סערת העופות

מה שכתב כת"ר
שנית, כבר כתב הריב"ש (סי' קצב) שכתב דכיון שציוותה התורה לבדוק בסימנים שלא יהיה מעופות הטמאים על כרחינו יש לחוש לכל אחד מהם אפילו הוא מיעוטא
בפטם יש סימיני טהרה אלא שהשאלה היא על המסורת שהיא חומרא שמא יימצא דורס (כוונתי שמדאורייתא מיהא ניזיל בתר רובא היות שיש גם סימנים)
ועוד על מה שכתב
כתב המאירי (חולין סג:) 'שאין הטהורים מרובים אלא במיניהם, אבל פרטי הטמאים מרובים הרבה'. וכן כתבו הרשב"א (חולין סג:) והתרומה (סי' כז) ואהל מועד (שער או"ה ד"א נ"ו).
כאן השאלה היא על מיניי העופות שהרי מרכיבים מינים ולא פרטים
 
בפטם יש סימיני טהרה אלא שהשאלה היא על המסורת שהיא חומרא שמא יימצא דורס (כוונתי שמדאורייתא מיהא ניזיל בתר רובא היות שיש גם סימנים)
סימני טהרה בפטם לא יועילו בכדי להתיר, כיוון שאם ייצרו אותו מעופות טמאים (ובמיוחד את אמו), הוא יהיה טמא מחמת הוריו גם אם יש לו סימני טהרה. כך היא דעת הפוסקים.
ולהתיר מחמת רובא לא ניתן, הן מחמת דברי הריב"ש, הן מחמת כך שרוב זנים טמאים, והן מחמת כך שמוצאים בו ביצים בצורת כד כד שזה מוכיח שהשתמשו בתהליך ייצורו בעוף טמא. לפי הרבה דעות גם מעשה הדריסה שמוצאים בו מוכיח שמוכלא בו עוף טמא.
ולגבי מה שכתבת שהמסורת היא חומרא, כבר דובר על כך שלדעת השו"ע והרמ"א בעוף שאין לו חרטום ורגל רחבים אנו מצריכים מסורת מדינא ולא רק בגדר של חומרא.

כאן השאלה היא על מיניי העופות שהרי מרכיבים מינים ולא פרטים
הכלאה נעשית עם זני עופות בודדים לא עם מינים שלמים, לכן בכה"ג נאמר רוב עופות טמאים.
 
א. לא מסתבר, כי אם אומרים זה וזה גורם אסור הרי זה כמו מין טמא, דמה לי חצי טמא מה לי כולו טמא, רק אולי משום היוצא מן הטמא טמא יש לומר כן.

ב. כמדומה שרוב הראשונים אומרים תירוץ אחר על קושית הריב"ש
א. להלכה נפסק (יו"ד קמב סי"א) שזה וזה גורם בדיעבד מותר, אמנם כבודו צודק שאם הנקבה היתה טמאה, אף שהזכר יצא כמראה האב הוא טמא, כיון שהיוצא מן הטמא טמא.
אמנם כוונתי היתה שמכיון שבטבע רוב הוולדות הם ממין ומינו, ולא ממין ושאינו מינו, אם כן לדוגמא מתוך 5 מליון עופות שנראים כמראה הלגהורן, יהיו 7 בני קורניש, ו22 בני מלאי וכדומה, ולכך אנו הולכים אחר הרוב ואומרים שהלגהורן שלפנינו בא מאב ואם לגהורן.

ב. אדרבה יביא כת"ר תירוצים אחרים.
 
נכון אבל שעת הדחק שאני בפרט כשיש עוד צירופים וספק וספיקא אדעתא דהכי לא נהגו
מקור הדין של דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, הוא בפסחים בעובדא דבני בישן, והתם שעת הדחק גדול היה שלא היה להם די פרנסתם, ובכל זאת לא התירו להם לעבור על המנהג.
 
האם אתה רוצה לחלוק על הש"ך?
איני צריך לחלוק על הש"ך בזה, כבר חלקו עליו הדברי חיים והשם משמואל והחכמת אדם והגר"ש קלוגר ועוד, כמו שהבאתי בקונטרס עוף פטם עמוד מ"ג ובהערות שם.
אלא שאני הבאתי מתוך דברי הבית יוסף ששני עמודי ההוראה תופסים דלא כרמב"י, ומרן הבית יוסף כתב בהקדמתו שבכל מקום ששני עמודי ההוראה עומדים בדעת אחת נפסוק הלכה כדבריהם, וזה מוכיח בבירור שמה שכתב השלחן ערוך "אין לאוכלו", פשוטו כמשמעו, וכדברי שו"ת דברי חיים וסייעתו.
 
