הרב שמעון ללוש
Well-known member
ישר כח גדול, תבורך מפי עליון!
אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
א. הרבה פעמים כותבים כן במליצה כדי שיתקבלו הדברים למעשה אך לא כראיה אמיתית.אולם כל מעיין ישר יביט נכוחה בכל דברי רבותינו, שעל מסורת הרבה פחות מקויימת וממושכת מזו רואים בה מסורת ברורה שיש לבטל דעתם והבנתם אליה מטעם "הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה". ומספיק לעשות חיפוש למילים "הקבלה והמעשה" כדי לראות בתוצאות את הנושאים והנידונים, איך שהם מלאים מנידונים שיסודם במחלוקת ראשונים, ורק לאחר מאות שנים שנהגו באיזה מקומות כדעה אחת כשניים ושלושה דורות כותבים שכן נהגו אבותינו וכך קיבלו והקבלה והמעשה וכו' והמפקפק על זה מחינן ליה וכו'.
ב. כמו כן אי אפשר להביא ראיה מהרמב''ם [הקבלה והמעשה וכו'] נגד הרמב''ם [הסובר שהזית קטן].
ג. כבר כתבתי לעיל שגם פאה נכרית היא מסורת בת הרבה שנים.
ד. אם לנדו''ד יש תוקף של מסורת כיצד מרן זיע''א הקל כהרמב''ם במקום הצורך, הלא לפי המסורת הוי פחות מזית והוי ברכה לבטל.
ה. כמו כן אי אפשר לטעון על החזו''א שלא יתכן שהביצים התקטנו ומאידך לטעון על הזית שכן התקטן.
ו. ברור בעיני שאם מרן זיע''א היה כותב שהזית הוא קטן מאד מכל הראיות הנ''ל, ומאידך הרב ינון היה כותב לישב את המנהג שהזית הוא חצי ביצה, היינו רואים פה ויכוח הפוך, וא''כ כיצד אפשר להתוכח בראיות ולישב את המנהג אם הכל נובע מהתבטלות לרב?
ולי הקטן ברור יותר מזה, שאם מרן זצ"ל היה מביא רק עשירית מהטענות והראיות שאספתי מכל מי שבירר נושא זה לאמיתו, היה הדבר כנ"ל. ולא חסרים דוגמאות כאלו לרוב במשנתו של מרן זצ"ל.ו. ברור בעיני שאם מרן זיע''א היה כותב שהזית הוא קטן מאד מכל הראיות הנ''ל, ומאידך הרב ינון היה כותב לישב את המנהג שהזית הוא חצי ביצה, היינו רואים פה ויכוח הפוך, וא''כ כיצד אפשר להתוכח בראיות ולישב את המנהג אם הכל נובע מהתבטלות לרב?
ואני מתפלא על אלו הדוגלים בשיטתו ובמשנתו, שאינם הולכים בפועל לפי שיטתו בכל מקום, שתמיד היתה האמת בדברי הש"ס והפוסקים מנצחת כל מסורת ומנהג. ובה יש לדון, ורק אחר כך להתייחס למנהג "אם הלכה רופפת בידך" - בלבד.
אכן עשיתי כמצות הרב ללוש חיפוש בפרוייקט השו"ת למילים 'הקבלה והמעשה', ונוכחתי שדוקא הרב ינון צודק!אולם כל מעיין ישר יביט נכוחה בכל דברי רבותינו, שעל מסורת הרבה פחות מקויימת וממושכת מזו רואים בה מסורת ברורה שיש לבטל דעתם והבנתם אליה מטעם "הקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה". ומספיק לעשות חיפוש למילים "הקבלה והמעשה" כדי לראות בתוצאות את הנושאים והנידונים, איך שהם מלאים מנידונים שיסודם במחלוקת ראשונים, ורק לאחר מאות שנים שנהגו באיזה מקומות כדעה אחת כשניים ושלושה דורות כותבים שכן נהגו אבותינו וכך קיבלו והקבלה והמעשה וכו' והמפקפק על זה מחינן ליה וכו'. (ולא אלאה את הקורא לצטט את המראי מקומות שעלו לי בחיפוש פשוט בפרוייקט השו"ת, כי ביד כל אדם לראות בעיניו).
מלבד פוסקי זמננו כמו ציץ אליעזר, להורות נתן, ויבי"א ועוד - בכל המקורות הקדומים הביאו את דברי הרמב"ם רק לענין השביעית, במה שדיבר הרמב"ם, מלבד מהרי"ט שדן בענין ברכה על מי ורדים של ערלה שכתב
שו"ת מהרי"ט חלק ב - יורה דעה סימן לד
ומאחר שהראב"ד ז"ל אף על גב דלענין ברכה חשיב ליה פרי כתב שאין חוששים משום ערלה ושלא ראה אדם נזהר בהם על זה יש לסמוך כל שכן שאנו ראינו אבותינו מברכין על הוורדין ועל מי וורדין בורא עצי בשמים בזמן שיש שמחה מביאין מי וורדין והקבלה והמעשה עמודי ההוראה ואף בא"י שספק ערלה אסור בה לא ראיתי מי שנזהר בזה מעולם ע"כ.
הרי שהביא את החלק השני של 'הקבלה והמעשה' בתור סניף לאחר שכבר כתב בתחלה שגם לראב"ד מותר, ולא הסתמך 'רק' על זה, כמו שבנידון דידן הרב ללוש עושה טענה זו של המסורת עיקר על פני הראיות הרבות שיש מכל הסוגיות והראשונים.
כמו כן מופיע שם בשו"ת התעוררות תשובה בענין תקיעות שופר בשבת, שכל העולם לא תוקעים ולא כמו הרי"ף, והקבלה והמעשה וכו', וזה אכן מתאים כיון שיש מסורת איש מפי איש עד חכמי התלמוד שלא תוקעים בשבת, וזה בצירוף כל הראשונים שכך ס"ל, אולם אין קשר כלל לנידון דידן.
כיון שיש מחלוקת ראשונים ברורה - יש חובה למי שיכול לברר הדבר בראיות ברורות להכריע כצד אחד, דבשלמא אם היינו דנים רק בראיות תלמודיות - בזה אין לנו את השכל של הראשונים להכריע, וכפי שכתב הב"י בהקדמתו, אבל כיון שיש מציאות ברורה בצירוף הראשונים ובצירוף הראיות התלמודיות - בזה הגענו לדברי הרמב"ן המפורסמים בהקדמתו למלחמות ה'אכן כנראה התוס' חולין, וכן התוס' עירובין, רבנו אבי העזרי, המרדכי (תלמיד חבר להרא"ש), הרא"ה (תלמיד הרמב"ן), פסקי התוס' (שאנץ), מהרי"ל, תרומת הדשן, ומהרי"ו, כל אלו נעלם מעיניהם לפי שעה למעלה מ-10 גמרות אלו.
אתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז"ל כולן בעיני תשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי אין הדבר כן כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה: אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון וזאת תכלית יכלתנו. וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא ע"כ.
וכאן התקיימו התנאים הנ"ל ממש, שאנו דוחקים את השמועות על הדעות של 'חצי ביצה' מפשטי ההלכות עם הסכמת השכל הנכון, וזוהי דרך כל חכם וירא אלוקים'.
מי אמר להם שהזית לא נשתנה? למה הם לא חששו שבמשך 400 שנה ויותר מחתימת התלמוד עד זמנם נשתנה הזית?ומבואר שהזית הבינוני המצוי ביניהם היה כשיעור זית בינוני של חז"ל.
כיון שאין שום הו"א לומר כן.
וממילא גם ב400 שנה אחריהם עד זמן הראשונים לא השתנה כלום. וכן ב400 שנה שאחרי זה, וכן הלאה עד זמננו.
לא יתכן שהזית של התורה ושל חז"ל הוא גם חצי ביצה וגם זית בגודל טבעי.ע"פ הבנתם הטהורה של בעלי התוס' בעיון סוגיות הש"ס, שכל דבריהם כגחלי אש בקדושת תורה שבעל פה, ודברי אלקים חיים המה ממש שניתנו למשה בסיני, כמבואר בירושלמי ומדרשים, ומפורש בריטב"א (נז.) שחילק בין טעות במציאות מכח "שמיעה לא נכונה" דחשיב שקר, לטעות במציאות מצד "הבנה ע"י עיון" דהוו דברי אלקים חיים,
כמו שלא יתכן שצאת הכוכבים הוא גם של ר"ת וגם של הגאונים.
וכמו שלא יתכן שהתפילין הם גם של רש"י וגם של ר"ת.
וכן בשאר הדברים הדומים לזה.
הדברים מרפסן איגרי, למה תירוץ ר"ת כדקאי קאי אם המציאות היא שלא כדבריו.אבל כשראה שבירושלים יש קטנים אמר שלפ"ז יש ליישב דהיינו דלא כתירוץ ר"ת, אבל לעולם תירוץ ר"ת כדקאי קאי גם מצד עצמו, כמו שקיבלוהו ר"י וראבי"ה והרא"ה וכל סיע', והם הוצרכו לתירוץ שלהם על קושיא זו, והוא תירוץ טוב לכשלעצמו.
ומה שקיבלוהו ר"י וראבי"ה זה משום שלא ראו את הזית בירושלים.
והדברים פשוטים עד מאוד.
יש להוסיף על זה הא דאמרו באבות [פרק ה משנה טו]: ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה ספוג שהוא סופג את הכל משפך שמכניס בזו ומוציא בזו משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת.בזה הגענו לדברי הרמב"ן המפורסמים בהקדמתו למלחמות ה'
אתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז"ל כולן בעיני תשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי אין הדבר כן כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה: אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון וזאת תכלית יכלתנו. וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא ע"כ.
וכן איתא בחגיגה [ג:]: שמא יאמר אדם, היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. ופרש''י עשה אזניך כאפרכסת: מאחר שכולן לבן לשמים עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו.
ועיין עוד למרן הב''י בבדק הבית [חושן משפט סימן קנו] שכתב על דברי מהרי''ק וז''ל: ודבריו תמוהים בעיני היאך יופקד זה להתגבר עליו על ידי השר ושלא על פי בית דין ואף על פי שהפריז הרב על מדותיו להתריס נגד החולק על דבריו לא בשביל זה אמנע מלכתוב הנראה לי דמלאכת שמים היא ואין משוא פנים בדבר.
הרב שמעון ללוש
Well-known member
ב"ה
אשיב בעהי"ת בקצרה באופן שיספיק למי שחפץ לדון באופן נטרלי ואינו נעול על הצד השני, כי חבל על הזמן היקר של כולנו,
כבודו הוא שכותב ש"אינם יודעים" האם קרוב לגרוגרת או רחוק ממנה, זו המסקנה של כבודו, אבל אינה במשמע מכל לשונותיהם הנ"ל.
ולכן כשחמש מאות שנה כותבים "כל" הפוסקים מעתיקי השמועה שהזית לדעת התוס' חצי ביצה ולדעת הרמב"ם כשליש, זוהי מסורת ברורה בגדר ההלכתי של כזית.
אלא או שהיה להם זיתים גדולים כחצי ביצה וקטנים יותר כשליש ביצה ולא ראו סתירה מהמציאות, ולכן לא העירו כלום, (ואצלנו כבר לא נותר כי נכחדו אותם המינים), או שפשוט הבינו שאת גודל הזית מתבאר מהראשונים שאפשר להבין מהסוגיות יותר מאשר מהמציאות, ולכן אם היה מסתדר עם המציאות, מצויין, אבל אם אינו מסתדר, כנראה שאכן נכחד אותו המין המדובר בחז"ל.
ואגב, בינתיים מתחילת הדיון ועד כאן לא זכור לי שכבודו פרך אפשרות זו שמתקופה מסויימת נכחד אותו המין שעליו דברו חז"ל, ואם אכן אין לזה פרכא אז על מה כל טענותיו מתבססות, ואם יש לזה פרכא, אודה לו אם יזכיר לי ואתבונן בה בל"נ.
כבודו ידבר בזה עם הרבנים נאה שליט"א, נכדיו של הגאון האמיתי דכל רז לא אניס ליה רבי אברהם חיים נאה זיע"א, שנכדיו, גם רבי יהושוע, גם רבי אברהם חיים, וגם רבי מנחם מנדל, שליט"א, עשו בזה עבודות ובירורים גדולים (כל אחד בפן שעסק בו), עוד טרם שכבודו התחיל לעסוק בזה, ובשעתו שעסקתי בענין הדרהם, דיברו עימי גם בזה, אלא שלא הייתי מונח מספיק וגם פחות תפס אותי הנושא, אבל קלטתי מדבריהם את העקרונות יחסית.
ואגב לעניינינו, "כמדומני" שאמר לי הרב מנחם מנדל (מלונדון) שהוא ראה זיתים בגודל המדובר, (או משהו אחר שמעיד בהכרח מהגמרא על כזית, איני זוכר בדיוק), ושאין זה חידוש כלל, ושחושבים שמה שאין בספרי המחקר בשעתם, או בגוגל בזמנינו, אין בנמצא, וזו טעות גדולה כ"כ שאי אפשר לדעת עד כמה, רק למי שבאמת עוסק בתחומים אלו זמן רב בבירור העובדות בפועל. וכן אמר שהראה לתלמידים רבים שלו עין בעין קמיצה לפי זית של ט' דרהם, וכן ע"ז הדרך. (ואגב ברוב הדברים הוא בעצמו עשה מדידות של עשרות ומאות בגרעיני חרוב, גרעיני שעורה, אגודלים של בני אדם, ועוד ועוד). הוא ת"ח מופלג בש"ס ופוסקים, ובקי גדול בחלק המעשי והפראקטי של התחום).
ולגוף דבריו, גם אם כבודו יצליח למנות 50 ת"ח שעסקו בזה מהסוגיות וכו', אולם יש מאות מאות של ת"ח בפ"י בדורנו וכל אלו רובם לא מוכנים אפילו לשמוע, (כלשון הרמב"ם והרע"ב ותוי"ט ותפאר"י שהבאתי בקובץ לעיל על המשנה סופ"ט דנגעים, שכתבו להדיא שכך נאה ויאה וכך ראוי שלא לשמוע כלל), והמעט שיסכימו לשמוע כדי להשיב לפו"ר בלבד רק לצאת י"ח, יאמרו אחר מעט מו"מ מעין דברינו, לצדד שמא נשתנו או שמא נכחד וכו' וכו'. ורק אותם שלא מספיק נתחנכו על קדושת המסורת וקדושת דברי רבותינו בתורה שבעל פה, להאמין ולחוש בתוך קירבנו שהם דברי אלקים חיים ממש, שניתנו למשה בסיני מפי הגבורה ממש, וכ"ש אותם שנתחנכו שמה יש בזה, גם אם כל הפוסקים פשוט להם מאות שנים גדרים ברורים ללא פקפוק, יכולים להיסתר ע"י עיון ובירור שלנו בש"ס בראשונים ובגוגל להבדיל בין הקדוש לטמא רח"ל. רק אלו, אכן יכולים להשתכנע מדברי כבודו, וגם מתוכם נראה שאם היו שומעים את מי עסק בבירור הנושא וכתב לבאר את קיום המסורת, רבים מהם כבר לא היו מחליטים להשתכנע מדברי כבודו, שכבר יש איזון ברור אחר כל דבריהם וממילא יש הכרח גמור להישאר צמוד למסורת והמשנה ידו על התחתונה ומחינן ליה וכו'.
ואצרף כאן רק קובץ אחד הנקרא "כזית למייל" שהוא אחת הטיוטות של אחד מהם שנשלח אלי בשעתו, שיבין ולו במעט על מה אני מדבר.
ואדרבא מה שכבודו נוקט כדבר מוחלט בדעת מרן שכהתוס' הוא רק לחומרא, עד שכותב כנגד דעה זו שהיא טעות בדבר משנה, זוהי גישה של טעות בדרך הפסיקה, שהרי לא יצא ממחלוקת בביאור דעת הש"ע, והיה לו לנקוט שכך יותר נוטה להבנתו, או לרוב הפוסקים, או לבתראי, וכדומה, אבל לא להחליט נגד מי מגדולי הפוסקים שנקטו בזה אחרת שדבריהם חלילה הם טעות בדבר משנה.
זאת ועוד שהמנהג מבואר להדיא בפוסקים כהתוס' בעיקר דינא, וכפשט ההבנה בש"ע, ולכן העושה כהרמב"ם לקולא הוא בודאי נגד מה שמחייב אותו המנהג עכ"פ.
גם אם יש קושיא על התוס' ויש אחרונים שיישבו בדרך זו דהתם איירי בלא קליפתה אין זה מחייב שזה הביאור היחיד, ועכ"פ כך המנהג הפשוט וההוראה הברורה בפי כל רבותינו שידעו ללמוד. גם מרן זצ"ל ראה תירוץ זה בדברי הגרא"ח נאה ועוד, ואעפ"כ לא שינה ההוראה מ9 דרהם לכזית שהיא חצי ביצה.
בבקשה תן ללבך, זה כבר לא קושיות מ"מציאות שהתגלתה" נגדם, זה כבר טענות מ"עיון" נגד "כל" רבותינו, לכתוב נגדם שלא להמשיך להשריש הטעות רח"ל.
אתה שם לב איך נסחפים, מטענות מחץ מהמציאות נגד רבותינו, לטענות בלימוד ועיון נגדם, ובסוף נגיע למסקנא שברוך ה' אנו דור דעה והם מסכנים השעה היתה טרופה לפניהם ולא יכלו לעמוד על העיון והבירור בסוגיות כראוי, אולי כי גם הדפוסים היו ישנים ושבורים, וטעיות סופר, וכו' וכו', ונחזק זאת מסיום דברי המשנה ב"סוטה"... שהאמת תהיה נעדרת מהספרים, ועל מי יש לנו להישען, על אבינו שבשמים שימציא לנו עוד גילויים נאותים במציאות שלא היו לרבותינו שנוכל לעמוד על הבירור ולא נצטרך לסמוך על מה שכתבו מחוסר ידיעה ועיון וכו'. רחמנא לצלן מהאי דעתא.
כבר הזכרתי בדברי בעבר על כיו"ב את דברי רבותינו "שאני מינות דמשכא", כבודו משחק באש, ברח מהר לפני שתיכווה, כלך מדרך זו!
לכל היותר הנח ספריך בבית גדול"י, אם יפתחו מוטב ואם לאו אז כך רצתה ההשגחה, ואתה תקבל שכר על הפרישה, וכבר אמרו חכמים "והוי מתחמם כנגד אורן, והוי זהיר בגחלתן"!
ומכאן ואילך הדבק ב"כל" דברי רבותינו הפוסקים לעשותם עטרה לראשך, להתאמץ להבינם אפילו על צד הדחק, וה' יאיר עיניך לפתוח כפתחו של אולם, ובין תבין בין לא תבין נכון לבך בטוח בהוראותיך לבל תצא תקלה חלילה מתחת ידיך, שכולם נמשכים ובאים מאילנות גדולים, ומבוססים על מסילות דרכי ההוראה המסורה.
המכשול הוא לשנות מהוראותיהם הברורות בין לקולא בין לחומרא.
גם כשכבר מעונין לברר וללבן משהו נרחב כמו זה מבקש מאחד תלמידיו שיבחן לו הענין ויודיע לו את הכיוון שהוא רואה, ואז מתיישב מה שאפשר פחות או יותר על הכיוון, כמו שראיתי כמה פעמים, כגון בענין הדרהם, התכלת, כוונת שם אלקנו, ועוד איזה דברים. ויש דברים שלמיעוט הכרתי אותו לא יהיה מוכן לשמוע עליהם, כגון נידון זה. והוא ממש כמבואר בפירוש הרמב"ם ורע"ב ותוי"ט ותפאר"י על המשנה סופ"ט דנגעים, שלא לשמוע כלל, ולכל היותר לשמוע את הבאים לבאר את המקובל, וכפי שהבאתי דבריהם בקובץ שצירפתי קודם לכן בקובץ "הקבלה והמעשה" וכו', ושם ובהערה מבואר גם ביאור הדברים בקרא ובסברא בקיצור נמרץ, ע"ש.
בברכה רבה
אשיב בעהי"ת בקצרה באופן שיספיק למי שחפץ לדון באופן נטרלי ואינו נעול על הצד השני, כי חבל על הזמן היקר של כולנו,
כל הפוסקים נוקטים כאחד: דעת התוס' חצי, דעת הרמב"ם כשליש. (יש שכתבו שליש, אבל כוונתם בהכרח כשליש).שלום רב
לא אמרתי קבלו דעתי, והבוחר יבחר האם לילך אחר בירור האמת או אחר המסורה (אם יש כזו...)
וגם יבחר לו האם "אי ידיעה" שכותבים האחרונים בדעת הרמב"ם שאינם יודעים האם הזית קרוב לגרוגרת או רחוק ממנה, נהפכה למסורת שהזית שליש ביצה...
וכ"ש שאין להפוך את "אי הידיעה" של הפוסקים (שהם כותבים שאינם יודעים) "למסורת" שאין לערער עליה. ולהקל על פי אי ידיעה כאשר היום יש לנו ידיעה ברורה.
כבודו הוא שכותב ש"אינם יודעים" האם קרוב לגרוגרת או רחוק ממנה, זו המסקנה של כבודו, אבל אינה במשמע מכל לשונותיהם הנ"ל.
ולכן כשחמש מאות שנה כותבים "כל" הפוסקים מעתיקי השמועה שהזית לדעת התוס' חצי ביצה ולדעת הרמב"ם כשליש, זוהי מסורת ברורה בגדר ההלכתי של כזית.
אז חז"ל התכוונו שרק בימים שכל העולם יהיה על כף היד אז ידונו על הזית?! הרי למטונך חז"ל דיברו על כל דור לפי הזית שלו, וחכמי אר"י ומצרים וסוריה וכו' ממרן הב"י לפחות ועד היום הזה שישבו בה וראו ואכלו מזיתיה דבר יום ביומו מה היה בדעתם, שמא חז"ל דיברו על זיתי צרפת ושם הם גדולים?!(ודע, שזה פשוט שהאחרונים לא הייתה כלל יכולת בידם במציאות לברר את גודלם של הזיתים כדי לדעת מי הוא הבינוני. ורק היום שכל העולם על כף היד יכולים לדעת.
אלא או שהיה להם זיתים גדולים כחצי ביצה וקטנים יותר כשליש ביצה ולא ראו סתירה מהמציאות, ולכן לא העירו כלום, (ואצלנו כבר לא נותר כי נכחדו אותם המינים), או שפשוט הבינו שאת גודל הזית מתבאר מהראשונים שאפשר להבין מהסוגיות יותר מאשר מהמציאות, ולכן אם היה מסתדר עם המציאות, מצויין, אבל אם אינו מסתדר, כנראה שאכן נכחד אותו המין המדובר בחז"ל.
