בדרכי האבות
Active member
אדרבה.
ברשב"א ובארחות חיים והרא"ש כתבו שהגאונים ס"ל כר"ת.
נכון להיום; אתה מחמיר לשמור שבת עד זמן רבינו תם? ומה עמדתך בנושא זה?
ברשב"א ובארחות חיים והרא"ש כתבו שהגאונים ס"ל כר"ת.
ממרן עד מרן
Well-known member
לא ולא ושוב לא
לשון הגאונים הוזכרה במלואה ברז"ה
אלא שהרשב"א כיון דס"ל כר"ת חישבן בדבריהם הכי
אם תתן לי זמן אעלה זאת עוד מעט
בדרכי האבות
Active member
לא הבנת את דברי. דבר אחד פשוט מדברי הראשונים שהם לא הכירו שיטה כזו ששמה גאונים ולא מנהג כזה. ממהר"ם אלאשקר התחיל השינוי.
ממרן עד מרן
Well-known member
נביא עתה בס"ד כמה עניינים, א. דברי הגאונים בתשו' מתכ"י בביאור הסוגייא דשבת [ותשו' זו היא מלבד מה שהביא הר"ם אלאשקר בשם הגאונים], ב. דברי רבינו ניסים [גאון] בביאורו הסוגייא דשבת, ג. ביאור המאירי בעניין.
ונראה דשלשתם [היינו תשובת הגאונים, ודברי רבינו ניסים, והמאירי] התכוונו לדבר אחד.
א. דברי הגאונים [רבינו האי גאון, ורבינו שרירא גאון] מתשו' בכת"י, בביאור הסוגייא דשבת.
ומדבריהם נלמד להדיא בשני מקומות מפורשים בתשובה זו כלפי ענין השקיעה ובין השמשות היאך למדו.
ותשובה זו היא מלבד- התשובה שהוזכרה בר"ם אלאשקר בשם הגאונים גבי עגולת השמש, דכאן נראה תשובה אחרת של הגאונים, אך עם אותה מסקנא.
אמנם- לא נביא את כל התשובה במלואה אלא רק את החלקים הנוגעים לענייננו בפועל.
ותשובה זו הודפסה בגנזי קדם חלק חמישי עמ' 37- דתחילה מביאים דברי הברייתא בין השמשות וכו' כותבין, "תלת מילי קאמר ר' יהודה משתשקע החמה כל זמן שפני מערב מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון, ופירושו שנשתנה האור בארץ ובקרוב לה והכסיף, ועדיין האור בשמיים לא נשתנה ולא הכסיף ואע"פ שאין המערב אדמדם, ושלישי הכסיף העליון והשווה לתחתון שאף כלפי הרקיע נשתנה האור והכסיף לחשוך, וכשנשתנו התחתון והעליון שניהם הרי ביאר ר' יהודה כי הוא לילה" ע"כ החלק הראשון.
וביאור דבריהם- דהם מבארים את הכסיף התחתון ולא העליון דקאי כלפי הארץ שהארץ הוחשך אך מאידך העליון שזה השמיים לא נשתנה אורו עדיין ואע"פ שכבר אין המערב אדום, אפ"ה כיון שבשמיים עוד לא השתנה אורו עדיין הוא יום, וכבר פה להדיא- רואים שדיברו על השקיעה הרגילה דהא איירי שעדיין האור בשמיים לא השתנה, דבאמת- אחר השקיעה הרגילה, בארץ יש השתנות של האור דאין את השמש המאירה בחוזקה על הארץ, אך עדיין בשלב הראשוני של אחרי השקיעה עדיין בשמיים יש את אותו אור בלי שום השתנות דזה הגדרתם בין השמשות.
אלא- דמה שכתבו שאע"פ שאין המערב אדום, על פי ההמשך בביאור דבריהם גבי מח' רבה ור' יוסף, דלרבה מהשקיעה הוי בין השמשות, ולר' יוסף עדיין זה יום ורק שהכסיף התחתון ולא העליון הוי בין השמשות, דזמן זה- קאי אדמומית המערב, ואי תקשי לך- דהא כל ההבדל בין רבה לר' יוסף זה רק דקה וחצי או קצת יותר, תלוי באורך מיל, וא"כ- איך הגדירו הגאונים אדמומית המערב כשתי דקות בלבד?.
אלא היא גופא הראיה- דכבר בביאור תחילת הסוגיא רואים מדבריהם שאין צריך הכספה והסתלקות אדמומית לגמרי אלא השתנות מועטת דהא- איך ביארו הכסיף התחתון ולא העליון, דבארץ השתנה האור רק בשמיים לא, דלהדיא בדבריהם- הכסיף פירושו "השתנות" ואין צריך כלל שיהא חושך וכו', והיינו שיש השתנות בארץ מהאור הוא בין השמשות וכשיש השתנות אף בשמיים הוי לילה, וא"כ- הה"נ גבי אדמומית שממש בשקיעה יש אדמומית חזקה אך שיש השתנות באדמומית סגי, וזהו שסיימו שם- בקטע שהבאנו הכסיף העליון והשווה לתחתון, שאף כלפי הרקיע נשתנה האור והכסיף לחשוך דזהו לילה, דלשיטתם- סגי בהשתנות, וכשמכסיף לחשוך ולא שמכסיף לגמרי אלא שמכסיף לחשוך כלשונם.
אח"כ ממשיכים- לבאר קושיית הגמ' שהא גופא קשיא שתחילה אומרת שמשתשקע כל זמן שפני מזרח מאדימין הוא בין השמשות דמשמע שכשהכסיף התחתון זה כבר לילה וא"כ כתוב שכשהכסיף התחתון זהו בין השמשות וכו' ואז מביאים את רבה ור' יוסף, ובשיטת ר' יוסף כותבים "ור' יוסף אמר כי שלש מעלות נתן ר' יהודה, אחת לסוף ואחת לבין השמשות ואחת לתחילת הלילה והכי קאמר אל תחשוב כי משתשקע החמה ולא תראה מאותו מקום הושלם היום אלא כל זמן שאדמומיתה נראית על פני מערב יום הוא, אבל משתסור אדמומיתה הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון זהו בין השמשות" וכו' ע"כ.
