הנה כמה לשונות מגדולי הדורות במעלת המנהג שלא יבואו לידי מכשול:
בהלכות קטנות לרי"י חאגיז (ח"א סי' ט'): "וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו, אם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מה עמא דבר, כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם".
הגאון ר' אליהו רגולר מקאליש ז"ל (יד אליהו, ח"א פסקים סי' כ"ה): "מנהג שנהגו ברוב תפוצות ישראל וכו' ועל ידי מנהג מכריעין ההלכה כמו על פי בת קול וכו' שהמנהג מוסכם אצל כלל ישראל הוא על פי רוח הקודש שהש"י הופיע ביניהם וממש כעל פי נביא הנהיגו, כי ע"י הרצון והמעשה לשם שמים, מאיר השי"ת בכלל כנסת ישראל רוח הקודש איך לנהוג".
וזה לשון קדשו של החזו"א [או"ח סי' ל"ט אות ח']: "עיקרו של מנהג שאנו לוקחים אותו למשקל מכריע – להיות הנהגת הציבור מבטחת את האמת והנכוחה, אשר זכות הרבים וזכות אבותם מסיעתם לבלי לתעות ולהכשל – הוא הנהגת הציבור עפ"י הוראה של החכם הממונה על הציבור, שזו חובתם של הציבור לשמוע אל הרב שהמחום עליהם, וע"י הנהגת הציבור מתאמתת ההוראה", עכ"ל.
וז"ל האגרות משה (יו"ד ח"ד סי' ב'): "יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלו משום שלא ידעו מהם", עכ"ל.
אם כוונת כבודו להעמיד מנהג שיש לו סמך קלוש, כנגד הכרעת הדין הישרה, יהא כבודו צריך לטרוח טורח גדול כדי ליישב דבריו עם דברי התלמוד, בבלי וירושלמי, ודברי רבותינו הראשונים, והפוסקים האחרונים, על כן אעוץ לכת"ר עצה ההוגנת לו, שימנע עצמו מטירחא רבתי זו, וישוב בו מדבריו, ואם לא יקבל עצתי' הריני לערוך לפניו דברי רבותינו, כדלהלן:
איתא במסכת ראש השנה (טו:) אמר רבי יוחנן נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה (פירוש, שהולך במעשרות אחר הלקיטה), איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן בנות שוח שביעית שלהן שניה וכו' (פירוש, מוכח מהאי מתניתין דאזלינן בתר חנטה), אישתיק. אמר ליה רבי אבא הכהן לרבי יוסי הכהן אמאי אישתיק, לימא ליה אמינא לך אנא רבי נחמיה ואת אמרת ליה רבנן (כלומר האי סתם מתניתין רבנן היא, אבל רבי נחמיה פליג). משום דאמר ליה שבקת רבנן ועבדת כרבי נחמיה (פירוש, בתמיה קאמר, וכי שבקת רבנן ועבדת כרבי נחמיה). ולימא ליה קאמינא לך נהגו ואת אמרת לי איסורא (פירש רש"י, דאסור למיזל בהו בתר לקיטה, אנא נמי מודינא דאסור אלא נהגו כך). דאמר ליה במקום איסורא כי נהגו שבקינן להו. ופירש רש"י 'שבקינן להו, בתמיה'. וכן כתב בתוספות הרא"ש שם (ר"ה טו:) 'כי נהגו מי שבקינן להו. בתמיה, דלשון נהגו משמע בפרק בתרא דתענית (כו:) דאי עבד לא מהדרינן להו, והכא כיון דאיכא איסורא דהלכה כרבנן אית לן לאהדורי'.
הא קמן דבהא מילתא פליגי רבי נחמיה ורבנן, ואף דרבי נחמיה מסייע למנהג, מכל מקום כיון דרבנן פליגי עליה, וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים, קא סבר תלמודא דלא שבקינן להו במנהגייהו. אלמא אפילו אם יש למנהג סמך קלוש, כל שעל פי הדין הישר אין ראוי להורות כן, לא משגחינן במנהגא.
וכן כתב הרשב"ץ על דברי התלמוד שם (ר"ה טו: ד"ה תנו) בזה הלשון, 'במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו. מכאן יש להוכיח מילתא שאין להעמיד המנהג במקום שיש איסור, ולא אמרינן בכיוצא בזה מנהג מבטל הלכה. ואין צריך לומר שאם נהגו היתר בדבר איסור בלי שום סמך שום סברא בעולם, אלא אפילו נהגו בזה וסומכין להן על חכם, אין שומעין להן, שכיון שנתבטלו דברי אותו חכם מפני שרבו חביריו עליו, הרי הן כמו שאינן כלל'.
וכן מתבאר מהא דאמרו בירושלמי (פאה פ"ז ה"ה, ובדוכתי אחריני) 'כל הלכה שהיא רופפת בבית דין, ואין את יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג ונהוג'. הרי מבואר דהיינו דוקא בהלכה רופפת שאין הדיין יודע מה טיבה, אבל במקום שהדין ברור, כגון שרוב הפוסקים עומדים בדעת אחת, או כגון שיש ראיות ברורות לבעלי סברא אחת, לא אזלינן בתר מנהגא אלא בתר דינא.
