תחילה אמרתי לפתוח בדעת הראשונים, ואי"ה אח"כ נעבור על כל דבריו.
ב"ה
מחלוקת הפוסקים האם להרמב"ם שיעור הזית הוא כמו התוספות
הנה נודע בשער בת רבים מחלו' הפוסקים היאך משערים שיעור כזית, שלדעת התוס' שיעור הזית הוא חצי ביצה, ובדעת הרמב"ם הוכיחו הפוסקים שהוא פחות משליש ביצה, ונעמוד על הדברים.
שהנה התוס' בחולין (קג: ד"ה חלקו) הביאו שבגמרא ביומא (פ.) מבואר שבית הבליעה מחזיק כביצה, ובגמרא כריתות (יד.) מבואר שאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים, משמע שעכ"פ ב' זיתים מחזיק, וממילא כל זית הוא כחצי ביצה, ע"ש. וכן מבואר עוד בתוס' יומא (פ:).
ואמנם בדעת הרמב"ם מצאנו בזה עקולי ופשורי בפוסקים, ולאו מילתא פסיקתא היא [אלא שרובם הסכימו דפליג אתוס']. שהנה הרמב"ם (פ"ח מהל' שבת ה"ה) כתב שגרוגרת הוא שליש ביצה, והוא עפמ"ש בהלכות ערובין (פ"א ה"ט) ששיעור ב' סעודות הוא שש ביצים וי"ח גרוגרות. והוא ע"פ מה שאמרו בערובין (פ:) אמרו שמזון ב' סעודות הוא י"ח גרוגרות, ולהלן (פב:) אמר רבי יוחנן בן ברוקא ששיעור ערובי תחומין מזון ב' סעודות, שהם ו' ביצים. ופסק הרמב"ם כוותיה. והנה בגמרא בשבת (צא.) מתבאר שגרוגרת היא יותר גדולה משיעור כזית.
וא"כ לכאו' כשנבוא בחשבון הדברים נראה שלדעת הרמב"ם הזית הוא פחות משליש ביצה, שהרי כתב שהגרוגרת הוא שליש ביצה, והרי הזית קטן משיעור גרוגרת, הרי פשוט ששיעור זית לדעת הרמב"ם הוא פחות משליש ביצה. ובאמת שכן למדו והוכיחו בדעת הרמב"ם הרבה מרבותינו הפוסקים, שכ"כ הפר"ח (רס"י תפו), והרב מטה יוסף (יקואל, סי' א), חמדת ימים (הל' פסח דכ"ו), כנסת הגדולה (יו"ד הגה"ט סי' סד או' כט), משחא דרבותא (רס"י תפו), נהר שלום (שם), כסא אליהו (שם), וכ"כ הגאון רבי ישמעאל הכהן בעל זרע אמת בספרו שבח פסח (דיני מצה אות ח) שהאריך למעניתו בזה, הפליא עצה הגדיל תושיה, והוכיח במישור שדעת הרי״ף והרמב״ם והרא׳׳ש ששיעור כזית הוא כשליש ביצה, ותמה על מרן הש״ע שסתם להחמיר כדברי התוספות. וסוף דבר העלה להלכה שבשעת הדחק כגון לחולה או לזקן, יש לסמוך על סברת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש שיספיק כשיעור שליש ביצה, שהוא ששה דרהם, ובפרט במרור שבזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים, וכל שכן בדין ״הכורך״ שאינו אלא זכר למקדש בלבד. ע״ש. וכ"כ בספר אפי זוטרי (פינסו, סי' תפו), חיי אדם (סי' קל ס"א) ושחולה יכול לסמוך ע"ז להקל לאכול מצה כשליש ביצה. וכ"כ הגר"ז בשו"ע הרב (סי' תפו ס"א) שלדעת הרמב"ם כזית הוא פחות מעט משליש ביצה. וכ"כ המשנ"ב והכה"ח (רס"י תפו), הגר"ח נאה בשיעורי תורה (סי' ב או' ד), שו"ת חזו"ע (סס"י כח בהערה), יחו"ד ח"א (סי' טז).
אולם ראיתי להגאון רבי אברהם גומבינר במג"א (רס"י תפו) שעמד עמ"ש מרן שזית הוא חצי ביצה, לאו דווקא נקט, שבאמת הוא קצת פחות מחצי ביצה, שהרי בגמרא כריתות (יד.) אמרו שבכותבת יש ב' זיתים, וקיי"ל (בסי' תריב) שכותבת הוא קצת פחות מביצה. ולפי"ז צ"ל שמה שאמרו בגמרא כריתות שם שאין הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים, ומאידך אמרו שהוא אינו מחזיק יותר מביצה, ולפי"ז יוצא שכזית הוא חצי ביצה, והרי אנו אמרנו שזית הוא מעט פחות מביצה, ע"כ צ"ל שיותר מב' זיתים שאינו מחזיק, היינו שאינו מחזיק ג' זיתים, אבל לעולם יותר מב' זיתים (פחות מג') הוא מחזיק, וממילא יוצא שכזית הוא קצת פחות מחצי ביצה וכדאמרן. אלא שהקשה ע"ז שהא ניחא לדברי התוס' אבל הרי לדעת הרמב"ם נמצא שבביצה יש לפחות ג' זיתים, וא"כ קשה מהא דאמרי' מסוגיות הנ"ל שביצה לא מחזיקה ג' זיתים. ויישב בזה"ל: וצ"ל דההיא דפרק המצניע (שאמרי' שכותבת יותר גדולה מזית, וממילא זית פחות משליש ביצה) מיירי בזית קטן, ואנן (היינו בשיעורי אכילה) זית בנוני בעינן וכמ"ש הרב"י בסימן קצו בשם הרוקח, ע"כ. הרי להדיא הבין הרב מג"א שאין מחלו' בין דעת התוס' לדעת הרמב"ם, וכולהו ס"ל שבשיעורי אכילה (מצה בפסח, ברכות, מאכלות אסורות) שמשערים בזית בנוני, שיעורו הוא מעט פחות מחצי ביצה.