ואגב, בינתיים מתחילת הדיון ועד כאן לא זכור לי שכבודו פרך אפשרות זו שמתקופה מסויימת נכחד אותו המין שעליו דברו חז"ל, ואם אכן אין לזה פרכא אז על מה כל טענותיו מתבססות, ואם יש לזה פרכא, אודה לו אם יזכיר לי ואתבונן בה בל"נ.
מה הראיה ממי שלא עסק בבירור הענין במציאות, ופונים אליו רק מחמת שהוא ת"ח, בודאי שהתשובות יהיו בסגנון זה, מהשערה גרידא.צא וראה, ששגם עתה הרבה מהת"ח שדיברתי עימם על הזית בימינו טענו כנגדי שלא ביקרתי בשוק ששם ישנם זתים גדולים כעוג מלך הבשן... וזה מחוסר בדיקה. וא"כ כ"ש האחרונים שהיו בגלות והכירו רק את מקום מושבם, שלא היה שום יכולת בידם לבדוק מי הוא הזית הבינוני האגורי שנשתבחה בו ארץ ישראל)
כבודו ידבר בזה עם הרבנים נאה שליט"א, נכדיו של הגאון האמיתי דכל רז לא אניס ליה רבי אברהם חיים נאה זיע"א, שנכדיו, גם רבי יהושוע, גם רבי אברהם חיים, וגם רבי מנחם מנדל, שליט"א, עשו בזה עבודות ובירורים גדולים (כל אחד בפן שעסק בו), עוד טרם שכבודו התחיל לעסוק בזה, ובשעתו שעסקתי בענין הדרהם, דיברו עימי גם בזה, אלא שלא הייתי מונח מספיק וגם פחות תפס אותי הנושא, אבל קלטתי מדבריהם את העקרונות יחסית.
ואגב לעניינינו, "כמדומני" שאמר לי הרב מנחם מנדל (מלונדון) שהוא ראה זיתים בגודל המדובר, (או משהו אחר שמעיד בהכרח מהגמרא על כזית, איני זוכר בדיוק), ושאין זה חידוש כלל, ושחושבים שמה שאין בספרי המחקר בשעתם, או בגוגל בזמנינו, אין בנמצא, וזו טעות גדולה כ"כ שאי אפשר לדעת עד כמה, רק למי שבאמת עוסק בתחומים אלו זמן רב בבירור העובדות בפועל. וכן אמר שהראה לתלמידים רבים שלו עין בעין קמיצה לפי זית של ט' דרהם, וכן ע"ז הדרך. (ואגב ברוב הדברים הוא בעצמו עשה מדידות של עשרות ומאות בגרעיני חרוב, גרעיני שעורה, אגודלים של בני אדם, ועוד ועוד). הוא ת"ח מופלג בש"ס ופוסקים, ובקי גדול בחלק המעשי והפראקטי של התחום).
ראשית לכל אורך מכתבו כאן שגה בזה שייחס אלי כאילו טענתי שנתקטנו, ולא טענתי אלא נכחד המין המדובר, ובזה לבד נסתלקו כמה טענות כאן.בינתיים עינינו הרואות, שכל הת"ח שעסקו בזה, במשא ומתן של הסוגיות עצמם (שיש יותר מעשר ראיות שהזית בזמן חז"ל היה קטן, ואין אפילו ראיה אחת לתרופה שהזית היה גדול) והגאונים (שהיו הרבה שנים אחרי חורבן המקדש, ובוודאי שאם נתקטנו הזיתים כבר היה כן בזמנם, ולא רק בזמן התוס' פתאום נתקטנו. וגם הורו מפורש "שאין לומר שנשתנו" והורו שכל אחד עושה כפי ראות עיניו את הזית הבינוני הצומח על העץ ואין צריך ללמוד שיעור מאחר) והראשונים (שכולם כתבו רק מילה אחת "כזית" שפירושו כמשמעו "כמו זית". והרשב"א שמוכח ממנו להדיא שהוא פחות מרבע ביצה (ואין בדבריו שום ט"ס) והריטב"א שכתב שיש "כמה זיתים בגרוגרת" והוא סובר שגרוגרת היא שליש ביצה וא"כ יש לפחות 6 זיתים בביצה לדעתו. וגם כל מי שעסק בזה לא המשיך להעתיק שהרא"ה והמרדכי והתרומת הדשן סוברים כהתוס', כמו שהעתיק כת"ר. כי באמת זו טעות).
ולגוף דבריו, גם אם כבודו יצליח למנות 50 ת"ח שעסקו בזה מהסוגיות וכו', אולם יש מאות מאות של ת"ח בפ"י בדורנו וכל אלו רובם לא מוכנים אפילו לשמוע, (כלשון הרמב"ם והרע"ב ותוי"ט ותפאר"י שהבאתי בקובץ לעיל על המשנה סופ"ט דנגעים, שכתבו להדיא שכך נאה ויאה וכך ראוי שלא לשמוע כלל), והמעט שיסכימו לשמוע כדי להשיב לפו"ר בלבד רק לצאת י"ח, יאמרו אחר מעט מו"מ מעין דברינו, לצדד שמא נשתנו או שמא נכחד וכו' וכו'. ורק אותם שלא מספיק נתחנכו על קדושת המסורת וקדושת דברי רבותינו בתורה שבעל פה, להאמין ולחוש בתוך קירבנו שהם דברי אלקים חיים ממש, שניתנו למשה בסיני מפי הגבורה ממש, וכ"ש אותם שנתחנכו שמה יש בזה, גם אם כל הפוסקים פשוט להם מאות שנים גדרים ברורים ללא פקפוק, יכולים להיסתר ע"י עיון ובירור שלנו בש"ס בראשונים ובגוגל להבדיל בין הקדוש לטמא רח"ל. רק אלו, אכן יכולים להשתכנע מדברי כבודו, וגם מתוכם נראה שאם היו שומעים את מי עסק בבירור הנושא וכתב לבאר את קיום המסורת, רבים מהם כבר לא היו מחליטים להשתכנע מדברי כבודו, שכבר יש איזון ברור אחר כל דבריהם וממילא יש הכרח גמור להישאר צמוד למסורת והמשנה ידו על התחתונה ומחינן ליה וכו'.
ואצרף כאן רק קובץ אחד הנקרא "כזית למייל" שהוא אחת הטיוטות של אחד מהם שנשלח אלי בשעתו, שיבין ולו במעט על מה אני מדבר.
שוב, לא נתקטן, נכחד מין מסויים, ונסתלקה הקושיא.וגם יתרץ לנו למה בחר ה' יתברך את פרי הזית לקללו ולהמעיטו יותר משאר הבריות והפירות והביצים שעל פני האדמה, שכולם לפנינו כמו ששיער הרמב"ם. וא"כ מה לנו לתקוע עצמנו נגד האמת הזו ולומר שהזית בלבד נתקטן, ועוד ללכת כך לקולא.
ראשית ידייק נא כשכותב בשמי בפרט כשבא להעיר, כתבתי להדיא את שני הפירושים בדעת מרן הש"ע בזה"ל:וכ"ש וכ"ש שלא להפוך את ה"יש אומרים" שהביא מרן בשו"ע הל' פסח לעיקר הדין, הפך דברי הרב הזרע אמת והאחרונים שכותבים להדיא שכל דבריו בהל' פסח הם רק "לחומרא בעלמא לכתחילה", כלשונם. כי מעיקר הדין בוואי ילך מרן כדרכו אחר ג' עמודי ההוראה ורוב הראשונים שגרוגרת שליש ביצה והזית פחות ממנו. ודלא כמו שכתב כת"ר שעיקר הדין לשו"ע הוא חצי ביצה ורק לחומרא כהרמב"ם, כי הוא טעות בדבר משנה.
מפורש בדברי, שחייבים לנקוט לחומרא גם כהתוס' וגם כהרמב"ם, ושלגבי החומרא כהתוס', או שהוא מדינא או שהוא לחומרא, שהרי זוהי מחלוקת מפורסמת בביאור פסקיו של מרן הש"ע בזה, כפי שהזכרתי בדברי.ש"לפחות" מלפני כחמש מאות שנה, מזמן הש"ע ועד היום, כל חכמי הדורות, אבותינו ורבותינו, מעתיקי השמועה ומנחילי ההוראה, מוסרים את ההוראה מרב לתלמיד, בכתב ובעל פה, בחיבוריהם בתשובותיהם בסידוריהם ובכל דרכי מסירת ההוראה והנחלתה הקיימות בעם ישראל, שיש לתפוס להלכה זית כחצי ביצה דהתוס' בעיקר דינא או לחומרא בדאורייתא, וכשליש ביצה דהרמב"ם לחומרא, דהיא היא גופא מסורת איתנה ומוצקה ובהירה ללא רבב.
ואדרבא מה שכבודו נוקט כדבר מוחלט בדעת מרן שכהתוס' הוא רק לחומרא, עד שכותב כנגד דעה זו שהיא טעות בדבר משנה, זוהי גישה של טעות בדרך הפסיקה, שהרי לא יצא ממחלוקת בביאור דעת הש"ע, והיה לו לנקוט שכך יותר נוטה להבנתו, או לרוב הפוסקים, או לבתראי, וכדומה, אבל לא להחליט נגד מי מגדולי הפוסקים שנקטו בזה אחרת שדבריהם חלילה הם טעות בדבר משנה.
זאת ועוד שהמנהג מבואר להדיא בפוסקים כהתוס' בעיקר דינא, וכפשט ההבנה בש"ע, ולכן העושה כהרמב"ם לקולא הוא בודאי נגד מה שמחייב אותו המנהג עכ"פ.
"כל" הפוסקים גם יודעים ללמוד תוס' וגמרא כריתות ועוד, וכולם כאחד כתבו 9 דרהם לתוס' ו-6 דרהם להרמב"ם, והם ילמדו אותנו כיצד להתייחס לא אנו הקנים נלמד אותם.כמו כן מי שמחמיר כשיטת התוס' הסוברים חצי ביצה, לא ימשיך להשריש את הטעות (בגלל המסורת), כאילו לשיטתם הזית ט' דרהם, שגם זו טעות בדבר משנה לכל מי שלומד. שהרי התוס' דיברו על חצי ביצה בלי קליפתה ולא חצי ביצה של הרמב"ם. ועוד שבכריתות יד. מבואר להדיא שיש ב' זיתים (לפחות) בככותבת שהיא קטנה מביצה (כמבואר בשו"ע תרי"ב ס"א) וא"כ כיצד יתכן שבביצה יש רק ב' זיתים הרי ככותבת הקטנה ממנה יש בה כבר ב' זיתים.
גם אם יש קושיא על התוס' ויש אחרונים שיישבו בדרך זו דהתם איירי בלא קליפתה אין זה מחייב שזה הביאור היחיד, ועכ"פ כך המנהג הפשוט וההוראה הברורה בפי כל רבותינו שידעו ללמוד. גם מרן זצ"ל ראה תירוץ זה בדברי הגרא"ח נאה ועוד, ואעפ"כ לא שינה ההוראה מ9 דרהם לכזית שהיא חצי ביצה.
בבקשה תן ללבך, זה כבר לא קושיות מ"מציאות שהתגלתה" נגדם, זה כבר טענות מ"עיון" נגד "כל" רבותינו, לכתוב נגדם שלא להמשיך להשריש הטעות רח"ל.
אתה שם לב איך נסחפים, מטענות מחץ מהמציאות נגד רבותינו, לטענות בלימוד ועיון נגדם, ובסוף נגיע למסקנא שברוך ה' אנו דור דעה והם מסכנים השעה היתה טרופה לפניהם ולא יכלו לעמוד על העיון והבירור בסוגיות כראוי, אולי כי גם הדפוסים היו ישנים ושבורים, וטעיות סופר, וכו' וכו', ונחזק זאת מסיום דברי המשנה ב"סוטה"... שהאמת תהיה נעדרת מהספרים, ועל מי יש לנו להישען, על אבינו שבשמים שימציא לנו עוד גילויים נאותים במציאות שלא היו לרבותינו שנוכל לעמוד על הבירור ולא נצטרך לסמוך על מה שכתבו מחוסר ידיעה ועיון וכו'. רחמנא לצלן מהאי דעתא.
כבר הזכרתי בדברי בעבר על כיו"ב את דברי רבותינו "שאני מינות דמשכא", כבודו משחק באש, ברח מהר לפני שתיכווה, כלך מדרך זו!
לכל היותר הנח ספריך בבית גדול"י, אם יפתחו מוטב ואם לאו אז כך רצתה ההשגחה, ואתה תקבל שכר על הפרישה, וכבר אמרו חכמים "והוי מתחמם כנגד אורן, והוי זהיר בגחלתן"!
ומכאן ואילך הדבק ב"כל" דברי רבותינו הפוסקים לעשותם עטרה לראשך, להתאמץ להבינם אפילו על צד הדחק, וה' יאיר עיניך לפתוח כפתחו של אולם, ובין תבין בין לא תבין נכון לבך בטוח בהוראותיך לבל תצא תקלה חלילה מתחת ידיך, שכולם נמשכים ובאים מאילנות גדולים, ומבוססים על מסילות דרכי ההוראה המסורה.
האמת היא הוראתם השלימה של רבותינו דור אחר דור מאות שנים ללא פיקפוק כשאוכלים זיתים מידי יום ביומו,וכל מי שיחקור את האמת, ולא ידחה את הטענות באמת הבניין של המנהג והמסורת, יראה אותה בעיניו. ואז יבחר האם ללכת אחר האמת או אחר המסורת (אם ישנה)
שלום רב לאוהבי תורתך בתפילה שאין למו מכשול.
המכשול הוא לשנות מהוראותיהם הברורות בין לקולא בין לחומרא.
לא יהיה כזה דבר לפחות כל עוד יש עליו תפקידים ציבוריים הדורשים עסק רב וכן יתר צרכי רבים של בירור וליבון ענייני הלכה העומדים על הפרק לשעה ולדורות.ולסיום אבקש בקשה אחת: האם יש מישהו המקורב למרן הראש"ל שיכול לסדר לי פגישה עימו בניחותא וביישוב הדעת, כדי לדון לפניו בקרקע בנושא זה לאמיתו, פגישה עימי הקטן, ולא עם שליח שיודע את הסוגיא למחצה לשליש ולרביע.
הרי אם היה היום הסנהדרין, היו מושיבים את כולם לדון ולהכריע בנידון חשוב זה. ולמה לא נעשה כן אנו עם גדולי הדור שלנו?
גם כשכבר מעונין לברר וללבן משהו נרחב כמו זה מבקש מאחד תלמידיו שיבחן לו הענין ויודיע לו את הכיוון שהוא רואה, ואז מתיישב מה שאפשר פחות או יותר על הכיוון, כמו שראיתי כמה פעמים, כגון בענין הדרהם, התכלת, כוונת שם אלקנו, ועוד איזה דברים. ויש דברים שלמיעוט הכרתי אותו לא יהיה מוכן לשמוע עליהם, כגון נידון זה. והוא ממש כמבואר בפירוש הרמב"ם ורע"ב ותוי"ט ותפאר"י על המשנה סופ"ט דנגעים, שלא לשמוע כלל, ולכל היותר לשמוע את הבאים לבאר את המקובל, וכפי שהבאתי דבריהם בקובץ שצירפתי קודם לכן בקובץ "הקבלה והמעשה" וכו', ושם ובהערה מבואר גם ביאור הדברים בקרא ובסברא בקיצור נמרץ, ע"ש.
בברכה רבה
קבצים מצורפים
הרב שמעון ללוש
Well-known member
כבודו הניח יסוד ומפרש כל דברי רבותינו כמליצה בשביל יסודו, כבודו המוציא מהביאור המוחזק ומקובל לפי פשוטן של דברים, ועליו הראיה לומר שהכל מליצות.א. הרבה פעמים כותבים כן במליצה כדי שיתקבלו הדברים למעשה אך לא כראיה אמיתית.
ואם כוונתו שדברי רבותינו באופן כללי בהכרעות ע"פ מסורת ומנהג כשמדברים בתוקף הם מליצות כדי שיתקבלו, אז אין לי מה לדון עם כזו גישה, לא כך למדתי, לא כך אני מתייחס לדברי רבותינו, ובעיני זו גישה חמורה ביסודה, ודי בזה.
אא"כ כדברי שגם להרמב"ם הזית כששה דרהם בקירוב, שכך סוברים "כל" רבותינו בחמש מאות שנים האחרונות בדעת הרמב"ם!ב. כמו כן אי אפשר להביא ראיה מהרמב''ם [הקבלה והמעשה וכו'] נגד הרמב''ם [הסובר שהזית קטן].
ואז זה ראיה מהרמב"ם, נגד החולקים על הרמב"ם הלו הם בני דור שלפנינו שראו כמה ספרי מחקר, ואחריהם בני דורנו כמה שראו עוד כמה מחקרים ומידע שיש בגוגל.
אה"נ לנוהגות היתר ע"פ מנהגן ע"פ רבותיהן במקומן אי אפשר לאסור להן מצד כיסוי ראש, רק מדין פריצות בפיאות הבעיתיות שהן הרוב כיום.ג. כבר כתבתי לעיל שגם פאה נכרית היא מסורת בת הרבה שנים.
ומרן זצ"ל בכל דבריו לא בא ללמד קושט אמרי אמת בעיקר דינא אלא לדידן בני עדות המזרח, והזהיר דלא לילפי מקלקלתא, וכן הויף נופך ספיר ויהלום בדברי מוסר ותוכחת מצד הפריצות שיש בדבר. וכל תוקפו וכעסו שהיו בתושבע"פ הוא נגד אותם שעשו מהטפל עיקר להתנות השידוך בפ"נ נגד ערכים אמיתיים שצריכים להיות לבן תורה, ותול"מ. ואכמ"ל בזה.
המסורת היא העתקת השמועה מכל חכמי הדורות מנחילי ההוראה שלהתוס' וסיע' חצי ביצה ולהרמב"ם וסיע' כשליש בקירוב, עד כאן המסורת.ד. אם לנדו''ד יש תוקף של מסורת כיצד מרן זיע''א הקל כהרמב''ם במקום הצורך, הלא לפי המסורת הוי פחות מזית והוי ברכה לבטל.
ולמעשה, המנהג חצי ביצה כהתוס', (יתכן מכח פשט הוראת הש"ע), והוא מחייב לדידן למעשה ככל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, וכמבואר גם בהקדמה לב"י. אולם בזקן או חולה שבלאו הכי אינם יכולים לעשות כהמנהג, או שקשה עליהם הדבר, נוכל לחזור לכללי הפסיקה ולסמוך בשעת הדחק על הרמב"ם וסיע' שע"פ המסורת דעתו כשליש בקירוב, ובפרט אחר שביארו כמה פוסקים שכ"נ גם דעת הרי"ף ועוד ראשונים. ופשוט.
במחכ"ת לא דמי כאוכלא לדנא, עיקר הטענה על החזו"א שלא יתכן היא מכח המסורת של ח"י דרהם לביצה שעברה מאות שנים מהרמב"ם ועד אלינו ע"י מעתיקי השמועה, ולכן לא יתכן שהתקטנו, אולם הזית אדרבא א"א להניח שהוא זה שלפנינו אחר מסורת בהירה מאות שנים ע"י מעתיקי השמועה שהוא צריך להיות או 9 או 6 דרהם. ואגב לא דייק מר בטענותינו, לא שהזית התקטן, אלא המין המדובר נכחד.ה. כמו כן אי אפשר לטעון על החזו''א שלא יתכן שהביצים התקטנו ומאידך לטעון על הזית שכן התקטן.
אמת נכון הדבר, שהרי לימדונו רבותינו להתאבק בעפר רגלי החכמים, ולא בעפר רגלי החוקרים. ואם גדול הדור מעתיק השמועה מנחיל דרכי ההוראה מאין כמוהו, אחר צירוף וזיקוק המסילות ע"פ כל דברי רבותינו בעלי הכללים וכללי כללים שנמסרו לנו דור אחר דור, שהניחתו ההשגחה ונתנתו בראש ממשלת התורה לשעה ולדורות לעשות סדר בעולם ההוראה, שהכל דנים ומתדיינים על דעתו והוראותיו, והכל תלמידיו, והביע דעתו בבירור בנידון הלכתי, או בכלל מסויים בדרכי ההוראה, אנו ניתן כל מגמתינו להתאמץ להבין דבריו, ולסקל כל מה שנראה קשה בדרכו, ע"מ לזכות להתדבק ברוחו ולהתאחד עם דעתו, להיות גם דעתנו מה שאפשר כדעתו, דעת תורה, ובכך להיות המשך ישיר של שלשלת ההוראה, להיותנו בעצמנו ממעתיקי השמועה בטהרתה, בלא סטיה כלל אפילו זיז כל שהוא. וכבר דיברתי על העיקרון הזה בביאור דרכו של מרן זצ"ל בעצמו בזה, בתכנית אור השבת בהילולא של מרן זצ"ל שנה זו, נמצא בקישור זה: https://forum.moreshet-maran.com/th...צ-ל-כיצד-נלך-בדרך-לימודו-ובדרכו-ההלכתית.2010/ו. ברור בעיני שאם מרן זיע''א היה כותב שהזית הוא קטן מאד מכל הראיות הנ''ל, ומאידך הרב ינון היה כותב לישב את המנהג שהזית הוא חצי ביצה, היינו רואים פה ויכוח הפוך, וא''כ כיצד אפשר להתוכח בראיות ולישב את המנהג אם הכל נובע מהתבטלות לרב?
הרב שמעון ללוש
Well-known member
עיין כאן: https://forum.moreshet-maran.com/threads/האם-יתכן-שרבינו-עובדיה-יטעה-בהוראה-חלילה.2878/#post-18039אכן עשיתי כמצות הרב ללוש חיפוש בפרוייקט השו"ת למילים 'הקבלה והמעשה', ונוכחתי שדוקא הרב ינון צודק!
מלבד פוסקי זמננו כמו ציץ אליעזר, להורות נתן, ויבי"א ועוד - בכל המקורות הקדומים הביאו את דברי הרמב"ם רק לענין השביעית, במה שדיבר הרמב"ם, מלבד מהרי"ט שדן בענין ברכה על מי ורדים של ערלה שכתב
שו"ת מהרי"ט חלק ב - יורה דעה סימן לד
ומאחר שהראב"ד ז"ל אף על גב דלענין ברכה חשיב ליה פרי כתב שאין חוששים משום ערלה ושלא ראה אדם נזהר בהם על זה יש לסמוך כל שכן שאנו ראינו אבותינו מברכין על הוורדין ועל מי וורדין בורא עצי בשמים בזמן שיש שמחה מביאין מי וורדין והקבלה והמעשה עמודי ההוראה ואף בא"י שספק ערלה אסור בה לא ראיתי מי שנזהר בזה מעולם ע"כ.