מה שכתב כת"ר

בפטם יש סימיני טהרה אלא שהשאלה היא על המסורת שהיא חומרא שמא יימצא דורס (כוונתי שמדאורייתא מיהא ניזיל בתר רובא היות שיש גם סימנים)
ועוד על מה שכתב
מבואר במשנה שישנם ארבעה סימנים, אחד סימן טומאה, "כל עוף הדורס טמא", ושלשה סימני טהרה, "אצבע יתירה זפק וקורקבן נקלף".
לדעת רש"י והרמב"ם והרא"ש רוב העופות הטמאים יש להם שלשה סימני טהרה בגופם, אלא שהם דורסים ולכך הם טמאים.
ומבואר בדברי רש"י, וכדבריו פסק השלחן ערוך (פב ס"ב) שאין אנו יכולים לסמוך על עצמינו לקבוע אם יש לעוף את סימן הדריסה או לא, מאחר שכבר בימי האמוראים היתה מכשלה בזה. ומפני זה פסק השלחן ערוך שאין לאכול אלא במסורת.
וממילא לא יועילו שלשה סימני טהרה בפטם, מאחר שאין אנו יכולים לברר אם הוא דורס, אלא צריכים מסורת כדי להתירו, ולא שייך לומר שיש לו מסורת כאשר לא נתבררו לנו גזעי העופות שמהם נולד (אף מצד הנקבה). וכל שכן אחר שידוע לנו שהפטם אוכל מחיים, שהיא דריסה לרבינו תם ורוב הראשונים, אם כן הרי נתברר לנו דאדרבה דורס הוא.

וכבר הבאתי למעלה שהמסורת אינה חומרא, שדעת רמב"י נדחתה על ידי רש"י ושני עמודי ההוראה הרמב"ם והרא"ש, והשלחן ערוך פסק כשני עמודי ההוראה.
 
כאן השאלה היא על מיניי העופות שהרי מרכיבים מינים ולא פרטים

נא ידקדק כת"ר שנית בדברי הרא"ש:

1. לשון הרא"ש הוא, שיש בטמאים "מינים" מרובים.

2. ראיית הרא"ש היא מהא דאיכא מאה מיני איה, ושם אין הכוונה למאה פרטים שנראים כולם כמין אחד, אלא למאה צורות שנות של עופות, שכולם שייכים למין האיה.
 
מקור הדין של דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם, הוא בפסחים בעובדא דבני בישן, והתם שעת הדחק גדול היה שלא היה להם די פרנסתם, ובכל זאת לא התירו להם לעבור על המנהג.
אז למה מתירים קטניות בפסח לבני אשכנז בשעת הדחק
 
א. להלכה נפסק (יו"ד קמב סי"א) שזה וזה גורם בדיעבד מותר, אמנם כבודו צודק שאם הנקבה היתה טמאה, אף שהזכר יצא כמראה האב הוא טמא, כיון שהיוצא מן הטמא טמא.
אמנם כוונתי היתה שמכיון שבטבע רוב הוולדות הם ממין ומינו, ולא ממין ושאינו מינו, אם כן לדוגמא מתוך 5 מליון עופות שנראים כמראה הלגהורן, יהיו 7 בני קורניש, ו22 בני מלאי וכדומה, ולכך אנו הולכים אחר הרוב ואומרים שהלגהורן שלפנינו בא מאב ואם לגהורן.

ב. אדרבה יביא כת"ר תירוצים אחרים.
א. עדיין יש הספק שחוששים לזרע האב, ואם משום ספק ספיקא גם בנידון דידן יש ספק ספיקא
ב. הראשונים מתרצים שרוב המינים הפרטיים הם טמאים, רק המינים הכלליים רובם טהורים.
 
אז למה מתירים קטניות בפסח לבני אשכנז בשעת הדחק

הנה יסדתי דברי על פי תלמוד מפורש, ולפי שכבודו מפקפק בדבר אביא דברי התלמוד והפוסקים לבאר הדבר בבירור ובאופן מוחלט, שמנהג לחומרא אסור להקל בו אפילו בשעת הדחק.

דהנה בפסחים (נ:) איתא, בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא (פירש רש"י, מחמירים על עצמן שלא להיבטל מצרכי שבת), אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו (פירש רש"י, הוה אפשר להו להמנע מן השוק שעשירים היו) אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך.

הרי מבואר שלא היה אפשר להם להתפרנס, והיו צריכים להפליג לצידון לעסוק במסחר גם ביום שישי, ולא התיר להם רבי יוחנן.

ודברי התלמוד נפסקו בהרי"ף (פסחים יז.) וכן כתב הרא"ש (בתשובה כלל נה סי' י) ועוד פוסקים.

ומדבריהם מבואר דמנהג של חומרא, אפילו במקום דוחק אין לו היתר.

וכן כתב בהדיא בשו"ת הרמ"א (סימן יט) וזה לשונו, אמרינן פרק מקום שנהגו, בני ביישן נהוג דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן א"ל אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן, אמר להם כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך וגו' א"כ שמעינן אף בשעת הדחק אין לשנות מנהג.

