97%

ב"ה
שלום וברכה,
כעת אני רואה את הנידון, ואני לא מבין על מה הויכוח,
אבל לפני כן אעמיד על האמת במה שכתוב כאן:
דוקא בהערת הרב שלזינגר ב'משנת יוסף' שהעליתי לעיל יש תשובה של הרב ללוש בתחתית העמוד ולא עונה על זה.


ולא ידעתי על מה לא עניתי שם, שהנה הדברים במלואם:


תשובה לרב שלזינגר על הבמבה - משנת יוסף.PNG

ובעיקר הנידון מה בדיוק הויכוח,
האם מישהו מתווכח שבמציאות החמאת בוטנים היא רק מריחה של חיפוי דק מן הדק ע"ג התירס המנופח?
אם כן, אין מה להתווכח, פשוט שילכו למפעל ויראו, החכמים שהעלו אדמה הלכו למפעל וראו, הרב שלזינגר הבין בטעות שמדובר שנהפך לגוש אחד ולא ניכר, וזה אינו, כפי שהשבתי בהערה. (נכון ש"יתכן" שהרוב חמאת בוטנים כמו שכתוב באריזה, (אף שאינו מוכרח כנודע), אבל זה לא משנה את המציאות שהנפח של התירס המנופח קודם החיפוי הוא ממש כמעט כמו הבמבה לאחר החיפוי, והחיפוי לא מוסיף אלא טיחה בעלמא כמו פחות ממילימטר של טיחה, אלא שחמאת בוטנים בטבעה דחוסה וכבדה, ואילו התירס המנופח בטבעו מנופח והאורירי, ולכן היחס שלהם באחוזים אינו משקף את היחס שלהם ההלכתי.

א. מי שיש לו על דברים אלו דחיה, אשמח לשמוע, (יתכן שדיברו בזה קודם פשוט הדברים לעיל ארוכים ואיני מוצא בין ימיני לשמאלי וגם הזמן לצערי אינו מאפשר לחפש בין הדברים...)
ואם מצד שהתירס אינו ניכר, ראשית יש להתווכח בזה וכאמור בתשובתי לרב שלזינגר שצירפתי,

ב. אבל לו יהי כן שאינו ניכר, מה נעשה עם וורדים הכתושים ומעורבים בדבש ומבושלים שכותב התרוה"ד לבאר בדעת רש"י גופיה שברכתם עליהם כיון שזהו עיקר מטרתם, מה נעשה עם טענה זו? מישהו השיב על זה?
אמנם בהלכה ברורה התייחס לזה, אבל האם השיב על זה? האם מישהו הבין בדבריו מה התשובה על טענה זו? (עי' בקובץ המצורף עמ' 4 ד"ה ודוחה זאת)
גם אשמח אם מישהו יסביר לי את התשובה לטענה מסוכר (לפי מה שטענתי במצורף, שם ד"ה וקשה על זה)

ג. גם אשמח שמישהו יסביר לי את התשובה לטענה מדברי רש"י שהזכרתי שם, שמחלק בין קמח שעורים לשמן זית, (וע"פ חילוק זה למד הטור לענין הסוכר), מה ישיבו על המתבאר ברש"י זה, שאם עיקר הפרי לכך נטעוהו, אז כיון ש"בשינויו" בא לכלל דרך אכילתו, הלכך פרי הוא, ע"ש.

כל הדיונים לעיל אני רואה רק שמביאים שגם פלוני וגם אלמוני כתב וכו' וכו', אבל יתכן שהם ראו מחלוקת וליקטו את הצדדים והכריעו בסוג של פשרה, אבל היכן דנו גראוי לגופן של טענות הללו, לכן בואו נדון לגופו של ענין, האם יש תשובות ענייניות לג' הנידונים שציינתי? או רק להביא שגם פלוני ראה ואעפ"כ כתב?

בברכה רבה
 

קבצים מצורפים

  • כולל חכמת שלמה- הלכות ברכות- סימן רד- ברכת הבמבה והשוקולד.pdf
    136.2 KB · צפיות: 3