הרי שהביא את החלק השני של 'הקבלה והמעשה' בתור סניף לאחר שכבר כתב בתחלה שגם לראב"ד מותר, ולא הסתמך 'רק' על זה, כמו שבנידון דידן הרב ללוש עושה טענה זו של המסורת עיקר על פני הראיות הרבות שיש מכל הסוגיות והראשונים.
כמו כן מופיע שם בשו"ת התעוררות תשובה בענין תקיעות שופר בשבת, שכל העולם לא תוקעים ולא כמו הרי"ף, והקבלה והמעשה וכו', וזה אכן מתאים כיון שיש מסורת איש מפי איש עד חכמי התלמוד שלא תוקעים בשבת, וזה בצירוף כל הראשונים שכך ס"ל, אולם אין קשר כלל לנידון דידן.
כיון שיש מחלוקת ראשונים ברורה - יש חובה למי שיכול לברר הדבר בראיות ברורות להכריע כצד אחד, דבשלמא אם היינו דנים רק בראיות תלמודיות - בזה אין לנו את השכל של הראשונים להכריע, וכפי שכתב הב"י בהקדמתו, אבל כיון שיש מציאות ברורה בצירוף הראשונים ובצירוף הראיות התלמודיות - בזה הגענו לדברי הרמב"ן המפורסמים בהקדמתו למלחמות ה'
אתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז"ל כולן בעיני תשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי אין הדבר כן כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה: אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון וזאת תכלית יכלתנו. וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא ע"כ.
וכאן התקיימו התנאים הנ"ל ממש, שאנו דוחקים את השמועות על הדעות של 'חצי ביצה' מפשטי ההלכות עם הסכמת השכל הנכון, וזוהי דרך כל חכם וירא אלוקים'.
מי אמר להם שהזית לא נשתנה? למה הם לא חששו שבמשך 400 שנה ויותר מחתימת התלמוד עד זמנם נשתנה הזית?
כיון שאין שום הו"א לומר כן.
וממילא גם ב400 שנה אחריהם עד זמן הראשונים לא השתנה כלום. וכן ב400 שנה שאחרי זה, וכן הלאה עד זמננו.
לא יתכן שהזית של התורה ושל חז"ל הוא גם חצי ביצה וגם זית בגודל טבעי.
כמו שלא יתכן שצאת הכוכבים הוא גם של ר"ת וגם של הגאונים.
וכמו שלא יתכן שהתפילין הם גם של רש"י וגם של ר"ת.
וכן בשאר הדברים הדומים לזה.
הדברים מרפסן איגרי, למה תירוץ ר"ת כדקאי קאי אם המציאות היא שלא כדבריו.
ומה שקיבלוהו ר"י וראבי"ה זה משום שלא ראו את הזית בירושלים.
והדברים פשוטים עד מאוד.
הרב שמעון ללוש
Well-known member
שוב לא דמי כאכלא לדנא, והדימוי טעות בתרתי,יש להוסיף על זה הא דאמרו באבות [פרק ה משנה טו]: ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה ספוג שהוא סופג את הכל משפך שמכניס בזו ומוציא בזו משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת.
וכן איתא בחגיגה [ג:]: שמא יאמר אדם, היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. ופרש''י עשה אזניך כאפרכסת: מאחר שכולן לבן לשמים עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו.
ועיין עוד למרן הב''י בבדק הבית [חושן משפט סימן קנו] שכתב על דברי מהרי''ק וז''ל: ודבריו תמוהים בעיני היאך יופקד זה להתגבר עליו על ידי השר ושלא על פי בית דין ואף על פי שהפריז הרב על מדותיו להתריס נגד החולק על דבריו לא בשביל זה אמנע מלכתוב הנראה לי דמלאכת שמים היא ואין משוא פנים בדבר.
א. לא כתבו אלא לגבי בני אותו הדור השייכים במחלוקת ובהכרעה בינותם, אבל בודאי לא האמוראים כלפי התנאים, או הראשונים כלפי התלמוד, וכ"ש אנן בתראי דבתראי כנגד ראשונים כמלאכים או גדולי הקדמונים האחרונים ומסורת שלימה שהתפשטה מהם דור אחר דור.
ב. לא כתבו שהצד השני "אינו דברי אלקים חיים והוא שקר" חלילה, אדרבא כתבו "עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע דברי" וכו', כלומר להבין דברי שני הצדדים, ולא כפי שהסכימו הרב הלוי והרב ינון לטענה שחלילה "לא יתכן שהזית של התורה ושל חז"ל הוא גם חצי ביצה וגם שליש ביצה, כמו שלא יתכן שצאת הכוכבים הוא גם של ר"ת וגם של הגאונים, וכמו שלא יתכן שהתפילין הם גם של רש"י וגם של ר"ת, וכן בשאר הדברים הדומים לזה".
ואנא דאמרי היא גופא מה שכתבתי שהוא פגם חמור באמונת קדושת תושבע"פ שכל הצדדים הללו כולם ביחד דברי אלקים חיים המה וכולם אמת מצד עצמן, וכדברי הריטב"א בשם המדרש בעירובין יג: לגבי החכמים שבכל דור ודור, ופירש שיחתו יותר לנ"ד בכתובות נז. שחילק במחלוקת של צדדים הפכיים לחלוטין, בין מחלוקת במציאות גרידא לא מכח עיון הבנה, (כגון שזה אומר שזוכר ששמע מהחכם בשיעור לאסור וזה אומר שזוכר שאינו נכון כי הוא זוכר ששמע מהחכם בשיעור להתיר), שאז רק צד אחד אמת, לבין מחלוקת הנובעת מעיון והבנה, (כגון שנחלקו בהבנת כוונת החכם האם כוונתו לאסור או להתיר), שאז שניהם דברי אלקים חיים אף שלא יתכנו שני ההפכים במציאות, (שהרי בודאי אין כוונת החכם גם להתיר וגם לאסור).
ולהדיא כתב מהרח"ו בשם רבנו האר"י זיע"א שחלילה לומר על תפלין דרש"י ור"ת שהאחד קודש והשני חול, אלא שניהם קודש ודברי אלקים חיים, והם ב' בחינות וכו'. והיינו כמו שבמחלוקות ב"ש וב"ה נאמר בעירובין יג: או"א דא"ח והלכה כבית הלל, ולא בגלל שהלכה כב"ה אז דברי ב"ש אינם דא"ח, אותו דבר תפלין דר"ת לא בשביל שאינם חיוב הרי הם חול חלילה, אדרבא קדושתם בבחינה גבוהה יותר, אף שלפי כללי הפסיקה רק אחד לחובה והשני לחומרא בעלמא לצאת ידי שניהם. וכן לגבי צאה"כ דהגאונים ור"ת בודאי שניהם דא"ח וחלילה לפקפק בזה רח"ל, והרי בשני הזמנים יש שינוי מה במציאות שאפשר לומר שעל שינוי זה דברו חז"ל, שבשקיעה של הגאונים השמש נכסית מעינינו ואחר כשלושת רבעי מיל נחשך יותר עיקר האור הישיר הבא מן החמה ישירות יחסית, וגם בשקיעה שניה מסתלקת הזהרורית הבהירה העקיפה שמגיעה מגרמי השמים המוארים כנגד החמה והכדור יחד, וכשלושת רבעי מיל לאחמ"כ יש חושך מוחלט יותר שאז נראים כל הכוכבים הבינוניים הסמוכים זל"ז כדבעי. נמצא שהמחלוקת היא לא במציאות אלא בהגדרות, או יותר מדוייק המחלוקת היא בביאור הסוגיות בש"ס, וכשניגשים למציאות לא נרתעים, אלא קונים לב להבין ולהגדיר את המציאות שבזמן של הגאונים כיצד מוגדרת ומתפרשת, ואת המציאות שבזמן ר"ת כיצד מוגדרת ומתפרשת, ותול"מ. ואה"נ הכרעת ההלכה תהיה או לפי שיקול דעתם של חכמי אותו הדור שבו היו צריכים להכריע, או לפי המנהג שהונהג באותו מקום ע"פ החכמים הקודמים לפי מה שראו להכריע במחלוקת זו, או שלא ידעו מהמחלוקת והנהיגו בפשיטות ע"פ אותה שיטה שכן ידעו ממנה בלבד, או ע"פ הבנתם בלבד אחר שלא ידעו משיטות וממחלוקת.
וה"נ לענין הזית, שהרי כבר בש"ס מבואר שיש כמה אפשרויות באיזה זית מדובר, וכיצד יש לשערו, וביומא פ. וברש"י שם מבואר שיתכן ובזמן חז"ל ב"ד פסקו שהזית הוא אגורי, וכשיבנה ביהמ"ק יפסקו ב"ד של אותו הזמן שהוא זית קטן יותר, או גדול יותר, ע"ש. וכי נאמר שמה שעשינו עד היום לפי האגורי היה בטעות חלילה?! אלא ודאי הכל דא"ח, אלא שכעת כללי הפסיקה הובילו את חכמי הדור לפסוק כמו צד אחד, ואח"כ הובילו את חכמי אותו הדור לפסוק כמו צד שני ותול"מ.
ואעתיק מש"כ בעני' על כיו"ב:
...תשובה: שאלה זו נובעת מהמחשבה שבכל מחלוקת יש דעה אחת שהיא הנכונה, וכל דעה הסותרת אליה אינה נכונה, וממילא מתאמצים לשער מה לכאורה יותר מכוון לאמת.
אולם זוהי טעות שורשית, שכך יש במדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תרנח): בעליל לארץ מזוקק שבעתים, אמר רבי ינאי כל דבר ודבר שהקב"ה אמר למשה, אמר ליה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. אמר לו, רבש"ע מתי נעמוד על הברור של הלכה, אמר ליה אחרי רבים להטות. רבו המטהרים טהור, רבו המטמאים טמא. וכן הוא במדרש תהלים (יב ד), ובירושלמי סנהדרין (פ"ד ה"ב). וכ"כ הריטב"א (עירובין יג: ) בפירוש אלו אלו דברי אלקים חיים, ששאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו (ע"פ המדרש) כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל "שבכל דור ודור", ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש. ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר. (ולהלן נביא אי"ה מדברי רש"ל והשל"ה הקדוש ברזא דמלתא). ע"כ. ובסנהדרין (לד.) אמר אביי, דאמר קרא אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים, מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וכו'. דבי רבי ישמעאל תנא וכפטיש יפצץ סלע, מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ע"כ. ובמדרש (ויקרא רבה פכ"ב א, קהלת רבה פ"ה, תנחומא תשא יז, ילקוט תשא תה, ועוד), אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני. ע"כ. ועיין עוד בהקדמת קצות החושן מה שפירש בדברי הזוה"ק לענין חידושי תורה בדברים הנוגעים לעניננו, שהמחדש בתורה בורא שמים חדשים וארץ חדשה, והסביר בזה שהי"ת השליך אמת ארצה, ולכן אמת מארץ תצמח דוקא, קחנו משם.
וכתב הריטב"א בכתובות (נז.) וז"ל: דטפי שייך לומר דפליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי גופייהו, שזה אומר מה שנראה לו לפי דעתו וזה אומר מה שנראה לו לפי דעתו, ולא תשקר חד מינייהו, אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים. אבל כשאנו אומרים שהתלמידים חולקים בדברי רבותיהם, זה אומר כך אמר וזה אומר כך אמר, נראה דחד מינייהו משקר או שכח קבלתו, והא ליכא למימר כל היכא דאפשר, וכדפירש רש"י ז"ל. ואע"ג דהא פליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, אליבא דתנאי במאי פליגי, התם נמי בסברא פליגי, שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם, אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים, מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים. ע"כ. וע"ע בערוך לנר (יבמות צו: ד"ה שנקרע). ועוד עיין בחזון עובדיה סוכות (עמ' תטו-תטז) ואוקי באתרין.
נמצינו למדים שדוקא אם החולקים אינם משתפים כח עיונם וסברתם ע"מ לדלות את המשמעות מדברי התורה שבכתב ושבעל פה, אלא חולקים הם על המציאות מכח שמיעתם או זכרונם בלבד, בזה אמרינן דמכיון שהמציאות היתה אחת ולא שניים, ממילא עדות השני בטלה וריקה. אבל כל שהמחלוקת נובעת מכח העיון והסברא לדלות משמעות דעת התורה, בזה אף אם כל מה שהגיעו לסברתם היה רק מתוך מה שנראה להם לפרש בדבריו של אחד החכמים, והוא בודאי לא נתכוין לשני הצדדים ההפכיים, מ"מ כיון שדעתם נמשכה ועלתה בכח העיון והסברא בדברי התורה, לכן כל צד הוא דברי אלוקים חיים ממש. (וכן עולה מדברי רש"ל ושל"ה דלהלן ע"פ סודן של דברים.)
ומכללן של דברים מבואר, שלאמיתו של דבר כל צד שנתברר אצל חכם בתורה, הרי הוא דברי אלקים חיים שגם אותו קיבל משה רבנו בסיני. ולכן שוב לא שייך לומר שהגילוי משמים יהיה יותר מכוון לאמת ממה שנתברר בשכל אנושי, שהרי שניהם מן השמים, ושניהם בודאי מכוונים לאמת, שאלו ואלו דברי אלקים חיים. ולכן מיושב היטב יסוד זה שדרך פסיקת ההלכה אינה ע"י ידיעת דברים עליונים ורוחניים, אלא דוקא דרך בירור שכל אנושי בתורת משה, שכך גזרה חכמתו יתברך בדרך קביעת פסק ההלכה.
...ומן הראוי לעמוד על הדבר מהיכן מגיע כל התוקף הזה שיש לדעת חכמי ישראל שבכל דור ודור (כלשון הריטב"א),
ובשמות רבה (יתרו פרשה כח), וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל (דברים כט) וכו', אלו הנשמות העתידות להבראות וכו', "שאע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו", וכה"א (מלאכי א) משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי, בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות, וכן ישעיה אמר (ישעיה מח) מעת היותה שם אני, אמר ישעיה מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא (שם) ועתה אלהים שלחני ורוחו, עד עכשיו לא ניתן לו רשות להתנבאות. "ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני", וכה"א (דברים ה) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, קול גדול ולא יסף [ומתרגמינן ולא פסק]. עד כאן.
ולכן דרש רבי אלעזר בן עזריא (חגיגה ג: ), דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד (קהלת יב יא), למה נמשלו וכו', מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אספות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה, תלמוד לומר כולם נתנו מרעה אחד. אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ) וידבר אלקים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. בלשון הזה אמר להם (רבי יהושע) אין דור יתום (משמע שמי שתתאמת בנפשו דרשה זו, אין 'יתמות הדור' פוגעת בו, ודו"ק) שרבי אלעזר בן עזריה (שדרש עניין זה) שרוי בתוכו. ע"כ.
והגאון מהרש"ל בספרו ים של שלמה בהקדמה למסכת בבא קמא עמד על ענין זה וז"ל: וכל הנמצא בדברי חכמי התורה מימות משה רע"ה עד עתה, הן הן החכמים שאמר הוא עליהן (שם שם, י"א) דברי חכמים כדרבונות, כלם נתנו מרועה אחד. ושלא לתמוה על מחלוקתם בריחוק הדיעות, שזה מטמא וזה מטהר, זה אוסר וזה מתיר, זה פוסל וזה מכשיר, זה פוטר וזה מחייב, זה מרחק וזה מקרב, אם דעתם לשם שמים. והראשונים (ר"ל שאצלם היתה בת קול) אפילו בבת קול לא היו משגיחים (ב"מ נ"ט ע"ב). וכולם דברי אלקים חיים, כאילו קיבל כל חד מפי הגבורה, ומפי משה, האף שלא יצא הדבר מפי משה לעולם, להיות שני הפכים בנושא אחד, אעפ"י כן דימהו החכם לרוב אישורו וחיזקו, שאין בין דבר שהוציא משכל הפועל, אשר נתעוללו לו במושכלות שניות ושלישיות, לבין דבר שבא אליו בכח חוש הדיבור בקבלה הלכה למשה מסיני, אף שלא ציירו במופת שכלו להיותו הכרח, לולי צד הקבלה איש מפי איש.
והמקובלים כתבו טעם לדבר, לפי שכל הנשמות היו בהר סיני, וקיבלו דרך מ"ט צינורות, והן שבעה פעמים שבעה, מזוקק שבעתיים, והן הקולות אשר שמעו וגם ראו, וכל ישראל רואים את הקולות הן הדיעות המתחלקות בצינור, כל אחד ראה דרך צינור שלו לפי השגתו, וקבל כפי כח (נשמת עליונו) [נשמתו העליונה], לרוב עילוייה, או פחיתותה, זה רחוק מזה. עד שאחד יגיע לטהור, והשני יגיע לקצה האחרון לטמא, והשלישי לאמצעות רחוק מן הקצוות, והכל אמת, והבן.
ולכן אמר החכם, מאחר שדברי החכמים האמתיים כולם דברי אלהים חיים, אפילו במחלוקתם, קל וחומר בהשוותם יחד, א"כ הגע בעצמך, משה למה לא כתב מפי הגבורה באר היטב כפי אשר ראוי וכו', גם זולת זה, מה שהיה ראוי להוסיף ולגזור, ראוי היה למשה להודיע בספר, באם תגיע למקום שתמצא בקעה פרוצה גדור וכו', על זה השיב החכם על תמיהתם, עשות ספרים אין קץ וכו', עם כל הספיקות שיפולו בה, ומה שיחודש ויוצא ממנה, לרוב תועלותיה, עם כל מה שיכולים חכמים מישראל להעמיק בשכל העיון, להעמיק ולשנות ולהוסיף עליו. ועוד אדרבה, אם כל זה היה כתוב בתורה. ק"ו שהיה עליו יותר הוספה. ר"ל הוספה על הוספה. ר"ל שאי אפשר שלא יפול ספיקות ושינוים ועומק הדעת בהוספה ראשונה. עד שתגיע הוספה שנייה לאלף אלפים כמותם. כלל הדבר, אמר החכם והודיע, שאינו בנמצא מן האפשרות להודיע ולבאר כל ספיקות התורה מבלי (חלוקת) [חילוקים] עד סוף שתהא ידו של אדם מגעת, אי אפשר. על כן מסר התורה לחכמים השתולים בכל דור, כל אחד ואחד לפי חוצב מקור שכלו. לחלק לעילוי ולהוסיף, כפי מה שיראו לו מן השמים, ואם בא לטהר יסייעו לו. בריך רחמנא דיהיב חכמתא לחכימין. עכל"ק של מהרש"ל.
ובספר בני יששכר (מאמרי חודש ניסן מאמר ד, טיול בפרדס, דרוש ד) כתב בזה"ל: להבין הפלוגתא שבין הרמב"ם לרש"י וראב"ד, כי סוד ה' ליראיו, "והגם שהמה דברו בענין הלכה כפי הפשט, עם כל זאת נפשם בשמים יודעת מאד להוציא חלקם בתורה מן הכח אל הפועל כפי אחיזת נשמתם בתורה, ובודאי על דבריהם ג"כ נאמר אלו ואלו דברי אלקים חיים (עירובין יג: ), ופעולתינו לפנינו למצוא טוב טעם בדבריהם בכל חלקי פרד"ס התורה כנודע הדבר למשכילים בחכמה. [שער הגלגולים הקדמה טז (צ"ל יז, וכדלהלן)]. ע"כ. וכתב שם לבאר מחלוקת הרמב"ם עם רש"י והראב"ד על דרך הפשט ואח"כ ע"ד הרמז ואח"כ ע"ד הדרש ואח"כ על דרך הסוד, וכן עשה שם בעוד כמה מחלוקות שנחלקו רבותנו בדרך הפשט, ע"ש ותרוה צמאונך.
ובשער הגלגולים (שם) נאמר: דע כי "כללות" כל הנשמות הם ס' רבוא ולא יותר, והנה התורה היא שרש נשמות ישראל כי ממנה חוצבו ובה נשרשו, "ולכן יש בתורה ס' רבוא פירושים וכולם כפי הפשט, וס' רבוא ברמז, וס' רבוא בדרש, וס' רבוא בסוד, ונמצא כי מכל פירוש מן הס' רבוא פירושים ממנו נתהוה נשמה אחת של ישראל. ולעתיד לבא כל אחד ואחד מישראל ישיג לדעת כל התורה כפי אותו הפירוש המכוון עם שרש נשמתו", אשר ע"י הפירוש ההוא נברא ונתהוה כנז', וכן בגן עדן אחר פטירת האדם ישיג כל זה, וכן בכל לילה כאשר האדם ישן ומפקיד נשמתו וכו'. ע"ש. ועי' בדברי מהרח"ו ז"ל במאמר הפסיעות (אות סב) שכתב "כי הפשט והרמז הכל אחד, דוגמת הגוף עם הנפש, שזה צלם ודמות לזה, ואם הנפש משונים אבריה מאברי הגוף, בהכרח לא יתלבשו זה בתוך זה". ומבואר יוצא, שכל פירוש שחידש איזה חכם בפשט, בהכרח יש עמו פירוש בסוד שמכוון אליו בדומה ממש ומלובש בו כנפש בגוף. ודו"ק.
וכן מתבאר מדברי הגאון רבי אליהו מוילנא ז"ל בביאורו למשלי על הפסוק (ה יח) יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך. שביאר: כשיתברך מקורך, אעפ"כ תשמח במה שכבר חידשת. כמ"ש בזוהר משפטים (צט סוע"א, ותרגומו) בא וראה דרך התורה כך היא, בתחילה וכו' רומזת לו ברמז וכו', קריבה אליו וכו', אח"כ מדברת עמו מאחרי וכו', אח"כ שהוא רגיל אצלה מתגלה אליו פנים וכו' ולא מכסה ממנו כלום, אומרת לו ראה דבר הרמז שרמזתי לך בתחילה, כך וכך סודות היו כך וכך הוא וכו', והיאך פשטי המקראות כמות שהן, לא להוסיף ולא לגרוע אפילו אות אחת וכו' ע"ש, וזהו "אע"פ שיהא מקורך ברוך, ותהיה כמעין הנובע ותבין הסוד על מכונו, אז ושמח באשת נעוריך, כלומר במה שחדשת ע"פ פשוט", כשתבין הסוד תראה הפשוט איך הוא נכון ואמת, ואיך אין בה יתיר כלל, "ותשמח אז יותר בהפשוט שחידשת מנעוריך". עכ"ל. והדברים נפלאים ביותר. (ובזה תבין לנכון פירוש מ"ש בנו משמו בביאור למשלי ב ט, וכן מ"ש באבן שלמה פ"ח אות כא, ודו"ק.) ובשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' קסח-ט) הרחיב ביסודות החשובים הללו כיד ה' הטובה עליו, ע"ש ותרו"ץ.