וכן כתב בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' שסד) וזה לשונו, יש לבנים להחזיק במנהג אבותיהם ולעשות כמו בני בישן שאמרו לר' יוחנן אבהתין הוה אפשר להו דלא למתא ולא אתו אנן לא אפשר לן מאי אמר ליה כבר קבלו עליהם אבותיכם הרי שאפי' שלא היה אפשר להם עכ"ז לא התיר להם ר' יוחנן

וכן כתב בשו"ת הרי בשמים (ח"ב סי' קלז) וזה לשונו, דהיכי דבשעה שנתקנה התקנה היו יכולין לעמוד בה אף דבדור שאחריהם אינם יכולים לעמוד בה חלה עליהם התקנה בעל כרחם. וכן נראה להדיא מש"ס פסחים נ': בבני ביישן דהוו נהגי דלא אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו לקמי' דר"י א"ל אבהתן הוי אפשר להו אנן דלא אפשר לן כו' א"ל שמע בני כו' הרי דאף דלהם לא היה אפשר לעמוד בהתקנה מכל מקום כיון דבראשיתה היו יכולין לעמוד בה וכיון שחלה שוב לא פקעה.

גם בשו"ת דעת כהן (סימן יח) כתב, והנה מצד הראשון, מפני שנשתנה המצב, שעתה קשה להם לסבול היזק, מה שבתחילה לא היתה להם ההכבדה הזאת, ולפיכך עמדו במנהגם לחומרא, לכאורה נראה דמצד זה אין להקל במנהג, וכהא דעובדא דבני ביישן בפסחים דף נ' ע"ב, דלא הוו אזלי מצור לצידן במעלי שבתא, ואתו בנייהו לקמיה דריו"ח ואמרו ליה אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן, וא"ל ריו"ח כבר קבלו אבותיכם עליהם וכתיב שמע בני מוסר אביך וגו', הרי אנו רואים, דאע"ג דאפשר לומר שאם היו האבות ג"כ דחוקים, כמו הבנים, לא היו נוהגים המנהג הזה, מ"מ אין מקום להתיר בשביל כך, כיון שהאבות כבר קבלו את החומרא של המנהג.

גם בשו"ת משפטי עוזיאל (א, או"ח יד) כתב בזה הלשון, ואין לומר דכיון שנשתנה המצב, ולפי הזמן א"א לעמוד בתקנה זו, אדעתא דהכי לא קבלו, דהא אמרינן בפסחים (דף נ' ב) בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן, אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, אלמא דאפילו בנשתנה המצב, דאי אפשר להם מפני מצבם לקבל חומרת אבותיהם, אפילו הכי אמרינן בהו דכיון שנהגו אבותיהם אי אפשר לבטל מנהג אבותיהם, ומשמע נמי דלא מהני אפילו התרה, דהא הבנים לא נאסרו מטעם נדר אלא משום אל תטוש ובזה לא מהני התרה.

ומעתה מה שכתב החיי אדם להקל בקטניות בשעת הדחק, אפשר שטעם אחר היה לו בדבר [ועוד דאיהו מיירי בדליכא מידי אחרינא למיכל, ואילו הכא האיכא בשר ודגים וירקות וקטניות ועוד כהנה וכהנה], ומכל מקום הא ודאי דדין התלמוד והפוסקים קאי בדוכתיה, דמנהג לחומרא אין לו היתר אפילו בשעת הדחק.

ומלבד כל זה ראוי לשוב ולהזכיר, דדין השלחן ערוך (יו"ד פב ס"ב) שאין לאכול עוף אלא במסורת, אינו חומרא בעלמא, אלא הוא עיקר הדין, שפסק מרן השלחן ערוך כדעת שני עמודי ההוראה הרמב"ם והרא"ש (ועוד כעשרים ראשונים) החולקים על רמב"י.
 
הראשונים מתרצים שרוב המינים הפרטיים הם טמאים, רק המינים הכלליים רובם טהורים.

כמדומני שתירוץ זה של הראשונים נאמר לענין דבר אחר.

כאן הריב"ש מדייק מדברי הגמרא, לענין עוף הבא בסימן אחד, שהתירוהו מטעם דפרס ועזניה לא שכיחי ביישוב, ולכאורה קשה אף אי הוו שכיחי, למה לן למיחש למיעוטא דמיעוטא, לשני מיני עופות בודדים, ועל זה ביאר הריב"ש דכיון דציוותה התורה והבדלתם, לבדוק ולוודא שאינו טמא, על כן אנו מצווים לחוש אפילו למיעוט המינים.

וממילא מתבאר מזה שבעופות טמאים חוששים אפילו למיעוט מינים, ולא הולכים אחר הרוב.
ודבר זה אף אם לא כתבו הריב"ש, הוא מוכרע מדברי התלמוד עצמם, שהיו חוששים לפרס ועזניה אם היו מצויים ביישוב.
 
נמצא שמסקנתו של מרן הבית יוסף, שלא להכריע הדין על פי טענות וראיות תלמודיות, אלא על פי עמודי ההוראה, וכבר נתבאר שלדעת שני עמודי ההוראה אין היתר בשלשה סימנים, וכך פסק מרן בשלחן ערוך בהדיא "ואף על פי שיש לו שלשה סימנים אלו, אין לאוכלו".