דהנה פה- ג"כ גבי ר' יוסף שסובר שמשתשקע עדיין יום ודלא כרבה, כתבו דאל תחשוב כי משתשקע החמה ולא תראה מאותו מקום הושלם היום.
דלהדיא- דר' יוסף בא לאפוקי מרבה, דלרבה שכשהחמה אין רואים אותה הוי כבר בין השמשות אך לר' יוסף עדיין הוא יום שיכסיף וכו'.
וביותר הוא- בסיום דבריהם, איפה שעצרנו שהבאנו לשונם מיד כותבים "נמצאת חלוקת רבה ור' יוסף משתשקע החמה ולא תראה אפי' על ראשי דקלים כל זמן שפני מזרח שהוא המערב מאדימין עד שיכסיף התחתון לר' יוסף מן היום ולרבה בין השמשות", עכ"ל.
דהנה- שוב פעם הגדירו לנו השקיעה דזה השלב שהחמה אף לא בראשי דקלים, דהא סמוך לשקיעה לפני שהחמה נעלמת היא מופיעה על ראשי דקלים וכשאינה אף על ראשי דקלים זהו השלב של השקיעה הרגילה שלנו דאינה אף על ראשי דקלים דעל זמן הראשוני הזה נחלקו רבה ור' יוסף אם כשאינה על ראשי דקלים זהו כבר בין השמשות או רק לאחר מכן יתחיל בין השמשות.
העולה מדבריהם
א'- שאין צריך בהכסיף שיהא לגמרי חושך, אלא סגי בשינוי וכשמתחיל לחשוך ומשתנה האור סגי בהכי, וזה מתאים- איך דנבאר לקמן בשם המאירי גסי הכסיף וכו', ב'- שהכסיף התחתון ולא העליון קאי הארץ והשמיים, ולשיטתם- אף שמסתכלים במערב מסתדר הכסיף תחתון ולא עליון כי לשיטתם לא אזלי אשמיים אלא ארץ ושמיים ולכן אף כשמסתכלים במערב מתבאר היאך מכסיף התחתון לפני העליון כי אזלי הארץ, ג'- דלהדיא מדבריהם בכמה מקומות הן מדכתבו דהשקיעה שלא תראה מאותו מקום, והן שכתבו ועדיין האור ברקיע לא נשתנה, והן שכתבו שהחמה אינה בראשי הדקלים, דעל זמן זה- נחלקו רבה ור' יוסף, דלרבה בזמן זה שהחמה אינה נראית וכבר אינה בראשי הדקלים אע"פ שהאור ברקיע לא השתנה אפ"ה הוי כבר בין השמשות, ולר' יוסף עדיין יום וכו'.
ב. ביאור רבינו ניסים [גאון] בסוגייא זו דשבת.
בביאור רבינו ניסים בריש מסכת ברכות, דשם מאריך טובא גבי קרבנות ואכילת כהנים ותרומות ובסוף האריכות מגיע לבאר מח' סוגיין בין ר' יהודה לר' יוסי גבי בין השמשות ומביא את כל הגמ' שלנו ומבאר השיטות, וזה לשונו- "וסבר ר' יהודה כי מעת שקיעת החמה ועד שיסתלק זהרה מעל הארץ ויכסיף דמדומה מן הרקיע זהו בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה והטבילה צריכה להיות קודם זה העת לדעתו, ור' יוסי חלק עליו ואמר כי זה העת שקרא אותו ר' יהודה בין השמשות יום הוא ודאי ואין בו ספק" וכו'.
מתבאר בדבריו להדיא- איך למד סוגיין, שהכסיף תחתון הוא איירי כלפי הארץ, שהזוהר והיינו האור החזק שיש בארץ סר, הוי הכסיף התחתון, [ובעצם ביאורו הוא כביאור לעיל שהבאנו מתשו' הגאונים שג"כ למדו הכי כלפי ההכסיף התחתון], דזה שייך לשקיעה הרגילה שלנו שמתכסית החמה דאז הזוהר של החמה וחוזקה הוסר מהארץ וזה הוי בין השמשות מזמן זה עד שיכסיף העליון היינו כלפי דמדומה, והיינו דבתחילת השקיעה שנכסית השמש יש דמדום והוא חוזק של אדמימות ושיוסר החוזק הזה של האדמימות הוי שם שהכסיף עליו והושווה לתחתון והוי לילה, וממילא משעה שנכסית השמש דאז מסתלק זוהרה מהארץ מתחיל בין השמשות דהוי הכסיף התחתון עד שלב שיכסיף העליון שהוא דמדומה מהרקיע.
וחייבים לבאר- דבריו כלפי הדמדום כפי שביארנו, משום דקיי"ל ששיעור בין השמשות הוא שלשת רבעי מיל, ולדבריו הרי שמסתלק הזוהר מהארץ הוי כבר בין השמשות, א"כ על כרחך מאי דכתב כלפי דמדומה הוא כדביארנו כלפי החוזק של האדמימות שיש בתחילת השקיעה למשך שלשת רבעי מיל ולאחמ"כ מסתלק הדמדום שהוא החוזק והוי ליה הכסיף עליון, וכשם שבתחתון ההכסיף הוא כלפי החוזק והזוהר הה"נ כלפי הכסיף העליון, וילמד הסיפא מהרישא, דכוונתו לחוזק ולזוהר.
ובעיקר מה שרואים בדבריו- ממתי מתחיל בין השמשות, משעה שמסתלק הזוהר מהארץ כבר הוי בין השמשות, דזה מתאים לשקיעה הרגילה שלנו כשהחמה מסתלקת מהעולם ונעלמת אז מסתלק הזוהר מהארץ, וכן רואים מדבריו- איך ביאר מילת הכסיף.