והשל"ה הקדוש (ח"א מדף יח ע"ד עד יט ע"ג), עמד לבאר בהרחבה עניין מ"ט פנים טהור ומ"ט טמא, וכן "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ו"הלכה כרבים", ע"פ מדרשים, וספרי המקובלים, עבודת הקודש, הפרדס, וכן מדיליה. ומדבריו נבין גם יותר את דברי מהרש"ל הנפלאים הנזכרים.
ותורף דבריו, שהתחלת התפשטות הארת התורה, ממידת "בינה" העליונה, הנקראת "אלקים חיים", ומשם יורדת בסד'ר המדרגה, פעמים רבות, ממדת החסד עד מדת המלכות שהן שבע, ובכל אחת יש ג"כ מחסד עד מלכות, נמצא שבע כפול שבע שהן מ"ט, ובכל אחת יש בחינת פנים ובחינת אחור, (כלומר כסדר, ושלא כסדר, דהיינו כפי שהיתה הכוונה המקורית, ושלא כפי ההבנה המקורית, פנים-כסדר, ע"י החסדים, וכנגדם אחור-שלא כסדר, ע"י הגבורות הקדושות, שבכל מדרגה ומדרגה),
נמצא מ"ט פנים בבחינת פנים, ומ"ט פנים בבחינת אחור, ומתראה בכל דרגה כפי טבעה ומעלתה של אותה דרגה, ומכאן מקור השינויים למטה בהשגת התורה אצל החכמים. שכל חכם שיגע בתורה למטה בארץ, ומצא והבין בתורה מה שהבין, זוהי הארת התורה שמשכה נשמתו למעלה בשרשה, מהמדרגה שאליה הצליחה להגיע ובה הצליחה לדבוק, ומשם האירה את אותה הארה במלכות, והמלכות האירה בדעת החכם. ולכן הגיעו למסקנות שונות, זה מתיר וזה אוסר, זה מגדיר כך את פירוש מצות התורה וזה מגדיר אחרת, או בהיפך, כפי דרגת דבקות הנשמות.
וכיון שהנהגת עולם הזה היא ע"י המלכות, והמלכות אינה אלא כפי ההארות שמאירים בה, לפיכך כשיש כמה הארות שע"י כמה חכמים, אפילו דבקות האחד הגיע לשרש השרשים סוד ההתחלה, מ"מ לעניין הלכה קי"ל אחרי רבים להטות את הנהגת העולם, ולכן "הלכה" כרבים שהיא אותיות הכלה, והיינו הנהגת המלכות, ע"ש.
ונמצא שהמתנהג שלא כפי כללי הפסיקה ועובר עליהם, הנה אף אם מתנהג הוא לפי המדרגה היותר עליונה, שהיא שורש השורשים סוד ההתחלה, ויותר מכוונת לאמת המקורית, בבחינת פנים, כסדר, מ"מ העולם כעת אינו מתנהג לפי אותה מדרגה, שהרי המלכות מנהיגה אותו לפי כללי הפסיקה, שהם כפי ההארה המגעת ממדרגה נמוכה יותר, ובבחינת אחור, שלא כסדר, שהיא להיפך מהיוצא מההארה המקורית כאשר היא כסדר. ולכן זה האיש במקום שחשב להועיל ולתקן, נמצא מקלקל ופוגע בסדרי ההנהגה של המלכות העליונה.
עד כאן הציטוט.
ובזה תבין קושט אמרי אמת דברי חכמים וחידותם שכללו במילות ספורות במשנה נגעים (פ"ט מ"): שאלו את ר' אליעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע וכו', אמר להם יסגיר. אמרו לו למה וכו', אמר להן שמא וכו'. אמרו לו והלא וכו', אמר להן לא שמעתי. אמר לו רבי יהודה בן בתירא אלמד בו? אמר לו "אם לקיים דברי חכמים הין". אמר לו שמא וכו'. אמר לו "חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים". ע"כ.
ופירש רבנו עובדיה מברטנורא, אמר להן לא שמעתי, כלומר גם יסגיר, אבל לא שמעתי בו טעם. אלמד בו? תרשני שאלמד בדין זה דבר? אם לקיים דברי חכמים הן, "אם תמצא טעם לקיים דברי חכמים שאמרו שטעון הסגר, אמור", "אבל ללמד שאינו טעון הסגר לא תאמר, שאיני מניח מה שקבלתי מרבותי ושומע ממך". עכל"ק.
וכן פירש הרמב"ם שם, אמר לא שמעתי, רוצה לומר אני לא שמעתי מה תועלת ההסגר בהנחה זו השניה. אמר לו ר' יהודה בן בתירה אני אומר בשאלה זו דבר? אמר לו ר' אליעזר "אם תוכל להראות פנים שתחייב בו את ההסגר ותגלה מה תועלת ההסגר הרי זה טוב ואמור", "ואם אתה מחזק את הקושיא שאינו צריך הסגר לא אשמע ממך דבר כי אני קבלתי שהוא צריך הסגר", ואיני יודע (כלו' אף שאיני יודע) איזה דבר אפשר שיארע בהסגר זה ממה שיחייב טומאה כיון שזו היא תכלית ההסגר. עכ"ל.
ובתוספות יו"ט שם ביאר יותר, "חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים כנותן טעם לדבריהם, יותר מאילו סתרת דבריהם". א"נ חכם גדול אתה "שלא בלבלוך הקושיות לסתור דבריהם"!!!. קרבן אהרן. ע"כ.
וראה דבר חשוב שהוסיף שם בתפארת ישראל (אות זך) שכתב, דבהטעם שאמרת נתת קיום וחיזוק לדברי חכמים שקבלתי מהן וכו', והי' כמלתא בלי טעמא, ועי"ז "אפשר שהי' משתכח לבסוף ככל דבר בלי טעם", אבל ע"י דבריך נתת להם חיזוק. עכ"ל.
ומכאן יש לנו ללמוד על הצורך החשוב לקיים ולהעמיד היסודות הכללים והדינים המסורים לנו מרבותינו מעתיקי השמועה, כל חוג בעם הקודש והמסורה שלו, ובפרט כאשר רואים קמים עליהם בקושיות ופירכות שמתפרסמים בין ת"ח, ולמדנו שאין לנו לישב בחיבוק ידים, שמא חלילה וחס "אפשר שהיה משתכח לבסוף ככל דבר בלי טעם". אלא יש לנו לבחון אם אכן מתפרסמים ומחלחלים הפקפוקים אט אט, שעלינו לשנס מתניים ולחלץ חושים לבא כביכול "לעזרת ה' בגבורים", כמאי דאת אמר "תנו עוז 1 לאלקים". שכל דבריהם כגחלי אש והן הן "דברי אלקים חיים".
ואחר כל דברי רבותינו הנ"ל, החל ממהרש"ל, מהרח"ו, הגר"א, הבני יששכר, ובפרט השל"ה הקדוש שפירש יותר, אתי שפיר כל חרדת רבותינו עליונים למעלה שכל כך נזהרו שלא לפגוע בקבלה הנאמנה בעניני הוראה, ואפילו לא אבו שמוע אם רק בא להציג הקושי.
ומעתה כמה גדולים דברי רבנו הרמב"ם בכלל היותר מקיף וכולל שלימד אותנו בהוראה, שהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי לתלות. דלפי שהכל דברי אלקים חיים, לא נותר לנו לענין הכרעה אלא לדעת את כללי הפסיקה ודרכי ההוראה כאשר יש כמה אפשרויות לבאר דברי הסוגיות בש"ס וראשונים, שכך גזרה חכמתו יתברך בדרך קביעת פסק ההלכה לילך אחר הכללים היוצאים מן התלמוד והפוסקים, ולא אחר הביאור שנראה לנו יותר אמת, והקבלה והמעשה הם הכלל הגדול, והן הן העמודים הגדולים עמודי התווך, שלאורם יש לנו לילך יותר מכל שיקול אחר, (בפרט בענינים השייכים אל הכלל).
שהקבלה ממעתיקי השמועה מדור ודור תנחה אותנו איך להבין ולבאר דברי רבותינו בסוגיא, וכן את כללי הפסיקה, שאנו רוצים לדון על פיהם.
והמעשה שנוהגים בו זרע קודש מקיימי בריתו יאיר אל עבר פנינו את ההתיחסות וההבחנה הראויים במציאות שלפנינו, ע"מ שנדע להתאימה ולהגדירה נכון כלפי דברי התורה בש"ס ופוסקים וכללי הפסיקה שעל פיהם אנו דנים.
וכענין שנאמר "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה". ואפילו על מנהג המסור ביד ההמון נאמר הנח להם לישראל שאם אינם נביאים בני נביאים הם, וק"ו על מסורת שלימה בהוראה, ומנהג פשוט ומבורר בבתי ההוראה הרבים, שבודאי אינו מסור אלא לחכמי העדה וזקני הוראה ודיינים מובהקים, שהם הם עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם.
נערך לאחרונה:
מדברי רש"י שם מתבאר כמו שכתבתי, שכתב:ואנא דאמרי היא גופא מה שכתבתי שהוא פגם חמור באמונת קדושת תושבע"פ שכל הצדדים הללו כולם ביחד דברי אלקים חיים המה וכולם אמת מצד עצמן, וכדברי הריטב"א וכו'
דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט ע"כ.
מבואר מדברי רש"י שרק כאשר אפשר לומר דזימנין דשייך האי טעמא וכו' אמרינן או"א דא"ח, אבל כשלא שייך לומר כן, אמרינן חד מינייהו משקר.
ועוד אוסיף להעתיק את דברי החיד"א בפתח עינים מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב וז"ל:
מה שאמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים והוו בה קמאי איך יתכן דאלו ואלו דא"ח והלא מי שאין הלכה כמותו לא דיבר נכונה. ואמרו הראשונים דיען אין האור ניכר אלא מתוך החשך והאמת לא ניכר אלא מתוך השקר כן הדבר הזה דלא יובן ויתישב מעצמותו אלא מהיפוכו לכן אמר ה' אל משה דברי המזכין והמחייבין וכיוצא כי מתוך הסברא דחויה תבנה ותכונן האמיתית. הא חדא.
ועוד למדו מדברי רש"י בכתובות דף נ"ז דזמנין דשייך האי טעמא וזמנין דשייך האי טעמא ונמצא דעכ"פ הסברא דחוי' במציאות אחר תתקיים בשינוי מועט. ועוד בה שלישיה ושבה והיתה לבא"ר מפום רבנן רבני צרפת כי הקדוש ברוך הוא אמר למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט אשר איננו טהור וכיוצא ואמ' לו שההלכה כפי הסכמת חכמי הדור והם דברי אלקים חיים ממש ע"כ.
הרי שלפי הפירוש הראשון ש'אמרו הראשונים' - דא"ח היינו שמתוך הדברים של החולק שאינם אמיתיים מתברר האמת כמו שמתוך החושך רואים את האור, אבל כלפי האמת רק צד אחד צודק. וגם כאן מתוך דברי התוס' התבררה לנו הסוגיא של הזית והרבה דברים שלא היינו שמים לב לולי המחלוקת הנ"ל, אבל אה"נ רק צד אחד אמת.
וגם לפי הפירוש השני, שהוא פירוש רש"י שהעתקתי לעיל, רק במקום ששייך לומר שתתקיים בשינוי מועט אמרינן דא"ח, אולם בנידון שחולקים מה אמרו חז"ל, וודאי שלחז"ל היה זית אחד אגורי, ותפילין אחד וצה"כ אחד לא שייך דא"ח.
ורק לפי פירוש הריטב"א הנ"ל שייך לדון בזה.
כמו כן אוסיף להעתיק את דברי האלשיך הקדוש בפרשת שופטים וז"ל
או יכוין ענין אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל (עירובין יג ב). שהוא בל תאמר אם כבית הלל הלכה אם כן דברי בית שמאי שקר הם חלילה ונסמינהו מלהזכירם כלל, וכן בכל החולקים נקח דברי אשר הם הלכה ונעקר אשר אינם הלכה, באופן שכל דברי אשר הוא שמותי נעקור חלילה מן התורה. כי הלא זה הדבר למדונו רבותינו ז"ל באומרם (שם) אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי גם בהם מתעוררים אורות עליונים ונעשים ייחודים עליונים בהם בדרך אחרת, ובהם היינו גם כן משיגים חיי העולם הבא. ואין ספק כי גם בעסק שהיו בית שמאי עוסקים בתורה גם היה מתעלה הוא יתברך, וכולם באורות תורתם יאירו בעולם הבא, אלא שאל דעות ה' בחר בדרך אשר הלכה כמותם להתנהג בה, אך אורות תורה שכנגדם לא כבו חלילה, ורק במעשה בחר ה' בדרך אשר כהלכה, אך בעסק ובפלפול בזה ובזה יחיה האדם. וזהו אומרם דברי אלהים חיים שהוא הדבור אך לא המעשה ע"כ.
ומבואר מדבריו יסוד גדול שאו"א דא"ח זהו רק בלימוד ובפלפול אבל לא במעשה. כלומר שאין הלימוד בדעה הדחויה היא בגדר 'דברים בטלים' אלא נעשים אורות ויחודים מעצם הלימוד בזה, אבל למעשה הצד השני הוא לא דא"ח.
ומעתה יראה הרב ללוש האם במה שכתבתי יש פגם גדול באמונת תורתנו הקדושה ח"ו? דבריי מבוססים על דברי רש"י והחיד"א והאלשיך ועוד.
ולפ"ז בנידונים שהזכרתי, המחלוקת היא מה כיונו חז"ל. גם התוס' וגם ר"ת - אם היה להם את התפילין של חז"ל ואת הזית של חז"ל ואת הצה"כ של חז"ל היו מודים ולא היו חולקים. אלא שלא היה להם ולכן חלקו. ולכן בזה לא שייך או"א דא"ח לדעת רש"י הנ"ל.
ויותר מזה, הרי כל טענתו של הרב ללוש היא שאולי מין הזית האגורי נכחד, אבל אם נמצא שאינו נכחד והוא קטן, גם כבודו מודה שנצטרך לבטל את דברי התוס' מפני האמת ולא נאמר או"א דא"ח. אז למעשה הנידון כאן הוא האם יש לנו את הזית של חז"ל או לא. אנו טוענים עפ"י שאר הראשונים ועפ"י הראיות מחז"ל עצמם שהזית שלנו הוא הזית של חז"ל, וכבודו מעדיף את דברי התוס' נגד הראיות מחז"ל עצמם ונגד דברי שאר הראשונים ונגד המציאות שלנו. אולם לשיטתנו גם כבודו מסכים בעיקרון שלא צריכים לחוש לדברי התוס' אם אכן הזית שלנו הוא הזית של חז"ל.
אדרבה משם ראיה לשיטתי, שהרי לדעת האר"י אכן שניהם אמת, אולם לדעת הפוסקים אחד קודש ואחד חול, ולכן צריך להתנות שאיזה שמניח שאינו אמת הוא רצועות בעלמא, ולפי הפשט מותר להפוך משל ר"ת לרש"י אבל להיפך אסור כיון שר"ת חול ורש"י קודש, ואדרבה זוהי ראיה לשיטתי.להדיא כתב מהרח"ו בשם רבנו האר"י זיע"א שחלילה לומר על תפלין דרש"י ור"ת שהאחד קודש והשני חול, אלא שניהם קודש ודברי אלקים חיים, והם ב' בחינות וכו'. והיינו כמו שבמחלוקות ב"ש וב"ה נאמר בעירובין יג: או"א דא"ח והלכה כבית הלל, ולא בגלל שהלכה כב"ה אז דברי ב"ש אינם דא"ח, אותו דבר תפלין דר"ת לא בשביל שאינם חיוב הרי הם חול חלילה, אדרבא קדושתם בבחינה גבוהה יותר, אף שלפי כללי הפסיקה רק אחד לחובה והשני לחומרא בעלמא לצאת ידי שניהם.
וידועה תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל ש'השליך תפיליו' שנעשו בצעירותו הויות באמצע לאחר שהבין שהאמת היא כרש"י, הרי שהבין שתפילין אלו אין בהם קדושה כלל.
ויש לי להוסיף את דברי המאירי בשבת פ"א ע"א במחלוקת הידועה על קלף ודוכסוסטוס שכתב בסוף דבריו וז"ל ומ"מ כמה קשה המחלקת שהרי בתפלין כשר לשטתנו פסול לדבריהם וכשר לדבריהם פסול לשיטתנו ויי' יכפר בעד ורחמנא ליבא בעי ע"כ. ולא אמר שאו"א דא"ח, כיון שגם שם ודאי שחז"ל כיונו לדבר אחד אלא שנחלקו הפוסקים בדעת חז"ל ואחד מהם ודאי טועה.
ודאי שאם חז"ל היו אומרים כדעת ר"ת היה אפשר להסביר דבריהם כך, אף אחד לא חלק שאפשר במציאות להסביר כן.וכן לגבי צאה"כ דהגאונים ור"ת בודאי שניהם דא"ח וחלילה לפקפק בזה רח"ל, והרי בשני הזמנים יש שינוי מה במציאות שאפשר לומר שעל שינוי זה דברו חז"ל, שבשקיעה של הגאונים השמש נכסית מעינינו ואחר כשלושת רבעי מיל נחשך יותר עיקר האור הישיר הבא מן החמה ישירות יחסית, וגם בשקיעה שניה מסתלקת הזהרורית הבהירה העקיפה שמגיעה מגרמי השמים המוארים כנגד החמה והכדור יחד, וכשלושת רבעי מיל לאחמ"כ יש חושך מוחלט יותר שאז נראים כל הכוכבים הבינוניים הסמוכים זל"ז כדבעי. נמצא שהמחלוקת היא לא במציאות אלא בהגדרות, או יותר מדוייק המחלוקת היא בביאור הסוגיות בש"ס, וכשניגשים למציאות לא נרתעים, אלא קונים לב להבין ולהגדיר את המציאות שבזמן של הגאונים כיצד מוגדרת ומתפרשת, ואת המציאות שבזמן ר"ת כיצד מוגדרת ומתפרשת, ותול"מ
השאלה היא מה בפועל חז"ל כיונו. כיון שבפועל הם כיונו רק לדבר אחד, או לגאונים או לר"ת, ואי הא לא קימא הא - למעשה אנו יודעים שאחד מהם אינו אמת.
לא דמי אלא כי אוכלא לדנא, אם עשינו עד היום כמו האגורי של חז"ל, ולאחר מכן ב"ד של אותו הדור ישנה - אה"נ.וה"נ לענין הזית, שהרי כבר בש"ס מבואר שיש כמה אפשרויות באיזה זית מדובר, וכיצד יש לשערו, וביומא פ. וברש"י שם מבואר שיתכן ובזמן חז"ל ב"ד פסקו שהזית הוא אגורי, וכשיבנה ביהמ"ק יפסקו ב"ד של אותו הזמן שהוא זית קטן יותר, או גדול יותר, ע"ש. וכי נאמר שמה שעשינו עד היום לפי האגורי היה בטעות חלילה?! אלא ודאי הכל דא"ח, אלא שכעת כללי הפסיקה הובילו את חכמי הדור לפסוק כמו צד אחד, ואח"כ הובילו את חכמי אותו הדור לפסוק כמו צד שני ותול"מ.
אבל אם לא עשינו כמו האגורי של חז"ל כיון שרק 'חשבנו' שאנו עושים כן, לא על זה מיירו.
נידון זה דומה לענין של ב"ד שהורה בטעות, שלא אומרים שחכמי הדור פסקו כמו צד זה ואו"א דא"ח.
נערך לאחרונה:
גם לפי דברי כב' שהזית 6 דרהם יקשה כי הראיה מהרמב''ם היא על המסורת של 9 דרהם והרמב''ם סובר 6 דרהם ולא כמו המסורת.אא"כ כדברי שגם להרמב"ם הזית כששה דרהם בקירוב, שכך סוברים "כל" רבותינו בחמש מאות שנים האחרונות בדעת הרמב"ם!
ואז זה ראיה מהרמב"ם, נגד החולקים על הרמב"ם הלו הם בני דור שלפנינו שראו כמה ספרי מחקר, ואחריהם בני דורנו כמה שראו עוד כמה מחקרים ומידע שיש בגוגל.
למה לא נאמר שפעם היה דרהם ששקל יותר, וממילא יוצא שדברי החזו''א מיושבים, שהביצה פעם היתה גדולה פי שתיים, והדרהם שדיבר עליו הרמב''ם היה פי שניים, וכעת הכל התקטן. ומה גם שישנה גם מסורת מזמן הנודע ביהודה שהביצה התקטנה והיאך נדחה מסורת זו מפני מסורת אחרת לקולא?אולם הזית אדרבא א"א להניח שהוא זה שלפנינו אחר מסורת בהירה מאות שנים ע"י מעתיקי השמועה שהוא צריך להיות או 9 או 6 דרהם
הוא אשר אמרתי, אם זו הגישה אי אפשר להתווכח, כי אז טוענים טענות שלא בהכרח מאמינים בהם כי הכל נובע מתוך אמונת החכמים. ומה גם שכבר כתבנו שלא זו היתה גישת מרן זיע''א שחלק בצעירותו על הבא''ח בראיות ולא אמר שיש לנו לבטל דעתינו בפני חכמי הדור הקודם מעתיקי השמועה.אמת נכון הדבר, שהרי לימדונו רבותינו להתאבק בעפר רגלי החכמים, ולא בעפר רגלי החוקרים.
ז''ל מרן זיע''א בשו"ת יחוה דעת חלק א סימן טז: אולם הפרי חדש א"ח (סי' תפ"ו) כתב להעיר לנכון, מדברי הרמב"ם (בפרק ח' מהל' שבת הלכה ח'), ששיעור גרוגרת הוא שליש משיעור ביצה. וכתב הרב המגיד, שמקורו ממ"ש בעירובין (פ ע"א) ששיעור עירוב הוא שמונה עשר גרוגרות שהוא שיעור שש ביצים. וכן פסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות עירובין הלכה ט'). ומבואר בגמרא (שבת צ' סע"א) ששיעור גרוגרת הוא יותר משיעור כזית. נמצא ששיעור כביצה הוא יותר משלשה זתים. (והאריך ליישב הסוגיא דכריתות י"ד ע"א לפי שיטת הרמב"ם). והעלה שכן עיקר כדעת הרמב"ם ע"ש. גם הכנסת הגדולה ביורה דעה (סי' ס"ד הגהות הטור אות ט') כתב, שאע"פ שהתוספות (חולין קג ע"ב) כתבו שהכזית הוא כחצי ביצה, מכל מקום דעת רבינו תם שהכזית הוא פחות משליש ביצה, ששלש גרוגרות הם כביצה, ושיעור גרוגרת גדול משיעור כזית. עכ''ל. וכ''כ הסטייפלר בקונטרס השיעורים שלו שהשיעור הוא 17 גרם, וכן ראיתי פעם בילקוט יוסף [וכמדומני שגם שמעתי ממנו בשיעור] שהשיעור הוא 17 גרם, כי הזית פחות מגרוגרת, אך כמה פחות איננו יודעים. וע''ז אתינן למימר שמכיון שמצאנו לרשב''א שהזית פחות מרביע ביצה נמצא שיש להשוות את הרמב''ם עם הרשב''א, ויתרה מזו מצאנו לאחד הראשונים שכתב שהוא שישית ביצה ונמצא א''כ שיש להשוות את הרמב''ם והרשב''א לשישית ביצה.אא"כ כדברי שגם להרמב"ם הזית כששה דרהם בקירוב, שכך סוברים "כל" רבותינו בחמש מאות שנים האחרונות בדעת הרמב"ם!