וכן מבואר עוד במג"א (סי' שסח סק"ב) שכתב ע"ד מרן שהביא דעת הרמב"ם שב' סעודות היינו ששה ביצים, בזה"ל: ולפי זה צריך לומר "שגרוגרת קטן מכזית", עיין סימן תפ"ו מ"א ריש הסימן, ובתוספות עירובין דף פ' ע"ב, וברמב"ם עירובין כתב "דהוי [גרוגרת] שליש ביצה", ע"כ. הרי שהבין בדברי הרמב"ם שכזית הוא יותר מגרוגרת שהיא שליש ביצה, והוא משום המבואר בסי' תפו שכזית הוא כחצי ביצה אליבא דהתוס' ומרן, והבין שאף הרמב"ם ס"ל הכי.
וכן ראיתי להגר"י טייב בערך השלחן (סי' תפו) שעמד לבאר את דברי מרן השו"ע שמחד הביא את דברי הרמב"ם שו' ביצים הוא י"ח גרוגרות, ומאידך הביא שזית הוא חצי ביצה, וביאר (בפרושו השני) עפ"ד התוס' ישנים שמה שאמרו בגמ' בערובין שמזון ב' סעודות הם י"ח גרוגרות (וזה המקור לרמב"ם ומרן הנ"ל) איירי בשיתופי מבואות דווקא, שזה בפירות והם צריכים שיעור גדול, משא"כ פת. ולפי"ז ניחא שבאמת אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים שהוא שיעור ביצה, ושיעור ב' סעודות מפת הוא ו' ביצים שהם ט' או י' גרוגרות. ומה שאמרנו בערובין ונפסק ברמב"ם ובשו"ע שב' סעודות הם י"ח גרוגרות איירי דווקא בפירות שצריך סעודה גדולה, ואינו עניין לשיעור הזית שהוא לעולם חצי ביצה כפסק מרן השו"ע, והכי נקטינן להחמיר ודלא כהפר"ח [שנקט בד' הרמב"ם שהוא כשליש ביצה], ע"כ. הרי שביאר ג"כ שאין כלל מחלו' בין הרמב"ם לתוס', וכן אין סתירה כלל בדברי מרן השו"ע, וההלכה בזה ברורה כמו שהעלה מרן בשלחנו שכזית הוא חצי ביצה, וכדעת רבותינו בעלי התוס'.
ביאור ובירור דברי הרמב"ם שבחיבורו לא פירש מהו שיעור הזית
ואחרי הודיע אותנו ה' כל זאת, יש לנו לעיין לפי הפוסקים שכתבו שהרמב"ם פליג על התוס' וס"ל ששיעור הזית אינו יותר משליש ביצה, אבל כמה הוא בדיוק איננו יודעים, האם בכו"ז יש לנו לפשוט את הספק כמה הוא שיעור הזית מסתימת דברי הרמב"ם שבכל פעם כתב בחבורו רק מילה אחת "זית", ולכאו' כוונתו לזית המצוי בזמננו, וכל דוד לפי המצוי בזמנו.
שהנה ראיתי להרה"ג ינון בר כוכבא בספרו 'זית רענן' (עמ' לט והלאה) שכתב, שהמעיין בדברי הרמב"ם יראה נכוחה שלא ביאר לנו כלל מהו שיעורו של הזית, ורק הפוסקים הכריחו בדעתו שהוא אינו יותר משליש ביצה, אלא פחות מזה. אבל כמה הוא בדיוק לא ראינו ולא שמענו בדברי הרמב"ם, אדרבה ראינו לכאו' מפורש ברמב"ם שבכל פעם שהזכיר לנו שיעור כזית, כתב בפשיטות "זית", ובהל' מאכלות אסורות הוסיף מילה וכתב גודל זית "בנוני", וא"כ יש לנו מקום לומר שאף שהפוסקים כתבו בדברי הרמב"ם מחוסר ידיעה (כנ"ל) שהוא כשליש ביצה, מ"מ אנו יש לנו לומר שנראה בדברי הרמב"ם להדיא שהוא כפי הזית הגדל בינותינו (ובכך ליישב את דבריו עם המציאות), תדע שהרי כתב הרמב"ם בהקדמתו שחיבורו יהיה מיועד ומיוחד לכל בעל נפש בכל הדורות, ושהוא יהיה החיבור השני אחרי התורה, וא"כ אי ס"ל מהו שיעור כזית הוה ליה לפרושי מהו ולא לסמוך על המעיין שיבין מדבריו, שהרי הוא סתם וכתב רק מילה אחת "זית" והיינו כפי הזית המצוי, וכ"כ הגאון הסטיפלער, עכת"ד.
ולכאו' לפו"ר נראה שאכן ראייתו חזקה, שמוכח להדיא מהרמב"ם שכזית היינו כפי הזית המצוי אצלנו, ולכן סתם וכתב בפשיטות "זית", ולא ביאר מהו, והוא משום שהוא כפי הזית המצוי אצלנו, כל דור לפי פירותיו.
ובאמת שאחה"מ כל המעיין בדברי רבותינו הפוסקים שהובאו בתחילת הדברים, ראה יראה ולבבו יבין שדברי הרב זית רענן מנוגדים בתכלית לדברי הפוסקים דור אחר דור בדברי הרמב"ם, ונבאר את הדברים. שהנה הארכנו לעיל להביא מהפוסקים שכתבו שלדעת הרמב"ם שיעור הכזית הוא פחות משליש ביצה, וכמה הוא בדיוק איננו יודעים, אבל עכ"פ אין להקל בפחות משליש ביצה כמבואר היטב בדברי הפוסקים הנ"ל במקורם ובלשונם, ולכאו' אם איתא לדברי ה'זית רענן', הוה ליה לרבותינו הפוסקים לפשוט את חסרון הידיעה בדברי הרמב"ם כמה הזית הוא פחות משליש, מדברי הרמב"ם גופיה שסתם וכתב בכ"מ שיש לקחת "זית", וממילא משמע שהוא כפי הזית המצוי בזמננו, והרי מקום מושבם של רבותינו הנ"ל גדולי הדורות חכמי הספרדים במצרים ואר"י סוריה ולבנון לוב וכו' וכו' וכל אגפיה, ושם הרי הזיתים מצויים ונפוצים, וא"כ על מה ולמה ראו לנקוט בדעת הרמב"ם כשליש ביצה היפך ממה שרואים בעיניהם מידי יום ביומו זיתים טריים ועסיסיים קטני קטניים כפליים ויותר מיוצא'י מצריי'ם?! הלו היה להם לומר די לנו לקבל דברי התוס' לפי שער מקומם, אבל במקומינו אנו הזיתים כמאה עדים לדעתו של הרמב"ם, שהם הרבה פחות משליש?! והרי אנו מכירים את חכמי הספרדים הפרי חדש הזרע אמת ועוד ועוד ארייתא גברוותא כשיש להם קושי על דברי הראשונים והרמב"ם שאינם שותקים ומבארים התימה טובא, ואעפ"כ כאן כולם אחזו בפלך השתיקה כאילו כל צהריים מקבלים זית אחד בגודל שליש ביצה ואחד בגודל חצי ביצה ולא נותר אלא להגיד שלזה התוס' התכוונו ולזה הרמב"ם התכוון?!