דעת תורה

Active member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

8%

(נכון ש"יתכן" שהרוב חמאת בוטנים כמו שכתוב באריזה, (אף שאינו מוכרח כנודע),
איני יודע מה מסתתר מאחורי ה'יתכן' ו'כנודע'. כנראה שיש דברים סודיים שהמפעל מסתיר מאיתנו ויש לו צד בענין לכתוב שהבוטנים הם הרוב.
כבר כתבתי לעיל שאיני מתוכח עם המפעל, וגם אם תאמרו לי שהמפעל כותב כן מפני ש... לא אאמין כלל, ולכן מבחינתי אם זה הנידון אז אפשר לגמור כאן.
כל מה שאנו דנים זה לפי הצהרת המפעל שהבוטנים הם 54 אחוז. וגם החברה קוראת לזה חטיף 'בוטנים' ולא חטיף 'תירס'.
אבל זה לא משנה את המציאות שהנפח של התירס המנופח קודם החיפוי הוא ממש כמעט כמו הבמבה לאחר החיפוי, והחיפוי לא מוסיף אלא טיחה בעלמא כמו פחות ממילימטר של טיחה, אלא שחמאת בוטנים בטבעה דחוסה וכבדה, ואילו התירס המנופח בטבעו מנופח והאורירי, ולכן היחס שלהם באחוזים אינו משקף את היחס שלהם ההלכתי.
לא הבנתי, הרי אתם טענתם כל הזמן שהנפח הוא 'אויר' ועל אויר לא מברכים, ולאחר הדחיסה היטב הוא שוה למשקל, אז מה השתנה כאן. זה ש'הנפח' של התירס גדול, זה אומר שיש שם הרבה אויר, שלגבי ברכות לא מתחשבים בו, אז אחרי הכל נשאר שה'משקל' של הבוטנים הוא יותר מ'המשקל' של התירס, וכפי שהחברה מצהירה וכנ"ל. ולמה אינו משקף את היחס 'ההלכתי', הרי ההלכה היא לפי משקל?
[גם לפי מה שאנו נקטנו כדעת הנפח, זה משום שלדעתנו המדידה שלכם אינה נכונה, וגם לאחר המיעוך היטב ללא האוירים - הנפח גדול מהמשקל, אבל אינו משנה לנידוננו, כיון שאם נמעך את התירס נמצא שהנפח שלו הוא קטן מהנפח של הבוטנים.
אבל לו יהי כן שאינו ניכר, מה נעשה עם וורדים הכתושים ומעורבים בדבש ומבושלים שכותב התרוה"ד לבאר בדעת רש"י גופיה שברכתם עליהם כיון שזהו עיקר מטרתם, מה נעשה עם טענה זו? מישהו השיב על זה?
בספר תורת הקדמונים השיב על טענה זו [לא מיירי שם בברכת הבמבה אלא בצורה כללית]
1656057000763.png

1656057054487.png
1656057079964.png

יש לי להוסיף שלמעשה המנהג כפי שכתב הכה"ח לברך על הכל שהכל - הוא למעשה הבסיס לחילוק של הברכת יוסף שהשתנה שמו וצורתו וטעמו, שהרי אין לזה מקור, אלא שהוא ראה מנהג העולם שמברכים על הלדר שהכל ולכן הוכרח לחדש חילוק זה. וא"כ מנהג העולם כפי שכתב הכה"ח הוא לברך שהכל גם בדברים שנועדו לזה מתחלה, ובודאי לי שאם היה הברכת יוסף דן לענין הבמבה היה אומר את אותו הדבר, שמנהג העולם לברך על זה שהכל מחמת הטעם שהוא כתב [ולא מחמת טעות במציאות].

וכבר הבאתי לעיל את דברי הפסקי תשובות בסוסי' ר"ד בשם האחרונים גבי שקד שמצופה ברוב סוכר שמברכים עליו העץ -
כתבו אחרוני זמננו שאין ללמוד מכאן לענין מה שמצוי אצלנו אותם שקדים ואגוזים (למיניהן) וצימוקים המחופים בשכבת שוקולד עבה או בשאר מיני מתיקה, שאין כל ספק שהכוונה העיקרית גם על השוקולד וכדו' ויש לברך 'שהכל נהיה בדברו', עי"ש.
גם בבמבה הכונה היא לאכול את החטיף שנקרא במבה שהוא מורכב מבוטנים ותירס, ואין שום הכרח שהחמאת בוטנים 'טפילה' ובאה 'רק' להטעים את התירס, אלא 'שניהם יחד' יוצרים את הממתק שנקרא 'במבה', וכיון שהבוטנים הם הרוב, ועפ"י כללו של הברכת יוסף שהשתנה שמו וצורתו וטעמו הוא שהכל, א"כ כ"ש בבמבה.

גם הרב אופיר מלכה בספרו האריך בזה ליישב את הראיה מתה"ד
1656057122629.png
1656057142291.png
1656057160398.png
1656057180983.png
עוד טענה ראיתי שהעלו חלק מהמחברים שציינתי לעיל - מי אמר דאזלינן בתר הסוג הזה של התירס, אולי אזלינן בתר שם תירס הכללי שהוא נאכל כמו שהוא? לזה אין ראיה מדברי תה"ד שהרי בורדים ושאר בשמים אין ב' מינים מאותו סוג אלא הכל דרכו להאכל ע"י כתישה. זוהי כבר סברא בעלמא לומר שדנים כל סוג זריעה לגופה. אבל כבר אין 'ראיה' מדברי תה"ד.
גם יש לעיין בשאר המחברים שציינתי לעיל את מסקנתם, שהם האריכו בזה.

