זה נראה שרק עברת על מה ששלחתי ולא על התשובה המלאה...
תפתח את כל התשובה תלמד אותה "מתחילה ועד סוף בעיון" ואחרי זה נדבר...
עברתי על דבריו בהרחבה, והדברים קשים לי לעיכול, ורק גבר והוסיף מכאוב על מכאובי, מ"מ אמרתי להביא מקצת הערותי על צירופיו ועל היתיריו.
בקצירת האומר
הערה א'- מה שכתב בדעת הרמב"ם דספוג הוא משום מלבן, וא"כ לפי"ז יש היתר במגבונים כי אין דרך לכבסם אחרי ההשתמשות
שגגה היא מלפניו- דמה שיש בספוג מלבן זה לא מה שמכבסו אח"כ, אלא עצם הסחיטה זה המלבן, ואע"פ שהספוג גופא מתלכלך משאריות המאכל והמשקה, אעפ"כ קרי ליה "מלבן" כי המלבן זה על עצם פעולת הסחיטה ולא על התוצאה של הספוג, וא"כ- אין שום קשר לומר שבמגבונים כיון שאין מכבסם אין בהו מלבן, כי המלבן זה קאי על מה שנסחט, ולא על מה שמתלכלך הספוג או המגבון.
וכשם שבספוג אע"פ שמתלכלך קרי ליה הרמב"ם מלבן על עצם הסחיטה, הה"נ מגבון.
הערה ב'- מה שדימה דברי הראב"ד דהתיר בספוג עם בית יד, ולפי"ז רצה להתיר במגבונים
דבריו "מרפסין איגרא", דכלום ספוג יש לו השתמשות אחרת?, גם ספוג כל מטרתו זה לנקות עמו, ולכך נוצרת, ומה שהתיר הראב"ד כשיש בית יד, הוא משום דהבית יד עושהו כלי, ובכלי אין סוחט, אבל בלא בית יד אף דבר שהוא עשוי לכך ונוצר לשם כך לנקות דרכו, יש בו איסור "סוחט", והה"נ במגבון דנוצא לכך ולשם ניקוי ממש כספוג, ואיכא ביה איסור סוחט בלא בית יד.
הערה ג'- מה שדימה זאת לגמ' של המחליק בענבים, אינם אלא דברי נביאות, דהסוגייא שם במסקנה של ר' הונא בריה דר' יהושע, לא תלתה זאת בדאו' או בדרבנן, אלא תלתה זאת האם אני צריך את הדבר הנסחט להשתמש בו ולתועלת אי לאו, וממילא כיון שמחליק ענבים בפת הוא צריך את המשקה הנסחט הוה ליה שם של סוחט אף דאזיל לאיבוד ונשרף באור, ואם באנו להמציא סברות מדילינו שכל האיסור שם הוא רק בגלל שזיתים וענבים זה דאו' אבל בדבר שהוא דרבנן הם יודו, צריך לשם כך להיות "ראשון" אבל אנו שאפי' לא זכינו להיות אף כחמורו של ר' פנחס בן יאיר, אין לנו להמציא מעצמינו חילוקים ודיוקים שאם זה היה דרבנן אף הסוגייא שם לא הייתה אוסרת.
הערה ד'- מה שהביא מספר "מגן בעדי" [עבודי] זה רק מגביר הכאב והמכאוב, כי שם כל הנושא הוא לחלק בין ההיא דספוג לבין הסוגייא דאודרא, למה באודרא אין חשש שמא יסחוט ולבין ספוג דחששו שיסחוט, וע"ז הביא חילוק כי בספוג חששו וגזרו משום שדרך האדם לסוחטו כדי שיוכל לנקות כראוי.
אבל כל דבריו- זה רק על עצם אם גזרו שיסחוט אי לאו, אבל על דבר שסוחט בפועל וכמגבון "מאן דכר שמיה" ואיפכא מדברי המגן בעדי זה כ"ש דכ"ש דאסור, כי יש מציאות של סחיטה ע"י שמקנח בחוזקה, וזה יותר גרוע מספוג, כי בספוג הגזירה שמא יסחוט כדי שיוכל לנקות, ואילו במגבון זה לא שמא יסחוט אלא ודאי יסחט כשמקנח, דכ"ש וכ"ש שזה אסור ל "מגן בעדי".
הערה ה'- מה שרצה לדייק מרש"י שכל האיסור הוא כשנסחט בין אצבעותיו, אבל בעצם הקינוח אין בעיה אף אם יש סחיטה.