זאת ועוד, שהרי הרב פר"ח (רס"י תפו) מכריח מהסוגיות כהרמב"ם נגד ר"י, ואח"כ כותב: ולפ"ז אין המוחש מכחיש אותו (הרמב"ם) כ"כ, כמו לשיטת התוס' וכו', ע"ש. הרי שידע וראה שגם את שיטת הרמב"ם המוחש מכחיש, רק לא כ"כ כמו את התוס', ואעפ"כ לא כתב בדעת הרמב"ם שהוא קטן יותר בהתאם למציאות, אלא כשליש ביצה כמו שביאר שם מן הסוגיות. ומכו"ז מוכח בבירור שרבותינו הפוסקים שמימיהם אנו חיים הבינו בפשיטות דלא כבאורו של הרב זית רענן בדברי הרמב"ם, ופשוט.
[ואמנם לא אכחד שראיתי שבספר זית רענן (עמ' מג) שעמד בזה שהרי מדברי הפוס' שכתבו שאינם יודעים כמה הזית הוא פחות משליש ביצה, ולא כתבו שהוא כפי הזית המצוי, מוכח דלא ס"ל הכי. ונדחק לבאר, שיתכן שהיה להם חסרון ידיעה בזה, וחשבו שהזית הקטן שהם רואים לא הזית האגורי, ושמא הוא במקום אחר, משא"כ היום שאנו יכולים לדעת בבירור ע"פ נתונים ממשרד החקלאות שהזית הבנוני הוא 7- 5 סמ"ק. אולם אי"ז אלא דוחק גמור, דאטו חז"ל התכוונו שרק בימים שכל העולם יהיה על כף היד אז ידונו על הזית?! הרי למטונייהו (דהזית רענן ודעמיה) חז"ל דיברו על כל דור לפי הזית שלו, וחכמי אר"י ומצרים וסוריה וכו' ממרן הב"י לפחות ועד היום הזה שישבו בה וראו ואכלו מזיתיה דבר יום ביומו מה היה בדעתם, שמא חז"ל דיברו על זיתי צרפת ושם הם גדלים?!, אלא או שהיה להם זיתים גדולים כחצי ביצה וקטנים יותר כשליש ביצה ולא ראו סתירה מהמציאות, ולכן לא העירו כלום, (ואצלנו כבר לא נותר כי נכחדו אותם המינים), או שפשוט הבינו שאת גודל הזית מתבאר מהראשונים שאפשר להבין מהסוגיות יותר מאשר מהמציאות, ולכן אם היה מסתדר עם המציאות, מצויין, אבל אם אינו מסתדר, כנראה שאכן נכחד אותו המין המדובר בחז"ל, וכאשר יבואר בהרחבה. אבל עכ"פ ברור שלא היה בדעתם לשער לפי הזית של זמנינו, הוא דבר שלא נשמע כלל בדברי רבותינו. גמ"ש בזית רענן שיתכן והפוס' לא אמרו שד' הרמב"ם לשער לפי הזית של זמננו הוא מאחר שהיה להם קשה את ראיות התוס' על הרמב"ם, וא"כ כל כמה שאפשר לקרב בין ד' הרמב"ם לשיעור חצי ביצה הוא עדיף, כדי שהקושיא תהיה פחות חמורה. ג"ז אינו נראה כלל, שהרי ממנ"פ לדברי הפוס' הרמב"ם חולק על התוס' וקשה עליו קושיית הש"ס, ומה לי אם אמר כשליש ביצה או זית של זמננו שהוא יותר רחוק משיעור הש"ס, סו"ס לא אזיל כדעת הש"ס, וממנ"פ שומה עלינו ליישבו, עוד בה, שהרי הפוס' באו לומר מה עולה מתוך דברי הרמב"ם ואח"כ באו לבארו, והרי לדברי הזית רענן, בדברי הרמב"ם כמעט כתוב להדיא לקחת זית של זמננו שהרי הוא כתב סתם "זית", ועכ"פ הוא דיוק לא פחות ברור מלומר שהוא "כשליש ביצה", וא"כ מדוע הפוס' לא כתבו לנו את הדבר הפשוט העולה מדברי הרמב"ם שהוא הזית של זמננו, וממילא אתי שפיר מהמציאות, אלא דלא ס"ל הכי, וכן מבואר ג"כ בפר"ח שהבאנו שלהדיא העיר מהמציאות על הרמב"ם, ובכו"ז לא עלה בדעתו לומר שאה"נ דעת הרמב"ם לשער לפי הזית של זמננו. ופשוט]
ובאמת שכד מעיינא שפיר בדברי הרמב"ם גופיה (היינו מלבד שהוכחנו בוודאי שרבותינו לא ס"ל לפרש הכי את דברי הרמב"ם) חזינא, דאף לדברי הרב זית רענן, לא ניחא כלל דברי הרמב"ם, ובהכרח שאי"ז כוונת הרמב"ם, חדא שאף לדבריו שהוא כפי הזית המצוי בזמננו, היה לו להרמב"ם לפרש מהו הזית, שהיאך יתכן לסמוך על הזית המצוי בזמננו, שהרי חיבורו של הרמב"ם מיועד לכל האנשים בכל המקומות ובכל הזמנים, וא"כ היאך כתב הרמב"ם בפשיטת כזית, והרי בוודאי ידע גם ידע הרמב"ם שיש מקומות שלא מצויים שם זיתים, וכן מאחר ויש כמה זנים וגדלים של זיתים, היה צריך לפרש את אופן המדידה של הזית, ולא לסמוך על המעיין בכל הדורות והמקומות, שיידע מהו "זית", והיאך משערים אותו.