אינני רואה שום טעם לסטות מהכרעתם של עשרות מגדולי האחרונים ז"ל ובראשם הש"ך והפרי חדש והגר"א והכרתי ופלתי והשואל ומשיב ועוד שמעיקר הדין קיי"ל כרמב"י, ואף אחד מהם לא העלה על דעתו כטענה הזו שהוא כנגד הוראת השו"ע [שבדרך כלל נמשך אחרי רוב מג' עמודי ההוראה].

ראשית כל, כל מעיין ישר בבית יוסף שם יראה בבירור ובגלוי מהי דעתו בסוגיא זו, ואין להעלות על הדעת שהמכריע הגדול מרן הב"י יעזוב כל עיונו ויבטל דעתו לגמרי ויהפוך הדבר בשלחנו, וכבר כתב החזו"א (יו"ד ק"נ ח'): "אם כי אין אנו ניגשים להכריע בין הראשונים בהכרעה שכלית מוחלטת, מ"מ מתלוה תמיד בההכרעה עיון שכלי, והרבה פעמים מכריע מרן ז"ל כאחת הדעות מפני שדבריהם מחוורים ביותר ומתיישבות כל הקושיות", וכש"כ כאן שאין ההכרעה תלויה בראיות תלמודיות שיש קושי להכריע על פיהן, אלא בהוכחות עצומות מן החוש כנגד גירסת רש"י [ולכן לא שייכים כאן הטעמים שכתב הב"י בהקדמתו], ואף שיש "שטחים אפורים" בחוש שיש מקום לדון בהם ואינם מוכרעים לגמרי, מ"מ עכ"פ בנקודה זו נתברר בבירור גמור שיש דורסים רבים מי"ט המינים שאינם בני ג' סימני טהרה כנגד גירסת רש"י וכמו שכתב הב"י, וכמו שכתב השואל ומשיב בזה הלשון: "שיטת רש"י נדחה, לא מחמת סוגית ההלכה, שמפני זה לא נוכל לדחותו וכו' אך כאן שיטת רש"י מוכחשת מפאת החוש, כמו שכתבו כל הקדמונים וראש לראשונים הרמב"ן שעיניהם ראו שאין כן בחוש הראות כמו שכתב הרב המגיד", עכ"ל, ובפרט שמדברי הרא"ש עצמו במהלך המשא והמתן בפסקיו כתב ש"היה ראוי לסמוך" על קבלת רבינו חננאל להתיר, שמשמע מתוספת מלים אלו שבא לומר שזו השיטה העיקרית בעיניו אף אם לא נקט לסמוך עליה להלכה ולמעשה וחשש לחומרא הואיל ונפיק מפומיה דרש"י, וגם שיטת הרמב"ם עצמו אינה ברורה [כמו שנחלקו בדעתו הרב השואל רבי שלמה הלוי עם הריב"ש בב' התשובות שם], וגם הרמב"ם בעצמו בהל' י"ט הביא מסורת הגאונים שעל פיה כל הבא בג' סימנים הריהו טהור בודאי, ולכן לכל הפחות היה מסופק בדבר [וע"ע בלחם משנה שם שפירש בדעת הרמב"ם כדעת רמב"י, והפלתי כתב על דברי הריב"ש שהם דחוקים מאד אלא אפשר ש"מרוב פשיטותו לא הוצרך [הרמב"ם] להזכירו, דודאי ג' סימני טהרה וכו' דמועיל לטהרה"], ולכן הראשונים בסוגיין כמעט ולא הביאו דברי הרמב"ם בסוגיא זו מטעם זה, וגם הב"י בסיום דבריו לא הזכיר שיטת הרמב"ם.

שנית, אינני בטוח אם בכלל ירד מרן השו"ע להכריע בדבר אם הוא חשש גמור מעיקר הדין או רק לחומרא, דבלא"ה כבר מאות שנים לפני דורו נתפשט המנהג בכל הארצות כשיטת רש"י, ואף שהב"י לא הזכיר המנהג בדבריו, בלי ספק זה היה משקל גדול בפסקו ולא היה מורה כנגדו. ועכ"פ אפי' אם נטיל ספק בדבר ונפקפק שמא הב"י ביטל דעתו בשולחנו, יבואו רבותינו הש"ך והפרי חדש ויכריעו שאין הדבר כן. ושוב ראיתי שלא רק הש"ך פירש כן בדעת המחבר עצמו, אלא גם הפרי חדש (ס"ק ט') נקט כן בדעת מרן: "וי"ל שהמחבר אינו מחשיב וכו' אלא שסומך להתיר כשיש ג' סימנים כבר מפני שלשיטת הרמב"י והיא המחוורת והמוסכמת מרוב הפוסקים בידוע שהיא טהורה וכו'", עכ"ל, עיי"ש.

אמנם כבר הארכתי בקונטרס דבלא"ה אף לרש"י החשש שמא יימצא דורס הוא חומרא ומנהג ולא חשש גמור מעיקר הדין עכ"פ בעוף שעקבנו אחריו זמן רב בכל מצביו ולא ראינוהו דורס, ונלאיתי לחזור שוב על הדברים.
 