וא"כ יש כמה וכמה כיוונים שונים לומר שהברכה היא שהכל ולא האדמה.
 
נערך לאחרונה:

הרב שמעון ללוש

Administrator
חבר צוות
פעילות

7%

אֲרִיכוּת יָמִים

97%

ב"ה
א. כבודו ישאר בהבנתו שמה שכתוב על האריזה הוא בדיוק משקף את העובדות בשטח, לי זה לא מפריע לנידון כלל כאמור, רק רציתי שידעו את מה שהמשגיחים והמבקרים שנמצאים שם בפועל מביאים את הנתונים מהשטח, והסבירו לנו כמה פעמים (כך גם ראיתי בעבר שהרב דברי דוד טהרני שמצוי מאד בשטח מטעם בד"ץ יורה דעה והוא מבאר) שמבחינה חוקית יש גדרים מה מותר להם לכתוב ועד כמה, כמו למשל ביחס הטחינה שבחומוס למריחה וכן ע"ז הדרך. אבל בא נעזוב את זה ונתמקד על העיקר.

ב. לגבי נפח ומשקל כבודו מקרב עלינו את הרחוקים בזרוע, כל הנידון של מיעוך החללים הוא ביחס ל"שיעורי" אכילה, שחכמים נתנו שיעור של אכילה, שהוא שיעור של "פעולת" האכילה, ולא שיעור של "המאכל", שהוא שיעור החפצא. ולגבי פעולת אכילה מבואר שהיא מחלוקת בגמ' בן ר"ל לריו"ח אם הנאת גרון או הנאת מעיים, זאת אומרת לענייננו האם צריך הנאת גרון של כזית או הנאת מעיים של כזית, ולהלכה אין נ"מ ביניהם לנ"ד, שגם הגאון זרע אמת שביאר נקט לנידון "שיעורי אכילה" דבעינן "הנאת מעיים" של השיעור, כדי שיקרא "אכילת" כזית, וגם הרשב"א בהמצניע שביאר נקט לנידון "שיעורי אכילה" דבעינן "הנאת גרון", כדי שיקרא "אכילת" כזית, ושניהם נקטו זאת כביאור מדוע אין משערים את המאכל כמות שהוא, אלא ממעטים את כל מה שבתוכו שאינו ממנו, אם זה חללים, ואם זה נוזלים, עי' עליהם.
משא"כ לענין היחס בין מרכיב אחד שבמאכל למשנהו, מה עיקר ומה טפל, הרי הכל יודעים שלא הכמות קובעת, אלא מה העיקר אצל בני אדם, ורק כאשר שני המרכיבים שווים אצל האדם, בזה חידשו לנו הראשונים ע"פ הגמ' בחביץ קדרה וכן דייסא, שהרוב הוא שיחשב עיקר והמיעוט טפל, אבל כשאחד מהם באמת טפל לעיקר מצד הגדרת בני אדם על אותו מאכל, בודאי שאפילו הוא מיעוט נחשב עיקר.

וזהו שהשבתי לרב שלזינגר וכן כתבתי בקיצור כאן לעיל, שמאחר שהכל מודים שגוף הבמבה ועיקרו זה תירס מנופח, והחמאת בוטנים שמעליו אינה אלא חיפוי של טיחה בעלמא, וכן הכל יודעים שעיקר האכילה בבמבה היא המרקם הפריך של התירס המנופח, ורק שהוא מושבח ע"י הטעם של טיחת החמאת בוטנים שמחופה בו, וכן ע"י מילוי של נוגט וכדומה שממלאים בו, ממילא נחשב עיקר ביחס לחמאת בוטנים אפילו יהיו הבוטנים יותר מן התירס.

ולכן גם מה שכבודו כתב בסוף וניסה לצייר את ההגדרה כאילו זה מאכל שמורכב משני מרכיבים, לענ"ד זה התעלמות מההגדרה הטבעית והשכל הישר, אין כאן מוצר מורכב משני מרכיבים, יש כאן בסיס שהוא עיקר המוצר, וטיחה על גביו שנותנים עליו אחר שהוא כבר מוכן. ובדיוק כמו מרקחת של פרי בדבש, שהפרי הוא הבסיס ולכן הוא עיקר, והדבש בא להשביח, וכמ"ש רוב הפוסקים זולת הטור, ואף הטור ביטל דעתו בזה לחביריו. אנכי הקטן לא רואה בזה שני צדדים, אבל איני אומר קבל דעתי, והבוחר יבחר.

לגבי המקומות שכבודו שלח אליהם מספר תורת הקדמונים אי אפשר להגיע אליהם, אשמח שכבודו יעתיק לכאן את "עיקר" התירוץ, לא צריך יותר מדאי, גם אין את הזמן לזה עם כל הסובב, וגם אח"כ מרוב עצים לא רואים את היער. הטענה שכתבתי ברורה, מיקדתי בדיוק באיזה ד"ה, חשוב לי לדעת אם מצאו בזה חילוק, זה יכול לשנות את התמונה. ואגב אשמח לדעת אם כבודו רואה בדברי הרב הלכה ברורה תירוץ לדברים? שמא טעיתי בהבנת דבריו ואתקן?