וכן מתבאר מלשון הרא"ש שכתב בתשובה (כלל נה אות י) 'אמרינן בירושלמי, במקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. פירוש, אם יש רפיון בהלכה, שאין ברור לך כמי נפסקה ההלכה, וראית שנוהגין, הלך אחר המנהג, דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן. אבל במקום שאין רפיון בהלכה, אין לך לילך אחר המנהג שהוא כנגד ההלכה'. הנה כתב בהדיא דהיינו דוקא במקום שאין ברור לך כמי נפסקה ההלכה, ולפי זה במקום שהדין מוכרע כשיטה אחת, אף שיש למנהג סמך מן החולקים, אין הולכים אחר המנהג.
גם רבינו תם כתב בתשובה (שו"ת בעלי התוספות סי' יא) 'ואפילו מנהג הגון אינו עוקר הלכה, אלא אם כן רופפת'.
וכן כתבו בפסקי התוספות (מנחות אות קו) 'אם הלכה רופפת הלך אחר המנהג'. אלמא אם אינה רופפת לא אזלינן בתר מנהגא.
גם ראבי"ה (ח"א, נדה סי' קפח) כתב 'דמנהג דוחה הלכה רופפת, כדאיתא בירושלמי'. אלמא דוקא הלכה רופפת הוא דוחה ואינו דוחה הלכה שיש בה הכרעה.
וכן מתבאר ממה שכתב בשו"ת הריב"ש (סי' תקיד) על הנדון שדיבר בו, 'ואין זו הלכה רופפת שיבטלנה המנהג'.
וכן משמע ממה שכתב בשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' נ) וזה לשונו, 'אבל הועיל לנו כל זה להחזיר הדבר להלכה רופפת, שאמרו בירושלמי אם הלכה רופפת היא בידך ראה היאך הצבור הוא נוהג ונהוג כמותן'. אלמא לולי שחזר הדין ההוא להיות הלכה רופפת, לא היה הולך אחר המנהג.
גם בספר התרומות (שער מו ח"ג) כתב 'ויש לנו להניח צבור לנהוג היתר בהלכה זו, שהיא רופפת בידך ומרופפת ואין לה הכרע'. אלמא דוקא מפני שההלכה רופפת ואין לה הכרע, יש להניח הצבור לנהוג בה היתר, אבל אם היה הכרע בהלכה זו, אין לנו להניח הצבור במנהגו.
גם הרמב"ן (ב"ב קמד:) כתב 'דמנהגי לא מבטלינן בהו הלכה, אלא בהלכה רופפת'.
וכן כתב הריטב"א (ב"ב קמה.) 'דמנהג אינו מבטל דין גמור, אלא בדבר שהוא רופף ואין דינו מחוור יפה'.
וכן כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ה סימן פה) 'דמנהג אינו מבטל אלא הלכה רופפת, כלומר דבר רופף בידינו, ואין דינו מחוור יפה, ואנן אין בנו כח לבטל דין גמור וברור, אבל כשהדבר כנגד הדין, אנו עושין בו הדין, ואין משגיחין למנהג. וכן העידו הרמב"ן ז"ל (ב"ב קמד:) והריטב"א ז"ל (ב"ב קמה.) שכתב הרי"ף ז"ל בתשובה'.
וכן כתבו בארחות חיים (דין קריאת ההלל אות ו) ובשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' קסו).
ומדברי כולם מבואר דהיכא דפליגי רבוותא וההלכה מוכרעת, כגון שרבים עומדים בדעת אחת, או שיש ראיות ברורות לדעת אחת, אף שיש סמך למנהג בדעת החולקים, כיון דאין ההלכה רופפת, אין המנהג מבטל ההלכה.
וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פי"א הט"ו) שכתב, 'זה שתמצא במקצת מקומות, ותמצא תשובות למקצת הגאונים, שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים, ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף על פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה, אין זה מנהג, אלא טעות הוא באותן התשובות, ודרך אפיקורוסות באותן המקומות, ומן הצדוקין למדו דבר זה, ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים שתספור שבעה ימים נקיים בלבד'. הנה כיון שהיתה דעת הרמב"ם שדבר זה יש בו איסור, אף שראה תשובות קצת מהגאונים שכתבו כן, והיה יכול לומר שיש בדבריהם סמך למנהג ולהניחו, מכל מקום כתב לבטל המנהג, ואפילו בכפייה.
ובאותו ענין כתב בשו"ת מהרי"ק (סי' קמד) 'אמת הוא כי המנהג רחוק בעיני וכמו שהרחיקו רבינו משה בנדה פרק י"א וכו'. ומכל מקום מאחר שכתבת שפסקני אחד אשר נקרא תניא כתב שאפשר שהראשונים שהחמירו על כך בקעה מצאו וגדרו בה גדר ועל כיוצא בזה שמע בני וגומר ואל תטוש וגומר, וגם כתבת דהלועזים עושים כל עניניהם על פיו של אותו הפוסק, אמינא דאי תניא תניא'.
והבית יוסף ביורה דעה (סימן קצ"ד) הביא דברי המהרי"ק וכתב על דבריו, 'ונראה דהיינו דוקא לאותם לועזים שהיו נוהגים בשאר דברים על פי אותו פוסק, אבל בשאר מקומות שלא נהגו בשאר דברים על פי אותו פוסק, משמע ודאי דמודה מהרי"ק דמוציאין מלבן כדברי הרמב"ם'.