ג. דברי המאירי בביאורו הסוגייא דשבת גבי הכסיף.
דהמאירי- בסוגיין שמביא את דברי הרמב"ם דכתב ואיזהו בין השמשות משתשקע עד שייראו ג' כוכבים דזה שיעור של ר' יהודה בסוף הסוגיא, דאמר כוכב אחד יום שניים בין השמשות ג' הוי לילה, ומתרץ המאירי- דאפשר שחד שיעורא הם [דזה בעצם היישוב שמובא בכס"מ על הרמב"ם בשם הרמ"ך], והיינו- ששיעור משתשקע וכן הכסיף התחתון ולא העליון מקביל לב' כוכבים דהוא בין השמשות, וכשהכסיף העליון והשווה לתחתון הוי מקביל ל-ג' כוכבים שהוא לילה.
וממשיך המאירי- דהרמב"ם התחיל משתשקע הוא בין השמשות ועבר לסימן האחר של לילה דהוא הכוכבים ולא המשיך באותו סימן של הסוגיא דהכסיף משום דלא בקיאינן בהכסיף מתי הוא משוה עליון לתחתון לכן הביא שיעור יותר שבקיאין בו והוא הכוכבים, דאז כשיש כוכבים דהוא שווה בשיעור להכסיף ויותר קל לאמוד אותו.
ועתה נבוא ונדייק- דעל כרחך אין הכסיף דהוא השחיר, לבארו כפי עינינו, שהשמיים משחירים ואין האור שולט, דא"כ- לא צריך בקיאות לזה, דכל אחד רואה מתי השמיים מאירים ומתי לא, דעל כרחך- אין פירוש הסוגיא שהכסיף היינו שיעלם האור ולכן בזה השיעור לא בקיאים ולכן הרמב"ם הביא את הסימן של הכוכבים דזה ודאי רואים לעיין.
ובאמת המאירי- בקטע לפני כן כותב להדיא, "הכסיף ר"ל שכבר הלכה הבהקתו" וכן בהמשך כותב "שהאורה מבהקת יותר" וכו' והיינו- דלשי' הכסיף הוא שהלכה הבהקת האור דזה הכסיף ובזה אין כ"כ בקיאות לדעת לכן הרמב"ם ביאר על כוכבים.
ועל פי זה יובן- ב' דברים, א- בביאור הסוגיא לכאורה יוצא סתירה דהא אנן קיי"ל שמהשקיעה הוא בין השמשות למשך שלשלת רבעי מיל אך מאידך הסוגיא תולה זאת בהכסיף עליון ותחתון דהוא לילה דזה אחרי שלושת רבעי מיל, ואם נבאר- כוונת הכסיף דהוא שיסתלק האור לגמרי הרי זה הרבה יותר משלשת רבעי מיל דענינו הרואות, שזה לוקח בין 40 ל-50 דקות עד שמחשיך לגמרי.
אלא- עתה אתי שפיר דכלל לא צריך את העדר אור המוחלט אלא רק את הבוהק דאז מתחיל להתכהות ולהשחיר זה מספיק, וזהו כן אחרי רבע שעה לערך אחר השקיעה או עשרים דקות אחרי השקיעה, שכבר השמיים לא זוהרים ומבהיקים וזהו הכסיף שהשווה עליון לתחתון.
ב- כל הפוסקים דנקטו סימן של כוכבים אם זה הרי"ף והרמב"ם וכן הב"י, דמחד סברו דמהשקיעה הוי בין השמשות ומאידך אמרו כוכבים, ובפרט הב"י שבכמה סוגיות הן ביור"ד והן באו"ח גבי צאת שבת וכן תענית ועוד כותב להדיא ג' כוכבים דהוא לילה לכל דבר.
דעל כרחך- למדו כהמאירי הנ"ל שהכסיף אין זה הסתלקות והעדרות האור לגמרי כר"ת ודעימיה שביארו הסוגיא עד שינטל כל האור והאדמומית וכו' וזהו הוכחה חזקה דכך למדו.
ולסיכום עלה לנו
הן מתשו' הגאונים והם מרבינו ניסים והן מהמאירי, את ביאור הסוגייא גבי הכסיף דלא בעינן שיחשיך אלא סגי שילך הזוהר הבוהק והאור החזק, וזהו כבר שם של לילה, והשלב שלפנ"כ הוא השלשת רבעי מיל דבין השמשות.
@מתלמידי מרן הראש"ל @אמונה ובטחון @לביא
ב"ה זכיתי להיות מבאי ביתו של הגר"ח גריינמן זצ"ל, ושמעתי מכמה מתלמידי החזו"א בפירוש, שהחזו"א התנגד בנחרצות לחומרא זו של ר"ת ונימק משום שזו חומרא דאתי לידי קולא. כך דעתו זצ"ל. (וסבר שסברת ר"ת נדחית לגמרי מההלכה וכמ"ש הגר"א היות ובמציאות רואים לא כך, וכמו מח' רש"י ורמב"ם במסכת ראש השנה שהיום ברור שהרמב"ם צדק למי שמכיר, ואכמ"ל,ולכן דעתו הקדושה שאין לקחת אפילו סיכון הכי קטן בעניין).
ב"ה אני זוכה לילך לאורו של מרן זיע"א, ורק מימיו אני שותה, ומחמיר כר"ת מידי שבת ושבתו כמובן, שזו הרבה יותר מסתם "חומרא" לשיטתו למעיין בדבריו, ודברי מרן בהירים גם בסוגיא זו וגם בסוגיית ביהמ"ש למעיין, ואף זכיתי בעוניי ליישב שיטת ר"ת עם המציאות שלנו בא"י, שהרי מרן השו"ע לאחר שהגיע לא"י לא חזר בו על אף שראה כאן מה המציאות.