בברכה רבה
 

דעת תורה

Active member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

8%

הכל מודים שגוף הבמבה ועיקרו זה תירס מנופח, והחמאת בוטנים שמעליו אינה אלא חיפוי של טיחה בעלמא, וכן הכל יודעים שעיקר האכילה בבמבה היא המרקם הפריך של התירס המנופח, ורק שהוא מושבח ע"י הטעם של טיחת החמאת בוטנים שמחופה בו, וכן ע"י מילוי של נוגט וכדומה שממלאים בו, ממילא נחשב עיקר ביחס לחמאת בוטנים אפילו יהיו הבוטנים יותר מן התירס.
איני יודע מי זה 'הכל'. חוץ ממי שלמד סוגיא זו - אף אדם נורמלי לא יודע ולא מתעניין ממה עשוי הבמבה. לכל היותר הוא יקרא ברכיבים ויראה שהחטיף הוא 'בוטנים' ברובו. כבר כתבתי לעיל שאם תתן את הבמבה לאנשים זרים ותשאל אותם מה הם טועמים - 100% שאף אחד! לא יאמר לך 'תירס'. הם טועמים 'במבה'. וזה מה שכתבתי שזה מוצר אחר שמעורב מכמה דברים, בין אם זה טיחה ובין אם זה ניפוח - זה יוצר מוצר אחר שאין לו קשר לפרי המקורי.
זה שונה לחלוטין מדין הטור ששם יש פרי אמיתי כמו אגוזים ושקדים וכדומה, וכמו שמוכרים כיום בוטן מצופה בדבש וכדומה, אבל אין קשר לבמבה.
לגבי שאר המקומות שציינתי. לא הבנתי מה לא ברור - צילמתי את הספרים כמות שהם במקומות שבהם דנים בענין.
א. ספר תורת הקדמונים הולך במהלך שדין תה"ד לפי הסברו של המ"ב אינו מוסכם, והרבה אחרונים חלקו על תה"ד, והעיד הכה"ח שכך המנהג שגם דבר שעיקרו לריסוק וטחינה - אם אינו ניכר כלל הוא תלוי במחלוקת של פירות מרוסקים, ומנהג העולם לברך עליו שהכל. ולפ"ז כתבתי שדין הבמבה אכן תלוי במחלוקת של פירות מרוסקים.
ב. הרב מלכה כתב ב' ביאורים 'בדעת תה"ד' שבדברים שלא ניכר שנעשו מפרי או מירק לא איירי תה"ד, וגם שהשתנה שמו וטעמו וכו' וכחילוק הברכת יוסף.
ג. הבאתי שכמה מחברים כתבו לדון דאזלינן בתר כל המין של התירס שהוא נאכל כמות שהוא ולא בתר המין הספציפי של התירס של הבמבה.
 
פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן

יוסף דהן

Active member
פעילות

2%

אֲרִיכוּת יָמִים

5%

תשובה זו הכנתי בכתב-יד לפרסמה בקובץ בית יוסף עוד בשנת תשע"ז, וידידנו היקר הרב @מורשת מרן שלח לנו את דברי הרב אביטן באותם הימים, והנני מעלה כאן זכרונות ישנים. דברי הרב אביטן לעיני הלומדים.
כבודו יודע מסתמא שדעת הרשלצ היא לברך שהכל על דורטיוס וציטוס וקורנפלקס נכון?
 

קבצים מצורפים

  • קורנפלקס במשנת הרשלצ ופקקים להגומל.pdf
    194.5 KB · צפיות: 5

אושרי רביב

Well-known member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

100%

כבודו יודע מסתמא שדעת הרשלצ היא לברך שהכל על דורטיוס וציטוס וקורנפלקס נכון?
אכן כן
והבאתי בתשובתי מדברי הרב אבוא באהל ביתי, שהיה עם הרב יצחק אצל מרן, ושאל אותו על כך ואמר לו שמה שאמר שהכל במכתבו גם להלכה ברורה, זה חטיפי תירס, דוריטוס וכאלה, אבל במבה מסכים איתו שזה אדמה...
 

הרב שמעון ללוש

Administrator
חבר צוות
פעילות

7%

אֲרִיכוּת יָמִים

97%

ב"ה

זה שונה לחלוטין מדין הטור ששם יש פרי אמיתי כמו אגוזים ושקדים וכדומה, וכמו שמוכרים כיום בוטן מצופה בדבש וכדומה, אבל אין קשר לבמבה.