הרי לפנינו דאף דהמהרי"ק מיירי גבי מקום שכבר נהגו כן, וגם יש להם סמך מדברי הפוסק, עם זאת כתב להניחם במנהגם רק מצד זה שהם עושים כל מעשיהם על פיו של אותו הפוסק, וכן פירש הבית יוסף בדבריו דדוקא בכהאי גוונא שעושים כל מעשיהם על פיו סמך המהרי"ק להניחם במנהגם, אלמא אם לא היו עושים כל מעשיהם על פיו, אף שכבר נהגו כן, וגם יש סמך למנהגם בדברי הפוסק, וגם בדברי מקצת הגאונים, מכל מקום יש לנו להוציא הדבר מליבם ולבטל מנהגם.
וכתב בשו"ת הרא"ש (כלל כב סימן טו) 'ועל כיבוד הבית בשבת, דע כי נוהגין בו איסור באשכנז ובצרפת, ובארץ הזאת סומכין על דברי הרי"ף ז"ל שהתיר, לא מלאני לבי לאסרו, כי לא היו שומעין לי. ומאחר שנתלין באילן גדול, למה אעשה אותן מזידין'.
הנה מבואר מדבריו שכבר נהגו בארץ ההיא להקל, וגם מבואר מדבריו שיש סמך לדבריהם בדברי הרי"ף שמתיר, ועם זאת מתבאר מדבריו דכיון דסבירא ליה לדידיה שהדבר אסור, אילו היה יכול היה מבטל מנהגם, שהרי כתב 'לא מלאני לבי לאוסרו כי לא היו שומעין לי', אלמא אם היו שומעין לו היה אוסרו. וגם בסוף דבריו כתב 'ומאחר שנתלין באילן גדול למה אעשה אותן מזידין', אלמא אם לא היו נעשים מזידין, אלא היו מקבלים ממנו, היה אוסר להם ומבטל מנהגם.
גם במסכת עבודה זרה כתב הרא"ש (פ"ב סי' לג) בענין פת של גוים, 'לכאורה מוכח בכולה שמעתין דבעינן שיהא ישראל מקרב הבשול. ותימה על מה שנהגו האידנא להקל בהשלכת קיסם לתנור. ובהלכות שבין בני ארץ ישראל לבני בבל כתיב בני מזרח משליכין קיסם לתנור ובני מערב אומרים קיסם מה מעלה ומה מוריד. והרמב"ם ז"ל כתב שאפילו לא זרק ישראל אלא אפילו עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו. ולישנא דגמרא לא משמע הכי. והנח לישראל שיהו שוגגין'.
ומהלשון שכתב 'הנח לישראל שיהו שוגגין', משמע דאיסורא קא עבדי, אלא שהוא איסור בשוגג. ומבואר מדברי הרא"ש דאף דאיסורא קא עבדי, לא הורה להם איסור מחמת שלא היו שומעין לו והיו נעשים מזידים, לכך הניחם במנהגם כדי שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידים. אלמא אילו לא היו נעשים מזידין אלא היו שומעים לו, לא היה מניחם במנהגם, אלא היה מורה להם איסור ומבטל מנהגם. נמצא דאף שבדין זה יש סמך למנהג גם בהלכות שבין בני ארץ ישראל לבני בבל, וגם בדברי הרמב"ם, עם זאת כיון דהרא"ש הוה ברירא ליה מתוך הסוגיא שאין הדין כן, דעתו דבכהאי גוונא יש לבטל המנהג.
וכתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' שצה), 'לחכם רבי יעקב בר מכיר. כתב מר כי ראית מה שהשבתי אני בענין הכפרה שעושין לנערים בערבי יום הכפורים ושאסרתי אני, והנאך, ואתה מוסיף עוד לומר שקרוב לומר שהשחיטה פסולה שזה כמו שוחט לשם חטאתו. אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו, עם שאר דברים שהיו נוהגין כיוצא בזה, שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על הנער היולד וחותכים ראשו ותולים הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים, והבלים הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי, ודחקתי על זה הרבה, ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין, גם שמעתי כי נשאל לרבינו האיי גאון ז"ל ואמר שכן נהגו, ועם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו'.
הנה מבואר דאף שידע הרשב"א שיש למנהג סמך בדברי רב האי גאון שהחזיק במנהג זה, וגם ידע שכל רבני אשכנז עושים כן, עם זאת כיון דלדעתו יש איסור במנהג הורה לבטלו.
והטור (או"ח תרה בענין ס"א) הביא שבתשובות הגאונים נתנו טעם למנהג הכפרות. והבית יוסף שם הביא שהרא"ש הזכיר מנהג זה וגם הביא דברי הגאונים שנתנו טעם למנהג. ועוד הביא הבית יוסף שהמרדכי והתשב"ץ כתבו גם כן שנהגו לעשות כן. ומאידך הביא הבית יוסף דברי הרשב"א שאסר ושכן כתב בארחות חיים בשם הרמב"ן דאסור. ובשלחן ערוך שם (תרה ס"א) פסק 'מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום הכפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג ההוא'. הנה מבואר דאף שיש למנהג סמך רחב, עם זאת כיון שלדעת הרמב"ן והרשב"א יש בו איסור, הורה מרן לבטל המנהג.