ועוד למי שהיה וראה גם בצרפת וגלילותיה המציאות לא תואמת כ"כ את ר"ת, וודאי שיש להסביר את שיטתו אחרת מעט. אולי אעלה את הדברים בהמשך.
ממרן עד מרן
Well-known member
אגב לרב @בדרכי האבות
כל מה שכתבתי בסמוך בשי' הגאונים, עוד לא התייחסתי גבי מה שכתבת עם הרשב"א והתוס' הרא"ש בדבריהם
בהמשך בעז"ה אתייחס לזה [פשוט אני באמצע לערוך הדברים, וכדי לא להכביד למעיין אני משתדל כמה שיותר לתמצת]
כל מה שכתבתי בסמוך בשי' הגאונים, עוד לא התייחסתי גבי מה שכתבת עם הרשב"א והתוס' הרא"ש בדבריהם
בהמשך בעז"ה אתייחס לזה [פשוט אני באמצע לערוך הדברים, וכדי לא להכביד למעיין אני משתדל כמה שיותר לתמצת]
בדרכי האבות
Active member
אני לא הולך להיכנס איתך למשא ומתן כי יכלה הזמן והמה לא יכלו רק הסביר את הבנתי ודיו:
אין שום הבדל בין פירוש שאר הראשונים למה שהעלתי בקובץ הגאונים מדברים על שינוי האור בארץ ובקרוב לה היינו בחלק התחתון של כיפת הרקיע. ועדיין לא הכסיף בחלק העליון זה לא אומר שהשמים מלאים באור יום! אלא שהעדיין יש שם מעט אור והוא לא הכסיף. והראיה שהגאונים מדברים על מערב ובוודאי שמערב אדום עד 58 דקות וגם את"ל במזרח הוא אדום לפחות 14 דקות
קבצים מצורפים
ממרן עד מרן
Well-known member
השאלה למה אתה קורה הכסיף
ממה שהוכחתי מלשונות הגאונים וכן המאירי הנ"ל, הוא דלא בעי שיחשיך
אלא הכסיף קאי על "הזוהר" "והבוהק", וזה יכול להיות עד 20 דקות [אם נלך לשיעור מיל הגדול של 24 דקות] ממילא שלשת רבעי מיל הוא כ- 20 דקות.
ובאמת כך כתב הרמב"ם להדיא- בהל' תרומות פ"ז ה"ב, אין הטמאין אוכלין בתרומה עד שיעריבו שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינוניים וזה העת כמו שליש שעה אחר שקיעת החמה שנאמר וכו', דלהדיא-צאת הכוכבים הוא כ-20 דקות אחר השקיעה
בדרכי האבות
Active member
אלו מילים שלך זוהר והבוהק...
בגאונים כתוב כדברי הראשונים שהכסיף התחתון היינו הקרקע והחלק הקרוב אליו והעליון היינו צד המערב העליון כדברי המאירי שפוסק כר"ת.
המשך של הרמב"ם חשוב מאוד וז"ל ובא השמש וטהר עד שיטהר הרקיע מן האור. אחרי 20 דקות ברור שאין טיהור הרקיע מן האור.
ועוד שהסמ"ג פסק כדעת ר"ת והעתיק דברי הרמב"ם האלו להלכה. וכן הבינו הרדב"ז והב"י בדעת הרמב"ם כר"ת.
ויש לי עוד ראיות שגם הביאם הרדב"ז מקידוש החודש.
ממרן עד מרן
Well-known member
עתה נעבור לדברי הגאונים שהוזכרו ברשב"א [מלבד מה שכתבנו למעלה בשם הגאונים]
א.
א.
נוכיח בס"ד שהלשונות שהביאו גבי תחילת שקיעה, אין זה מדברי ר' האי גאון, אלא זה פרשנות שלהם בדבריו, והיינו- שכיון שהם לומדים כר"ת פירשוהו הכי, דפירשו דבריו כתחילת שקיעה אבל באמת ליתא בדבריו שום דבר מזה.
והוא- בריש ברכות גבי זמן אכילת כהנים שנטמאו בתרומה, דהוא צאת הכוכבים הסיקה הגמ' דסגי ליה בטבילה וכשהגיע צאת הכוכבים יכול לאכול בתרומה אף שלא הביא קרבן שנאמר "ובא השמש וטהר" ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו, והיינו- שכאן מבינה הגמ' מהפס' ובא השמש, דביאת שמשו היינו צאת הכוכבים דצריך הכהן לטבול ביום ולהמתין עד ביאת שמשו שזה צאת הכוכבים ואז אוכל בתרומה אף בלא קרבן, ומקשה הגמ'- אליבא דגירסת רש"י וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דלמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא, ומבאר רש"י- דלמה למדנו מהפסוק שבצאת הכוכבים כשיטהר היום מאורו סגי לכהן לאכול בתרומה אולי שמא כוונת הפסוק וטהר, לא קאי על היום שנטהר היום, אלא על הכהן והיינו שלא נפרש את ביאת שמשו ללילה שהוא צאת הכוכבים, אלא כוונת הפסוק ובא השמש על הזריחה שלמחרת שבא האור שוב, דאז רק וטהר ע"י שיביא קרבן, דהא בלילה אין זמן קרבן, וא"כ- הביאת שמש קאי אזריחה שלמחרת ורק ע"י קרבן, ולא סגי בצאת הכוכבים של אתמול.
ובתוס' שם- מקשים ארש"י מכמה מקומות, שלשון "ביאה" קאי על הליכת ולא אחזרה דהא רש"י ביאר ביאת השמש שבאה להאיר בזריחה, ומביאים ראיות שלשון ביאה קאי שהולכת מאיתנו, ביאת השמש צאת השמש והיינו הלילה, ולכן מבארים- הסוגיא באופן אחר, דכוונת הסוגיא, דמי אמר לנו שכונת הפסוק ובא השמש וטהר, שפירושו לטהרת היום לגמרי והיינו צאת הכוכבים שאז נטהר לגמרי היום דאין כאן אף צד של יום דלכו"ע הוי לילה גמור, דרק אז סגי לכהן לאכול בתרומה, דשמא- כוונת הפסוק ביאת אורו והיינו תחילת שקיעת החמה שזהו בין השמשות דכבר אז "וטהר" שיוכל לאכול בתרומה ולא צריך לחכות עד צאת הכוכבים אלא סגי בשקיעה.