יעיין כת"ר בהקדמת הבית יוסף לספרו, שכתב שם "ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אף על פי שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא א)", וההיא דפרק מקום שנהגו היינו האי מימרא דדברים המותרים וכו', אלמא קא מדמי דברים המותרים לדברים שנהגו כפוסק אחד שאוסר.

ועוד שהרי הגאון חתם סופר כתב בתשובה (ח"ב יו"ד קז) בזה הלשון, 'אפילו הלכה כאינך פוסקים, מכל מקום כיון דיש דעה להחמיר, כבר קבלנו אבותינו עליהם כאותה דיעה, ואסור עלינו מדינא, ואין לו התרה, וקרוב בעיני נדר דאורייתא, אף על פי שמכל מקום קיל ככל איסורי דרבנן, היינו כך קבלו הנדר שיהיה אסור עלינו כקולא איסור דרבנן, אבל לעבור על זה עובר על נדר דאורייתא'.

הרי מפורש בדבריו דמיירי בדין שיש בו דיעה להחמיר, והלכה כאינך פוסקים המתירים, ונהגו כדברי אותו פוסק שמחמיר, וכתב בסו"ד שהעובר על זה הרי הוא עובר על נדר דאורייתא.

אין כוונת הב"י לדין נדר, אלא לחיוב גמור מעיקר הדין המוטל על בני המקום לנהוג כמנהג המקום [מדין 'מרא דאתרא'], וכהא דתרבא דאייתרא (פסחים נ"א ע"א) שנחלקו בו התנאים, ובא"י נוהגים היתר ובבל נוהגים בו איסור, ולא הותר לרבה בר בר חנה לאכול דאייתרא בבבל בצנעה כמנהג מקומו [מנהג א"י] אלא משום שהיה דעתו לחזור לא"י (רב אשי נ"א ע"א).

וכבר השיגו על החידוש הגדול הנ"ל של החת"ס ולא קיבלוהו, אלא יש חילוק גדול בין הנהגות טובות בדברים המותרים לבין חומרות שנהגו בהם מחמת חשש לדעה אחת מן הפוסקים, שבהנהגות הטובות הם יודעים שהם דברים המותרים לגמרי ואפ"ה נוהגים בהם איסור וא"כ נחשב כאילו קיבלו עליהם בנדר, ואילו בחומרות שנתפשטו מתוך חשש לדעה אחת מן הפוסקים [וכש"כ מכח הוראת השו"ע או שאר חכמי הדור לחוש לאותה דעה], הרי דבר ברור הוא שאינם מקבלים על עצמם כלום אלא נוהגים כן מתוך חשש לאותה דעה שמא הדבר אסור.

וכהנה רבות בדברי הפוסקים ז"ל שנתפשטו מנהגים להחמיר כשיטה מסוימת, ובכל זאת מקילים בשעת הדחק וכדומה, ולא הצריכו ולא הזכירו התרת נדרים כלל [וכש"כ שלא עלה על דעתם להחמיר בהם כבשל תורה מדין נדר יותר מאיסור דרבנן גופא], ואביא כמה דוגמאות:

(א) בסי' רצ"א הכריע השו"ע שהעיקר לדינא שצריכים לעשות סעודה שלישית בפת, ומ"מ הקל שם אם שבע ביותר, אפי' אם בכל שאר שבתות השנה היה רגיל ונהג כשיטת המחמירים להצריך פת, ולא הצריכו התרת נדרים, וע' בחיי אדם (הלכות שבת כלל ז' ס"ג) שבשעת הדחק יכול לסמוך על המקילים, (ב) בסי' שי"ח סט"ז כתב הרמ"א שמנהג בני אשכנז להחמיר כשיטת הר"ן וספר התרומה (סוף פרק במה טומנין) שאסור להניח שומן קרוש כנגד המדורה כדי שימחה ויעשה צלול שיש בו משום נולד, ואפ"ה כנגד המנהג מיקל הרמ"א בשעת הדחק לסמוך על הפוסקים המתירים, אפי' אם כל שבתות השנה היה רגיל שלא לעשות כן, (ג) בסי' שי"ז כתב הרמ"א שמנהג בני אשכנז להחמיר שלא להתיר שום קשר על גבי קשר משום שאין אנו בקיאים איזה קשר נחשב קשר אומן, ואפ"ה במקום צער מיקל הרמ"א כנגד המנהג [והרבה אחרונים פירשו דבריו שלא התיר בכל קשר דרבנן אלא דוקא בקשר ע"ג קשר, ע' באליה רבא שם שהתיר במקום צורך בעלמא ולאו דוקא במקום צער, וע' בחיי אדם, ואכמ"ל], (ד) בסי' תס"ב ס"ד כתב הרמ"א שמנהג בני אשכנז בפסח להחמיר כשיטת רש"י וסיעתו שלא ללוש במי פירות כלל ואפי' לקטוף המצות, ואפ"ה היקל הרמ"א שם לחולה וזקן, אעפ"י שבכל השנים רגיל להחמיר, (ה) בסי' תרכ"ט ס"ז הביא הרמ"א מנהג בני אשכנז להחמיר כפוסקים שסוברים שאסור להעמיד סכך בדבר המקבל טומאה, ומ"מ בשעת הדחק מקילים [ע' בחיי אדם כלל קמ"ו ל'], (ו) בסי' תקנ"ד ס"ו כתב הרמ"א שמנהג בני אשכנז להחמיר כשיטת ר"ת [מובא בהגהות מיימוניות] שיולדת לאחר ז' מתענה בט' באב, ואפ"ה כתב הרמ"א שהמקיל לא הפסיד [דהיינו בשעת הדחק – מעבר לקושי הרגיל של צום, או באדם חלוש], וכהנה רבות.