מרקחת שכתבו הפוסקים שם זה לא אגוז מרוקח שממשו קיים במחילת כבודו, אלא מדובר בוורדים חבושים או עשבים "כתושים ביותר עד שאין צורתן ניכרת", כלשון וכהדגשת הטור והב"י בסי' רד, (ועוד קודם לכן ביאר כן בב"י בסי' רב-רג).
ומבואר שם שהם עברו את כל התהליך של בישול (מה שהחמאת בוטנים לא עבר עם התירס), שינוי מראה עד שאינו ניכר (וכאן התירס המנופח ניכר כששוברים את הבמבה), ושינוי טעם שמרגיש דבר מחוי מתוק ולא כפי טעמו המקורי של הפרי (ובתירס טעמו עליו רק משולב סביבו בטעם החמאת בוטנים), ושינוי השם שכבר נקרא מורבא או מרקחת, וכמבואר כ"ז שם בפוסקים.
כך שהחילוק שכבודו כתב שיש בין החמאת בוטנים שבתירס לדבש שבמרקחת אהמחי"ר אינו נכון במקורות.

איני יודע מי זה 'הכל'. חוץ ממי שלמד סוגיא זו - אף אדם נורמלי לא יודע ולא מתעניין ממה עשוי הבמבה. לכל היותר הוא יקרא ברכיבים ויראה שהחטיף הוא 'בוטנים' ברובו. כבר כתבתי לעיל שאם תתן את הבמבה לאנשים זרים ותשאל אותם מה הם טועמים - 100% שאף אחד! לא יאמר לך 'תירס'. הם טועמים 'במבה'. וזה מה שכתבתי שזה מוצר אחר שמעורב מכמה דברים, בין אם זה טיחה ובין אם זה ניפוח - זה יוצר מוצר אחר שאין לו קשר לפרי המקורי.

מי שלא יודע ולא מתעניין ממה עשוי המוצר, אינו מהווה שיקול דעת מה עיקר ומה טפל בזה המוצר, כי אין לו מושג מה קורא שם, ולמטונך אדם שלא התעניין מעולם ממה עשוי קורוסון, ויאכל את הקורוסונים שאין בהם מילוי ולא טעם אבל יש עליהם רטיבות כמו מים מתוקים שמטבלים אותם בהם, והוא יודע שזה מים עם סוכר, האם יברך שהכל כי זה מבחינתו מה שגורם לו לאכול את הקורוסון? כי מבחינתו הקורוסון בלי זה יבש היה כעץ! אלא מאי אמרת, כשאנו באים לקבוע את ברכתו מבררים את מרכיביו, וכן את אופן עשייתו, ומידיעת אופן ההכנה מתקבלת ההגדרה מהו עיקר המוצר ומהו הטפל שבו, מה שלמראית העין של מי שאינו יודע כלל ממרכיביו, לעולם לא יכול להיות ידיעה מכל זה. והרי זוהי עצמה המחלוקת בין הטור וחביריו האם הפרי הוא עיקר, כיון ש"את הפרי מרככים", אז הדבש משמש לפרי, או שהדבש עיקר כיון ש"עיקר הכוונה באכילתו הוא בשביל המתיקה", ע"ש. אבל בין למר ובין למר לא מסתכלים על מי שלא יודע מרכיביו ואופן הכנתו, אלא אחר שיודעים מרכיביו ואופן הכנתו והמטרה שבסיבתה אוכלים אותו, דנים לפי מרכיביו מה ראוי להיות מוגדר עיקר, האם הגורם למטרה שבסיבתה אוכלים אותו, או הגורם המהווה בסיס מצד הכנתו. ודו"ק.
והרי לך לשון מרן הב"י שם בביאור שיטת הרמב"ם וחביריו של הטור שנפסקו להלכה, שמפרש להדיא שמסתכלים על "אופן ההכנה": 1.png
ור"ל שכשאתה מניח רוטב או מים או דברי טיבול וטעם, ונותן לתוכו את המאכל שאותו אתה רוצה לטבל לרקח או לבשל, זה מבטא מי מכשיר ומי ניכשר, מי טפל ומי עיקר, (אלא כתב כן בלשון אפשר, כלפי הגדר שמשער מעצמו שתולה הדבר בזה "שהם ניתנים לתוכו", וזה מדאי דק, לכן רק אפשר שהוא כך). ורואים עכ"פ שמרכיבי המוצר ואופן הכנתו הם אלו שמבטאים את העיקר והטפל במוצר ותול"מ.