אמנם- תוס' שם קאי אשיטת ר"ת ולכן מוסיף את הזמן של ה' מילין דמתחילת השקיעה עד סופה הוא ה' מילין, אבל גם בלא ר"ת- יהא אפשר להסביר כתוס' שקושיית הגמ' דלמה ביארנו הפס' לצאת הכוכבים ולא אבין השמשות.
אלא שבגאונים מובא גירסא אחרת בגמ'
ולשון הגאונים בסוגייא זו הביא הרז"ה [בבעל המאור], וזה לשון הרז"ה- בתחילת מסכת ברכות, "הכי גרסינן וכך נמצא בגרסת הגאונים ז"ל ומתנחי בה סימנא ויקרא אלוקים לאור יום וממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר יומא פירוש שהוא שעת צאת הכוכבים דילמא ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר גברא, כלומר שהוא טהור לאכול בתרומה משעת שקיעת החמה ועל מה דאמרינן מכדי כהנים אימת אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים, עלה דייקינן דהאי ובא השמש וטהר הוא שעת צאת הכוכבים שמא אינו אלא שעת שקיעת החמה".
וביאור הסוגייא לפי גירסא זו דהגאונים היא דלא כרש"י אלא כלפי אותו יום עצמו דעל זה מקשה הגמ' דמי יימר לן ביאת אורו דהוא צאת הכוכבים דרק אז מותרים לאכול הכהנים שמא ביאת שמשו דהשמש שוקעת אז כבר יכולים לאכול.
דלהדיא- בגירסת הגאונים הזו דהביא הרשב"א היא רק כלפי הגירסא עצמה וביאור הסוגייא דלא כרש"י וזה הגירסא של הגאונים בטהרתה בלא תוספות, אלא דהרשב"א דאזיל כר"ת מבאר דבריהם דצאת הכוכבים הוא לסוף ה' מילין וכו', אבל אין זה מדבריהם כלל.
אלא שברשב"א- מביא ג"כ את הגאונים הנ"ל אך לא מביא את לשונם אלא רק את ביאורם בסוגייא.
ומבאר הרשב"א הסבר הקושיא לגירסא זו ממש כדהבאנו בתוס' אלא- שיש חילוק לפי הגירסאות במשמעות דלגירסא של תוס' שזה כרש"י יוצא שביאת השמש קאי אצאת הכוכבים ואילו ביאת אורו קאי אבין אשמשות, ואילו לגירסא זו של הגאונים הפוך, ביאת שמשו קאי אבין השמשות ואילו ביאת אור אצאת כוכבים.
ומוסיף שם הרשב"א- בביאור הקושיא דילמא ביאת שמשו הוא, כלומר תחילת השקיעה שבא השמש בעוביו של רקיע בלבד ואע"פ שאין יציאת הכוכבים עד לאחר מכן כשיעור ד' מילין, וכו', והיינו- שמבאר ממש כהתוס' רק בגירסא שונה בגמ', ומוסיף שם גבי ביאת שמשו קאי תחילת שקיעה שהוא תחילת ד' מילין וביאת אורו קאי אסוף ד' מילין וכו'.
וביאור הדברים- דהרשב"א דלמד כר"ת בסוגיות ביאר דברי הגמ' כך אך אין הכוונה שכך כתב ר' האי גאון אלא סך הכל הביא הגירסא בגמ' של ביאת אורו ושמשו וכו' דהפוך מגירסת רש"י.
אך הביאור של ר' האי גאון- אפשר לבארו כפשטות בלא ר"ת, דמי אמר שצאת הכוכבים רק אז אוכלים הכהנים בתרומה דשמא כבר בשקיעה שהוא בין השמשות יכולים לאכול, ולא קשור- לתחילה וסוף ולד' מילין ועובי רקיע.
והראיה הפשוטה והעצומה- דהרשב"א בעצמו בשבת ייחס שיטה זו לר"ת וסיים שלזה הפירוש הסכים הרמב"ן, דאם זה כבר רבותינו הגאונים, מה ראו לנכון לדון ולישא וליתן בדברי ר"ת והביא שם ראיה וגם קושיא על דבריו מהירושלמי וכו', דהא עוד הרבה לפני ר"ת כבר למדו הכי, ובפרט- הרי הרמב"ן שכתב שמצא פירוש בזה של ר"ת ויישר בעיניו, דמה מציאה מצא הרי כבר הרשב"א מתלמידיו כבר הביא גאונים כשיטה זו, דוודאי- ליתא מזה שום דבר בר' האי ורק זה ביאור של הרשב"א בדבריו, וכהתוס' שם בברכות שביארו כך הסוגיא.
והאמת הוא שלשון הגאונים- היא כפי שהביא הרז"ה דהביא את לשונם, ויראה המעיין דממש כדברינו דבדברי הגאונים גופא אין שום קשר לתחילת שקיעה או סופה או לד' מילין, אלא ממש כדביארנו, האם הכהנים יכולים לאכול כבר משעת שקיעת החמה או רק בצאת הכוכבים גרידא.
ב.
וכן הוא בהמשך הסוגיא שם שהביאה דברי ר' אליעזר שזמן ק"ש של ערבית הוא משעה שקדש היום, ומבאר רש"י- בין השמשות, דשבת הרי מזמן בין השמשות כבר קדש היום וא"כ גם ק"ש לשיטתו כשבת שכבר בבין השמשות זהו הזמן, ואילו ר' יהושע ס"ל משעה שהכהנים טהורין והיינו צאת הכוכבים דזהו זמן ק"ש ערבית.