ועוד ובעיקר, שיעויין בספר 'שעורי אכילה במשקל' שהארכנו לבאר בדברי הרמב"ם, שא"א לקחת ביצה, או כל שיעור שהוא ולשערו, אלא "כל השיעורים" כולם, תמיד היה לוקח אותם ומתרגם אותם לפי משקל, וכ"ה ההוראה שהייתה נמסרת לעם ישראל, לפי דרכו והוראתו של רבנו הרמב"ם, כאשר נבאר מיד בסמוך, עוד התבאר לנו בדברי הרמב"ם שגם שהוא שיער את מידות הנפח לתרגם אותם למשקל, הוא לא לקח ביצה או שיעור אחר מהשוק ושיער אותם, ועשה כפי שיצא לו, אלא הוא הלך לפי "קווים מנחים" בהלכה, ולפי"ז שיער וחישבן את השיעורים, ולדוגמא שיעור ביצה הוא לא לקח ביצה ולפי"ז קבע שהוא שיעור ביצה, אלא לפי מידת הרביעית שהיא ביצה ומחצה, עמד ושיער מהו שיעור ביצה, וכן ע"ז הדרך עשה ושיער הרמב"ם כפי שנביא מיד בסמוך. וא"כ לדברי הרב זית רענן קשיא טובא, מדברי הרמב"ם אהדדי, שמה ראה רבנו הרמב"ם לשנות שיעור זית מכל שעורי תורה, ומה יגרע חלקו, שהרי בכל השיעורים כתב הרמב"ם לפי קווים הלכתיים איך לשערם, וכמפורש ג"כ במגיד משנה שהוא "בכל השיעורים", וא"כ מה נגרע חלקו של עץ הזית שבחר הרמב"ם לשנתו מכל השיעורים, והרי הזית הוא ג"כ בכלל השיעורים שניתנו למשה מסיני כמבואר ברמב"ם (פי"ד מהל' מאכלות אסורות ה"ב), וממילא שכתב לנו המגיד משנה (להלן) בדעת הרמב"ם שכל "השיעורים" הם נמדדים כ"א לפי השני בחשבון, ולא לפי מידת הנפח שלהם, ממילא ה"ה שיעור הזית.
שהנה כתב הרמב"ם (פ"א מהל' עירובין הלכות ט-יא): וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו, כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי או מבני המדינה, והוא שיהיו שמונה עשר או פחות, אבל אם היו מרובים על זה שיעורו שתי סעודות שהן כשמונה עשר גרוגרות שהן כששה ביצים בינוניות, אפילו היו המשתתפין אלפים ורבבות שתי סעודות לכולן.
כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא, כגון פת ומיני דגן ובשר חי, אם נשתתפו בו, שיעורו מזון שתי סעודות, וכל שהוא לפתן ודרך העם לאכול בו פתן כגון יין מבושל ובשר צלי וחומץ ומורייס וזיתים ואמהות של בצלים שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות. נשתתפו ביין חי שיעורו שתי רביעיות לכולן, וכן בשכר שתי רביעיות, ביצים שתים ומשתתפין בהן ואפילו הן חיות, ורמונים שתים, אתרוג אחד, חמשה אגוזים, חמשים אפרסקים, ליטרא של ירק בין חי בין שלוק ואם היה בשל ולא בשל אין מערבין בו לפי שאינו ראוי לאכילה, עוכלא תבלין, קב תמרים, קב גרוגרות, מנה דבילה, קב תפוחין, כשות כמלוא היד, פולין לחין כמלוא היד, חזין ליטרא, והתרדין הרי הן בכלל הירק ומערבין בהן, עלי בצלים אין מערבין בהן, אלא אם הבצילו ונעשה אורך כל עלה מהן זרת, אבל פחות מכאן אינו אוכל, וכל אלו הדברים האמורין כלפתן הן, ולפיכך נתנו בהן שיעורין אלו וכן כל כיוצא בהן, וכל האוכלין מצטרפין לשיעור השיתוף.
עד כאן פירט לנו הרמב"ם שיעור המאכלים לעירובי חצרות, ופירט מיני מאכלים שונים, בחלקם נתן שיעורי נפח, (כגרוגרות, ביצים, רביעית, ליטרא), ובחלקם שיעורי משקל, (כגון מנה), כפי שהדגשנו כל אחד מהם.
וכעת עובר לחשב לנו דרך סלולה כיצד להגיע לכל אותם שיעורים בכל אלו המאכלים, וז"ל (שם הלכה יב-יג): ליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות, ועוכלא חצי רביעית, ומנה האמור בכל מקום מאה דינר, והדינר שש מעין, והמעה משקל שש עשרה שעורות, והסלע ארבעה דינרין, והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל שבעה עשר דינרין וחצי דינר בקירוב, "נמצאת הליטרא משקל חמשה ושלשים דינר, והעוכלא משקל תשעה דינרין פחות רביע". סאה האמורה בכל מקום ששת קבין, והקב ארבעה לוגין, והלוג ארבע רביעיות, וכבר בארנו "מדת" הרביעית "ומשקלה", ואלו השיעורין שאדם צריך לזכור אותן תמיד.
ועל דברים אלו האחרונים בהלכות יב-יג, שהרמב"ם תרגם את מדות הנפח של רביעית והתלויים בה, למשקל הדינרים, וביאר יחס הדינרים לשעורות, ע"מ לעמוד על משקל הרביעית לפי משקל, לפי שש עשרה שעורות למעה, ושש מעין לדינר, ושבעה עשר דינרים וחצי בקירוב לרביעית, כתב המגיד משנה המגיד משנה לבאי שער עירו וז"ל: ודע שט"ז שעורות הם משקל חצי ארגינ"ש במשקל שלנו, ובזה תדע כל השיעורין כמה הם למשקל שלנו. עכ"ל.
ולאור האמור כוונתו מבוארת, שבני דורו ומקומו ישערו שש חצאי ארגינש לדינר, דהיינו שלושה ארגינש לדינר, כפול שבעה עשר וחצי בקירוב, הוא רביעית, דהיינו חמישים ושניים וחצי ארגינש בקירוב הוא רביעית למשקל שלהם, שבו ישערו את המאכלים והמשקים התלויים בשיעור רביעית לענין עירוב כמבואר בהלכה קודמת. וכן ישערו מאה וחמש ארגינש, הוא ליטרא, עבור עירוב באוכלים התלויים בשיעור ליטרא המבוארים בהלכה קודמת. וכן ישערו בעשרים ושבעה ורבע ארגינש, עבור אוכלים התלויים בשיעור עוכלא המבוארים בהלכה קודמת, וכן ע"ז הדרך לענין אוכלים התלויים בשיעור קב, בשיעור מנה, וכיו"ב, שנתבארו בהלכה קודמת.