לגבי שאר המקומות שציינתי. לא הבנתי מה לא ברור - צילמתי את הספרים כמות שהם במקומות שבהם דנים בענין.
א. ספר תורת הקדמונים הולך במהלך שדין תה"ד לפי הסברו של המ"ב אינו מוסכם, והרבה אחרונים חלקו על תה"ד, והעיד הכה"ח שכך המנהג שגם דבר שעיקרו לריסוק וטחינה - אם אינו ניכר כלל הוא תלוי במחלוקת של פירות מרוסקים, ומנהג העולם לברך עליו שהכל. ולפ"ז כתבתי שדין הבמבה אכן תלוי במחלוקת של פירות מרוסקים.
ב. הרב מלכה כתב ב' ביאורים 'בדעת תה"ד' שבדברים שלא ניכר שנעשו מפרי או מירק לא איירי תה"ד, וגם שהשתנה שמו וטעמו וכו' וכחילוק הברכת יוסף.
ג. הבאתי שכמה מחברים כתבו לדון דאזלינן בתר כל המין של התירס שהוא נאכל כמות שהוא ולא בתר המין הספציפי של התירס של הבמבה.
משום מה אצלי לא נפתחים המקורות ששלחת אליהם,
עכ"פ לגוף הביאורים שכבודו תמצת משם,
א. אם כוונת כבודו שלפי המשנ"ב לא כולם מסכימים עם תרוה"ד, אדרבא, במשנ"ב סי' רג ס"ק יב פוסק את תרוה"ד באופן גורף, ומבאר להדיא בשעה"צ (ס"ק יט) שאינו דומה למ"ש בעצמו בסי' רד ס"ק כב, נמצא שלמשנ"ב בודאי מברך על במבה אדמה.
ואם כוונת כבודו שחולקים על המשנ"ב מה שהבין בתרוה"ד, אשמח לדעת מיהם החולקים, שהרי עד המשנ"ב לא מצאנו מי שיפרש אחרת את התרוה"ד, וגם המעיין בתרוה"ד יראה שזה מוכרח בכוונתו ואין כאן מקום לפירושים וכוונות, ואם רוצים לעשות חילוקים לא שערום אליהם הראיה, ונוחה סתימתן של ראשונים וכל גדולי האחרונים בזה.
ומה שהביא מהכה"ח בזה ונראה שכוונתו לסי' רג אות כז, דבריו בודאי שלא כהכרעת מרן היבי"א זצ"ל בחלק ז סי' כט שפירש שיחתו אפילו טחונים במקסר וכו'. ושם איירי אפילו באין דרכן העיקרי בכך, כ"ש בדרכן העיקרי בכך, וכבר האריך מרן זצ"ל בכל הנידון שם באר'ש טובה ורחבה.
ודברי הכה"ח עצמם כפי מה שאנכי הקטן רואה אין להם מקור זולת מה שציין בעצמו שהם נסמכים על מה שכתב להלן בסי' רד אות נד, ולכאורה שם בסי' רד אות נד כל מה שהביא מהפוסקים הוא על דבר שאין עיקרו לכך, ומה ראיה היא לדברי הש"ע בסי' רג ס"ז דאיירי בדבר שדרכו בכך, ובפרט שבדברי התרוה"ד אי אפשר לפרש אחרת, שהרי להדיא דייק מרש"י דמרוסק לגמרי איבד צורתו ושהכל, ואח"כ הקשה מרש"י על בשמים כתושים ביותר מדוע כברכתן, ותירץ שהם שונים שעיקרן לכך, וגם על החומרא שיוצא מדבריו לפירות שאין עיקרן לכך, שאם הם מרוסקים לגמרי ברכתם שהכל לפי רש"י, גם על זה פקפק אח"כ שהוא מסתפק אם להיסתמך על כאלו חילוקים, כי יתכן שדברי רש"י כפשוטן בין בבשמים ובין בתמרים, ואפילו מרוסקים לגמרי. עי' עליו.

ב. חילוק הברכת יוסף שהביא מרן זצ"ל ביבי"א (ח"ז סי' כט סוף אות יד) אינו נגד מרן, אלא אליבא דמרן, ואינו בפירות שעיקרן לכך ולכן שייך לאומרו אליבא דמרן, דאילו בעיקרן לכך מרן מפורש בסי' רג ס"ז שמברך כברכתו.
ולא ידעתי מהם פירושיו הנוספים של הרב מלכא בדברי התרוה"ד ומנין הוציאם, הרי בתרוה"ד הדברים ברורים, ועוד על מי נסמך, ונוחה סתימתן של ראשונים ש"ע וגדולי האחרונים מחילוקים ללא מקור שנעשה מעצמנו,
ועוד מה נענה על דברי רש"י לגבי שמן זית ש"בשינויו" כלומר אע"ג "דאשתני", בא לכלל דרך אכילתו, "שעיקר הפרי לכך נטעוהו" הלכך "פרי" הוא, כלומר "במלתיה קאי", עי' עליו.
וממנו ומן היין הוציא הטור את דינו בענין הסוכר, עי' עליו. והרי השמן וכן היין, השתנה מראיתן לחלוטין, שמן, טעמן, ואפילו יין מבושל, ומעורב בשליש דבש ושליש פלפלין (קונדיטון) ברכתו הגפן ועושה עליו ארבע כוסות הכוללים קידוש, ועל כרחך שאין מי שיכול לחלוק בזה.