וכותב הרשב"א- בשם ר' האי גאון שר' אליעזר ור' יהושע נחלקו בביאור הברייתא לעיל של ובא השמש איך לבארה ור' אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר ובא השמש ביאת שמשו דהיינו תחילת השקיעה דהיינו ביאת שמשו דהיינו תחילת שקיעה ומאי וטהר טהר גברא ור' יהושע סבר ביאת אורו וכו' וכו' ואז מוסיף- ומ"מ לדברי רה"ג נמצינו למדין דשעה שקדש היום היינו תחילת השקיעה דהיינו ביאת שמשו, ואם כן לא נפרש שקדש היום מעצמו דהיינו בין השמשות אלא שראוי ליקדש שהוא זמן הראוי לתוספת קדש מן החול וכו' וביאור דבריו- שיש לו קושיא בדברי רה"ג דאם ס"ל בדעת ר' אליעזר דהוא תחילת שקיעה א"כ איך אמר דקדש היום? הרי תחילת שקיעה קיי"ל דזה יום גמור וכו' אלא הביאור- דכוונתו דמתחילת שקיעה ראוי לקדש היום והיינו שמאז מתחיל זמן תוספת שבת שיכול להוסיף ולקדש מאז.
ועתה יבוא הלומד- ויטעה לומר דהנה ר' האי גאון גם אזיל כר"ת תחילת שקיעה וכו' אך- כל מה שהשבנו לעיל קאי גם פה שסך הכל ר' האי גאון ביאר את ר' אליעזר ור' יהושע במח' הברייתא מזה ביאת שמשו האם השקיעה שאז השמש הולכת או צאת הכוכבים שאז זה ביאת אורו, ורק- הרשב"א הוסיף כלעיל וכסברתו כדעת ר"ת דשקיעה זה תחילה של ד' מילין וכו'.
והראיה הפשוטה- דהתוס' הרא"ש שמביא את ר' האי גאון כותב בתוך דבריו את הביאור של הרשב"א גבי קדש היום דהוא זמן שראוי להוסיף מחול על הקודש וכו', והרי- אם זה באמת דברי רה"ג ולא רק חשבונות בדבריו, א"כ למה הרשב"א מחשבן מעצמו שלדברי ר' האי צריך לומר ולפרש קדש היום וכו' הרי כבר ר' האי בעצמו כך ביאר וכדכתב הרא"ש בהדיא?, דעל כרחך- אין בר' האי שום דבר מזה אלא רק זה חשבונות של הראשונים בדבריו דהם למדו וחשבנו את דברי ר"ת והתוס' שם בסוגיא דהבאנו לעיל דכך פירש בסוגייא, וכביאור תוס' הכניסו ביאור זה בדברי ר' האי גאון שביאר שקיעה וצאת, ואז קשיא לרשב"א מזה קדש היום וכו' ואילו הרא"ש כבר הכניס זאת בתוך רה"ג ולא עשה זאת כרשב"א חשבון בפ"ע.
וממש כדהבאנו לעיל את דברי רה"ג ברז"ה- דאלו סך הכל דברי ר' האי גאון בביאור ר' אליעזר ור' יהושע, דהא- הברייתא שכתבו בשם ר' האי גאון בביאור ר' אליעזר ור' יהושע, זה הברייתא- הזו שלעיל שהבאנו בשם הרז"ה גבי ביאת אורו וביאת שמשו דקאי רק השקיעה וצאת נכוכבים גרידא, והה"נ בביאור ר' אליעזר ור' יהושע דזה ביאור הברייתא או שקיעה או צאת בלא קשר לתחילת שקיעה ובלא קשר לד' מילין.
והנה בדבר ביאור דברי רבינו האי גאון- ראיתי בר' פני משה- במראה הפנים על הירושלמי הנ"ל שהבאנו דבריו בביאור המח' אם תחילת גלגל או סוף גלגל, דביאר שהפשטות כדביארנו שנחלקו האם בין השמשות קאי בתחילת גלגל לשקוע או בסוף הגלגל חמה דההבדל ביניהם כ-3' דקות וכו'.
וכביאור זה- רוצה לבאר דברי רה"ג שהוזכר ברשב"א הנ"ל, דכוונת הגאונים לתחילה וסוף, לא כר"ת לתחילת שקיעה וסוף אלא לתחילת גלגל לשקוע או סוף גלגל לשקוע.
וזה לשונו שם- באמצע הקטע האחרון על סוגיין, "איברא דגם לדברי הגאונים ז"ל קשיא לן מדוכתא אחרינא וזה ממה שפירשו בסוגייא דריש מכילתין בקושיית הש"ס וממאי דהאי ובא השמש וכו' והבאתי שם מפירוש התוס' ועולה כפי פירוש הגאונים לפי גירסתם בעיקר כוונת הקושייא וע"ש דמשמע לפירושם דהמסקנא דמוכח דנקרא דהערב שמש היינו דווקא בסוף השקיעה ולא מתחילת השקיעה וכו' אבל הא לא קשיא דעל כרחך לפרש אליבא דהגאונים דעל תחילת הכנסת עגולת השמש באופק ועל סוף הכנסתה קאי דזהו סוף שקיעה לדעתם ז"ל", עכ"ל.
אמנם יש לי להשיב על דבריו- דלכאורה אין זה מתרץ, משום דקשה לומר דזה כוונת הגאונים דהא שם בסוגייא דנחלקו ר' אליעזר ור' יהושע מתי זמן ק"ש דלר' אליעזר ממתי שמתקדש היום בשבת, ולר' יהושע משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומה, ועל זה- הביאו הרשב"א והרא"ש דברי רה"ג שחשבן שמח' ר' אליעזר ור' יהושע קאי אלעיל בסוגייא גבי האם ביאת שמשו או ביאת אורו.