דבריו נסתרים מהראשונים גופיה ומהב"י ומגדולי האחרונים, ודבריו אלו הוו נגד ראשונים וב"י להדיא.
דהא הראב"ד וכן הרב המגיד שחלקו על רש"י, כתבו, דהסבה שא"א להגיד כרש"י הוא מפני שגם אם יש בית יד הוא נסחט כשקמנח, ולכן כתבו סברא אחרת דההיתר מפני שהוא כלי, ובכלי אין סוחט.
להדיא- שלמדו ברש"י דהנושא הוא "סוחט בקינוח", ולא רק כשאוחזו.
וכן הוא בב"י- שהביא דבריהם על רש"י, כתב ג"כ שא"א
לקינוח בלי סחיטה, והיינו- שכל הנושא ברש"י הוא אף על הקינוח.
ובכלל יעויין בדרישה- דבכלל מבאר את רש"י [ע"פ הטור] דכל הנושא הוא חשש "שמא יסחוט" "וגזירה" הוה.
דלפי פירושו- כ"ש דכ"ש דהנושא ברש"י הוא בקינוח, דבלי בית יד יש חשש שיסחוט וכשיש בית יד ממילא יזכור ולא יבוא לסחוט, והיינו- שהבית יד זה תשובה ומענה לקינוח, שיקנח בזהירות ובנחת שלא יבוא לידי סחיטה.
וע"פ זה- מיישב את קושיית הראב"ד ארש"י, שכל הנושא הוא כדכתב הטור "גזירה" וממילא כשיש בית יד אין גזירה, כי זה יזכיר לו שאסור לסחוט כשמקנח.
וכן ביאר בפשטות המשנה ברורה ס"ק מז- וז"ל- "רש"י והרמב"ם פרשו דכשיש לו עור בית אחיזה שיאחזנו אפשר
לקנח בלי סחיטה".
דלהדיא- הנושא ברש"י זה "הקינוח" ולא רק מה שנסחט באצבעותיו.
אלא מאי דכתב רש"י נסחט בין אצבעותיו- הוא רק לעניין טכני ומציאותי שיש בספוג שכשהוא מלא מים כבר שאתה אוחזו יש סוחט, אבל לאו דווקא רק באחיזה, אלא אף בקינוח יש בו סוחט, אלא שבספוג עוד בשלב הראשוני יש את הסוחט, אבל לא בא רש"י כלל להפקיע דרק בהאי גוונא איכא סוחט, ואילו בקינוח ליתא, דזה אינו, ע"פ המפרשים לעיל [הראב"ד והר' המגיד וב"י ועוד].
הערה ו'- מה שרצה לדמות מה שכתבו הרא"ש והרדב"ז בעניין סחיטת לימונים.
זה בעיני כעשן [ולימונים] לעיניים.
דאיך הדימוי מתחיל, דכל הנושא בהיתר לימונים הוא בגלל שהמשקה בא "לאכילה" וקיי"ל שמשקה הבא לאוכל כאוכל, ולכן אין שם משקה על הלימון כי דרכו לערבו באוכל.
ואיך זה מתחיל להדמות- לדבר שאדם מקנח וצריך את מימיו בשביל להשתמש במימיו לנקיון וכד', וכי הסוגייא של ספוג היא נגד הרדב"ז והרא"ש של לימונים?, ודאי שלא- כי לא קרב זה אצל זה, דהאיסור שיש בקינוח ספוג כי משתמש במים הנסחטים בשביל לנקות, משא"כ בלימונים שסוחט בשביל לתת לאוכל הוה לן כמשקה הבא לאוכל, ומגבונים למאי דמיא?- ללימונים שבאים לאוכל, או לספוג לקנח השולחן שצריך את רטיבותו לנקות?.
הערה ז [ואחרונה]
- וההערה זאת בעיני היא בבחינת "ואת עלית על כולנה", [ובבחינת אחרון אחרון חביב].
מה שהביא מסוגייא ד "פוצע זיתים", להוכיח דמקרי אזיל לאיבוד אף שמשתמש בהם, ולכן שרי, הוא היפך האמת.
משום דאי נבאר כדבריו יצא לנו סתירה חמורה בכמה וכמה ראשונים.
א. וראשונה אפתח ב
ריטב"א דרצה להוכיח ממנו שכיון שאזיל לאיבוד שרי, והאף שמשתמש במי הזיתים לא חשיב סוחט, הרי הריטב"א הוא עצמו ס"ל שיש איסור סוחט בזיתים וענבים אף כשאזיל לאיבוד.