וזה לשון הר"ן (כתובות י: מדפי הרי"ף), 'מכאן נראה שמי שבא ואמר אני כהן או לוי אין נותנין לו רשות לקרות בתורה כדינו, שהרי מעלין מקריאת התורה לתרומה. וכן כתב הרמב"ם בפרק כ' מהלכות איסורי ביאה (הי"ג). והרמ"ך ז"ל כתב עליו, תימה דמנהגנו להאמינו לקרות בתורה ראשון, וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם יקרא ראשון, מאי אמרת שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה, כולי האי לא חיישינן לתרומה דרבנן. עד כאן. ואפשר שמנהגינו הוא עכשיו לפי שאין תרומה מצויה עכשיו בינינו. ואף על פי כן דברי הרמב"ם ז"ל עיקר'.
הנה העיד הר"ן שמנהגם היה להאמין לכהן ולהעלותו לקרות בתורה, וגם הביא סמך למנהג מדברי הרמ"ך, ועוד נתן הר"ן עצמו טעם נוסף ליישב המנהג, ועם זאת הכריע שדברי הרמב"ם עיקר, כלומר שלא ליתן לו רשות לקרות בתורה, ולבטל המנהג שנהגו להעלותו לקרות בתורה. נמצא דכיון שנראה להר"ן עיקר מצד הדין כהרמב"ם, הורה לבטל המנהג אף שיש למנהג קצת סמך.
גם הרב המגיד (איסו"ב פ"כ הי"ג) כתב בענין זה, וזה לשונו, 'כתב רבינו ולא יקרא בתורה ראשון, ופשוט הוא שאינו נאמן בשום דבר על פי עצמו, ועוד שכבר נתבאר שמקריאה בתורה מעלין לכל הדברים וכו'. והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי מי שהקשה על רבינו בזה הלשון, מנהגנו להאמינו לקרוא בתורה ראשון וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם קרא בתורה ראשון מאי אמרת שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה כולי האי לא חיישינן בתרומה דרבנן. עד כאן. ואני אומר אין מביאין ראיה ממנהג בטעות. ומכל מקום איפשר לומר שמפני שאין אנו נוהגין כלל בארצותינו בתרומה לא חששו להאמינו בקריאה בתורה. ואף על פי כן אין ראוי לעשות כן'.
הנה מבואר גם מלשונו שבארצותם לא חששו להאמינו לקרות בתורה, וגם הזכיר דברי הרמ"ך שנתן טעם למנהג והעמידו, וגם הרב המגיד עצמו הוסיף טעם ליישב המנהג, ועם זאת כתב דאין ראוי לעשות כמו שנהגו, אלמא אף בכהאי גוונא סבירא ליה דאין משגיחין במנהג.
והבית יוסף באבן העזר (סימן ג' בענין ס"א) הביא דברי הר"ן ודברי הרב המגיד הנזכרים, והעלה להלכה בשלחן ערוך בלשון הזו, 'מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני, אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו עד שיהיה לו עד אחד'. הרי שאף לדעת מרן מבטלים מנהג שהוא נגד הדין אפילו אם יש לו קצת סמך.
והנה כתב הטור בהלכות שבת (או"ח סימן רס"ט) 'ונוהגין בכל המקומות ששליח צבור מקדש בבית הכנסת. ואני תמה היאך נתפשט זה המנהג דהא קיימא לן כשמואל שאין קידוש אלא במקום סעודה, ולדידיה אין מקדשין בבית הכנסת אלא לאפוקי אורחין דאכלי ושתי בבי כנישתא דלדידהו הוי מקום סעודה, וכיון דהשתא ליכא אורחין דאכלי התם קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה וכו'. ורב נטרונאי כתב שמקדשין בבית הכנסת אף על פי שאין אוכלין שם, אף על פי שאין קידוש אלא במקום סעודה, אפילו הכי מקדשין בה וכו'. וכל דבריו תמוהין וכו', וכיון דליכא אורחין ראוי היה שלא לקדש, ואי איישר חילי אבטליניה'.
הרי מבואר מדבריו דאף שנהגו כן ויש למנהג סמך מדברי רב נטרונאי גאון, כיון דהטור סבירא ליה דאין האמת כן, דעתו שיש לבטל המנהג.
וגם השלחן ערוך שם (או"ח רסט ס"א) כתב, 'נוהגין לקדש בבית הכנסת, ומעיקרא לא נתקן אלא בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא להוציאם ידי חובתם, ועכשיו אף על גב דלא אכלי אורחים בבי כנישתא לא בטלה התקנה. זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבית הכנסת. אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת'.
הנה אף שנתן מרן טעם למנהג, וגם הביא בבית יוסף שרבינו יונה נתן טעם למנהג, וגם הביא שם שהר"ן והרמב"ם והרב המגיד והרשב"א קיימו המנהג, הרי שיש למנהג זה סמך רחב ויציב, עם זאת כיון שיש בו ספק איסור כתב מרן שיותר טוב לבטל המנהג.