ועתה אם נחשבן- כדברי הר' פני משה, יוצא שלר' אליעזר שסבר ביאת שמשו ומבארו דכוונתו לתחילת שקיעה והיינו תחילת הגלגל ליכנס לחמה א"כ יוצא שלר' יהושע דפליג עליה וסובר ביאת אורו והכוונה לסוף שקיעה שזה כביאורו סוף גלגל חמה לשקוע, ולפי"ז תקשי לן- דהא קיי"ל בתחילת הסוגייא דזמן אכילת כהנים זה צאת הכוכבים ואילו לפי הר' פני משה יוצא שר' יהושע דלומד סוף הגלגל לשקוע זהו זמן אכילת כהנים הרי זה ודאי עוד לא צאת הכוכבים אלא בין השמשות, דאף למ"ד תחילת גלגל לשקוע הוא בין השמשות סובר שרק מאז זה בין השמשות אך עדיין עוד לא צאת הכוכבים ורק נחלקו ממתי מתחיל בין השמשות האם בתחילת גלגל חמה לשקוע או בסוף הגלגל.
ושמא יש ליישב- דאין ה"נ אין הכוונה בר' יהושע לסוף גלגל חמה וכדביארו הרשב"א והרא"ש אליבא דר"ת, דבשלמא לר"ת- דלשיטתו תחילה וסוף לא קאי אגלגל חמה אלא סוף רקיע, אפש"ל שר' יהושע התכוין לסוף גלגל והיינו לסוף עובי הרקיע, אולם- לשיטת הגאונים לפי הר' פני משה הכוונה, דרק בר' אליעזר הכוונה לתחילת גלגל לשקוע דהוא הלילה, דזהו ביאת שמשו שהשמש מתחילה לבוא וליכנס ולצאת מהרקיע, ואילו לר' יהושע ביאת אורו היינו צאת הכוכבים ולא סוף גלגל חמה לשקוע, אלא זמן ערבית הוא צאת הכוכבים ממש.
ובאמת- דנראה להדיא ברשב"א וברא"ש שם שהזכרנו בחשבון ר' אליעזר ור' יהושע לא כתבו תחילת שקיעה וסוף שקיעה, אלא רק תחילת שקיעה, ורק בחשבון- יצא שלר' יהושע הוא סוף שקיעה, אך לר' פני משה- נאמר לאו הכי, אלא דהגאונים ס"ל רק בדעת ר' אליעזר תחילת שקיעה והיינו תחילת גלגל לשקוע וכהירושלמי ואילו ר' יהושע קאי אצאת כוכבים הרגיל ולא כר"ת בסוף ד' וה' מילין.
אולם האמת היא- דכלל לא צריך ליזקק לכל זה ולכל החשבונות אלו כי אין כזה רה"ג שכתב תחילה וסוף לא בר' אליעזר ולא כר' יהושע ולא בביאת אורו ולא בביאת שמשו וכדכתבנו לעיל דרק פירשו כך הראשונים ע"פ תוס' שם שזה אליבא דר"ת, וא"כ מה שהר' פני משה כביכול רצה ליישב דברי הגאונים שם ע"פ דרכו בירושלמי, אין צריך לכל זה כי אין כלל קושיא ולכן אין צורך ביישוב.
נערך לאחרונה:
אז אתה לא נוהג כמו השו״ע לדינא.
בדרכי האבות
Active member
ממרן עד מרן
Well-known member
אגב במאירי אוכיח לך באותות ומופתים דלמד בר"ת אחרת.
והוא דהמאירי- בסוגיין שמביא את יישוב הסוגיות בין סוגיין לפסחים, מבאר דסוגיין היא סוף שקיעתה "ר"ל שנכנסה כולה", דכאן- מבאר לנו דסוף שקיעה היינו שכל גלגל החמה נכנס, דהא- לפי הפשט הפשוט בר"ת אין הבדל בין תחילת שקיעה לסוף שקיעה כלפי החמה אם נכנסת כולה או לא, אלא- ההבדל האם תחילת חלון הרקיע והיינו תחילת עובי הרקיע או סוף, דכבר בתחילת השקיעה נכנסת כולה לחלון, אלא מאי רק תחילת החלון, ובסוף שקיעה מגיעה לסוף החלון, ובמאירי- בכל הנושא הזה כלל לא מוזכר עובי הרקיע, וחלון שהיא נכנסת בו, אלא רק המילים הנ"ל שהבאנו, ובהמשך הקטע- שמדבר על תחילת שקיעה כותב ומה שאמרו בפסחים וכו' ד' מילין, פירושה- מתחילת שקיעתה, כשמתחלת ליכנס "והיא נראית" עדיין מעט מעט "עד שתכנס כולה" להדיא- שתחילת שקיעה היא עדיין נראית וזה תחילת שקיעה שמחילה רק ליכנס אך עדיין היא נראית עד שבסוף שקיעה היא נכנסת כולה, דבתרתי- העיד לנו המאירי הן לגבי תחילה והן לגבי סוף, דתחילת שקיעה של תחילת הד' מילין היא עדיין נראית, וכשכל הגלגל נכנס אז זה סוף שקיעה שיש שלשת רבעי מיל שהוא ספק, וכלל לא מוזכר- במאירי על עובי הרקיע ואת שיעור עובי הרקיע וכן לא מוזכר חלונה.
ועוד הכרח במאירי- ע"פ מאי דביארנו לעיל איך ביאר הגמ' של הכסיף דאזיל הבוהק, דזהו שיעור של הכסיף והוי לילה, ואי איירי כר"ת בהבנה הרגילה ששקיעה הרגילה היא תחילת ד' מילין הרי לאחר זמן זה משחיר ומכסיף לגמרי ולא רק הבוהק, ולשם מה תלה זאת בבוהק וזהרורית?, אלא על כרחין- דלשי' הד' מילין הוא קודם השקיעה הנראית ובשקיעה הנראית הוי סוף ולאחר ג' הרבעי מיל שהולך הזהרורית והבוהק הוי הכסיף והוא לילה.