ואז זה ראיה מהרמב"ם, נגד החולקים על הרמב"ם הלו הם בני דור שלפנינו שראו כמה ספרי מחקר, ואחריהם בני דורנו כמה שראו עוד כמה מחקרים ומידע שיש בגוגל.
ואע''פ שמרן שם ביחוה דעת שם כתב כמה פעמים שהזית לדעת הרמב''ם הוא שליש ביצה, מ''מ ילמד סתום מן במפורש שכשכתב שליש לאו דוקא הוא. וברור.
לגבי שאר הטענות כבר מיצינו את הענין, והבוחר יבחר.
ב"ה
אשיב בעהי"ת בקצרה באופן שיספיק למי שחפץ לדון באופן נטרלי ואינו נעול על הצד השני, כי חבל על הזמן היקר של כולנו,
הרב ללוש היקר כנראה לא עיינת בספרי כלל. שם הובאו כל הטענות והמענות למיניהם והכל מבואר הדק היטב לכל מי שרוצה לברר נושא זה לאמיתו...
ושוב הבוחר יבחר...
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
אמתויש דברים שלמיעוט הכרתי אותו לא יהיה מוכן לשמוע עליהם, כגון נידון זה. והוא ממש כמבואר בפירוש הרמב"ם ורע"ב ותוי"ט ותפאר"י על המשנה סופ"ט דנגעים, שלא לשמוע כלל, ולכל היותר לשמוע את הבאים לבאר את המקובל, וכפי שהבאתי דבריהם בקובץ שצירפתי קודם לכן בקובץ "הקבלה והמעשה" וכו', ושם ובהערה מבואר גם ביאור הדברים בקרא ובסברא בקיצור נמרץ, ע"ש.
הרב שמעון ללוש
Well-known member
ב"ה
כן מבואר בדברי רש"י שפירש שיחתו יפה, שאם המחלוקת היא רק האם "מר אמר מותר" או "מר אמר אסור", שאין כאן את שיקול דעתו וסברתו של הטוען, רק עדותו של הטוען מה בפועל היו המילים שיצאו מפי חכם פלוני, בלי התערבות עצמית, בזה יתכן שאחד מהצדדים טועה או מתבלבל ולכן אומרים שתי עדויות הפוכות זמ"ז. ולכן שייך לומר חד מנייהו משקר.
אבל, הוסיף רש"י לבאר, שכאשר המחלוקת היא האם "מסתבר יותר שמותר", או "מסתבר יותר שאסור", לא שייך כאן שקר וטעות במציאות, שהרי לא דנים על המציאות, אלא כל אחד אומר את הסברא שלו, ונותן טעם והבנה לדבריו, ולדעתו והבנתו יש ללמוד כסברתו ממקום פלוני או ממקום אלמוני, ונמצא שהכל הוא ענין של סברא ושיקול דעת, ובזה "לא שייך לומר שאחד משקר או טועה", אלא יש כאן "שתי סברות של שני חכמים", ולכן יש לומר בהם "אלו ואלו דברי אלקים חיים", כך מבאר רש"י.
עד כאן בלבד הוא מה שהזכיר רש"י מתי שייך לומר חד מנייהו משקר ומתי אמרינן אלו ואלו דברי אלקים חיים, ותו לא מידי.
[ואדרבא, בדברי הריטב"א מבואר להדיא שכל פירושו הוא ע"פ עומק דברי רש"י, ולא בדה מליבו את פירושו, והזכיר להדיא את הסיבה שצריך לפרש דווקא כרש"י, אלא שהריטב"א הרחיב את הביאור "מעט" יותר, אבל הכל כבר כתוב ברש"י למתבונן.
ונבאר, דבודאי דברי רש"י ברור מיללו כדברי הריטב"א, שהרי עדין מה שביאר רש"י שהם חולקים כל אחד בסברתו, אולם מה יושיענו זה, שהרי רש"י מדבר על מחלוקת ריב"ל וריו"ח שם, שהיה עדיף לפרש אותה שכל אחד אומר סברתו, בזמן שכל מחלוקתם של ריב"ל וריו"ח גופייהו אינה אלא מה נחלקו התנאים במשנה, רבי יוסי ורבי יהודה, ובביאור מחלוקת זו הרי בודאי אחד טועה, שהרי בודאי מחלוקת ר' יוסי ור' יהודה היתה אחת ולא שניים, וכ"ש לא שני הפכים?! וכבר הקשו זאת התוס' על אתר, (שסמכו על פירוש רש"י וביארו הקושיא ע"ג פירושו, ודו"ק), ותירצו בדיוק מה שתירץ וביאר בזה הריטב"א, שמכיון שהאמוראים שנחלקו בדעת התנאים זה מכח סברתם של האמוראים ולא מכח שמיעה בלבד, א"כ בסברא הוא דפליגי ואין כאן טעות, ובזה ביאר רש"י דאו"א דא"ח. משא"כ כשהאמוראים האחרונים מתווכחים על המציאות גרידא, מה אמרו האמוראים שקדמו להם, שזה אומר כך אמר וזה אומר כך אמר, חד מנייהו טעה במה ששמע.
והרוצה לעשות מחלוקת בין הריטב"א לרש"י במקום שהריטב"א מזכיר להדיא את פירוש רש"י בשם רש"י ומבארו, עליו להביא ראיה אלימתא והכרח לדבריו, (וכן לסלק בדרך אחרת את קושיית התוס' המתבקשת על פירוש רש"י). וכ"ש כשמדובר בדברים חמורים ומהותיים].
ומכאן ואילך מוסיף רש"י עוד מונח, שאינו קשור לחלוקה מתי אמרינן חד משקר ומתי או"א דא"ח, ובביאור דברי רש"י דלהלן אבאר את הנלע"ד, והרוצה להציע ביאור אחר אשמח לשמוע.
דלענ"ד כעת מוסיף רש"י ואומר, שבזה שאנו אומרים "אלו ואלו דברי אלקים חיים", יש בזה גם נפקא מינה להלכה, כי כשאנו אומרים שחד מנייהו משקר או טועה במוחלט, נמצא שאי אפשר להשתמש לעולם בדעה שלו, כי היא טעות. משא"כ כשמדובר בסברות שלהם, שבהם לא שייך טעות, אלא שניהם סברות של חכמים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, א"כ זמנין דשייך האי טעמא של המתיר ולא שייך טעמו של האוסר, ואז נשתמש בטעמו של המתיר ונלך על פיו, וזמנין דשייך האי טעמא של האוסר ולא של המתיר, ואז נשתמש בטעמו של האוסר ונלך על פיו. כלומר, זה ודאי שבעיקר המחלוקת בין הצדדים, אפילו ששניהם דברי אלקים חיים, ההכרעה תהיה דוקא כאחד מהם, ע"פ מה שיובילו אותנו כללי הפסיקה, א"כ מאי נ"מ להלכה ולמעשה במה שאנו אומרים "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ע"ז מחדש רש"י שיש בזה נ"מ למעשה, דזמנין דשייך רק אחד מן הטעמים שאז יש לילך על פיו אף שכאשר הם נפגשים לא נפסקה ההלכה כמותו. (והיינו דלא כמחלוקת ב"ש וב"ה דקי"ל כב"ה לגמרי וב"ש במקום ב"ה אינה משנה, דהתם דין מיוחד הוא אע"פ ששניהם דברי אלקים חיים, משא"כ בשאר מחלוקות שברי החולק קיימים למעשה במקום שלא שייך טעמו של החכם שהוכרע כמותו).
המעיין בדברי מרן החיד"א שע"פ ג' ביאורים אלו ביאר את ג' טענותיו של ר' אליעזר בתנורו של עכנאי, יראה להדיא שאין הפירושים הללו חלוקים כלל, רק ג' "ביאורים" כיצד יתכן שאת הכל אמר ה' כשאחד הפוך מהשני, וג' ביאורים הללו כולם נכונים, ועל פיהם ביאר מרן החיד"א שם את ג' טענותיו של ר' אליעזר כנגד חכמים בזאח"ז. אמנם אם היה מי שסובר רק את הביאור הראשון וחולק על הביאורים הנוספים, היה מקום לומר שזה שנוי במחלוקת ולדון כיצד עלינו להתייחס לדעתו כנגד יתר דברי רבותינו, אבל מאחר שלא כתוב שיש כזו דעה שמפרשת רק כפירוש ראשון וחולקת על הפירושים הנוספים, ואדרבא מבאר מרן החיד"א שר' אליעזר יצא לטעון כנגד כל אחד מהביאורים הללו, שכולם אמת מצד עצמם, ממילא כיצד נוכל לומר שיש מי שסובר שבמחלוקת בין החכמים הגם שאלו ואלו דברי אלקים חיים מ"מ אחד מהם אין לו שורש וענף בתורה והוא חולין ממש ולא נאמר אלא לבאר את שכנגדו, הס כי לא להזכיר.
ותדע לך שא"א לומר שיש כזו דעה כפירוש ראשון בחיד"א שחולקת על פירוש שלישי, שהרי היסוד שעל פיו נאמר הפירוש השלישי אינו דברי "רבני צרפת" כפי שאפשר להבין בטעות מדברי מרן החיד"א, אלא יסוד דברי רבני צרפת הללו (שהובאו בריטב"א עירובין יג: ) הם מדרשים מפורשים בילקוט שמעוני (תהלים רמז תרנח) בשם רבי ינאי, ובמדרש תהלים (יב ד), ובירושלמי סנהדרין (ד ה), ובודאי שהראשונים לא יחלקו על כל דברי רבותינו הללו תנאים ואמוראים. ועוד מצינו במדרשים יסוד נוסף, (ויקרא רבה פכ"ב א, קהלת רבה פ"ה, תנחומא תשא יז, ילקוט תשא תה, ועוד), אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני. ע"כ. ועיין עוד בהקדמת קצות החושן מה שפירש בדברי הזוה"ק לענין חידושי תורה בדברים הנוגעים לעניננו, שהמחדש בתורה בורא שמים חדשים וארץ חדשה, והסביר בזה שהי"ת השליך אמת ארצה, ולכן אמת מארץ תצמח דוקא, קחנו משם.
ומכאן תבין שמה שהביאו הריטב"א ומרן החיד"א דבר זה בשם רבני צרפת, הוא רק לענין שע"פ המדרשים הללו הם ביארו עוד הסבר לתמיהה איך יתכן שאלו ואלו דברי אלקים חיים אף כשמדובר בשני הפכים. ופשוט.
כלומר, חלילה לומר שהצד השני "אינו דברי אלקים חיים", אלא הוא דברי אלקים חיים ממש, רק שלמעשה אינם נוהגים על פיו אלא ע"פ הצד שנפסק להלכה לפי כללי הפסיקה, והוא הוא אשר אמרנו כמה פעמים שכל דבריהם ודעותיהם של רבותינו המפרשים והפוסקים שנחצבו מכח עיונם ושיקול דעתם בהבנת תורתנו הקדושה, דברי אלקים חיים המה וקדושים בקדושת תורה שבעל פה הנצחית, ואף אם יהיו תגליות מחיבורי רבותינו הקדמונים יותר בזמן, שיגרמו לנו לומר על רבותינו המאוחרים יותר, שאילו ראו דבריהם של הקדמונים היו חוזרים בהם, אין זה מגרע ולא בכי הוא זה מקדושת דבריהם שהם דברי אלקים חיים וניתנו למשה רבנו מפי הגבורה ויש בהם אורות עליונים כדברי האלשיך הקדוש שצוטט כאן. וממילא אין זה מגרע בכי הוא זה את מה שנהגו על פיהם מכח כללי הפסיקה עד שנתגלו כתבי הקדמונים, שבודאי זה בדיוק מה שהיה הלכה למעשה ורצון ה' בודאי, והעושהו בא בשכרו והנמנע ממנו נענש, (וגם בפנימיות העולמות במעשהו היה תיקון השכינה ובירור ניצוצי הקדושה, שדבר ה' זו הלכה היא היא בפנימיות הדברים מדת המלכות העליונה המנהגת את העולם בפנימיות וחיצוניות לפי כללי ההלכה אותיות הכלה, וכדברי השל"ה הקדוש והמקובלים שביארו את הנהגת הי"ת בעולמו ע"י ארבע אמות של הלכה, והוזכרו מעט מדבריהם למעלה), וכדברי כל רבותינו הפוסקים שחוזרים ושונים לנו השכם והערב שהעיקר הוא כללי הפסיקה.
שעל תפילין דרש"י ור"ת, מעולם לא כתבו הפוסקים שתפילין דרש"י או ר"ת אינם דא"ח חלילה, כלומר לא פקפקו באמיתת שניהם מצד עצם דעותיהם של רבותינו הנ"ל ממה שקיבלה נפשם בסיני ולימד הקב"ה למשה רבינו שלמה בני אומר כך ונכדו יעקב בני אומר כך.
רק הזהירו שלפי כללי הפסיקה לא יתכן "חיוב" ולא תיתכן "מצוה" (דהיינו ציווי ע"פ התורה) אלא אחד, וההכרעה מיהו זה של חיוב ומיהו לחומרא וחסידות נקבעת ע"פ "כללי הפסיקה", שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והמצוה הזאת לא בשמים היא, ולענין הכרעת ההלכה אין לנו עסק בנסתרות. אבל לעולם הצד השני שלא נפסק להלכה נשאר בעוצמתו וכל גובה קומתו מצד עצם אמיתתו, רק שלענין הכרעה הלכתית יש כללי פסיקה, וכשאחד נפסק להלכה השני נותר רשות ולא מצוה, וכלשון הש"ע רצועות בעלמא, או פסול ולא כשר לפי ההלכה כלשון המאירי. ואף הרמב"ם פשיטא שלא עלה על לבו הטהור להשליך פסוקי תורה לארץ שזהו איסור גמור וחמור אף אם כתוב פסוק אחד בלבד בעיפרון על נייר, אלא ביטוי הוא להמחיש שאין בהם צד וצל של כשרות ולא מידי לפי דעתו ההלכתית שעלתה בידו מסוגיות הש"ס.
ובדיוק כמו ההלכות שנחלקו בהם בית שמאי עם בית הלל, שהכשירו אלו מה שפסלו אלו, ואף שהכריזה הבת קול הלכה כבית הלל, אבל כבר נזהרה מטעויות כאלו והקדימה להכריז ולהזהיר שאין זה פוגע חלילה באמיתת דבריהם מצד עצמם, שאלו ואלו דברי אלקים חיים המה (עירובין יג: ), מה שקיבלו נשמותיהם בסיני ולמדם משה מפי הגבורה.
ודברי רבנו האר"י בזה עיקרם להזהיר על הדבר הזה בעצמו, והן הן כל דברינו כאן לכל אורך הדרך, שחלילה לומר בגלל שאינו להלכה לכן אינו דא"ח חס ושלום, הס כי לא להזכיר, שכל דברי רבותינו היוצאים משקידת תורה שבע"פ דברי אלקים חיים המה.
ולגבי "המציאות שכיוונו חז"ל" בשקיעה, כבר לימדו אותנו רש"י והתוס' והריטב"א בכתובות הנ"ל, שאפילו כשהחולקים לא נחלקו אלא מהי דעתם של החכמים בדור הקודם, אולם אם דעותיהם בביאור המחלוקת באו להם ע"י סברתם ועיונם, ולא שכך שמעו בכוונת דבריהם בלבד, אמרינן בזה אלו ואלו דברי אלקים חיים, אף שההכרעה תהיה כאחד מהם ע"פ כללי הפסיקה. כלומר, גם על דברי רבותינו בתורה שבעל פה חל היסוד של "אחת דיבר אלקים שתיים זו שמעתי", ודבריהם דברי אלקים חיים כפטיש יפוצץ סלע, שמתחלק לכמה ניצוצין. כזו היא קדושת תורתינו בבת עינינו.
ולגבי ב"ד שהורה בטעות, כבר מילתי אמורה ששם מדובר כשחשבו שהמציאות היא אחת (ע"פ מה שראו או שמעו או קיבלו עדות וכדומה), ועל פי אותה מציאות שסברו דנו, ונתברר שהיתה שגיאה באותה עדות של המציאות, והמציאות היתה אחרת, כגון שחשב הדיין שחתיכה זו היא שומן, ולבסוף נתברר בוודאות שהיתה חלב (בצירי), כאן לא מדובר על "דעה והבנה של חכם בעיון תורה שבעל פה", זה לא יצא לו מהסוגיות שחתיכה זו היא שומן, אלא עדות שמיעה או ראיה שהיתה בטעות, ע"ז הוא שנפסק שם מה שנפסק. אבל אם מהסוגיות יצא לב"ד מה שיצא, אדרבא בזה נאמר שההיפך הוא הנכון, שאם יבואו אחריהם ויסברו לבאר אחרת, אנו נאמר להם שעליהם לבטל דעתם מפני קודמיהם, אא"כ מצאו דעות קדמונים שמחמתן מסתמא גם אותו ב"ד היה חוזר בו ומבטל דעתו, וכל כיו"ב. ופשוט.
ועיקר הטענה מיומא פ. יציבא וקיימא וחזקה כראי מוצק, שהרי אם אמת יש רק אחת ומשה קיבל זית מסויים אחד ולא שניים, א"כ כשבדור אחד הכריעו שהזית הוא אגורי וכשיבנה המקדש יכריעו שהזית הוא גדול או קטן יותר, נמצא שאחד מההוראות היה טעות מכוונת נותן התורה במה שמסר למשה רבנו וממה שנהגו עם ישראל במדבר ארבעים שנה?!
וכפי שסתרנו כעת המשגה הגדול ללמוד כן מרש"י, ואדרבא נוכחנו שהריטב"א למד מרש"י להיפך,
וכן סתרנו המחשבה להוציא כן מדברי מרן החיד"א, והוכחנו שבודאי לית מאן דפליג על היסוד שעליו מושתת הביאור השלישי,
וביטלנו המשגה החמור ביותר להוציא מדברי האלשיך היפך כל מגמתו של האלשיך הקדוש, והוכחנו שמדבריו אדרבא מתבאר סתירת כל הגישה ורוח הדברים של הסבורים כאן "לעקור" דברי רבותינו כמי שאינם וכאילו הם חול ולא קודש בגלל שהתברר אחרת במציאות.
ואוסיף בנימה אישית,
איני כופה את הבנתי, רק אומר את אשר בליבי, שאחד המנסה לסדר דרכו שנראית בעיניו, בעניינים שהם ברומו של עולם, ותלויים בעיקר אמונתנו בנצחיות קדושת תורה שבעל פה, כנגד כל דברי רבותינו הקדושים המפורשים, השל"ה הקדוש (וכמה מגדולי המקובלים הראשונים שהזכיר בדבריו בפנים), מהרש"ל בהקדמתו לים של שלמה ע"פ המקובלים, מהרח"ו, הגאון מוילנא, הבני יששכר, ועוד ועוד שלא הזכרתי כי רבים הם, ולומר זיכיתי ליבי לפי מה שאני רוצה לסחוט ולהוציא בכח מרש"י ומהחיד"א שבהם יש צד הבנה אחרת נגד נצחיות קדושת תורה שבעל פה, שידע שאת נפשו הוא מכניס לסיכון, ועל עצמו ותורתו הוא מהמר, לא על אף אחד אחר.
הנני הקטן הרגשתי בנפשי מחוייב בדבר לעורר ולהזהיר על מה שנראה בעיני חמור ביותר ע"פ מה שלמדתי מרבותי, וביותר הוספתי לראות בזה מן הספרים הקדושים של רבותינו, השומע ישמע, והסבור למאן בדברי קדושים אשר בארץ ארזי הלבנון מאורי האומה, לצערי יהי לו אשר לו, ואני את נפשי הצלתי.
אבל ליתר חברי הפורום ידידי וריעי אומר, ואחזור ואשנה,
בני, אל תלך בדרך איתם, מנע רגליך מנתיבתם, כי בזו הדרך חושך ולא אור, וחלילה בכוחה להיות מרחקת מקדושת התורה, והיא כמעט היפך ההתאחדות עם זוך וטוהר הרוח של שלוחי דרחמנא מאורי הדורות שזכו להימנות על מנחילי התורה ודרכיה. והזהירות מדרך הלזו בכוחה להוסיף ברכה גדולה וסיוע שיש בו ממש ב"קבלת" התורה אשר לפנינו בקרוב כמ"ט מוני'ם תחפשנה, שעיקר "קבלתה" הוא ה"קול גדול שלא יסף ומתרגמינן דלא פסק", היא קדושת תורה שבעל פה הנמסכת בקרבנו ואנו מתאחדים בה להיות מחברת אותנו בשרשרת הדורות לנשמותינו שהיו נכונים למרגלות ההר בראות מראות אלקים ושמוע דברי אלקים חיים ומלך עולם, ומשם חוזר חלילה לקדש רוחנו נפשנו וחיינו, ולהאירנו הדרך נלך בה והמעשה אשר נעשה.
ביקרא דאורייתא
בשעתו לא הצלחתי למצא זמן להשלים כל דברי בזה, ונצטערתי על שנעצר באמצע בנושא כה חשוב ומהותי, וכעת אקוה שתסתיים שמעתתא ויתקלס עילאה בנושא יקר ונכבד זה.בעבר דנתי עם הרב ללוש בהאי סוגיא של אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואני עדיין חושב כמש''כ הרב אמת ליעקב שהשיב יפה.
לא מבואר מדברי רש"י "שכשאי אפשר לומר זימנין דשייך האי טעמא וכו' אמרינן חד מנייהו משקר", וחלילה לתלות בו דברים חמורים.מבואר מדברי רש"י שרק כאשר אפשר לומר דזימנין דשייך האי טעמא וכו' אמרינן או"א דא"ח, אבל כשלא שייך לומר כן, אמרינן חד מינייהו משקר.