וכן מתבאר מדברי הרשב"ש שכתב בתשובה (סימן תיט), 'עוד שאלת בענין אונא לעצם לבדו, שנתלה הבודק שלכם במנהג להתיר. תשובה. אם יש בדבר איסור אין המנהג כלום. ואף על פי שאמרו (יבמות יד.) במקומו של רבי אליעזר כורתים עצים לעשות פחמין לעשות איזמל ולא מיחו בידם חכמים, במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב, זהו כשיש עיירות שסומכין על פי רב אחד, ועליו הם מתנהגים בכל דיניהם, שסומכין על דבריו בין לקולא בין לחומרא, כמקומות שסומכין על ספר הסמ"ג ומקומות על הריא"ף ז"ל ומקומות על הרמב"ם ז"ל ומקומות על הטורים, אבל כשיש חלוף סברות זה אוסר וזה מתיר ואין להם רב מוסכם על מה שיסמוכו, והמתיר ראיותיו או דבריו חלושים ויש רבים חולקים עליו, אין סומכין עליו, אלא על הרבים, או על מי שראייתו ברורה. וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה'.
הנה כתב תחילה דמנהג שיש בו איסור אין מחזיקין בו, והקשה על זה ממקומו של רבי אליעזר ומקומו של רבי יוסי שלא מיחו בהם חכמים, אלמא התם מנהגא איכא, וקא מפרש לה דדוקא מפני שהיה רבם לא מיחו בהם חכמים, הרי מבואר מדבריו דאפילו במקום מנהג, אם החכם המתיר אינו רבם, ורבים חולקים עליו, או שראיותיו חלושות, אין מחזיקים במנהגם, אף שיש למנהג סמך קלוש.
וכן למד בדברי הרשב"ש הרב הלכה למשה (מערכת מ אות כט) שכתב בזה הלשון, 'דבר שהוא אסור על פי ספרי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, אפילו אם יש איזה סברה יחידאה, אין לסמוך על המנהג שהוא היפך רוב הפוסקים, כמו שכתב הרשב"ש סימן תי"ט'.
וכן מתבאר ממה שכתב הריטב"א (פסחים נא.) בשם הרא"ה, וזה לשונו 'מנהג להקל לעולם אין חוששין לו, ואפילו היה על פי גדולים שבעולם, כל שנראה שיש בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם, שאין לנו אלא שופט שהוא בימינו. ומיהו במקום שאין האיסור ברור, והמנהג קבוע כבר עד שאי אפשר לו לבטלו, כיון שאינן בני תורה ואין כח בידו לבטלם, יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהא בדבר מחלוקת, עד שיוכל להחזירם מעט מעט. ואם הטעות מוכרע אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד השם'.
הנה אפילו היכא דאין האיסור ברור, ואין הטעות מוכרע, אלא יש פנים לתמוך במנהג ולהעמידו, סבירא ליה שיש לבטל המנהג, שהרי כתב תחילה 'והמנהג קבוע כבר עד שאי אפשר לו לבטלו', והמשיך וכתב 'ואין כח בידו לבטלם', אלמא אם היה אפשר לו לבטלו היה עליו לעשות כן, וכן מתבאר ממה שכתב בסוף דבריו שיחזירם מעט מעט, אלמא יש לו לבטל המנהג רק שלא יעשה כן בדרך מחלוקת. ומהשתא כיון דבדבר שאינו מוכרע, קאמר הכי, כל שכן בדין שרבו בו האוסרים, ודברי המתירים הם דעת יחידאה, דבכהאי גוונא כיון שהדין מוכרע בבירור, ודאי שיש לבטל המנהג, ובכהאי גוונא אפילו אם יגרם מזה מחלוקת, גם כן יש לו לבטל המנהג, וכמו שכתב בסיפא 'דאם הטעות מוכרע אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד השם'.
וכן מתבאר בבירור מתוך דברי מרן הבית יוסף בכמה וכמה מקומות. דהנה כתב הבית יוסף באורח חיים (ס"ס תקנ"ד) בזה הלשון, 'כתב הרא"ש בתשובה, ששאלת אם בתשעה באב מן המנחה ולמעלה, או סמוך למנחה קטנה, אם יכול אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו להקר, אי אמרינן מקצת היום ככולו כיון דהוי אבלות ישנה. חלילה וחס, אלא כל היום אסור. עד כאן. וכתב הכל בו, מי שמיקל לרחוץ מן המנחה ולמעלה רגליו, עובר על דברי חכמים, אך מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, וזקנים הראשונים הנהיגו זה ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב וצריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתיאשו מן הגאולה, וזה דוקא לנשים לפי שהן חלושות מלהאמין בנחמות מפני שאינן יודעות ספר לפיכך צריכות חיזוק. עד כאן. ואני אומר כי המנהג ההוא נשתקע ולא נאמר, וכל הבא להקל בדבר בין איש בין אשה כופין אותו שלא יעבור על דברי חכמים'. הנה אף שיש למנהג סמך בדברי הכלבו שהחזיק בו, וגם כתב הכלבו שהוא מנהג קדום, וגם כתב שזקנים הראשונים הנהיגו זה ויש להם סמך באגדה, מכל מקום כיון דסבירא ליה למרן דאיסורא איכא במילתא, הורה שיש לבטל המנהג, ואף אם אינם שומעים כופין אותם שלא יעשו כן.
עוד כתב מרן בבית יוסף ביורה דעה סימן ש"מ (בענין ס"ו) וזה לשונו, 'ויש לתמוה על מה סמכו העולם שלא לקרוע על אדם כשר, ובשלמא החכמים יש לומר שסומכים על דברי הרמב"ן, אבל שאר בני אדם אין להם על מה שיסמוכו, אלא על ספיקו של הר"ן ועל סברת ראבי"ה, והדבר ברור דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לכולהו פוסקים משום ספיקא דהר"ן ולא משום סברת ראבי"ה'. הרי מבואר שדחה המנהג ולא העמידו, אף שיש לו סמך בדעת יחידאה. וכן מבואר בשלחן ערוך שם (ס"ו) שפסק בזה הלשון, 'על אדם כשר וכו' חייב לקרוע עליו'.