והוא בסוגייא דכתובות ו. מבאר הריטב"א את סוגיית מסוכרייתא דהאיסור שם כשהיין לא אזיל לאיבוד, אך אם היין נסחט מהמסוכרייתא לארץ שרי, ומבאר- דדוקא זיתים וענבים שהם איסור דאו', ממילא אף שאזיל לאיבוד אסור מדרבנן, אך מסוכרייתא שאינו גידולי קרקע לכן כל האיסור מדרבנן רק שמשתמש בדבר הנסחט אך אי אזיל לאיבוד שרי.
וז"ל הריטב"א בכתובות ו. "ואי משום מפרק אינו מן התורה אלא בדבר של גדולי קרקע ושהוא צריך למימיו דומיא דדש אבל כל שאינו גידולי קרקע ליכא אלא איסורא דרבנן וכי גזור רבנן הני מילי היכא דצריך למשקה או דניחא ליה בגויה אבל היכא דאזיל לאיבוד לא גזרו ביה רבנן".
להדיא בריטב"א- שבזיתים וענבים אף דאזיל לאיבוד ממש ונשפך לארץ, אפ"ה אסור, ואילו כאן בפוצע זיתים התיר מכיון שאזיל לאיבוד?
וכאן זה יותר חמור- והוה לן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, דהא איפה דאזיל לאיבוד באמת הוא אסר, וכאן עוד דמשתמש בו והתיר?.
ב. הר"ן- דס"ל דזיתים וענבים יש איסור אף שאזיל לאיבוד, ולא רק בזיתים וענבים אלא אפי' במסוכרייתא החמיר כשזה יין, [ודלא כהריטב"א לעיל שהקל במסוכרייתא שאזיל לאיבוד], ואעפ"כ בסוגייא דפוצע זיתים שרי?, והרי זה זיתים ואסור אף באזיל לאיבוד? כ"ש הכא שזה לא לאיבוד ממש?.
ג. הרא"ש שבת פי"ב אות א' מביא את שיטת הערוך שהתיר פ"ר דלא ניח"ל ובגלל זה התיר גם את חבית של הסחיטה דאזיל לאיבוד דאז לא ניח"ל, ודוחה הרא"ש את ראיותיו, ופליג על הערוך יעו"ש, ולכן אוסר גם כשאזיל לאיבוד, ואאעפ"כ- בפ"ד אות ט' גבי זיתים כתב לפצוע זיתים פירוש למימשי ביה ידיה.
וגם ברא"ש יש לנו כ"ש וק"ו כדכתבנו בר"ן- שאף במסוכרייתא שזה לא ממש ענבים וזיתים הוא אסר אף שאזיל לאיבוד, ואילו כאן שזה זיתים ממש שרי כשאזיל לאיבוד?.
ד. הטור שכ"ו- פסק דמותר לפצוע זיתים לממשי ידיה, והרי הוא ס"ל בסוף סי' ש"כ דגם כשאזיל לאיבוד אסור?, ושם עוד דיבר על מסוכרייתא ואסר אף שאזיל לאיבוד ודלא כהערוך שהתיר בזה, אז איך פתאום בזיתים התיר, והמקרה כאן הוא יותר חמור פעמיים, גם זה זיתים ממש, וגם לא אזיל לאיבוד גמור, ואעפ"כ התיר?.
דעל כרחינו- לומר דסוגייא זו דפוצע זיתים שונה היא בגדרה משאר סוחט, וא"א להקיש משם ולהוכיח משם.
וישנם ב' ביאורים בסוגייא זו דפוצע זיתים- א' בקצות השולחן מבואר דהסבה שבזיתים שפוצען וחף בהם לא יוצא המשקה אלא מוחל בלבד, ומוחל לאו כמשקה והוא גרע אף מתותים ורימונים.
ואף שלהלכה קיי"ל שמוחל הוא כמשקה מ"מ זיתים שאני מכיון שהמוחל שלהם גרוע יותר משאר פירות.
ואוסיף לבאר מדילי- דידוע לכל מי שעוסק בשמן וזיתים, דכדי להפיק שמן מזיתים צריך או לבשלם או לכובשם [מה שקרוי היום בכבישה קרה], ואם נקח זיתים חיים מהעץ אף שהם כבר מבושלים, לא יצא מהם שמן אלא אך ורק מוחל גרוע, זה דרך הטבע, שה' הטביע בזיתים.
ולכן- כשאני לוקח כזה פרי שהיעוד שלו לעשות מזה שמן, ובמקום זה אני רק מוציא מוחל גרוע ולחלוחית בעלמא, בכה"ג לא מקרי שם של סוחט.