שו"ר שכ"כ להדיא הרב מלאכת שלמה אדני על המשניות (מלפני 400 שנה תלמיד רבי בצלאל אשכנזי ומהרח"ו, מס' יומא פ"ח מ"ב) שהבין דברי המגיד בהלכות שביתת עשור (פרק ב הלכה א) להדיא כדברינו, וממילא כך הבין גם בדברי המ"מ להל' עירובין, ושאין לקחת את הזית המצוי בזמננו, ולשער לפי"ז את השיעורים, שכתב בזה"ל: וכתוב במ"מ שם ריש פ"ב (עמ"ש הרמב"ם שהאוכל ככותבת ביוה"כ חייב, ופירש המ"מ דהיינו פחות מכביצה), דלפמ"ש רבנו פ"א מהל' עירובין, משקל הביצה היא ל"ה ארגינץ ועוד, כמו שמבואר למחשב לפי מה שכתבתי שם, (עכ"ל המ"מ), ומשם תוכל לדון למשקל הכותבת שהוא פחות מכביצה מעט, ולמשקל כזית שי"א דשיעור הזית הוי חצי ביצה, עכ"ל המלאכת שלמה. הרי שהבין להדיא שכוונת הרמב"ם והמגיד משנה שיש לשער את "כל" השיעורים, כולל "הזית" לפי החשבון של הרמב"ם, בקווים המנחים שהוא נתן לנו בהל' ערובין, ופשוט שאין לקחת את הזית המצוי ולומר שהוא הזית שיש לשער בו, שהרי הרמב"ם לימד אותנו שכל שיעור יש לשערו ולתלותו בשיעור אחר. וממילא דברי הרב זית רענן אינם מובנים, דאף לדבריו היה להרמב"ם לפרש וללמד איך לשער את שיעור הזית.
ובאמת שלענ"ד הפירוש המרווח והמוכרח בדברי הרמב"ם אליבא דרבותינו דור אחר דור הנ"ל, הוא כפי מה שביאר לי מו"ר הגר"ש ללוש שליט"א שהמושג "זית בינוני" לפחות מהראשונים והלאה ובכללם הרמב"ם, הוא "מושג של שיעור הלכתי" שהיה ידוע, ואינו במובן של פרי הזית עצמו שנמצא על העצים, [כמו שאכן נוכחנו לאחרונה מן המקורות בראשונים ואחרונים (ואף הגיעו לזה לאחרונה כמה חוקרים) לגבי המונח "דרהם", שאין הכוונה ל"מטבע הפיזי שבו היו קונים" באותם תקופות, אלא למונח מסחרי של יחידת משקל שנקבעה בתחילתה לפי משקל בסיסי של הטבעת דרהם מסוים, וכך הבינו והשתמשו כל הפוסקים מהרמב"ם ולפניו ועד דורנו אנו במונח "דרהם", וחוסר ידיעה זה הוא שגרם לחוקרים בדורנו לחשוב שהדרהם השתנה, כי הסתכלו על מטבעות מההיסטוריה, ולא ידעו שהוא מונח מסחרי של שקילה ולא הכוונה למטבעות עצמם. אע"פ שלשון הרמב"ם בזה בהלכות ביכורים פ"ו הט"ו "חמש מאות ועשרים זוז מזוזי מצרים בזמן הזה", ע"כ.], וממילא דעת לנבון נקל שלכן הרמב"ם לא עמד וביאר מהו שיעור הזית, אלא בכ"מ סתם וכתב "כזית" והוא משום שהוא היה מושג ידוע בזמנם איך משערים אותו לפי הדרכים שביאר בהלכות ערובין בחשבון השיעורים, אבל מעולם לא הייתה כוונתו שניקח זית מהעץ ונשער על פיו, זהו דבר המנוגד לכל הלך רוחו של הרמב"ם והמגיד משנה, וכן נגד דעת כל דברי רבותינו כמו שביארנו לעיל היטב.
ובאמת שאם נבוא לעיין בדברי הרמב"ם נראה שמעולם הוא לא כתב לנו שיש לקחת "זית" או "גודל זית" ולשער על פיו, אלא תמיד כתב שיש לקחת שיעור "כזית" (לדוגמא ראה פ"א ברכות ה"ב: וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה והוא שישתה "רביעית" והוא שיאכל "כזית". והיינו שהוא דיבר על מונחים של שיעורים ידועים ודומיא דרביעית. וכן ראה בפ"ג מברכות ה"ח, ושם הי"ב, וכ"ה עוד פ"ה ה"ח, פ"ז הי"א, פ"ג ק"ש ה"ו, וכהנה רבות), ואם הייתה כוונתו שיש לקחת זית, כל אחד לפי המצוי בגינתו ובמקומו, ולשער על פיו, היה לו לכתוב בלשון של אדם המדבר אל רעהו כך "זית" ותשער על פיו, אבל הרמב"ם החליט לדבר כדרך חכמים במסירת שיעוריהם ולכתוב "כזית" ודומיא דשיעור "כותבת" ו"כביצה" שהוא מושגים ידועים של שיעורים, ולא דיבר כמי שאומר הנחיות מעשיות לקחת עתה "זית" ולשער על פיו, וזה ברור. (ואף שפעמים הרמב"ם כתב שהאוכל שיעור "חצי זית" וכדו', פשוט שאין מכאן ראיה שהרי חצי זית הוא אינו שיעור, ופשוט).
שיש להוכיח מדברי הגמרא בשבת שהזית הוא קרוב בגדלו לגרוגרת – תשו' לזית רענן
והנה ראיתי בספר זית רענן (עמ' מד) שכתב להביא "ראיה חזקה" (כלשונו) שהזית רחוק בקטנותו ולא קרוב לגרוגרת (וממילא לד' הרמב"ם שהגרוגרת הוא שליש ביצה, א"כ הזית קטן בהרבה משליש, ואפשר דהוי כמו הזית שבזמננו), שהנה בגמרא בשבת (צא.) אמרו, אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה ר"מ אף במוציא חיטה אחת לזריעה. פשיטא כל שהוא תנן, מהו דתימא כל שהוא לאפוקי מגרוגרת, ולעולם עד דאיכא כזית, קמ"ל, ע"כ. הרי מבואר מלשון הגמ' שאפשר לקרוא לכזית כלפי גרוגרת "כל שהוא", ואם איתא שהזית הוא קצת פחות מגרוגרת תמוה מאד לקרוא לו "כל שהוא" (דהוא מזערי מאד) כלפי גרוגרת שהיא קרובה אליו מאד, ועל כן וודאי שהכזית פחות הרבה מגרוגרת, עכת"ד.