גם באורח חיים (ס"ס קפב) כתב הטור גבי יין פגום, 'ויש נותנין בו מעט פירורין של פת ואומרים שמיתקן בכך, ומנהג של שוטים הוא, ואין לו סמך ולא ראיה'. וכתב הבית יוסף שם, 'רבינו ירוחם הזכיר סברא זו ולא נחלק עליה, ורבינו כותב שמנהג של שוטים הוא ואין לו סמך ולא ראיה, והדין עמו'. הרי לפנינו דאף שרבינו ירוחם הזכיר סברא זו ולא דחאה, ואם כן יש סמך למנהג בדברי רבינו ירוחם, מכל מקום כיון דלפום קושטא משמע ליה להבית יוסף דאין הדבר כן, כתב דהדין עם הטור שקראו מנהג של שוטים ודחאו.
עוד כתב הבית יוסף באורח חיים (ש"ג בענין סכ"ו) לענין קליעת השיער בשבת בזה הלשון, 'כתב הכל בו דהאידנא נהגו לקלוע שערן, ואין מי שימחה בידן, לפי שמוטב שיהו שוגגות וכו', שאי אפשר למנען שלא יתגנו על בעליהן'. ובבדק הבית הוסיף מרן על זה, 'ואין טעם בדבר, שהרי השער מכוסה הוא ומאי שלא יתגנו איכא. ואנו לא שמענו מי שנהג כן, ואם ימצא מקום שנוהגות כן ראוי לגעור בהן'. הנה כיון שדחה מרן טעמו של הכלבו, והיה נראה לו שהאמת לאסור הדבר, אף שיש בדברי הכלבו סמך למנהג, כתב שראוי לגעור בהם.
עוד כתב הבית יוסף ביורה דעה (קעח בענין ס"א) בזה הלשון, 'וסובר הרמב"ם דבלורית היינו שמגלח מן הצדדים ומניח שער באמצע, וכתב שתספורת כזה אסור לנו מן התורה. אבל רש"י פירש דבלורית היינו שמספר ומניח שער מאחורי העורף, ולפי דבריו היינו מספר קומי, וכן נראה מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין וכו'. ונראה שעל זה סמכו בני ספרד לגלח סביבות כל הראש ולהניח שער באמצע, שהיו סוברים דאיסור בלורית היינו סיפור קומי, אבל בענין זה אין בו איסור כלל. ומכל מקום כיון דנפק מפומיה דהרמב"ם לאיסור, אין להקל בדבר, ועוד דבתוספתא דשבת פרק ז' תניא אלו דברים מדרכי האמורי המספר קומי והעושה בלורית משמע דתרי מילי נינהו וכדברי הרמב"ם ז"ל'. הרי שהורה לבטל המנהג אף שיש לו סמך בדברי רש"י וגם נראה כן מדברי התלמוד בפרק עשרה יוחסין.
גם בבית יוסף אורח חיים (ס"ס קכח) איתא, 'כתב האגור שנשאל מהר"י מולן למה אין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום מאחר שהוא מצות עשה. והשיב מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם כמו שכתוב בהגהות מיימוניות, ובכל יום קשה להם לטבול בחורף, ולכן עלה המנהג דוקא ביום טוב. וגם מטעם ביטול מלאכה. וכשהכהן אינו נקרא אינו עובר'. והבית יוסף שם כתב על דבריו, 'דחק עצמו לקיים מנהג מקומו, ואינו מספיק, כי מה שכתב מפני שנוהגים לטבול קודם, האי חומרא דאתי לידי קולא היא וכו', ויישר כחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום ואינם טובלים לנשיאת כפים'. הרי דחה מרן המנהג אף שיש לו סמך בדברי מהר"י מולן והאגור.
וכן מבואר באורח חיים סימן רל"ג (בענין ס"א) שהביא בבית יוסף דלרבינו יונה והרא"ש ורבינו האי, אם עושה כרבנן להתפלל מנחה עד הערב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה, אבל לרבינו תם שפיר דמי. והביא הבית יוסף שם שהמנהג להקל, וביאר טעמם שסומכים על דעת רבינו תם. ובשלחן ערוך שם (רלג ס"א) פסק, 'עכשיו שנהגו להתפלל תפלת המנחה עד הלילה, אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה'. הרי שאף שיש למנהג סמך מדברי רבינו תם, לא החזיק במנהג, אלא הורה לבטלו.
גם בסימן רל"ה (בענין ס"א) כתב הבית יוסף בענין קריאת שמע של ערבית מבעוד יום מפלג המנחה ואילך, והביא שם שדעת הרי"ף והרמב"ם (הובא בב"י בענין ס"ג) והרא"ש ורב פלטוי ורב האי ורב עמרם ורש"י ורבינו יונה דאינו יוצא, אבל רבינו תם וראבי"ה סוברים שיוצאים אף מבעוד יום מפלג המנחה ואילך. וכתב בבית יוסף שם, 'נראה דאפילו במקום שנהגו הציבור לקרות קריאת שמע מבעוד יום, יש לכל אדם לעשות בענין שיקרא קריאת שמע בעונתה, דכיון דלדעת כמה גדולים לא יצא ידי חובה בקריאת בית הכנסת לא מיחזי כיוהרא'. הרי שאף שיש למנהג סמך מדברי רבינו תם וראבי"ה, הורה שלא לסמוך על המנהג, אלא לקרוא משתחשך.