ואעתיק לשון הגרמ"פ ז"ל (אגרות משה יו"ד ח"א סי' מ"ז): "ובאם אחד נהג להחמיר אם נאסר מדין מנהג ג' פעמים, תלוי אם היתה כוונתו להחמיר אף אם הדין הוא להתיר, וכל שכן בידע בעצמו שיש להתיר, ומ"מ נהג איסור, יש עליו איסור נדר דנהג ג' פעמים, אבל אם החמיר משום שהיה סבור שאסור מדינא, או אף רק שאסור מספק וחשב על המקילין שאולי טועין בדין או שאולי הם מזלזלין באיסורין, אין עליו דין נדר מצד מנהגו ואין צריך להתירו", עכ"ל [וכש"כ במקום שהפוסקים עצמו הכריעו שיש להחמיר לכחתילה ולא הקלו אלא בשעת הדחק].

חוץ מכל הנ"ל, הלא לדינא נקטינן שאפילו במנהגי איסור הוא לכל היותר איסור דרבנן ["בל יחל דרבנן" כלשון הגמרא] ולא נדר מדאורייתא, וא"כ יש יותר מקום להקל במקום ספק ולסמוך על ראיות מהש"ס והפוסקים.
 
ומעתה מה שכתב החיי אדם להקל בקטניות בשעת הדחק, אפשר שטעם אחר היה לו בדבר [ועוד דאיהו מיירי בדליכא מידי אחרינא למיכל, ואילו הכא האיכא בשר ודגים וירקות וקטניות ועוד כהנה וכהנה], ומכל מקום הא ודאי דדין התלמוד והפוסקים קאי בדוכתיה, דמנהג לחומרא אין לו היתר אפילו בשעת הדחק.

זה לשון החיי אדם (כלל קכ"ז ס"ו) לענין כמה מנהגי חומרא בפסח: "כל דברים הללו שהוא מנהג אבותינו, מותר לצורך גדול או לחולה אפי' אין בו סכנה או לצורך תינוק אם צריכים הרבה לכך", עכ"ל, וכן מבואר ברמ"א סי' תס"ב ס"ד.

וזה לשון הרמ"א בהקדמתו לספרו תורת חטאת: "אתנצל עצמי בדבר אחד שלא יחשדני המעיין, כי לפעמים כתבתי להקל בהפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת, והוא מטעם כי באותן המקומות היה נראה כי היתר גמור הוא אליבא דהלכתא [דהיינו מעיקר הדין לדעת הרמ"א], רק שהאחרונים ז"ל החמירו בדבר, ולכן כתבתי שבמקום דחק וצורך יש להעמיד על דינו, וכו'", ובודאי דבריו נאמרו אפי' במקומות שבהם נתפשט המנהג להחמיר עפ"י הפוסקים ז"ל, ולא חשש בשום מקום לנדר כלל.
 
ברצוני גם להתייחס בקצרה לזלזול המדאיב כנגד המנהג שנהגו כל עם ישראל וביניהם גדולי וצדיקי הדור במשך למעלה ממאה וחמשים שנה לאכול תרנגולים אסיתיים משונים.

ויש להאריך בענין מאמר חז"ל "אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים", שמצינו כמה דרכים בראשונים ז"ל בענין זה, ומ"מ עכ"פ לדינא, ברור שאכן צודקים דברי "המערערים" שאין מקום להקל עפ"י טענה כזו, וכמבואר בתרומת הדשן (סי' מ"ג, מובא ברמ"א יו"ד סי' רמ"ב) שאם תלמיד רואה שרבו שולח ידו לאכול דבר שיש בו אפי' רק חשש איסור דרבנן אין צריך לשתוק, עיי"ש בדבריו.