ב' ע"פ ספר התרומה- בסי' רמ"ד אחרי שהביא את שיטת ר"י שדחה דברי הערוך ור"ת ואסר אף דאזיל לאיבוד, ומביא על זה את הסוגייא שבת קמה.- גבי הלכות טומאה וטהרה, אדם שפצע זיתים כדי לבודקן אם נתבשלו לא הוכשר לקבל טומאה דלא הוי שם של משקה משום דאזי לאיבוד, ומאי שנא- מאזיל לאיבוד דסוגיין וע"ז מחלק דשאני התם שזה היה בתוך הזית ולא היה לו שם של משקה עדיין ועתה יוצא לאיבוד אין זה שם של משקה, אך דבר שיצא מזית או מענבים לשם משקה וכגון בבגד דאז אף דאזיל לאיבוד אסור דיש לו שם של משקה כבר.
וא"כ למדנו מהתרומה- שאין לדמות האי זיתים לבגד שיש לו משקה.
ולא זו בלבד- אלא דמצינו בראשונים דבכלל יש איסור אף "בפוצע זיתים",
א- תוס' ר"י הזקן, ב'- רבינו חננאל וז"ל [ר"ח] לפצוע זיתים וכיו"ב לרחוץ בהן ידיו בחול אסור משום הפסד אוכלין וכ"ש בשבת שאסור.
וביאור דברי הגמ'- דאפ' בחול אסור, והיינו לא מיבעיא דבשבת אסור מצד מלאכה אלא אפי' בחול יש איסור מצד ביזוי אוכלין.
וכן הוא בב"י- על דברי הטור שהתיר לחוף במי זיתים בשבת, מבאר הב"י דיצא זו לטור, ממה ששם כתוב שאסור לפצוע זיתים משום ביזוי אוכלין ומביא את הביאור של הרי"ף והרא"ש דהיינו לממישי ידיה, והנושא שם בטור הוא גבי השרת שיער כמו שהביא שם לפנ"כ באותו עניין, וממילא למד הטור- שכל האיסור הוא בלפצוע זיתים אך במי זיתים כיון שאין איסור בחול של ביזוי אוכלין ממילא אין בו גם איסור גבי שבת.
להדיא- דלמד הב"י דמה שהגמ' כתבה דאסור אף בחול היינו דכ"ש בשבת משום המלאכות, ורק בדבר שאין בו איסור אף בחול וכגון מי זיתים [היינו שכבר מוכנים מלפנ"כ ולא שעושה כן בשבת] אם איכא איסור בחול משום ביזוי אוכלים א"כ כ"ש שבשבת יש איסור משום מלאכה.
ולעיל- הרי הבאנו את סברת התרומה להיתר- י"ל דאיה"נ- שאין זה מחייב את שאר הראשונים- דאפשר לומר דזה לא קשור לדיני שבת ומה שאין לו שם של משקה הוא רק גבי טומאה וטהרה אך לגבי מלאכה של שבת כן הוי ליה שם של מפרק.
ולפי כל הביאורים שביארנו- א"א לדמות ולהקיש סוגייא זו למגבונים, כי ודאי שלא מקרי אזיל לאיבוד, וגם שאין את הסברא של התרומה בהיתר זיתים, משום דהמים שבמגבונים הם היו מים מתחילתם ושם משקה עליהם, וגם ע"פ מה שכתב הקצות השולחן, משום שדווקא בזית שכל מהותו ועיקרו לשמן ולכך נוצר, ואתה לוקחו וחף בו ומוציא מעט לחלוחית בהאי דווקא אין זה שם של סוחט, אך דבר שכל מטרתו ויעודו כמגבון שלכך נוצר ודאי ודאי דהוא גרע טפי מההוא דסוגייא, ואין קשר בין הסוגייא זו להיתר במגבונים.
סוף דבר- מכל הראשונים הנ"ל להדיא שסוגייא זו מוחרגת מאיסור סוחט, וא"א להקיש הימנה לדיני סוחט.
ע"כ הערותי [לעת עתה].
ובנוסף לכל זה- מה שהערתי אדבריו לעיל [בתגובה הקודמת] על המאירי, והר"ן, והנהר שלום, והראב"ד [כפי שיעויין לעיל].
סוף דבר לא הצלחתי להבין מאומה מכל הצירופים הנ"ל, ושכלי הצר והדק, לא הואיל לקבל הבנה בדבריו, וה' יאיר עיני [ועיני כל ישראל].