וכן מתבאר ממה שפסק השלחן ערוך באורח חיים סימן ס"ח (ס"א) וזה לשונו, 'יש מקומות שמפסיקים בברכות קריאת שמע לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאמרם משום דהוי הפסק'. ובטור שם מבואר שמנהג זה נתייסד על ידי רבי אלעזר הקליר וחבריו, וגם מבואר בטור שם שהראב"ד מתיר לאומרם. נמצא דאף שיש למנהג סמך על פי רבי אלעזר הקליר וחביריו, ועל פי דברי הראב"ד, מכל מקום הורה מרן לבטל המנהג.
עוד כתב השלחן ערוך באורח חיים (רנ"ג ס"ד) 'יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק'. ובבית יוסף שם מבואר שהרשב"א מתיר בזה, וגם הר"ן תמה על האוסרים. הרי שאף שיש סמך למנהג בדברי הרשב"א והר"ן, מכל מקום כתב מרן לבטל המנהג.
וכן מוכח ממה שכתב מרן בהקדמתו לבית יוסף בענין שלשת עמודי ההוראה, 'שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך'. הרי מבואר דדוקא היכא דכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעת ההיא ולכן פשט המנהג בהיפך, אז נוטים מדברי שני עמודי ההוראה, אבל אם מיעוט חכמי ישראל חולקים הדעת ההיא ופשט המנהג כדבריהם, אין מחזיקים במנהג אלא מבטלים אותו, אף שיש לו סמך בדברי מיעוט חכמי ישראל.
וכן מתבאר מדברי החיד"א שכתב בשו"ת טוב עין (סימן יח, אות כח) וזה לשונו, 'בעיר אחת לא נהגו לברך ברכות השחר כי אם ברכת התורה, ושאלו (בשו"ת בשמים ראש סי' יט) אם יש לנדותן עד שיקבעו כלן בבית הכנסת כמנהג כל ישראל. והשיב (שם) שאין לנדותן שנשתרבב להם זה על פי דעת הראב"ד שסבר שכל ברכות השבח רשות ואין בהם שם ומלכות, ואף על פי שסברתו דחויה, רב גובריה, ואין לנדותן. ועוד שאין לנדות למחסר מקצת תפלות וברכות וכו'. ועוד האריך בשו"ת בשמים ראש סימן י"ט. ובתשובה לא חתים שמה דמארה עלה (כלומר לא חתום הרא"ש על תשובה זו), ואין לסמוך עליה, ומה גם שנשמע שערערו שהמעתיק תשובות אלו בתוגרמה הוסיף איזה דברים כמו שכתב בקונטריס ועד לחכמים, דנראה ברור מהתשובה הנזכרת שלא נודע אם הם סמכו על הראב"ד, ולא היה עירו של הראב"ד שהיה רבם כדי שנאמר כמו שאמרו בש"ס במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים וכו' במקומו של רבי יוסי הגלילי וכו', דשם היה רבם ובחייו נהגו כרבם, אבל כאן שלא היה רבם ולא נהגו כן בחייו, רק שאחר כך בחרו להם סברא זו נגד כל הפוסקים, לא מן השם הוא זה. ובודאי הראב"ד עצמו יודה בנדון זה שמי שמקל על פי סברא יחידית נגד כל הפוסקים מעצמו, יש לנדות ולהחרים שלא יפרשו מכל ישראל, שכל אחד יבקש קולת פוסק שלא היה רבו ולא בן עירו ויקל נגד כל ישראל, ומזה יבואו לקולות אחרות באסורין. ולכן קהל או יחיד שבקבע ובפרהסיא מחסרים ברכות שכל ישראל שוים, ראוי לגדור הפרצה וליסרם ולהענישם עד שינהגו ככל ישראל'.
הרי שבאותו מקום היה מנהג ברור שלא לברך, וגם יש למנהג סמך בדברי הראב"ד, וגם בדברי מחבר התשובה הזו יהיה מי שיהיה, מכל מקום כיון שהסמך הוא קלוש לסמוך על דעת יחידאה, כתב החיד"א לבטל מנהגם, כל שלא היה אותו החכם רבם.
וכן מתבאר גם מדברי החיד"א במקום אחר, דהנה כתב הרמ"א ביורה דעה (סימן כח ס"ב בהגה) 'מי ששחט פעם הראשון, מברך שהחיינו על הכיסוי (פירוש, על כיסוי הדם)'. וכתב החיד"א בשיורי ברכה שם (שירי שיריים אות א) 'עיין מה שכתבתי אני בעוניי להלן סימן ר' בסייעתא דשמיא'. וכך הוא לשונו בסימן ר' (שיו"ב אות א) 'יש מקום שנודע מהני נשי כי הכלה בטבילה ראשונה קודם החופה מברכת שהחיינו. וחקרו בדבר, והנה אמת נכון שכך נהגו משנים קדמוניות. וידענו כי כמעט בכל תפוצות ישראל לא יש מנהג זה, וגם בעיר הלזו שנהגו לא נודע מי חכם הנהיג כך. וידוע שהאחרונים הסכימו לעיל סימן כ"ח, שלא יברכו שהחיינו על מצות כסוי וכו', אני אומר במנהג זה דיודיעום שאין לברך וימחו בידן'.