אמנם, מאידך גיסא, יש משקל גדול למנהג שנוהגים בפועל [ובפרט למנהג שנהגו בו חכמי וצדיקי הדור], שהוא מועיל עכ"פ להכריע במקום ספק או במחלוקת בין הפוסקים ז"ל, ואפי' מנהג שאין בו טעם ונולד בלי ידיעה, וענין זה רמזו חז"ל בלשונם (פסחים ס"ו ע"א): "הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן, בני נביאים הן", ולכן נתאמצו חכמי ישראל בכל הדורות ליישב מנהגי ישראל, ומצינו במקומות רבים בראשונים ז"ל הביטוי "מנהג ישראל תורה" וכדומה, וגם מצינו בכמה וכמה מקומות בראשונים ז"ל שהצדיקו מנהגי רבותיהם ובני דורם עפ"י מאמר חז"ל הנ"ל שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם, עכ"פ כשעלה בידם ליישב המנהג שלא יסתור ההלכה, וכש"כ בנידון דידן שההיתר מרווח ומחוור [אף יותר מההיתר של תרנגולי הודו שנהגו בו יותר מארבע מאות שנה, וחכמים בודדים ממש טעו לחשוב שיש עליו מסורת מאנשי הודו וכל כיוצ"ב, וכל שאר חכמי הדור מעולם לא השגיחו כלל לבדוק המסורת, גם לאחר שנתברר לפני דורות רבים שמקורו מאמריקה].

הנה כמה לשונות מגדולי הדורות במעלת המנהג שלא יבואו לידי מכשול:

בהלכות קטנות לרי"י חאגיז (ח"א סי' ט'): "וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו, אם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מה עמא דבר, כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם".

הגאון ר' אליהו רגולר מקאליש ז"ל (יד אליהו, ח"א פסקים סי' כ"ה): "מנהג שנהגו ברוב תפוצות ישראל וכו' ועל ידי מנהג מכריעין ההלכה כמו על פי בת קול וכו' שהמנהג מוסכם אצל כלל ישראל הוא על פי רוח הקודש שהש"י הופיע ביניהם וממש כעל פי נביא הנהיגו, כי ע"י הרצון והמעשה לשם שמים, מאיר השי"ת בכלל כנסת ישראל רוח הקודש איך לנהוג".

וזה לשון קדשו של החזו"א [או"ח סי' ל"ט אות ח']: "עיקרו של מנהג שאנו לוקחים אותו למשקל מכריע – להיות הנהגת הציבור מבטחת את האמת והנכוחה, אשר זכות הרבים וזכות אבותם מסיעתם לבלי לתעות ולהכשל – הוא הנהגת הציבור עפ"י הוראה של החכם הממונה על הציבור, שזו חובתם של הציבור לשמוע אל הרב שהמחום עליהם, וע"י הנהגת הציבור מתאמתת ההוראה", עכ"ל.

וז"ל האגרות משה (יו"ד ח"ד סי' ב'): "יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלו משום שלא ידעו מהם", עכ"ל.
 
זה לשון החיי אדם (כלל קכ"ז ס"ו) לענין כמה מנהגי חומרא בפסח: "כל דברים הללו שהוא מנהג אבותינו, מותר לצורך גדול או לחולה אפי' אין בו סכנה או לצורך תינוק אם צריכים הרבה לכך", עכ"ל, וכן מבואר ברמ"א סי' תס"ב ס"ד.

וזה לשון הרמ"א בהקדמתו לספרו תורת חטאת: "אתנצל עצמי בדבר אחד שלא יחשדני המעיין, כי לפעמים כתבתי להקל בהפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת, והוא מטעם כי באותן המקומות היה נראה כי היתר גמור הוא אליבא דהלכתא [דהיינו מעיקר הדין לדעת הרמ"א], רק שהאחרונים ז"ל החמירו בדבר, ולכן כתבתי שבמקום דחק וצורך יש להעמיד על דינו, וכו'", ובודאי דבריו נאמרו אפי' במקומות שבהם נתפשט המנהג להחמיר עפ"י הפוסקים ז"ל, ולא חשש בשום מקום לנדר כלל.
חוץ ממה שהרבה חולקים על החיי אדם, לא נראה שבמקום שיש שפע של מזון אחר החיי אדם היה מתיר דבר שנאסר ע"י מנהג, החיי אדם מתיר כשאין מספיק אוכל אחר אלא בדוחק גדול.
 
אינני רואה שום טעם לסטות מהכרעתם של עשרות מגדולי האחרונים ז"ל ובראשם הש"ך והפרי חדש והגר"א והכרתי ופלתי והשואל ומשיב ועוד שמעיקר הדין קיי"ל כרמב"י, ואף אחד מהם לא העלה על דעתו כטענה הזו שהוא כנגד הוראת השו"ע [שבדרך כלל נמשך אחרי רוב מג' עמודי ההוראה].



כבודו יבדיל בין מה שכתבו אחרונים בדעת עצמם, לבין מה שביארו בדעת השלחן ערוך.

מדברי הש"ך אכן נראה שמפרש בדעת השלחן ערוך שהוא חומרא, אף שלא כתב כן בהדיא.
וכן הפרי חדש מפרש כן בדעת השלחן ערוך.
אמנם מאידך יש לפנינו כמה מרבותינו הרחרונים החלוקים עליהם, כדלהלן:

הדברי חיים (יו"ד ח"ב סי' מח) כתב, 'נראה מהמחבר דהא דאין לאכול שום עוף אלא אם כן יש לו מסורת, לא משום חומרא מחמירין, אלא הוא ממש ספק'.
וכתב עוד (יו"ד ח"ב סי' מה) 'בודאי אין נאכל שום עוף בלא מסורה, וכן אנו נוהגים מעולם, והעושה נגד זה אוכל ממש עוף טמא'.