אולם כשנבוא לעיין היאך "רבותינו" שמפיהם אנו חיים פירשו לנו את דברי הגמרא, נראה שאדרבה פירשו לנו שאכן כזית הוא "קרוב לגרוגרת", והיינו שלא רק ששיעור כזית הוא רחוק מגרוגרת, אלא אדרבה הוא "קרוב לגרוגרת". שיעויין בתוס' יו"ט (שבת פ"י מ"א) שכתב על מה שאמרו במשנה שהמצניע (שהחשיבו) לזרע והוציאו בשבת, חייב בכל שהוא, שבגמרא אמרו שר"מ היה מחייב אפילו על חיטה אחת, ולא תימא דכל שהוא דתנן, היינו פחות מגרוגרת אבל כזית ליבעי. ומשמע דהיכא דקתני "פחות מגרוגרת" הוא שיעור כזית, ומכאן סיוע לפירוש הרמב"ם ס"פ דלעיל בזרעוני גינה (שאיתא שם במשנה שהשיעור להתחייב הוא פחות מגרוגרת ופי' הרמב"ם בפיה"מ דהיינו קרוב לגרוגרת), ע"כ. חזינן בדבריו שהבין בפשיטות שמה שאמרו בגמרא בהו"א שיהיה צריך כזית (והוא כל שהוא), היינו "קרוב לגרוגרת", וכדברי הרמב"ם.
[ובאמת שדברי הרב תויו"ט צריכים באור, דמנלן לומר שכזית הוא קרוב לגרוגרת, ובכך רצה להביא ראיה לרמב"ם שאם אומרים לשון "פחות מגרוגרת" הכוונה הוא "לקרוב" (ודלא כדעת רש"י שביאר שפחות מגרוגרת הוא לאפוקי מגרוגרת ולעולם מתחייב לפי מה שדרך בני אדם להוציא, והוא מסור לחכמים, ראה בפני יהושע ספ"ט דשבת שביאר מחלו' הרמב"ם ורש"י), שלכאו' ערבך ערבא צריך, דמדוע הוה פשיטא ליה דכזית הוא קרוב לגרוגרת, עד שראה להביא מזה סיוע לדברי הרמב"ם. וראיתי להגאון רעק"א שביאר שהתו"ס יו"ט הוכרח לזה משום דהוה קשיא ליה על דברי הגמרא בשבת (צא.) שהיה לה הו"א שהשיעור הוא כזית, ולכאו' ממנ"פ היאך הגיע שיעור זה, אם לא הולכים אחרי מחשבתו שיהיה חייב בשיעור גרוגרת, ואם הולכים אחרי מחשבתו לומר שהחיטה מיוחדת לזריעה א"כ שיעורו כמוציא זרעים ששיעורם פחות מגרוגרת, וממילא קשה היאך הגיע שיעור כזית. וע"כ הוכרח לומר ששיעור כזית בגמרא הוא כשיעור של מוציא זרעים שהוא "פחות מגרוגרת"]
וכן ראיתי להרב פר"ח בשו"ת מים חיים (הובא בספר הליקוטים על הרמב"ם שבת פי"ח ה"ו) שכתב, שלא התפרש (במשנה וברמב"ם) על המוציא זרעוני גינה כמה הוא פחות מגרוגרת, ומסתבר שהוא שיעור כזית שהוא שיעור מוסכם בכל מקום שהוא פחות מגרוגרת, והכי מוכח בגמרא שבת (צא.), ע"ש. הרי דמיפשט פשיטא ליה ג"כ שאפשר לומר שיעור "כל שהוא" על כזית אף שהוא קרוב לגרוגרת וכמבואר להדיא בפיה"מ להרמב"ם.
(ויעויין בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' צח שהקשה שא"כ מדוע לא אמרו בהדיא במשנה ספ"ט "כזית" אלא אמרו "פחות מגרוגרת", וראה בהגהות בן אריה (ד"ה זרעוני) שכבר עמד בזה וביאר).
גם ידועים דברי הגר"א בביאורו למשלי (כב, ט) שכתב בזה"ל: ואיתא בזוהר שבג' ביצים יש עשרה זיתים שהם ט' גרוגרות, הרי שהזית פחות מגרוגרת בחלק עשירית, עכ"ל. (והביאו ג"כ מרן זיע"א ביחו"ד ח"א סי' טז, ובשו"ת חזו"ע סס"י כח בהע'), הרי שגם הוא ביאר לנו שהזית הוא קרוב מאד לגרוגרת, ולא ראה שום סתירה מדברי הגמרא בשבת. וכן מבואר יוצא ברור מכל רבותינו שלא מלאם ליבם להוציא מקרא מידי פשוטו וכולם פה אחד נקטו לעניין מעשה שדעת הרמב"ם הוא שכזית הוא שליש ביצה, ואף שידעו שהמציאות שונה לא כתבו ששיעור הזית קטן.
וראיתי ב'זית רענן' (עמ' מה) שכתב לחזק את דבריו שלא שייך לומר "כל שהוא" אלא רק כלפי דבר שהוא קטן כלפי שיעור גדול ממנו בהרבה, ולא כלפי שיעור שכמעט אין ממנו הפרש, והביא את דברי הגמרא בבא בתרא (קנ.) שאמרו: התם בדין הוא דלא ליתני כל שהוא, ואיידי דקאמר ת"ק שיעורא רבה, אמר איהו נמי שיעורא זוטרא, קרי לה כל שהוא, ע"כ. והוכיח כן עוד מרש"י (ביצה טז:), והרא"ש (עירובין פ"ז סס"י ח), יעויי"ש.