ג. דבר ראשון מבחינה עובדתית, את זה יכול לומר רק מי שלא עוסק בחקלאות ולא ראה את זני התירס ביחס לזן זה, כל מי שעוסק בזה מסביר שכמעט אין לזה קשר לתירס זולת השם, שמבחינת המבנה והצבע הוא הכי קרוב לתירס, אבל זה משהו אחר לגמרי.
דבר שני מנין לנו חילוקים שכאלו לילך לפי המין הכללי, וכי תפוחי אדמה חיים נברך עליהם שהכל מפני שתפוחי עץ נאכלים כמות שהם חיים, או להיפך נברך על תפוחי עץ שהכל מפני שתפוחי אדמה אינם נאכלים כמות שהן חיים?! ואפילו על אגוז עצמו כתבו הראשונים ומרן הש"ע לחלק בין כשהוא בתחילת גידולו שברכתו העץ ומבושל שהכל, לבין בסוף גידולו שהתקשה שאז רק בבישולו וריקוחו מברך העץ, וזה אפילו באותו זן לא רק באותו המין, ואתה דע לך.
אין ענין לחפש חילוקים בלי שרבותינו עשו חילוקים ואנחנו לומדים אותם, אם יש סיבה לבקש חילוק, כגון שיש קושיא או חוסר הבנה ומנסים ליישב ע"י חילוק, מה טוב, כמו שעשה התרוה"ד בדעת רש"י, וגם ע"ז גמגם אח"כ ורצה לבטל דיוקו מרש"י בדין התמרים מחמת כן. אבל סתם לומר על דברים ברורים והגיוניים ומוצקים שיתכן שיש עוד לחלק, בלא מקור ובלא סיבה, הא למה לך. ועכ"פ בודאי שאומר חילוקים כאלו עליו הראיה, והוא המחדש הגדול, אבל ההוראה הפשוטה אינה חידוש אלא פשוטן של דברים.

ובעיקר הדבר לדידן בני מורשת מרן זצ"ל,
הרי מרן הש"ע פסק את תרוה"ד וכן מרן הרב עובדיה וכל יתר הפוסקים, אין מי שחולק, גם הרב הלכה ברורה פוסק את התרוה"ד והש"ע, ועוד שהקשה על עצמו משם (אלא שלא ידעתי מה תירץ כפי שהבאתי לעיל).
ותדע לך שכן הוא דעת מרן זצ"ל, במקור הדין שהוא ביבי"א ח"ז (סי' כט), בסוף אות יד כתב לברך על הלדר שהכל עפ"ד הרב ברכת יוסף ידיד, ושם לא כתב שהוא נגד מרן, אלא להיפך שיתכן שכן הוא גם אליבא דמרן, הא לאו הכי לא היה פוסק אחרת, וכן מבואר שבמילואים לסוף הסימן הוסיף שכן הוא לענין הפלאפל שיהיה דינו כמו הלדר, כי אפשר שכן הוא דעת מרן הש"ע, ואעפ"כ כתב בצורה ברורה במסקנת ההלכה שעל "מרקחות חבושים ושאר פירות אפילו הם כתושים ביותר ע"י מקסר ונמחית צורתם צריך לברך העץ כדעת מרן שקיבלנו הוראותיו", ע"כ. ולא אמר שבזה יש מנהג נגד מרן.

וכ"ז אפילו במרקחות שהזכיר, שאינם זן שמיועד רק למרקחות, כ"ש בענין המרקחת של וורדים שכתב התרוה"ד ופסקו בש"ע, שמיועד בעיקר לזה, "שבשינויו בא לכלל דרך אכילתו, שעיקר הפרי לכך נטעוהו, הלכך פרי הוא", כלשון "רש"י" (שבריסוק מוחלט סובר שהכל בדרך כלל), והם בעצם דברי התרוה"ד שחידש בדעת רש"י שהוא מחמיר כהרמב"ם, אז איך אפשר להגיד שגם בזה המנהג שלא כמותו.

הארכתי מדאי כי חששתי שלא אהיה מובן, בשגם יש כאן טענות נוספות ורבות למתבונן, וראיות חזקות כראי מוצק לענ"ד,
ולכן אבקש מהמעיר עליהם להתבונן יפה לפני שמעיר כי הזמן יקר לנו מאד ולוחץ עלינו ביותר בעניינים חשובים התלויים בזמן מוגבל...