כן מבואר בדברי רש"י שפירש שיחתו יפה, שאם המחלוקת היא רק האם "מר אמר מותר" או "מר אמר אסור", שאין כאן את שיקול דעתו וסברתו של הטוען, רק עדותו של הטוען מה בפועל היו המילים שיצאו מפי חכם פלוני, בלי התערבות עצמית, בזה יתכן שאחד מהצדדים טועה או מתבלבל ולכן אומרים שתי עדויות הפוכות זמ"ז. ולכן שייך לומר חד מנייהו משקר.
אבל, הוסיף רש"י לבאר, שכאשר המחלוקת היא האם "מסתבר יותר שמותר", או "מסתבר יותר שאסור", לא שייך כאן שקר וטעות במציאות, שהרי לא דנים על המציאות, אלא כל אחד אומר את הסברא שלו, ונותן טעם והבנה לדבריו, ולדעתו והבנתו יש ללמוד כסברתו ממקום פלוני או ממקום אלמוני, ונמצא שהכל הוא ענין של סברא ושיקול דעת, ובזה "לא שייך לומר שאחד משקר או טועה", אלא יש כאן "שתי סברות של שני חכמים", ולכן יש לומר בהם "אלו ואלו דברי אלקים חיים", כך מבאר רש"י.
עד כאן בלבד הוא מה שהזכיר רש"י מתי שייך לומר חד מנייהו משקר ומתי אמרינן אלו ואלו דברי אלקים חיים, ותו לא מידי.
[ואדרבא, בדברי הריטב"א מבואר להדיא שכל פירושו הוא ע"פ עומק דברי רש"י, ולא בדה מליבו את פירושו, והזכיר להדיא את הסיבה שצריך לפרש דווקא כרש"י, אלא שהריטב"א הרחיב את הביאור "מעט" יותר, אבל הכל כבר כתוב ברש"י למתבונן.
ונבאר, דבודאי דברי רש"י ברור מיללו כדברי הריטב"א, שהרי עדין מה שביאר רש"י שהם חולקים כל אחד בסברתו, אולם מה יושיענו זה, שהרי רש"י מדבר על מחלוקת ריב"ל וריו"ח שם, שהיה עדיף לפרש אותה שכל אחד אומר סברתו, בזמן שכל מחלוקתם של ריב"ל וריו"ח גופייהו אינה אלא מה נחלקו התנאים במשנה, רבי יוסי ורבי יהודה, ובביאור מחלוקת זו הרי בודאי אחד טועה, שהרי בודאי מחלוקת ר' יוסי ור' יהודה היתה אחת ולא שניים, וכ"ש לא שני הפכים?! וכבר הקשו זאת התוס' על אתר, (שסמכו על פירוש רש"י וביארו הקושיא ע"ג פירושו, ודו"ק), ותירצו בדיוק מה שתירץ וביאר בזה הריטב"א, שמכיון שהאמוראים שנחלקו בדעת התנאים זה מכח סברתם של האמוראים ולא מכח שמיעה בלבד, א"כ בסברא הוא דפליגי ואין כאן טעות, ובזה ביאר רש"י דאו"א דא"ח. משא"כ כשהאמוראים האחרונים מתווכחים על המציאות גרידא, מה אמרו האמוראים שקדמו להם, שזה אומר כך אמר וזה אומר כך אמר, חד מנייהו טעה במה ששמע.
והרוצה לעשות מחלוקת בין הריטב"א לרש"י במקום שהריטב"א מזכיר להדיא את פירוש רש"י בשם רש"י ומבארו, עליו להביא ראיה אלימתא והכרח לדבריו, (וכן לסלק בדרך אחרת את קושיית התוס' המתבקשת על פירוש רש"י). וכ"ש כשמדובר בדברים חמורים ומהותיים].
ומכאן ואילך מוסיף רש"י עוד מונח, שאינו קשור לחלוקה מתי אמרינן חד משקר ומתי או"א דא"ח, ובביאור דברי רש"י דלהלן אבאר את הנלע"ד, והרוצה להציע ביאור אחר אשמח לשמוע.
דלענ"ד כעת מוסיף רש"י ואומר, שבזה שאנו אומרים "אלו ואלו דברי אלקים חיים", יש בזה גם נפקא מינה להלכה, כי כשאנו אומרים שחד מנייהו משקר או טועה במוחלט, נמצא שאי אפשר להשתמש לעולם בדעה שלו, כי היא טעות. משא"כ כשמדובר בסברות שלהם, שבהם לא שייך טעות, אלא שניהם סברות של חכמים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, א"כ זמנין דשייך האי טעמא של המתיר ולא שייך טעמו של האוסר, ואז נשתמש בטעמו של המתיר ונלך על פיו, וזמנין דשייך האי טעמא של האוסר ולא של המתיר, ואז נשתמש בטעמו של האוסר ונלך על פיו. כלומר, זה ודאי שבעיקר המחלוקת בין הצדדים, אפילו ששניהם דברי אלקים חיים, ההכרעה תהיה דוקא כאחד מהם, ע"פ מה שיובילו אותנו כללי הפסיקה, א"כ מאי נ"מ להלכה ולמעשה במה שאנו אומרים "אלו ואלו דברי אלקים חיים", ע"ז מחדש רש"י שיש בזה נ"מ למעשה, דזמנין דשייך רק אחד מן הטעמים שאז יש לילך על פיו אף שכאשר הם נפגשים לא נפסקה ההלכה כמותו. (והיינו דלא כמחלוקת ב"ש וב"ה דקי"ל כב"ה לגמרי וב"ש במקום ב"ה אינה משנה, דהתם דין מיוחד הוא אע"פ ששניהם דברי אלקים חיים, משא"כ בשאר מחלוקות שברי החולק קיימים למעשה במקום שלא שייך טעמו של החכם שהוכרע כמותו).
ועוד אוסיף להעתיק את דברי החיד"א בפתח עינים מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב וז"ל:
מה שאמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים והוו בה קמאי איך יתכן דאלו ואלו דא"ח והלא מי שאין הלכה כמותו לא דיבר נכונה. ואמרו הראשונים... ועוד למדו מדברי רש"י בכתובות דף נ"ז... ועוד בה שלישיה ושבה והיתה לבא"ר מפום רבנן רבני צרפת כי הקדוש ברוך הוא אמר למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט אשר איננו טהור וכיוצא ואמ' לו שההלכה כפי הסכמת חכמי הדור והם דברי אלקים חיים ממש ע"כ.
הרי שלפי הפירוש הראשון ש'אמרו הראשונים' - דא"ח היינו שמתוך הדברים של החולק שאינם אמיתיים מתברר האמת כמו שמתוך החושך רואים את האור, אבל כלפי האמת רק צד אחד צודק. וגם כאן מתוך דברי התוס' התבררה לנו הסוגיא של הזית והרבה דברים שלא היינו שמים לב לולי המחלוקת הנ"ל, אבל אה"נ רק צד אחד אמת.
וגם לפי הפירוש השני, שהוא פירוש רש"י שהעתקתי לעיל, רק במקום ששייך לומר שתתקיים בשינוי מועט אמרינן דא"ח, אולם בנידון שחולקים מה אמרו חז"ל, וודאי שלחז"ל היה זית אחד אגורי, ותפילין אחד וצה"כ אחד לא שייך דא"ח.
ורק לפי פירוש הריטב"א הנ"ל שייך לדון בזה.
המעיין בדברי מרן החיד"א שע"פ ג' ביאורים אלו ביאר את ג' טענותיו של ר' אליעזר בתנורו של עכנאי, יראה להדיא שאין הפירושים הללו חלוקים כלל, רק ג' "ביאורים" כיצד יתכן שאת הכל אמר ה' כשאחד הפוך מהשני, וג' ביאורים הללו כולם נכונים, ועל פיהם ביאר מרן החיד"א שם את ג' טענותיו של ר' אליעזר כנגד חכמים בזאח"ז. אמנם אם היה מי שסובר רק את הביאור הראשון וחולק על הביאורים הנוספים, היה מקום לומר שזה שנוי במחלוקת ולדון כיצד עלינו להתייחס לדעתו כנגד יתר דברי רבותינו, אבל מאחר שלא כתוב שיש כזו דעה שמפרשת רק כפירוש ראשון וחולקת על הפירושים הנוספים, ואדרבא מבאר מרן החיד"א שר' אליעזר יצא לטעון כנגד כל אחד מהביאורים הללו, שכולם אמת מצד עצמם, ממילא כיצד נוכל לומר שיש מי שסובר שבמחלוקת בין החכמים הגם שאלו ואלו דברי אלקים חיים מ"מ אחד מהם אין לו שורש וענף בתורה והוא חולין ממש ולא נאמר אלא לבאר את שכנגדו, הס כי לא להזכיר.
ותדע לך שא"א לומר שיש כזו דעה כפירוש ראשון בחיד"א שחולקת על פירוש שלישי, שהרי היסוד שעל פיו נאמר הפירוש השלישי אינו דברי "רבני צרפת" כפי שאפשר להבין בטעות מדברי מרן החיד"א, אלא יסוד דברי רבני צרפת הללו (שהובאו בריטב"א עירובין יג: ) הם מדרשים מפורשים בילקוט שמעוני (תהלים רמז תרנח) בשם רבי ינאי, ובמדרש תהלים (יב ד), ובירושלמי סנהדרין (ד ה), ובודאי שהראשונים לא יחלקו על כל דברי רבותינו הללו תנאים ואמוראים. ועוד מצינו במדרשים יסוד נוסף, (ויקרא רבה פכ"ב א, קהלת רבה פ"ה, תנחומא תשא יז, ילקוט תשא תה, ועוד), אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני. ע"כ. ועיין עוד בהקדמת קצות החושן מה שפירש בדברי הזוה"ק לענין חידושי תורה בדברים הנוגעים לעניננו, שהמחדש בתורה בורא שמים חדשים וארץ חדשה, והסביר בזה שהי"ת השליך אמת ארצה, ולכן אמת מארץ תצמח דוקא, קחנו משם.
ומכאן תבין שמה שהביאו הריטב"א ומרן החיד"א דבר זה בשם רבני צרפת, הוא רק לענין שע"פ המדרשים הללו הם ביארו עוד הסבר לתמיהה איך יתכן שאלו ואלו דברי אלקים חיים אף כשמדובר בשני הפכים. ופשוט.
על רוח הדברים שבשבעת המילים האחרונות שכתוב כאן, כתב האלשיך הקדוש המצוטט כאן כמה פעמים את המילה "חלילה"!כמו כן אוסיף להעתיק את דברי האלשיך הקדוש בפרשת שופטים וז"ל
או יכוין ענין אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל (עירובין יג ב). שהוא בל תאמר אם כבית הלל הלכה אם כן דברי בית שמאי שקר הם חלילה ונסמינהו מלהזכירם כלל, וכן בכל החולקים נקח דברי אשר הם הלכה ונעקר אשר אינם הלכה, באופן שכל דברי אשר הוא שמותי נעקור חלילה מן התורה. כי הלא זה הדבר למדונו רבותינו ז"ל באומרם (שם) אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי גם בהם מתעוררים אורות עליונים ונעשים ייחודים עליונים בהם בדרך אחרת, ובהם היינו גם כן משיגים חיי העולם הבא. ואין ספק כי גם בעסק שהיו בית שמאי עוסקים בתורה גם היה מתעלה הוא יתברך, וכולם באורות תורתם יאירו בעולם הבא, אלא שאל דעות ה' בחר בדרך אשר הלכה כמותם להתנהג בה, אך אורות תורה שכנגדם לא כבו חלילה, ורק במעשה בחר ה' בדרך אשר כהלכה, אך בעסק ובפלפול בזה ובזה יחיה האדם. וזהו אומרם דברי אלהים חיים שהוא הדבור אך לא המעשה ע"כ.
ומבואר מדבריו יסוד גדול שאו"א דא"ח זהו רק בלימוד ובפלפול אבל לא במעשה. כלומר שאין הלימוד בדעה הדחויה היא בגדר 'דברים בטלים' אלא נעשים אורות ויחודים מעצם הלימוד בזה, אבל למעשה הצד השני הוא לא דא"ח.
כלומר, חלילה לומר שהצד השני "אינו דברי אלקים חיים", אלא הוא דברי אלקים חיים ממש, רק שלמעשה אינם נוהגים על פיו אלא ע"פ הצד שנפסק להלכה לפי כללי הפסיקה, והוא הוא אשר אמרנו כמה פעמים שכל דבריהם ודעותיהם של רבותינו המפרשים והפוסקים שנחצבו מכח עיונם ושיקול דעתם בהבנת תורתנו הקדושה, דברי אלקים חיים המה וקדושים בקדושת תורה שבעל פה הנצחית, ואף אם יהיו תגליות מחיבורי רבותינו הקדמונים יותר בזמן, שיגרמו לנו לומר על רבותינו המאוחרים יותר, שאילו ראו דבריהם של הקדמונים היו חוזרים בהם, אין זה מגרע ולא בכי הוא זה מקדושת דבריהם שהם דברי אלקים חיים וניתנו למשה רבנו מפי הגבורה ויש בהם אורות עליונים כדברי האלשיך הקדוש שצוטט כאן. וממילא אין זה מגרע בכי הוא זה את מה שנהגו על פיהם מכח כללי הפסיקה עד שנתגלו כתבי הקדמונים, שבודאי זה בדיוק מה שהיה הלכה למעשה ורצון ה' בודאי, והעושהו בא בשכרו והנמנע ממנו נענש, (וגם בפנימיות העולמות במעשהו היה תיקון השכינה ובירור ניצוצי הקדושה, שדבר ה' זו הלכה היא היא בפנימיות הדברים מדת המלכות העליונה המנהגת את העולם בפנימיות וחיצוניות לפי כללי ההלכה אותיות הכלה, וכדברי השל"ה הקדוש והמקובלים שביארו את הנהגת הי"ת בעולמו ע"י ארבע אמות של הלכה, והוזכרו מעט מדבריהם למעלה), וכדברי כל רבותינו הפוסקים שחוזרים ושונים לנו השכם והערב שהעיקר הוא כללי הפסיקה.
אדרבה משם ראיה לשיטתי, שהרי לדעת האר"י אכן שניהם אמת, אולם לדעת הפוסקים אחד קודש ואחד חול, ולכן צריך להתנות שאיזה שמניח שאינו אמת הוא רצועות בעלמא, ולפי הפשט מותר להפוך משל ר"ת לרש"י אבל להיפך אסור כיון שר"ת חול ורש"י קודש, ואדרבה זוהי ראיה לשיטתי.
וידועה תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל ש'השליך תפיליו' שנעשו בצעירותו הויות באמצע לאחר שהבין שהאמת היא כרש"י, הרי שהבין שתפילין אלו אין בהם קדושה כלל.
ויש לי להוסיף את דברי המאירי בשבת פ"א ע"א במחלוקת הידועה על קלף ודוכסוסטוס שכתב בסוף דבריו וז"ל ומ"מ כמה קשה המחלקת שהרי בתפלין כשר לשטתנו פסול לדבריהם וכשר לדבריהם פסול לשיטתנו ויי' יכפר בעד ורחמנא ליבא בעי ע"כ. ולא אמר שאו"א דא"ח, כיון שגם שם ודאי שחז"ל כיונו לדבר אחד אלא שנחלקו הפוסקים בדעת חז"ל ואחד מהם ודאי טועה.
ודאי שאם חז"ל היו אומרים כדעת ר"ת היה אפשר להסביר דבריהם כך, אף אחד לא חלק שאפשר במציאות להסביר כן.
השאלה היא מה בפועל חז"ל כיונו. כיון שבפועל הם כיונו רק לדבר אחד, או לגאונים או לר"ת, ואי הא לא קימא הא - למעשה אנו יודעים שאחד מהם אינו אמת.
בכל אלו שוב ושוב מתערב לו "הכרעה של כללי הפסיקה" ב"אמיתות הענין או ביטולו",לא דמי אלא כי אוכלא לדנא, אם עשינו עד היום כמו האגורי של חז"ל, ולאחר מכן ב"ד של אותו הדור ישנה - אה"נ.
אבל אם לא עשינו כמו האגורי של חז"ל כיון שרק 'חשבנו' שאנו עושים כן, לא על זה מיירו.
נידון זה דומה לענין של ב"ד שהורה בטעות, שלא אומרים שחכמי הדור פסקו כמו צד זה ואו"א דא"ח.
שעל תפילין דרש"י ור"ת, מעולם לא כתבו הפוסקים שתפילין דרש"י או ר"ת אינם דא"ח חלילה, כלומר לא פקפקו באמיתת שניהם מצד עצם דעותיהם של רבותינו הנ"ל ממה שקיבלה נפשם בסיני ולימד הקב"ה למשה רבינו שלמה בני אומר כך ונכדו יעקב בני אומר כך.
רק הזהירו שלפי כללי הפסיקה לא יתכן "חיוב" ולא תיתכן "מצוה" (דהיינו ציווי ע"פ התורה) אלא אחד, וההכרעה מיהו זה של חיוב ומיהו לחומרא וחסידות נקבעת ע"פ "כללי הפסיקה", שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והמצוה הזאת לא בשמים היא, ולענין הכרעת ההלכה אין לנו עסק בנסתרות. אבל לעולם הצד השני שלא נפסק להלכה נשאר בעוצמתו וכל גובה קומתו מצד עצם אמיתתו, רק שלענין הכרעה הלכתית יש כללי פסיקה, וכשאחד נפסק להלכה השני נותר רשות ולא מצוה, וכלשון הש"ע רצועות בעלמא, או פסול ולא כשר לפי ההלכה כלשון המאירי. ואף הרמב"ם פשיטא שלא עלה על לבו הטהור להשליך פסוקי תורה לארץ שזהו איסור גמור וחמור אף אם כתוב פסוק אחד בלבד בעיפרון על נייר, אלא ביטוי הוא להמחיש שאין בהם צד וצל של כשרות ולא מידי לפי דעתו ההלכתית שעלתה בידו מסוגיות הש"ס.
ובדיוק כמו ההלכות שנחלקו בהם בית שמאי עם בית הלל, שהכשירו אלו מה שפסלו אלו, ואף שהכריזה הבת קול הלכה כבית הלל, אבל כבר נזהרה מטעויות כאלו והקדימה להכריז ולהזהיר שאין זה פוגע חלילה באמיתת דבריהם מצד עצמם, שאלו ואלו דברי אלקים חיים המה (עירובין יג: ), מה שקיבלו נשמותיהם בסיני ולמדם משה מפי הגבורה.
ודברי רבנו האר"י בזה עיקרם להזהיר על הדבר הזה בעצמו, והן הן כל דברינו כאן לכל אורך הדרך, שחלילה לומר בגלל שאינו להלכה לכן אינו דא"ח חס ושלום, הס כי לא להזכיר, שכל דברי רבותינו היוצאים משקידת תורה שבע"פ דברי אלקים חיים המה.
ולגבי "המציאות שכיוונו חז"ל" בשקיעה, כבר לימדו אותנו רש"י והתוס' והריטב"א בכתובות הנ"ל, שאפילו כשהחולקים לא נחלקו אלא מהי דעתם של החכמים בדור הקודם, אולם אם דעותיהם בביאור המחלוקת באו להם ע"י סברתם ועיונם, ולא שכך שמעו בכוונת דבריהם בלבד, אמרינן בזה אלו ואלו דברי אלקים חיים, אף שההכרעה תהיה כאחד מהם ע"פ כללי הפסיקה. כלומר, גם על דברי רבותינו בתורה שבעל פה חל היסוד של "אחת דיבר אלקים שתיים זו שמעתי", ודבריהם דברי אלקים חיים כפטיש יפוצץ סלע, שמתחלק לכמה ניצוצין. כזו היא קדושת תורתינו בבת עינינו.
ולגבי ב"ד שהורה בטעות, כבר מילתי אמורה ששם מדובר כשחשבו שהמציאות היא אחת (ע"פ מה שראו או שמעו או קיבלו עדות וכדומה), ועל פי אותה מציאות שסברו דנו, ונתברר שהיתה שגיאה באותה עדות של המציאות, והמציאות היתה אחרת, כגון שחשב הדיין שחתיכה זו היא שומן, ולבסוף נתברר בוודאות שהיתה חלב (בצירי), כאן לא מדובר על "דעה והבנה של חכם בעיון תורה שבעל פה", זה לא יצא לו מהסוגיות שחתיכה זו היא שומן, אלא עדות שמיעה או ראיה שהיתה בטעות, ע"ז הוא שנפסק שם מה שנפסק. אבל אם מהסוגיות יצא לב"ד מה שיצא, אדרבא בזה נאמר שההיפך הוא הנכון, שאם יבואו אחריהם ויסברו לבאר אחרת, אנו נאמר להם שעליהם לבטל דעתם מפני קודמיהם, אא"כ מצאו דעות קדמונים שמחמתן מסתמא גם אותו ב"ד היה חוזר בו ומבטל דעתו, וכל כיו"ב. ופשוט.
ועיקר הטענה מיומא פ. יציבא וקיימא וחזקה כראי מוצק, שהרי אם אמת יש רק אחת ומשה קיבל זית מסויים אחד ולא שניים, א"כ כשבדור אחד הכריעו שהזית הוא אגורי וכשיבנה המקדש יכריעו שהזית הוא גדול או קטן יותר, נמצא שאחד מההוראות היה טעות מכוונת נותן התורה במה שמסר למשה רבנו וממה שנהגו עם ישראל במדבר ארבעים שנה?!
חלילה וחס לתלות ברבותינו הקדושים בוקי סריקי רח"ל,ומעתה יראה הרב ללוש האם במה שכתבתי יש פגם גדול באמונת תורתנו הקדושה ח"ו? דבריי מבוססים על דברי רש"י והחיד"א והאלשיך ועוד.
וכפי שסתרנו כעת המשגה הגדול ללמוד כן מרש"י, ואדרבא נוכחנו שהריטב"א למד מרש"י להיפך,
וכן סתרנו המחשבה להוציא כן מדברי מרן החיד"א, והוכחנו שבודאי לית מאן דפליג על היסוד שעליו מושתת הביאור השלישי,
וביטלנו המשגה החמור ביותר להוציא מדברי האלשיך היפך כל מגמתו של האלשיך הקדוש, והוכחנו שמדבריו אדרבא מתבאר סתירת כל הגישה ורוח הדברים של הסבורים כאן "לעקור" דברי רבותינו כמי שאינם וכאילו הם חול ולא קודש בגלל שהתברר אחרת במציאות.