וכן כתב בשם משמואל (סי' יא, ד"ה אמנם בעיקר) 'דהבית יוסף תפס לאיסור לא משום חומרא, אלא תופס עיקר דעת רש"י' [והביא שם שדעת רוב הפוסקים כרש"י].

גם הגר"ש קלוגר כתב (טוטו"ד תלתאה סי' קנ) בזה הלשון, 'אשר הצליח מעשה שטן והתחיל מכשול חדש לבית ישראל בהבאת העופות החדשים (נראה שכוונתו לקוצ'ין או הבראמא) ממדינת אמריקא וכו'. ובפרט לדידן דשום סימן לא מהני, רק מה דהוי לנו מסורת, והרי סימנין מובהקין ודאי הוי מן התורה, ומכל מקום לא סמכינן עלייהו, רק על המסורת, פשיטא דבאין לנו מסורת ודאי אסורין כתרי ותרי, ולזה באתי להתוודע ולהגלות דעל פי פסקי הדיינים האמתיים, ודאי אסורין כדין עוף טמא ממש'.

גם המהר"ם שיק (יו"ד צ"ח) נסתפק בהא דאסרינן בלא מסורת משום חשש שמא הוא דורס, אם מדאורייתא צריך לחוש לזה או מדרבנן. אלמא פשיטא ליה דדין גמור הוא רק נסתפק אם הוא מהתורה או מדרבנן [וכן מבואר מלשון איסורא דנקט התם].

גם בחכמת אדם (כלל לו דין ד) כתב, דבלא מסורת "אסור" לאכול.

נמצא שכמה מרבותינו האחרונים תופסים בדעת השלחן ערוך, שמחמת ספק איסור דאורייתא אין לאכול עוף שבא בשלשה סימנים בלא בדיקת הדריסה.

וכיון שמבואר בבית יוסף שדעת שני עמודי ההוראה שאין היתר בשלשה סימנים, וכבר העמיד מרן כלל בהקדמתו לפסוק כדברי שני עמודי ההוראה במקום שעומדים בדעת אחת, הרי זה בירור שדברי שו"ת דברי חיים וסייעתו מכוונים אל האמת.
 
ראשית כל, כל מעיין ישר בבית יוסף שם יראה בבירור ובגלוי מהי דעתו בסוגיא זו, ואין להעלות על הדעת שהמכריע הגדול מרן הב"י יעזוב כל עיונו ויבטל דעתו לגמרי ויהפוך הדבר בשלחנו

אם כבודו חפץ לחלוק על דברי הבית יוסף, יוכל לעשות כן, אך לא יוכל לומר בדעת מרן דברים הפוכים ממה שכתב מרן עצמו, וכך הוא לשונו של מרן הבית יוסף בהקדמתו לספרו בית יוסף:

וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות הנה התוספות וחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדיעות. ומי זה אשר יערב לבו לגשת להוסיף טענות וראיות. ואיזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם על פי טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם. כי בעונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם כל שכן להתחכם עליהם. ולא עוד אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה לא היה ראוי להחזיק בה לפי שהיא דרך ארוכה ביותר.
ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם.

הנה ביאר בהדיא שאינו מכריע הדין על פי טענות וראיות תלמודיות, אלא על פי עמודי ההוראה, וכיון שכאן שני עמודי ההוראה הרמב"ם והרא"ש אוסרים לאכול עוף בשלשה סימני טהרה, ודאי מה שכתב מרן בשלחן ערוך (פב ס"ב) שאין לאוכלו, מעיקר הדין הוא, שפוסק כשני עמודי ההוראה.
 
כתב החזו"א (יו"ד ק"נ ח'): "אם כי אין אנו ניגשים להכריע בין הראשונים בהכרעה שכלית מוחלטת, מ"מ מתלוה תמיד בההכרעה עיון שכלי, והרבה פעמים מכריע מרן ז"ל כאחת הדעות מפני שדבריהם מחוורים ביותר ומתיישבות כל הקושיות".

הנה ודאי שלא נתכוון החזון איש לחלוק על מה שכתב מרן להכריע על פי שני עמודי ההוראה, אלא כוונתו שיש תוספת משקל לעיון השכלי.
ואילו בנדון דידן היה מורה השלחן ערוך להתיר בשלשה סימנים, היה שייך להקיש דין זה לדברי החזון איש, אך כאשר כתב מרן בהדיא "אין לאוכלו", וזהו כשיטת שני עמודי ההוראה הרמב"ם והרא"ש שאוסרים אכילת עוף בשלשה סימנים, אין שום סיבה להפוך הקערה על פיה ולפרש שמרן מתיר הדבר מן הדין.
 
חזור
חלק עליון