בברכה רבה
 

דעת תורה

Active member
פעילות

0%

אֲרִיכוּת יָמִים

8%

אלא מדובר בוורדים חבושים או עשבים "כתושים ביותר עד שאין צורתן ניכרת", כלשון וכהדגשת הטור והב"י בסי' רד, (ועוד קודם לכן ביאר כן בב"י בסי' רב-רג).
אמת שכך ביאר הב"י, אולם אינו מוסכם, ואף קצ"ע ביאורו של הב"י שהרי דעת הטור בסי' ר"ב היא כדעת רש"י, וס"ל שאף דעת הרמב"ם כן שאם נשתנית צורתו מברך שהכל.
והפרישה כתב לפרש דברי הטור כפשטם דמיירי שיש צורת הפרי על המורבא ולכן נחלק עם חבריו אבל אם אין צורת הפרי ניכרת לכו"ע ברכת שהכל עי"ש. וכן מוכח גם מהרד"א שבסוף שער ד' כתב שאם טחן שומשמין מברך עליהם שהכל, והוכיח מזה הבה"ל דס"ל כהרא"ה – עי' סי' ר"ב ס"ז, ובריש שער ה' הביא הרד"א מחלוקת הטור עם חבריו, ונראה שמסכים לחבריו של הטור וכמו שביטל הטור דעתו מפניהם, וא"כ מבואר שאין זה ענין לזה, דהכא מיירי שצורת הפרי ניכרת.
ואם כי לדעת הב"י יש ראיה, אולם אנו דנים שאין זה 'לכו"ע', ועדיין יש מקום לומר 'סב"ל' כנגד מרן השו"ע. ובפרט לדעת הרמ"א והבא"ח וסיעתם.
מי שלא יודע ולא מתעניין ממה עשוי המוצר, אינו מהווה שיקול דעת מה עיקר ומה טפל בזה המוצר וכו'.
כאן אנו דנים על דבר ש'איבד צורתו', ובזה חידש הברכת יוסף שאף לדעת השו"ע שעדיין הוא כברכתו - זהו כשלא נשתנה שמו וטעמו, וזה מה שכתבתי שכאן זה כן בגדר נשתנה שמו וטעמו והראיה שלא מכירים את טעם הדבר, וגם מי שלמד סוגיא זו ובירר - הוא רק 'יודע' שזה תירס אולם הוא לא 'מרגיש' ו'טועם' טעם תירס, וזה עדיף עשרת מונים מה'לדר' של הברכת יוסף, ומהפלאפל של הרב עובדיה.
משום מה אצלי לא נפתחים המקורות ששלחת אליהם,
איני יודע מה הסיבה.
מה שהבין כבודו במה שתימצתתי מספר תורת הקדמונים אינו נכון. כדאי שכבודו ימצא דרך לעיין שם [ישנו באוצר החכמה החדש]. בכל אופן זה לא כ"כ נוגע לדידדכם כיון שזה לא בדעת מרן השו"ע, אלא לנוהגים כדעת הרמ"א והבא"ח, אולם נפ"מ שאין זה 'לכו"ע'.
גם הרב מלכה הביא מקורות לדבריו - כדאי שכבודו יעיין בספרו או במה שהעתקתי לעיל.
לגבי הטענה השלישית שהמין שונה - קיבלתי את דברי כבודו.
אין ענין לחפש חילוקים בלי שרבותינו עשו חילוקים ואנחנו לומדים אותם,
המנהג זהו סיבה מספיקה לחפש חילוקים וכמו שהברכת יוסף עשה חילוקים שאין להם מקור 'בדעת מרן' משום המנהג. גם כאן המנהג הפשוט לברך שהכל, ואין סיבה לומר שזהו מחוסר ידיעה אלא גם לאחר הידיעה יש מספיק סיבות להשאיר את הברכה שהכל.
וכבר ידועים דבריו של הגרש"ז אוירבך בקשר לברכת השוקולד שלכאורה אמור להיות העץ, אולם כשנשאל על זה השיב בפשיטות שקודם כל מברכים שהכל כי זה המנהג ורק צריך ליישב את המנהג. וגם כאן זה לא יישוב בדוחק אלא יש הרבה חילוקים וצדדים לברך שהכל.

מה שהבאת מרש"י לגבי שמן לא שמיה מתיא, שהרי הגע עצמך אם יגדלו תירס או משהו אחר ע"מ לעשות ממנו 'משקה' כמו 'שמן', האם לשיטתך יברכו על זה בורא פרי העץ או האדמה כיון שגידלו אותו לכך? למעשה הקנולה מגדלים אותו רק עבור שמן, האם מי ששותה שמן קנולה יברך העץ? ע"כ בשמן יש דין שונה שהוא עיקר הפרי לכל הדברים גם לענין תרו"מ ולענין משקה בשבת וכדומה, אולם אין ללמוד מזה לענין 'ריסוק' פירות לדעת רש"י שעל ריסוק מברכים שהכל.

לא הבנתי מדוע אין דברי הברכת יוסף לגבי הלדר נכונים לגבי הבמבה, הרי גם כאן השתנה שמו וטעמו וכו', ומי עדיף מפלאפל? הרי שם מעל 90 אחוז זה החומוס ואעפ"כ מחמת איזה תבלינים וכדומה ברכתו שהכל, וכ"ש כאן.
 
חלק עליון