אולם באמת אין בראיה זו לערער על דברי רבותינו, שכו"ז ניחא אם היינו אומרים שאין צריך לקחת שיעור גדול אלא "כל שהוא" אז המשמעות היא לקטן כלפי גדול וכדמוכח מהגמרא והראשונים שהביא, אולם כאן בדברי הגמרא נראה שבאה להגיד כל שהוא למשמעות שונה, דהיינו שאין צורך לקחת דווקא שיעור של גרוגרת שהוא שיעור של הוצאה, אלא אפילו "כל שהוא" היינו אפילו שיעורים אחרים שייקח, והו"א שמיירי בכזית, שהוא השיעור שמצאנו אחרי גרוגרת, וקמ"ל שאפילו "שיעור אחר" כגון כזית אין צריך, אלא כל מידי שלקח אפילו הוא אינו שיעור כלל הרי הוא מחוייב, ולעולם הגמרא לא דנה ולא באה לאפוקי מ"גודל מסוים", אלא באה לדון מצד "שיעור מסוים". ואפשר לדייק כן מלשון הגמרא שכתבה "מהו דתימא כל שהוא לאפוקי מגרוגרת, ולעולם עד דאיכא כזית", נראה בעליל שכל המו"מ האם צריך את השיעור המוגדר של הוצאה, או שסגי "בכל שהוא" היינו שיעור אחר וכגון כזית. וכן מתבאר בדברי הרמב"ן, ובר"ן, ובספר תוצאות חיים (סי' ח סק"ז), ע"ש ודו"ק
[1].
[ובעיקר העניין אם "כל שהוא" יש לו שיעור, ע' בתוס' שבת (סג: ד"ה אריג), ובקידושין (כו. ד"ה קרקע, ובמהר"ם שם), ובמנחות (לט. ד"ה שהרי)]
שאין להוכיח מדברי הירושלמי שהזית הוא רחוק בגדלו מגרוגרת – תשו' לזית רענן
בספר זית רענן (עמ' מט) כתב להביא "ראיה חזקה" (כלשונו) מדברי הירושלמי (פ"א ה"ג) שהזית רחוק מהגרוגרת בשיעור הניכר ואינו קרוב אליה, שאמרו במשנה שם שאם יש ג' אילנות הנטועים בשטח בית סאה, מותר לחרוש את כל השדה בערב שביעית בשבילם, והוא בתנאי שהאילנות יוכלו להביא כמות של תאנים שיהיה אפשר לעשות מהם ככר של דבלה שמשקלו ששים מנה, ורק אז יהיה מותר לחרוש את השדה בשבילם. וביארו בירושלמי שהטעם שנקטו בכל האילנות שיהיה דווקא שיעור כמו התאנה בדווקא, הוא מפני שרצו להקל, כי עץ התאנה פרותיו מרובים "ופרותיו גסים", משא"כ אתרוג פרותיו ג"כ גסים אבל אינם מרובים, וכן עץ "הזית" לאידך גיסא פרותיו מרובים, אבל "אין פרותיו גסים", ולכן נקטו השיעור בתאנים, ע"כ. והנה אם איתא ששיעור זית בנוני קרוב לגרוגרת, א"כ שניהם צריכים להיחשב פרותיהם גסים, שהרי לא מסתבר כלל שבשביל הבדל קטן נקרא לתאנה "גסה", ולזית "דקה", אלא ודאי שיש בניהם שיעור הניכר, שכל הרואה אומר גרוגרת הוא פרי גס, וזית הוא פרי "דק", וממילא כמה נכונים ופשוטים דברי הירושלמי לפי האמת שהזית קטן כ7 -5 סמ"ק, לעומת הגרוגרת שהיא כ17 סמ"ק, וע"ז נאה ויאה לומר גרוגרת גסה וזית דק, עכ"ד.
אולם אחה"מ שנתבונן בשורשי הדברים נראה שאין מכאן ראיה כלל, שהנה המושג של "גס" יש בו ב' משמעויות, א' ביטוי לגודל, כמו שמצאנו לגבי מליחה שכתב הרמב"ם (מאכל"א פ"ו הי"א) שימלח במלח עבה כחול הגס, והוא לאפוקי ממלח "דק" היינו שהוא אינה עבה אלא כקמח שנבלע (יעויין בב"י יו"ד סי' סט). ב' והוא המשמעות "המהותית" בין גס לדק, היא בין מגושם לעדין, וכמו שמצאנו שכתוב ליבו גס בה, הגס ליבו בהוראה, אכילה גסה וכיו"ב שמשמעותו שהוא מגושם (ואינו מתבייש וכדו'). ומאידך "דק מן הדק", שהוא מבטא דקות, הדורשת הבחנה עדינה, וכלפי ההשגה בהקב"ה אמרו הראשונים "דק מן הדק עד אין נבדק".
[וכתב לי הגר"ש ללוש בזה"ל: יש מילים שיש להם ב' משמעויות ולכן יש להם ב' הפכים. וכגון המילה שלם, היא גם להיפך מחסר, (כמו ויבא יעקב שלם בגופו ולא חולה, שלם בממונו ולא נחסר ממנו), וגם להיפך משבור, שנעשה חלקים חלקים אף שהכל קיים לפנינו.
וכן המילה אחד, היא גם ביטוי לכמות, אחד לאפוקי "שניים", וגם ביטוי לאופן יצירתו, שעשוי מעצם אחד, לאפוקי "מורכב" מכמה חלקים, (בלשון הראשונים "פשוט" ולא "מורכב").
וכן המילה טומאה, היא גם היפך מטהרה, (ונטמטם בם לשון אטימות, לדוגמא צינור אטום ההיפך מצינור טהור כמל רבב), וגם היפך מקדושה, (שם הוא ביטוי של רוח טומאה הנאחזת משקיעות בזוהמת החומר נגד רצון ה', להיפך מרוח קדושה השורה על הפרוש מחומר ודבק ברוח לשם שמים).
ובכל הדוגמאות הללו תמצא מכנה משותף, שהצד הכולל, (כגון דק, שלם, אחד, טומאה), הוא אמנם כלול משני המהויות, אבל אינם ב' מהויות שונות וזרות זו לזו, אלא הם ב' מהויות של דרגות לאותה משמעות. כגון טמא, דרגה פשוטה הוא אטום, דרגה חמורה יותר הוא דבק ברוח טומאה. וכן אחד, דרגה פשוטה הוא בכמות, אחד ולא שניים, דרגה גבוהה יותר הוא עשוי מעצם אחד ולא מורכב מכמה עצמים. וכן שלם, דרגה פשוטה הוא לא חסר, דרגה גבוהה יותר הוא שחלקיו מחוברים יפה. וכן לענייננו המושג דק, דרגה פשוטה היא לא עבה, ודרגה גבוהה יותר היא שהוא עדין ביותר וטעון הבחנה דקה (עדינה).