הרי לפנינו מנהג ברור באותו מקום משנים קדמוניות, וגם יש למנהג סמך בדברי הרמ"א, ועם זאת כיון שהוא נגד הסכמת האחרונים לדינא, הורה החיד"א לבטל המנהג, ואם לא ישמעו בנחת ימחו בידם.
עוד כתב החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד קפב אות ג) 'אין להקל ללבוש איש שמלת אשה וההפך אפילו בשמחת חתן וכלה. דבר זה אמרו הרמב"ם ז"ל, ומתאמרא כותיה מגברא רבא, ספר יראים. ומאחר עלות לדברי שני המאורות הגדולים, אין לסמוך על קולת מהר"י מינץ בפורים. ואיש על העדה יאזור חיל בדעת ובכשרון לבטל מנהגים אלו וכיוצא בהם'. הנה אף שיש למנהג סמך קלוש בדברי מהר"י מינץ הורה החיד"א לבטל המנהג.
וכן מתבאר מדברי הב"ח (יו"ד קפב אות ה) שכתב 'ויש לתת לב על מה שנוהגים בפורים לשנות בגדיהם מאיש לאשה ומאשה לאיש ואין מוחה, וכבר השיב הרב רבי יהודה מינץ ז"ל על זה כמבואר בתשובתו (סו"ס טז) ואמר דכיון שאינו עושה כן אלא משום שמחת פורים אין בו איסור וכו'. ונראה לפי עניות דעתי דדבריו בזה דחויים המה וכו', כל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו ולנשמעים בקולו שלא יעברו על איסור לאו, ותבא עליו ברכה להרים מכשולות מדרך עמינו, ומנהגים לא הגונים לא ינהגו עוד'. הנה אף שיש למנהג סמך בדברי מהר"י מינץ, מכל מקום כתב לבטל המנהג.
וכן מוכח ממה שכתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צה) וזה לשונו 'ומה שברוב העולם אין כהנים עולים לדוכן כל ימות השנה, מנהג גרוע הוא ומשום בטול מלאכה לעם, ומי שנתחכם לחזק ידים רפות שתעמודנה ברפיונן, בקש סמך לאותו מנהג והפריז הרבה על המדה, כי דרש סמוכים וישא אהרן את ידיו וירד מעשות החטאת לפיכך נהגו שלא לשאת את כפיהם אלא בימים טובים ובמוסף דוקא שיש בו חטאת, והא קפחינהו לכהנים בטעותא רבתא'.
וכן מוכח מדברי המהרש"ל שכתב בים של שלמה (ביצה פ"א לד) 'ודבר תימה להתיר ביום טוב לשחק בכדור, דאין בו צורך היום כלל, אלא שחוק של ילדים, שלא הגיעו לכלל חיוב, הנח, אבל גדולים, נראה מנהג רע בעיני, כי זה אינו טיול, אלא שיחת ילדים, וקלות ראש. ואף שרבינו ירוחם (נ"ד ח"א) כתב כדברים האלו משום רבינו תם, לא ניחא לי, כי אפשר שהוא לא בא אלא ליישב המנהג שנהגו כן. ואי איישר חילי אבטלנה, שהרי הרא"ש (סימן י"ח) שהעתיק דברי רבינו תם לא הזכיר דבר זה, ואף בטור לא הביאו'.
הנה כיון שמצד הדין היה ברור למהרש"ל שאין היתר בדבר, אף שיש סמך למנהג בדברי רבינו ירוחם משם רבינו תם, מכל מקום כתב שאם יהיה בכוחו יבטל המנהג.
וכן כתב בשו"ת שער אשר (ח"א יו"ד א) על מנהג שנהגו להקל כסברת יחיד, וזה לשונו 'הגם שהיה סברא זו בעולם, מכל מקום כיון דכל הפוסקים המפורסמים חלוקים הם, וסוברים שאינו מועיל, ולא עיילוה לסברא זו בבי מדרשא, פשיטא ודאי שאם במקום אחד סמכו על זה ונהגו להקל, דאמרינן שהוא מנהג בטעות היפך התורה, ומבטלינן ליה וכו'. ושוב ראיתי בתשובת סמיכה לחיים (סי"א) ובתשובת נדיב לב (יו"ד סי' מג) שהאריכו למעניתם בזה, ואספו וקבצו לכל רבני האחרונים דפסקו בפשוט, דאם יש איסור במנהג, אפילו איסור דרבנן, אף דמיעוט הפוסקים קיימי כמנהג המקום, אם רוב הפוסקים חולקים, הוי היפך הדין, ויש לבטל המנהג'.
ועתה אם טוב בעיני כת"ר להשיב על דברים הללו ולדחותם, יתקבלו דבריו בברכה ויבחנו אם כנים הם, אך ישים לנגד עיניו כי לא יהא די להשיב על ראיה אחת או שתים, אלא אם יש בידו כדי השיב בעד כולם, ישיב, ואם לא, ישוב כבודו מדבריו, ותשובתו הרמתה.