ואוסיף בנימה אישית,
איני כופה את הבנתי, רק אומר את אשר בליבי, שאחד המנסה לסדר דרכו שנראית בעיניו, בעניינים שהם ברומו של עולם, ותלויים בעיקר אמונתנו בנצחיות קדושת תורה שבעל פה, כנגד כל דברי רבותינו הקדושים המפורשים, השל"ה הקדוש (וכמה מגדולי המקובלים הראשונים שהזכיר בדבריו בפנים), מהרש"ל בהקדמתו לים של שלמה ע"פ המקובלים, מהרח"ו, הגאון מוילנא, הבני יששכר, ועוד ועוד שלא הזכרתי כי רבים הם, ולומר זיכיתי ליבי לפי מה שאני רוצה לסחוט ולהוציא בכח מרש"י ומהחיד"א שבהם יש צד הבנה אחרת נגד נצחיות קדושת תורה שבעל פה, שידע שאת נפשו הוא מכניס לסיכון, ועל עצמו ותורתו הוא מהמר, לא על אף אחד אחר.
הנני הקטן הרגשתי בנפשי מחוייב בדבר לעורר ולהזהיר על מה שנראה בעיני חמור ביותר ע"פ מה שלמדתי מרבותי, וביותר הוספתי לראות בזה מן הספרים הקדושים של רבותינו, השומע ישמע, והסבור למאן בדברי קדושים אשר בארץ ארזי הלבנון מאורי האומה, לצערי יהי לו אשר לו, ואני את נפשי הצלתי.
אבל ליתר חברי הפורום ידידי וריעי אומר, ואחזור ואשנה,
בני, אל תלך בדרך איתם, מנע רגליך מנתיבתם, כי בזו הדרך חושך ולא אור, וחלילה בכוחה להיות מרחקת מקדושת התורה, והיא כמעט היפך ההתאחדות עם זוך וטוהר הרוח של שלוחי דרחמנא מאורי הדורות שזכו להימנות על מנחילי התורה ודרכיה. והזהירות מדרך הלזו בכוחה להוסיף ברכה גדולה וסיוע שיש בו ממש ב"קבלת" התורה אשר לפנינו בקרוב כמ"ט מוני'ם תחפשנה, שעיקר "קבלתה" הוא ה"קול גדול שלא יסף ומתרגמינן דלא פסק", היא קדושת תורה שבעל פה הנמסכת בקרבנו ואנו מתאחדים בה להיות מחברת אותנו בשרשרת הדורות לנשמותינו שהיו נכונים למרגלות ההר בראות מראות אלקים ושמוע דברי אלקים חיים ומלך עולם, ומשם חוזר חלילה לקדש רוחנו נפשנו וחיינו, ולהאירנו הדרך נלך בה והמעשה אשר נעשה.
ביקרא דאורייתא
הרב שמעון ללוש
Well-known member
ב"ה
משנה נגעים (פ"ט מ"): שאלו את ר' אליעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע וכו', אמר להם יסגיר. אמרו לו למה וכו', אמר להן שמא וכו'. אמרו לו והלא וכו', אמר להן לא שמעתי. אמר לו רבי יהודה בן בתירא אלמד בו? אמר לו "אם לקיים דברי חכמים הין". אמר לו שמא וכו'. אמר לו "חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים". ע"כ.
ופירש רבנו עובדיה מברטנורא, אמר להן לא שמעתי, כלומר גם יסגיר, אבל לא שמעתי בו טעם. אלמד בו? תרשני שאלמד בדין זה דבר? אם לקיים דברי חכמים הן, "אם תמצא טעם לקיים דברי חכמים שאמרו שטעון הסגר, אמור", "אבל ללמד שאינו טעון הסגר לא תאמר, שאיני מניח מה שקבלתי מרבותי ושומע ממך". עכל"ק.
וכן פירש הרמב"ם שם, אמר לא שמעתי, רוצה לומר אני לא שמעתי מה תועלת ההסגר בהנחה זו השניה. אמר לו ר' יהודה בן בתירה אני אומר בשאלה זו דבר? אמר לו ר' אליעזר "אם תוכל להראות פנים שתחייב בו את ההסגר ותגלה מה תועלת ההסגר הרי זה טוב ואמור", "ואם אתה מחזק את הקושיא שאינו צריך הסגר לא אשמע ממך דבר כי אני קבלתי שהוא צריך הסגר", ואיני יודע (כלו' אף שאיני יודע) איזה דבר אפשר שיארע בהסגר זה ממה שיחייב טומאה כיון שזו היא תכלית ההסגר. עכ"ל.
ובתוספות יו"ט שם ביאר יותר, "חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים כנותן טעם לדבריהם, יותר מאילו סתרת דבריהם". א"נ חכם גדול אתה "שלא בלבלוך הקושיות לסתור דבריהם"!!!. קרבן אהרן. ע"כ.
וראה דבר חשוב שהוסיף שם בתפארת ישראל (אות זך) שכתב, דבהטעם שאמרת נתת קיום וחיזוק לדברי חכמים שקבלתי מהן וכו', והי' כמלתא בלי טעמא, ועי"ז "אפשר שהי' משתכח לבסוף ככל דבר בלי טעם", אבל ע"י דבריך נתת להם חיזוק. עכ"ל.
ומכאן יש לנו ללמוד על הצורך החשוב לקיים ולהעמיד היסודות הכללים והדינים המסורים לנו מרבותינו מעתיקי השמועה, כל חוג בעם הקודש והמסורה שלו, ובפרט כאשר רואים קמים עליהם בקושיות ופירכות שמתפרסמים בין ת"ח, ולמדנו שאין לנו לישב בחיבוק ידים, שמא חלילה וחס "אפשר שהיה משתכח לבסוף ככל דבר בלי טעם". אלא יש לנו לבחון אם אכן מתפרסמים ומחלחלים הפקפוקים אט אט, שעלינו לשנס מתניים ולחלץ חושים לבא כביכול "לעזרת ה' בגבורים", כמאי דאת אמר "תנו עוז 1 לאלקים". שכל דבריהם כגחלי אש והן הן "דברי אלקים חיים".
ואחר כל דברי רבותינו הנ"ל, החל ממהרש"ל, מהרח"ו, הגר"א, הבני יששכר, ובפרט השל"ה הקדוש שפירש יותר, אתי שפיר כל חרדת רבותינו עליונים למעלה שכל כך נזהרו שלא לפגוע בקבלה הנאמנה בעניני הוראה, ואפילו לא אבו שמוע אם רק בא להציג הקושי.
ומעתה כמה גדולים דברי רבנו הרמב"ם בכלל היותר מקיף וכולל שלימד אותנו בהוראה, שהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי לתלות. דלפי שהכל דברי אלקים חיים, לא נותר לנו לענין הכרעה אלא לדעת את כללי הפסיקה ודרכי ההוראה כאשר יש כמה אפשרויות לבאר דברי הסוגיות בש"ס וראשונים, שכך גזרה חכמתו יתברך בדרך קביעת פסק ההלכה לילך אחר הכללים היוצאים מן התלמוד והפוסקים, ולא אחר הביאור שנראה לנו יותר אמת, והקבלה והמעשה הם הכלל הגדול, והן הן העמודים הגדולים עמודי התווך, שלאורם יש לנו לילך יותר מכל שיקול אחר, (בפרט בענינים השייכים אל הכלל).
בברכה רבה
אולם לגבי המשנה סופ"ט דנגעים והרמב"ם ור' עובדיה מברטנורא והתוי"ט ותפאר"י שם לא עסקנו בעבר, וגם כאן לא ראיתי מהמחדשים מי שביאר דרכו וגישתו בזה שלא יסתרו להם. ועצטט שוב לשונותיהם עבור התועלת:בעבר דנתי עם הרב ללוש בהאי סוגיא של אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואני עדיין חושב כמש''כ הרב אמת ליעקב שהשיב יפה.
משנה נגעים (פ"ט מ"): שאלו את ר' אליעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע וכו', אמר להם יסגיר. אמרו לו למה וכו', אמר להן שמא וכו'. אמרו לו והלא וכו', אמר להן לא שמעתי. אמר לו רבי יהודה בן בתירא אלמד בו? אמר לו "אם לקיים דברי חכמים הין". אמר לו שמא וכו'. אמר לו "חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים". ע"כ.
ופירש רבנו עובדיה מברטנורא, אמר להן לא שמעתי, כלומר גם יסגיר, אבל לא שמעתי בו טעם. אלמד בו? תרשני שאלמד בדין זה דבר? אם לקיים דברי חכמים הן, "אם תמצא טעם לקיים דברי חכמים שאמרו שטעון הסגר, אמור", "אבל ללמד שאינו טעון הסגר לא תאמר, שאיני מניח מה שקבלתי מרבותי ושומע ממך". עכל"ק.
וכן פירש הרמב"ם שם, אמר לא שמעתי, רוצה לומר אני לא שמעתי מה תועלת ההסגר בהנחה זו השניה. אמר לו ר' יהודה בן בתירה אני אומר בשאלה זו דבר? אמר לו ר' אליעזר "אם תוכל להראות פנים שתחייב בו את ההסגר ותגלה מה תועלת ההסגר הרי זה טוב ואמור", "ואם אתה מחזק את הקושיא שאינו צריך הסגר לא אשמע ממך דבר כי אני קבלתי שהוא צריך הסגר", ואיני יודע (כלו' אף שאיני יודע) איזה דבר אפשר שיארע בהסגר זה ממה שיחייב טומאה כיון שזו היא תכלית ההסגר. עכ"ל.
ובתוספות יו"ט שם ביאר יותר, "חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים כנותן טעם לדבריהם, יותר מאילו סתרת דבריהם". א"נ חכם גדול אתה "שלא בלבלוך הקושיות לסתור דבריהם"!!!. קרבן אהרן. ע"כ.
וראה דבר חשוב שהוסיף שם בתפארת ישראל (אות זך) שכתב, דבהטעם שאמרת נתת קיום וחיזוק לדברי חכמים שקבלתי מהן וכו', והי' כמלתא בלי טעמא, ועי"ז "אפשר שהי' משתכח לבסוף ככל דבר בלי טעם", אבל ע"י דבריך נתת להם חיזוק. עכ"ל.
ומכאן יש לנו ללמוד על הצורך החשוב לקיים ולהעמיד היסודות הכללים והדינים המסורים לנו מרבותינו מעתיקי השמועה, כל חוג בעם הקודש והמסורה שלו, ובפרט כאשר רואים קמים עליהם בקושיות ופירכות שמתפרסמים בין ת"ח, ולמדנו שאין לנו לישב בחיבוק ידים, שמא חלילה וחס "אפשר שהיה משתכח לבסוף ככל דבר בלי טעם". אלא יש לנו לבחון אם אכן מתפרסמים ומחלחלים הפקפוקים אט אט, שעלינו לשנס מתניים ולחלץ חושים לבא כביכול "לעזרת ה' בגבורים", כמאי דאת אמר "תנו עוז 1 לאלקים". שכל דבריהם כגחלי אש והן הן "דברי אלקים חיים".
ואחר כל דברי רבותינו הנ"ל, החל ממהרש"ל, מהרח"ו, הגר"א, הבני יששכר, ובפרט השל"ה הקדוש שפירש יותר, אתי שפיר כל חרדת רבותינו עליונים למעלה שכל כך נזהרו שלא לפגוע בקבלה הנאמנה בעניני הוראה, ואפילו לא אבו שמוע אם רק בא להציג הקושי.
ומעתה כמה גדולים דברי רבנו הרמב"ם בכלל היותר מקיף וכולל שלימד אותנו בהוראה, שהקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי לתלות. דלפי שהכל דברי אלקים חיים, לא נותר לנו לענין הכרעה אלא לדעת את כללי הפסיקה ודרכי ההוראה כאשר יש כמה אפשרויות לבאר דברי הסוגיות בש"ס וראשונים, שכך גזרה חכמתו יתברך בדרך קביעת פסק ההלכה לילך אחר הכללים היוצאים מן התלמוד והפוסקים, ולא אחר הביאור שנראה לנו יותר אמת, והקבלה והמעשה הם הכלל הגדול, והן הן העמודים הגדולים עמודי התווך, שלאורם יש לנו לילך יותר מכל שיקול אחר, (בפרט בענינים השייכים אל הכלל).
בברכה רבה
הרב שמעון ללוש
Well-known member
ב"ה
לחפצים להגיב, נא ליתן את הדעת לתקנון, בפרט למבואר כאן: https://forum.moreshet-maran.com/threads/תקנון-פורום-מורשת-מרן.2920/post-18624
והאמת והשלום אהבו,
בברכה רבה
לחפצים להגיב, נא ליתן את הדעת לתקנון, בפרט למבואר כאן: https://forum.moreshet-maran.com/threads/תקנון-פורום-מורשת-מרן.2920/post-18624
והאמת והשלום אהבו,
בברכה רבה
@הרב שמעון ללוש
עירוב פרשיות אני רואה כאן.
יש ב' נושאים;
א. כשנחלקו החכמים ב'דעת התורה' מהי, זה מתיר וזה אוסר וכו', האם שניהם אמת או שאחד מהם משקר. על זה יש את דברי הריטב"א בעירובין שכולם אמת וכו', ועל זה כל הרשימה של החכמים שהבאת; מהרש"ל, מהרח"ו, השל"ה וכו' ששניהם אמת.
על זה הבאתי את דברי החיד"א שנראה מדבריו שיש חולקים על זה, וכבודו סבור אחרת.
בנידון זה לא מדובר על 'טעות' בהבנה או במציאות וכדומה, אלא על 'פירוש' של התורה באחד ממידות שהתורה נדרשת שיכול להתפרש בכמה אופנים, וכל אחד מפרש את חלקו בתורה ובזה אכן כתבו הרבה שהכל אמת.
אולם גם בנידון זה - אע"פ שצד אחד אמת כלפי שמיא - מ"מ לדידן להלכה 'למעשה' אנו מתיחסים לצד השני שלא נפסקה הלכה כמותו 'כאילו הוא שקר', לא מבעיא במחלוקת ב"ש וב"ה שב"ש אינה משנה [אע"פ שדבריהם אלו' חיים], אלא אף במחלוקות אחרות שיש בהם הכרעה של חכמי התלמוד - הצד השני אינו חשוב כלל, ולא מצטרף אפילו לס"ס כנודע.
ואף בדברים שיתכן שהם אמת כמו מחלוקת אמוראים בסברא וכדומה - אם מקשים מבריתא ונשארים בתיובתא - הצד השני בטל 'למעשה', אף שכלפי האמת יתכן ויש לו שורש בשמים, אולם כיון שלפי כללי ההלכה אינו יכול לחלוק על בריתא - אינו חשוב דעה כלל.
ולכן, 'על הצד' שיש בנידון הזית הכרעה ברורה כדעת הראשונים שהוא קטן, מהמציאות ומדברי חז"ל וכדומה - א"כ הצד השני 'למעשה' חשיב כאילו אינו, כיון שכל הטעם שאנו חוששים תמיד לב' הצדדים זה משום שאין אנו יכולים להכריע בצורה ברורה, אבל אם חז"ל היו כאן והיו מכריעים כצד אחד, הצד השני היה בטל לגמרי 'למעשה', וא"כ בנידון דידן, אנו סוברים שיש כאן הכרעה ברורה דלא כהתוס' וסיעתם מכח הראיות והמציאות 'שלא היתה לעיני התוס', ולכן לדידן הצד השני כאילו אינו.
כבודו סבור אחרת שאין כאן הכרעה ברורה, אלא המסורת גוברת וכו'. אולם זהו הנידון, ולא שייך לערב כאן את הנושא של או"א דא"ח [כמו שלא שייך לומר כן לגבי מי שיקרא ק"ש מעומד או מיושב כב"ש, ואדרבה מתחייב בנפשו], וכפי שביארתי היטב.
גם בדברי האלשיך הקדוש - הדברים פשוטים בדעתו שהוא מחלק בין 'דברי' אלוהים חיים, לבין 'מעשה', 'דברי' אלוהים חיים אמרינן, 'מעשה' אלוהים חיים לא אמרינן.
ולכן כל עוד לא נתבררה הטעות של העושים כדעה אחת - ודאי שמי שעשה כמותם לפי כללי ההלכה יקבל שכרו מן השמים, ולכן במקומו של ר"א קיבלו שכר שעשו כדבריו, וכן עד שיצאה בת קול מן השמים שהלכה כב"ה, מי שעשה כב"ש עשה, אולם לאחר שההלכה מתבררת, אסור לעשות כדברי הדעה הדחויה, ומי שעושה כדבריו מאותה שעה ואילך ענוש יענש, ולכן גם בנידון הזית וכדומה, עד שהתבררה ההלכה, מי שאכל 8 סמ"ק ולא בירך ברכה אחרונה - כדין עשה ולא יענש, אבל כשנתברר הענין היטב, מי שממשיך לעשות כמו הדעה הדחויה ואוכל 8 סמ"ק ללא ברכה דינו כמי שעושה כר"א וכב"ש וכדומה לאחר שנתבררה ההלכה דלא כמותם.
ועוד יש להוסיף כאן את דבריו של שו"ת משפטי שמואל [קלעי, נפטר בשנת שמ"ה] סי' ט' בשם ר' יחיאל וז"ל
ששאלת בני יקירי הנבון כה"ר מתתיה לבית קלעי י"ץ על מה שאמרו חז"ל [עירובין יג ע"ב] אלו ואלו דברי אלהים חיים. והקשית דלגבי איסור והיתר היכי שייך למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים אם הוא אסור אינו מותר ואם הוא מותר אינו אסור.
תשובה, דע שבזה מצאתי מרי"ף דנמצא כתוב בשם הרב רבינו יחיאל ז"ל, דאיתא במדרש [תהלים מזמור יב] דהקב"ה שנה למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ואמר משה להקב"ה מה אעשה, אמר הקדוש ברוך הוא הלך אחר חכמי הדור אם רוב חכמי הדור מסכימים לאסור יהא אסור ואם רוב החכמים מסכימים להיתר יהא מותר. ומכל מקום קשה ממעשים שכבר נעשו כגון ממזבח דחד מוכח מקרא דהיה ס' וחד מוכח מקרא אחרינא דהיה עשרים, והתם היכי שייך למימר הלך אחר רוב חכמה דהא לא הוי אלא בחד עניינא אלו ואלו דברי אלהים חיים. וי"ל דגם כולהו מודו דלא הוו אלא בחד עניינא, אלא חד מוכח מחד קרא ואומר דבדין היה להיות הכי וחד מוכח מחד קרא ואומר דבדין היה להיות הכי. והא דקאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים פירוש דמתוך הפוסקים יש משמעות לדרוש כמר וכמר אבל ודאי לא היה אלא ענין אחד, עד כאן מצאתי.
אף אנו נאמר כאן, שמחלוקת הראשונים לגבי הזית והתפילין והשקיעה הכונה שבדין היה אפשר להיות כך, מצד הסוגיות וכדומה, אבל 'ודאי לא היה אלא ענין אחד', דהיינו שודאי התפילין בפועל של חז"ל הם אחד וכן הזית וכן השקיעה וכו', אלא שמצד הסוגיות אפשר לפרש גם כשיטה השניה וע"ז נאמר או"א דא"ח, אבל לא שבאמת זה כך.
כל זה על הצד שהמחלוקת היתה בסברא ויתכן ושניהם היו אמת, ואעפ"כ יש לנו ראיות להוכיח כמו צד אחד.
ק"ו בנידון דידן, שהוא העיקר לגבי הנושא של הזית ודומיו, כשנחלקו החכמים 'בביאור מימרא או סוגיא', שהאומר אינו הקב"ה אלא בשר ודם והוא ודאי כיון לדבר אחד, ולא שייך שיכוין לב' דברים כיון שהם סותרים זה את זה, ועל זה עיקר נידוננו, שכבודו הביא את דברי הריטב"א שגם בזה לא אמרינן דחד מינייהו משקר, ואני הבאתי את דברי רש"י שנראה לא כך, וכבודו האריך בפירוש דחיק ואתי מרחיק בדברי רש"י, אולם הפשט לא יופשט, וכל קורא רש"י בפשוטו יבין כפי שביארתי בדבריו, שבדברים שלא יתכן שפעם זה אמת ופעם זה אמת אמרינן דחד מינייהו משקר.
לגבי התפילין של רש"י ור"ת - כבודו כתב בתחלה להביא ראיה מדברי רבינו האר"י שח"ו לומר שאחד קודש ואחד חול, וע"ז כתבתי שאדרבה הפשטנים כן כתבו שאחד קודש ואחד חול, וכבודו למעשה מודה בזה ש'למעשה' אחד 'חול' לדידן, אז זה בדיוק מה שאמרתי.
אם היה אפשרות להסביר בדברי חז"ל שגם רש"י וגם ר"ת צודקים וכל אחד דיבר על בחינה אחרת [וכפי שהוא לפי האר"י], היו הפוסקים הפשטנים אומרים כן, אולם כיון שא"א לומר כן - קיימו אחד וביטלו דברי השני.
וה"ה לגבי צה"כ ולגבי הקלף - כיון שא"א ששניהם אמת דברי השני בטלים 'למעשה'.
לגבי ב"ד שהורה בטעות שכתב כבודו דמיירי שהטעו אותם במציאות וכו' - יעיין כבודו 'לפחות' במשניות בהוריות עם פירוש הרמב"ם והרע"ב, וכן בגמ' שם, ויראה שאינו נכון. התורה בפרשת ויקרא וחז"ל שם מיירו שטעו בסברא והתירו עפ"י הבנתם חלב או איסור שבת או איסור ע"ז וכדומה, וטעו בזה והבינו שטעו וע"ז נאמרה כל הפרשה עי"ש.
ועל ה'ראיה' מהזית מהגמ' ביומא - שוב כבודו אינו מבחין בין מחלוקת ב'דעת התורה' למחלוקת 'בהבנת דברי חז"ל'.
כשהתורה אמרה שיש איסור 'לאכול' חלב, וקיבל משה רבינו שהאיסור הוא ב'כזית' - חכמים נחלקים לאיזה זית כיון, אגורי, גדול, קטן וכדומה, וכיון שאין ראיה בתורה להדיא מה קיבל - אלו דברים התלויים בסברא שעליהם אמרינן או"א דא"ח, כיון שיש בחינה של זית אגורי ושל זית קטן וגדול וכדומה.
אולם לאחר שההכרעה של חז"ל ברורה שהזית הוא אגורי, והם לא נחלקו בזה - וכל המחלוקת שלנו כיום היא מה כיוונו חז"ל - בזה אחד מהם טועה, וחזרנו לדברי הריטב"א ורש"י בכתובות, אולם 'ראיה' מהגמ' הנ"ל אין.
וכבר כתבתי לעיל שגם כבודו מודה שאם נמצא את הזית האגורי של חז"ל ודאי שנעשה כמותו ודברי האחרים בטלים מכאן ולהבא, אלא שכבודו סבור שמכח הראיות שלנו עדיין לא מצאנו את האגורי של חז"ל שהוא נכחד, וא"כ גם כבודו מודה בעיקרון למה שכתבתי.
בכל אופן, יישר כח לכבודו על המו"מ כדרכה של תורה.
עירוב פרשיות אני רואה כאן.