כלומר, שני הדרגות שבכל אחד, הם מאותו שורש, אלא שהוא בשני דרגות. לכן המושג דק שהוא מול עבה, הוא רק החלק הנמוך במושג דק, לעומת המושג דק באופן השלם, שהוא גם להיפך מגס. והסיבה לכך, כי גם דק מול עבה, מבחינה פיזית הוא עדין יותר מול מגושם יותר, ולכן זה נקרא דק מול עב, כמו דקות הרוח ועביות החומר. זאת אומרת גם הדרגה הנמוכה של המושג, היא נגזרת ביסודה מהדרגה השלימה יותר של המושג. ודו"ק., עכ"ל. ודפח"ח. ולפי"ז יובן שפיר שעיקר המשמעות "המהותית" בין גס לדק, היא בין מגושם לעדין]
ולפי"ז נמצאנו למדים שמה שאמרו בירושלמי שכותבת פרותיה "גסים" משא"כ הזית, אין הכוונה שמדובר מצד גודל פיזי של הפרי, אלא בצורה של הפרי שהכותבת היא יותר מגושמת (וממילא תכיל יותר ובכך תגיע למשקל הנצרך יותר במהרה), משא"כ הזית שהוא אינו כ"כ מגושם אלא יותר ועדין, (ואף שגם בזה הוא מאותו שורש שאם הוא מגושם ממילא יותר גדול, ואם הוא דק אז להפך, מ"מ לפי פירוש זה אין צריך שמשמעות "דק" תהיה קטן מאד, כי אי"ז הפוך מגדול, וכמבואר בארוכה משמעויות הלשונות לעיל).
ועוד, דכשעיינתי בלשון הירושלמי ראיתי שכתב "הרי זיתים עושים הרבה ואין פרותיהן גסים", הרי שכלל לא כינה את עץ הזית בשם "דק" [ולא כמו שביאר בזית רענן הנ"ל את הירושלמי וכתב בזה"ל: שהרי לא מסתבר כלל שבשביל הבדל קטן נקרא לתאנה "גסה", ולזית "דקה", אלא ודאי שיש בניהם שיעור הניכר, שכל הרואה אומר גרוגרת הוא פרי גס, וזית הוא פרי "דק", ע"כ. שבאמת בירושלמי כלל לא כינה זית בשם "דק", אלא שאינו "גס", ויש בזה נפק"מ כמו שנבאר], ורק בא לאפוקי שהוא אינו "גס", וממילא אפשר לומר בפשיטות כמו שפירשנו לעיל שאנו באים לאפוקי מהצורה החיצונית והמגושמת של הפרי. ועוד אפש"ל שגם לפי הפירוש ש"דק" פירושו קטן, לעומת "גס" שהוא עב, מ"מ הרי הירושלמי לא נקט לשון שהזית הוא "דק", אלא שהוא אינו "גס", כלומר שהוא אינו עב כמוהו, וממילא אפשר לפרש את הירושלמי גם לפי משמעות זו, והכל על מקומו בא בשלום.
[1] אש"ל (מהגר"ש ללוש): מלבד זאת הרי מקור הגמ' ב"ב קנ. לאפוקי כשהובא דין פשוט ללא מחלוקת כגון התם שכתוב "שייר קרקע כל שהוא", ולא בא לאפוקי מדעה אחרת, ע"ז אומרת הגמ' שמכיון שהמילים כל שהוא לא באו כנגד שיעור אחר גדול יותר, אז מסתבר שהוא כפשוטו כל שהוא, ורק כשנאמר כל שהוא כנגד דעה אחרת שהביאה שיעור יותר גדול, בזה בדין הוא שנפרש כל שהוא לא כפשוטו, אלא על השיעור הקטן, ולאפוקי מהדעה החולקת. אבל אין הכוונה כלל "שיעורא רבא" כפי שהבין הזית רענן שהוא שיעור עצום ביחס לשיעור הקטן, אלא שיעור שהוא יותר גדול, ואפילו במעט. תדע, שהרי במקור הדין עצמו של הגמ' ב"ב, שהוא בחולין קלז: הרי נאמר כל שהוא על שיעור מנה ופרס, שהוא ל"ז וחצי סלעים, ביחס לשיעור הגדול שהוא מאה ושמונים סלעים, וכן יש עוד דעה שם שהכל שהוא הוא שישים סלעים כנגד המאה שמונים סלעים, נמצא שקרא כל שהוא לשיעור עצום, שישים סלעים, וסה"כ ביחס לפי שלוש, ולא היה לו לקרותו כל שהוא לפי הזית רענן. אלא ודאי שכל הכוונה בגמ' ב"ב על משנה זו של חולין, שמכיון שיש שיעור גדול יותר, לא משנה בכמה גדול, כבר בדין הוא שנפרש את הכל שהוא לשיעור, ולא כפשוטו. ולא כפי שהבין בזית רענן שהפירוש "שיעורא רבא" הכוונה שיעור עצום ביחס לשיעור הכל שהוא. ולפ"ז אפשר לבאר עוד יותר, שהרי מה ההו"א בגמ' שבת צא. דכל שהוא דמתני' שם לאפוקי כזית, והרי אין כנגד הכל שהוא שבמשנה שיעורא רבא, אין שם שתי דעות, יש שם רק שיעור אחד בכל המשנה, המוציא לזרע וכו' חייב בכל שהוא, והוא ממש דומה לדין שייר קרקע כל שהוא דב"ב שאין כנגדו שיעורא רבא. אבל להאמור אתי שפיר, שהיא גופא קמ"ל, שיש לפרש לשון כל שהוא במשנה כפשוטו, שהרי אין כנגדו במשנה עוד שיעור אחר שהוא יותר גדול כדי שנפרש אותו שהוא שיעור מסויים ככזית. ובאמת שבגמ' ב"ב מבואר שזה מחלוקת, כי יש מי שפירש שם דשייר קרקע כל שהוא היינו כדי פרנסתו, ויש ראשונים שאפילו פסקוהו להלכה, ולכן אתי שפיר טפי דבשבת צא. אמרינן מהו דתימא דכל שהוא דמתניתין היינו שיעור ולא כפשוטו, וכאותו מ"ד בגמ' ב"ב שאף שאין שיעור גדול יותר כנגד מפרשינן כל שהוא דהיינו שיעור מסויים, קמ"ל שיש לפרש כפשוטו ולא לשיעור מסויים. ודו"ק.