יש ב' נושאים;
א. כשנחלקו החכמים ב'דעת התורה' מהי, זה מתיר וזה אוסר וכו', האם שניהם אמת או שאחד מהם משקר. על זה יש את דברי הריטב"א בעירובין שכולם אמת וכו', ועל זה כל הרשימה של החכמים שהבאת; מהרש"ל, מהרח"ו, השל"ה וכו' ששניהם אמת.
על זה הבאתי את דברי החיד"א שנראה מדבריו שיש חולקים על זה, וכבודו סבור אחרת.
בנידון זה לא מדובר על 'טעות' בהבנה או במציאות וכדומה, אלא על 'פירוש' של התורה באחד ממידות שהתורה נדרשת שיכול להתפרש בכמה אופנים, וכל אחד מפרש את חלקו בתורה ובזה אכן כתבו הרבה שהכל אמת.
אולם גם בנידון זה - אע"פ שצד אחד אמת כלפי שמיא - מ"מ לדידן להלכה 'למעשה' אנו מתיחסים לצד השני שלא נפסקה הלכה כמותו 'כאילו הוא שקר', לא מבעיא במחלוקת ב"ש וב"ה שב"ש אינה משנה [אע"פ שדבריהם אלו' חיים], אלא אף במחלוקות אחרות שיש בהם הכרעה של חכמי התלמוד - הצד השני אינו חשוב כלל, ולא מצטרף אפילו לס"ס כנודע.
ואף בדברים שיתכן שהם אמת כמו מחלוקת אמוראים בסברא וכדומה - אם מקשים מבריתא ונשארים בתיובתא - הצד השני בטל 'למעשה', אף שכלפי האמת יתכן ויש לו שורש בשמים, אולם כיון שלפי כללי ההלכה אינו יכול לחלוק על בריתא - אינו חשוב דעה כלל.
ולכן, 'על הצד' שיש בנידון הזית הכרעה ברורה כדעת הראשונים שהוא קטן, מהמציאות ומדברי חז"ל וכדומה - א"כ הצד השני 'למעשה' חשיב כאילו אינו, כיון שכל הטעם שאנו חוששים תמיד לב' הצדדים זה משום שאין אנו יכולים להכריע בצורה ברורה, אבל אם חז"ל היו כאן והיו מכריעים כצד אחד, הצד השני היה בטל לגמרי 'למעשה', וא"כ בנידון דידן, אנו סוברים שיש כאן הכרעה ברורה דלא כהתוס' וסיעתם מכח הראיות והמציאות 'שלא היתה לעיני התוס', ולכן לדידן הצד השני כאילו אינו.
כבודו סבור אחרת שאין כאן הכרעה ברורה, אלא המסורת גוברת וכו'. אולם זהו הנידון, ולא שייך לערב כאן את הנושא של או"א דא"ח [כמו שלא שייך לומר כן לגבי מי שיקרא ק"ש מעומד או מיושב כב"ש, ואדרבה מתחייב בנפשו], וכפי שביארתי היטב.
גם בדברי האלשיך הקדוש - הדברים פשוטים בדעתו שהוא מחלק בין 'דברי' אלוהים חיים, לבין 'מעשה', 'דברי' אלוהים חיים אמרינן, 'מעשה' אלוהים חיים לא אמרינן.
ולכן כל עוד לא נתבררה הטעות של העושים כדעה אחת - ודאי שמי שעשה כמותם לפי כללי ההלכה יקבל שכרו מן השמים, ולכן במקומו של ר"א קיבלו שכר שעשו כדבריו, וכן עד שיצאה בת קול מן השמים שהלכה כב"ה, מי שעשה כב"ש עשה, אולם לאחר שההלכה מתבררת, אסור לעשות כדברי הדעה הדחויה, ומי שעושה כדבריו מאותה שעה ואילך ענוש יענש, ולכן גם בנידון הזית וכדומה, עד שהתבררה ההלכה, מי שאכל 8 סמ"ק ולא בירך ברכה אחרונה - כדין עשה ולא יענש, אבל כשנתברר הענין היטב, מי שממשיך לעשות כמו הדעה הדחויה ואוכל 8 סמ"ק ללא ברכה דינו כמי שעושה כר"א וכב"ש וכדומה לאחר שנתבררה ההלכה דלא כמותם.
ועוד יש להוסיף כאן את דבריו של שו"ת משפטי שמואל [קלעי, נפטר בשנת שמ"ה] סי' ט' בשם ר' יחיאל וז"ל
ששאלת בני יקירי הנבון כה"ר מתתיה לבית קלעי י"ץ על מה שאמרו חז"ל [עירובין יג ע"ב] אלו ואלו דברי אלהים חיים. והקשית דלגבי איסור והיתר היכי שייך למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים אם הוא אסור אינו מותר ואם הוא מותר אינו אסור.
תשובה, דע שבזה מצאתי מרי"ף דנמצא כתוב בשם הרב רבינו יחיאל ז"ל, דאיתא במדרש [תהלים מזמור יב] דהקב"ה שנה למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ואמר משה להקב"ה מה אעשה, אמר הקדוש ברוך הוא הלך אחר חכמי הדור אם רוב חכמי הדור מסכימים לאסור יהא אסור ואם רוב החכמים מסכימים להיתר יהא מותר. ומכל מקום קשה ממעשים שכבר נעשו כגון ממזבח דחד מוכח מקרא דהיה ס' וחד מוכח מקרא אחרינא דהיה עשרים, והתם היכי שייך למימר הלך אחר רוב חכמה דהא לא הוי אלא בחד עניינא אלו ואלו דברי אלהים חיים. וי"ל דגם כולהו מודו דלא הוו אלא בחד עניינא, אלא חד מוכח מחד קרא ואומר דבדין היה להיות הכי וחד מוכח מחד קרא ואומר דבדין היה להיות הכי. והא דקאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים פירוש דמתוך הפוסקים יש משמעות לדרוש כמר וכמר אבל ודאי לא היה אלא ענין אחד, עד כאן מצאתי.
אף אנו נאמר כאן, שמחלוקת הראשונים לגבי הזית והתפילין והשקיעה הכונה שבדין היה אפשר להיות כך, מצד הסוגיות וכדומה, אבל 'ודאי לא היה אלא ענין אחד', דהיינו שודאי התפילין בפועל של חז"ל הם אחד וכן הזית וכן השקיעה וכו', אלא שמצד הסוגיות אפשר לפרש גם כשיטה השניה וע"ז נאמר או"א דא"ח, אבל לא שבאמת זה כך.
כל זה על הצד שהמחלוקת היתה בסברא ויתכן ושניהם היו אמת, ואעפ"כ יש לנו ראיות להוכיח כמו צד אחד.
ק"ו בנידון דידן, שהוא העיקר לגבי הנושא של הזית ודומיו, כשנחלקו החכמים 'בביאור מימרא או סוגיא', שהאומר אינו הקב"ה אלא בשר ודם והוא ודאי כיון לדבר אחד, ולא שייך שיכוין לב' דברים כיון שהם סותרים זה את זה, ועל זה עיקר נידוננו, שכבודו הביא את דברי הריטב"א שגם בזה לא אמרינן דחד מינייהו משקר, ואני הבאתי את דברי רש"י שנראה לא כך, וכבודו האריך בפירוש דחיק ואתי מרחיק בדברי רש"י, אולם הפשט לא יופשט, וכל קורא רש"י בפשוטו יבין כפי שביארתי בדבריו, שבדברים שלא יתכן שפעם זה אמת ופעם זה אמת אמרינן דחד מינייהו משקר.
לגבי התפילין של רש"י ור"ת - כבודו כתב בתחלה להביא ראיה מדברי רבינו האר"י שח"ו לומר שאחד קודש ואחד חול, וע"ז כתבתי שאדרבה הפשטנים כן כתבו שאחד קודש ואחד חול, וכבודו למעשה מודה בזה ש'למעשה' אחד 'חול' לדידן, אז זה בדיוק מה שאמרתי.
אם היה אפשרות להסביר בדברי חז"ל שגם רש"י וגם ר"ת צודקים וכל אחד דיבר על בחינה אחרת [וכפי שהוא לפי האר"י], היו הפוסקים הפשטנים אומרים כן, אולם כיון שא"א לומר כן - קיימו אחד וביטלו דברי השני.
וה"ה לגבי צה"כ ולגבי הקלף - כיון שא"א ששניהם אמת דברי השני בטלים 'למעשה'.
לגבי ב"ד שהורה בטעות שכתב כבודו דמיירי שהטעו אותם במציאות וכו' - יעיין כבודו 'לפחות' במשניות בהוריות עם פירוש הרמב"ם והרע"ב, וכן בגמ' שם, ויראה שאינו נכון. התורה בפרשת ויקרא וחז"ל שם מיירו שטעו בסברא והתירו עפ"י הבנתם חלב או איסור שבת או איסור ע"ז וכדומה, וטעו בזה והבינו שטעו וע"ז נאמרה כל הפרשה עי"ש.
ועל ה'ראיה' מהזית מהגמ' ביומא - שוב כבודו אינו מבחין בין מחלוקת ב'דעת התורה' למחלוקת 'בהבנת דברי חז"ל'.
כשהתורה אמרה שיש איסור 'לאכול' חלב, וקיבל משה רבינו שהאיסור הוא ב'כזית' - חכמים נחלקים לאיזה זית כיון, אגורי, גדול, קטן וכדומה, וכיון שאין ראיה בתורה להדיא מה קיבל - אלו דברים התלויים בסברא שעליהם אמרינן או"א דא"ח, כיון שיש בחינה של זית אגורי ושל זית קטן וגדול וכדומה.
אולם לאחר שההכרעה של חז"ל ברורה שהזית הוא אגורי, והם לא נחלקו בזה - וכל המחלוקת שלנו כיום היא מה כיוונו חז"ל - בזה אחד מהם טועה, וחזרנו לדברי הריטב"א ורש"י בכתובות, אולם 'ראיה' מהגמ' הנ"ל אין.
וכבר כתבתי לעיל שגם כבודו מודה שאם נמצא את הזית האגורי של חז"ל ודאי שנעשה כמותו ודברי האחרים בטלים מכאן ולהבא, אלא שכבודו סבור שמכח הראיות שלנו עדיין לא מצאנו את האגורי של חז"ל שהוא נכחד, וא"כ גם כבודו מודה בעיקרון למה שכתבתי.
בכל אופן, יישר כח לכבודו על המו"מ כדרכה של תורה.
נערך לאחרונה:
עקב העלאת הנושא של אלו ואלו דברי אלקים חיים שבתי לעיין בסוגיא ולענ''ד ישנה הגדרה ברבינו פרץ שיכולה להועיל לנו מאד.
הנה בגמ' כתובות שם פרש''י שאם נחלקו אליבא דחד תנא ע''כ חד מינייהו משקר, והוסיף לבאר הריטב''א וז''ל: ואף על גב דהא פליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אליבא דתנאי במאי פליגי, התם נמי בסברא פליגי שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים. עכ''ל. ולכאורה קשה שהרי גם בזה יש לומר חד מינייהו משקר שהרי אם היו התנאים כאן לפנינו היו פושטים לנו את הספק ואומרים בדיוק במה נחלקו. דלכאורה בעינן ששני הדעות יהיו אמת, ולכאורה כן מוכח מהגמ' בגיטין [ו:]: ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, א"ל מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא, א"ל עסיק בפילגש בגבעה, ומאי קאמר, אמר ליה, אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר, א"ל ח"ו ומי איכא ספיקא קמי שמיא, א"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. ע''כ. ומבואר שאם לא מצא שניהם לא שייך לומר אלו ואלו וכו', אלא בעינן ששניהם יקרו במציאות.
אלא שראיתי בתוס' רבינו פרץ ערובין [יג:] שכתב וז''ל: אלו ואלו דברי אלהים חיים. וא"ת גבי איסור והיתר היכי שייך לומר אילו ואילו דברי אלהים חיים, אם הוא אסור אינו מותר ואם הוא מותר אינו אסור. ואומר מר"פ נ"ע דמצא בתוס' הר"ר יחיאל דאיתא במדרש [שוח"ט תהלים פי"ב] דהקב"ה שנאה התורה למשה בארבעים ותשעה פנים מותר ובארבעים ותשעה פנים אסור, אמר משה להקב"ה מה אעשה, א"ל הקדוש ברוך הוא הלך אחר רוב חכמי הדור אם רוב חכמי הדור מסכימים להיתר יהא מותר. ומ"מ קשה ממעשים שכבר היו, כגון ממזבח דחד מוכח מקרא דהיה ששים וחד מוכח מקרא דהיה עשרים, והתם היכי שייך לומר אילו ואילו דברי אלהים חיים, דהא ליכא למימר הלך אחר רוב חכמי הדור, דהא לא היה אלא בחד ענינא. וי"ל דגם כולהו לא היה אלא בחד ענינא, אלא חד מוכח מקרא דבדין הי' לו להיות הכי וחד מוכח מקרא דבדין היה לו להיות הכי, והא דקאמר אילו ואילו דברי אלהים חיים, פי' דמתוך הפסוקים יש משמעות למידרש כמר וכמר, אבל ודאי לא היה אלא בענין אחד. עכ''ל. ולפי דבריו יש ג''כ לישב מה שהקשינו לעיל בסוגיא בכתובות, שאע''פ שהתנאים נחלקו בענין אחד בלבד, מ''מ מכיון שאין בידינו ראיות נחלקו התנאים בסברות ששניהם יכולות להיות אמת, ולכן שייך ע''ז דברי אלקים חיים כי אינם סותרים אחד את השני כמו שנחלקים אליבא דחד תנא אלא כל אחד סובר אחרת ומסברתו יוצא נפק''מ לא כמו חבירו. אבל אין זה אומר ששניהם אמת שהרי אם היה בידינו לשאול את התנאים הם היו פושטים לנו את הספק.
נמצא א''כ שחלוקת שיעור הזית וצאת הכוכבים דר''ת והגאונים ותפילין דרש''י ור''ת הם מחלוקות ששייך לומר עליהם דברי אלקים חיים כי כל אחד מהראשונים סבר אחרת מדעתו, אך אין זה אומר ששניהם אמת כי אחר הבירור נתברר לנו שהזית הקטן הוא העיקר ולכן כך גם יש לנו להכריע, וה''ה נמי בתפילין רק אחד מהם עיקר שהרי אם היו חכמי התלמוד לפנינו היו פושטים לנו את הספק וכן הוא לגבי צאת הכוכבים רק דעה אחת היא אמת אלא שההלכה נקבעת ע''פ הראיות וכללי הפסיקה וכמו שהביר ר''פ את המדרש שאמר הקב''ה ללכת אחר הרוב. אך בנדון שיעור הזית מכיון שיש ראיות מהמציאות שלפנינו שאנו רואים את הזית ויש גם ראיות מהראשונים על כך ובפרט ראשוני ספרד, יש לנו לפסוק שהזית הוא קטן גם אם נאמר אלו ואלו וכו'. ומה גם שיתכן מאד לומר שאחר שיש ראיות מהמציאות ונדחתה אותה דעה תו לא שייך לומר דברי אלקים חיים כי יש לומר שהתוס 'היו חוזרים בהם אם היו רואים את הזית
הנה בגמ' כתובות שם פרש''י שאם נחלקו אליבא דחד תנא ע''כ חד מינייהו משקר, והוסיף לבאר הריטב''א וז''ל: ואף על גב דהא פליגי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אליבא דתנאי במאי פליגי, התם נמי בסברא פליגי שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים. עכ''ל. ולכאורה קשה שהרי גם בזה יש לומר חד מינייהו משקר שהרי אם היו התנאים כאן לפנינו היו פושטים לנו את הספק ואומרים בדיוק במה נחלקו. דלכאורה בעינן ששני הדעות יהיו אמת, ולכאורה כן מוכח מהגמ' בגיטין [ו:]: ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, א"ל מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא, א"ל עסיק בפילגש בגבעה, ומאי קאמר, אמר ליה, אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר, א"ל ח"ו ומי איכא ספיקא קמי שמיא, א"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. ע''כ. ומבואר שאם לא מצא שניהם לא שייך לומר אלו ואלו וכו', אלא בעינן ששניהם יקרו במציאות.
אלא שראיתי בתוס' רבינו פרץ ערובין [יג:] שכתב וז''ל: אלו ואלו דברי אלהים חיים. וא"ת גבי איסור והיתר היכי שייך לומר אילו ואילו דברי אלהים חיים, אם הוא אסור אינו מותר ואם הוא מותר אינו אסור. ואומר מר"פ נ"ע דמצא בתוס' הר"ר יחיאל דאיתא במדרש [שוח"ט תהלים פי"ב] דהקב"ה שנאה התורה למשה בארבעים ותשעה פנים מותר ובארבעים ותשעה פנים אסור, אמר משה להקב"ה מה אעשה, א"ל הקדוש ברוך הוא הלך אחר רוב חכמי הדור אם רוב חכמי הדור מסכימים להיתר יהא מותר. ומ"מ קשה ממעשים שכבר היו, כגון ממזבח דחד מוכח מקרא דהיה ששים וחד מוכח מקרא דהיה עשרים, והתם היכי שייך לומר אילו ואילו דברי אלהים חיים, דהא ליכא למימר הלך אחר רוב חכמי הדור, דהא לא היה אלא בחד ענינא. וי"ל דגם כולהו לא היה אלא בחד ענינא, אלא חד מוכח מקרא דבדין הי' לו להיות הכי וחד מוכח מקרא דבדין היה לו להיות הכי, והא דקאמר אילו ואילו דברי אלהים חיים, פי' דמתוך הפסוקים יש משמעות למידרש כמר וכמר, אבל ודאי לא היה אלא בענין אחד. עכ''ל. ולפי דבריו יש ג''כ לישב מה שהקשינו לעיל בסוגיא בכתובות, שאע''פ שהתנאים נחלקו בענין אחד בלבד, מ''מ מכיון שאין בידינו ראיות נחלקו התנאים בסברות ששניהם יכולות להיות אמת, ולכן שייך ע''ז דברי אלקים חיים כי אינם סותרים אחד את השני כמו שנחלקים אליבא דחד תנא אלא כל אחד סובר אחרת ומסברתו יוצא נפק''מ לא כמו חבירו. אבל אין זה אומר ששניהם אמת שהרי אם היה בידינו לשאול את התנאים הם היו פושטים לנו את הספק.
נמצא א''כ שחלוקת שיעור הזית וצאת הכוכבים דר''ת והגאונים ותפילין דרש''י ור''ת הם מחלוקות ששייך לומר עליהם דברי אלקים חיים כי כל אחד מהראשונים סבר אחרת מדעתו, אך אין זה אומר ששניהם אמת כי אחר הבירור נתברר לנו שהזית הקטן הוא העיקר ולכן כך גם יש לנו להכריע, וה''ה נמי בתפילין רק אחד מהם עיקר שהרי אם היו חכמי התלמוד לפנינו היו פושטים לנו את הספק וכן הוא לגבי צאת הכוכבים רק דעה אחת היא אמת אלא שההלכה נקבעת ע''פ הראיות וכללי הפסיקה וכמו שהביר ר''פ את המדרש שאמר הקב''ה ללכת אחר הרוב. אך בנדון שיעור הזית מכיון שיש ראיות מהמציאות שלפנינו שאנו רואים את הזית ויש גם ראיות מהראשונים על כך ובפרט ראשוני ספרד, יש לנו לפסוק שהזית הוא קטן גם אם נאמר אלו ואלו וכו'. ומה גם שיתכן מאד לומר שאחר שיש ראיות מהמציאות ונדחתה אותה דעה תו לא שייך לומר דברי אלקים חיים כי יש לומר שהתוס 'היו חוזרים בהם אם היו רואים את הזית
הם הם הדברים שכתבתי לעיל מהמשפטי שמואל בשם ר' פרץ בשם ר' יחיאל [אלא שכבודו מצא מקור הדברים בתור"פ בעירובין]לענ''ד ישנה הגדרה ברבינו פרץ שיכולה להועיל לנו מאד.
וגם מה שקישרתי זאת לנידוננו בענין הזית כתבת אתה.עוד יש להוסיף כאן את דבריו של שו"ת משפטי שמואל [קלעי, נפטר בשנת שמ"ה] סי' ט' בשם ר' יחיאל וז"ל
ששאלת בני יקירי הנבון כה"ר מתתיה לבית קלעי י"ץ על מה שאמרו חז"ל [עירובין יג ע"ב] אלו ואלו דברי אלהים חיים. והקשית דלגבי איסור והיתר היכי שייך למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים אם הוא אסור אינו מותר ואם הוא מותר אינו אסור.
תשובה, דע שבזה מצאתי מרי"ף דנמצא כתוב בשם הרב רבינו יחיאל ז"ל, דאיתא במדרש [תהלים מזמור יב] דהקב"ה שנה למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ואמר משה להקב"ה מה אעשה, אמר הקדוש ברוך הוא הלך אחר חכמי הדור אם רוב חכמי הדור מסכימים לאסור יהא אסור ואם רוב החכמים מסכימים להיתר יהא מותר. ומכל מקום קשה ממעשים שכבר נעשו כגון ממזבח דחד מוכח מקרא דהיה ס' וחד מוכח מקרא אחרינא דהיה עשרים, והתם היכי שייך למימר הלך אחר רוב חכמה דהא לא הוי אלא בחד עניינא אלו ואלו דברי אלהים חיים. וי"ל דגם כולהו מודו דלא הוו אלא בחד עניינא, אלא חד מוכח מחד קרא ואומר דבדין היה להיות הכי וחד מוכח מחד קרא ואומר דבדין היה להיות הכי. והא דקאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים פירוש דמתוך הפוסקים יש משמעות לדרוש כמר וכמר אבל ודאי לא היה אלא ענין אחד, עד כאן מצאתי.
אף אנו נאמר כאן, שמחלוקת הראשונים לגבי הזית והתפילין והשקיעה הכונה שבדין היה אפשר להיות כך, מצד הסוגיות וכדומה, אבל 'ודאי לא היה אלא ענין אחד', דהיינו שודאי התפילין בפועל של חז"ל הם אחד וכן הזית וכן השקיעה וכו', אלא שמצד הסוגיות אפשר לפרש גם כשיטה השניה וע"ז נאמר או"א דא"ח, אבל לא שבאמת זה כך.
וזכינו לכוין לדבר אחד.
ויש להוסיף - שבודאי הריטב"א גם סובר כן, שהרי מקור דבריו בעירובין י"ג הם מדברי 'חכמי צרפת', וחכמי צרפת אלו הם ר"פ בשם ר' יחיאל הנ"ל, וא"כ ודאי דסבירא ליה גם המשך דבריהם הנ"ל, ודוק היטב.
נערך לאחרונה:
נושאים דומים בפורום