עוד ראיה ברורה וחזקה במאירי- ברכות ב: גבי הסוגיא של ביאת שמשו וביאת אורו, דתחילה בד"ה ולענין ביאור אף מה שנתחדש וכו' מבאר דלענין אכילת תרומה זה תלוי בהערב שמש ולא כל זמן שאורו של שמש שולט אע"פ שנסתר ממנו אינו קרוי הערב שמש לענין זה, והיינו- שלענין אכילת תרומה לא מספיק שנסתרת החמה מעיננו דגם שנסתר החמה לא קרוי עדיין הערב שמש, ועל זה מקשה הגמ' דנכתוב צאת הכוכבים גבי ק"ש ולמה תלה זאת באכילת תרומת כהנים, אלא להשמיענו גם זמן אכילת כהנים שהיא בצאת הכוכבים וכו' וכו', אח"כ בד"ה ואח"כ שאלו מבאר המשך הגמ', דמי אמר ביאת אורו והיינו שקיעת לגמרי וטהרת היום לגמרי שזוהי צאת הכוכבים וזה המעכב בכהנים שמא שקיעת החמה מספיק, וטהר הולך על האדם ואח"כ מביא פירוש רש"י בסוגייא שהולך על היום שלמחרת ודוחהו עיי"ש ואז מסיים- וצריך שתדע שאע"פ שהעריב השמש האמור בתורה בתרומה, והוא מה שאמרו העריב שמשו אוכל בתרומה פירושו הערב השמש הגמור והוא שיכלה כל אור היום ושמא זהו זמן צאת הכוכבים והוא זמן ק"ש של ערבית כמו שביארנו, מ"מ לעניין שבת קדושתו חלה משקיעת החמה ואילך שהוא זמן בין השמשות לדעת ר' יהודה והלכה כדבריו לענין שבת כמו שיתבאר במקומו, ע"כ.
ועתה נפשט דבריו אחת לאחת- קודם כל רואים שכשהחמה נסתרת מעינינו הוי שקיעת החמה, דהא בסוף דבריו חילק בין תרומה לבין שבת, והוא- שבשבת צריך כבר מהשקיעה לפרוש ממלאכה אך ערבית וכו' צריך בצאת הכוכבים, והרי- בתחילת דבריו כתב לנו שבתרומה לא מספיק שיסתר השמש מאתנו כי עדיין לא צאת הכוכבים, אך לענין שבת הולכים אחר השקיעה כסיום דבריו, והרי- הגדיר לנו שקיעה, שכשהחמה נסתרת מעינינו שלענין ערבית ותרומה לא מספיק אך לענין שבת כדי לפרוש ממלאכה צריך מזמן זה, דעל כרחך- להדיא בדבריו ששקיעה ובין השמשות קרי ליה שכשהחמה נסתרת מעינינו, וא"א לפרש- דכוונתו על אור השמש שנסתר מעינינו, כי להדיא- כתב כיון שעדיין אורה שולט לא נקרא צאת הכוכבים, זאת אומרת- החמה נסתרת מעינינו אך אורה עדיין קיים ושולט, דזהו בין השמשות אך עדיין לא צאת הכוכבים.
אלא מאי- כן יש חילוק בין דבריו כאן לבין סוגיא בשבת גבי זמן צאת הכוכבים, דכאן הרי כתב שצריך שיטהר האור לגמרי, אך שתי תשובות בדבר- חדא, דבסוגיא כאן אין גילוי מתי זמן של הכוכבים, ולכן תלה זאת שצריך שיטהר האור לגמרי אחר שבשבת להדיא כתוב שבין השמשות זהו רק שלשת רבעי מיל, והרי הוא ס"ל- שכשהחמה נסתרת מעינינו הוא כבר בין השמשות וגלי לן בסוגייא דשבת דזמנו למשך שלשת רבעי מיל, לכן על כרחך שאין הכוונה הכסיף לגמרי וטהרת האור לגמרי ולכן בסוגיא בשבת- הגדיר זאת שיכסיף הבוהק ולא כסוגייא כאן, והיינו- שרק בסוגייא בשבת איברר לן גדר הכסיף שא"א לומר לגמרי, ותו- דגם כאן להדיא ידוייק מלשונו שלא סבר בבירור שצריך טהרת האור לגמרי, דהא כתב בסוף דבריו- וצריך שתדע שאע"פ שהערב השמש האמור בתורה וכו' והוא שיכלה כל אור היום "ושמא" זה הוא זמן צאת הכוכבים, דכבר פה- אמר זאת בתורת שמא ולא בתורת ודאי, כי פשטות הסוגייא בברכות אין גילוי זה, ולכן רק בתורת שמא אך אחר שבשבת הגדירו הזמן של הכסיף שהוא שלשת רבעי מיל מהשקיעה, ולשי'- שקיעה כפשוטה וכדתבינן, לכן הוי כבר ודאי גדר הכסיף רק על החוזק, ולא צריך שיטהר היום לגמרי.
ועוד נקודה- דאף בדבריו שיטהר האור לגמרי אין זה מקביל עדיין לר"ת שיש ד' וה' מילין מהשקיעה, דהא הרבה לפני זמן זה של ר"ת כבר נטהר השמיים מהאור לגמרי עוד לפני הד' מילין.
ממרן עד מרן
Well-known member
קודם אתייחס לדברי הרמב"ם בהל' קדוש החודש
ולאחמ"כ לרדב"ז
ולאחמ"כ לרדב"ז
א
דברי הרמב"ם בהל' קדוש החודש, הקושיות בדבריו, ויסוד הרלב"ח על פי זה
דברי הרמב"ם בהל' קדוש החודש, הקושיות בדבריו, ויסוד הרלב"ח על פי זה
אקדים דבר קצר- גבי לקדש הלבנה בבין השמשות.
דלשון המשנה ר"ה פ"ג משנה א'- ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר.
דלכאורה- משמע דבבין השמשות עצמו כן אפשר לקדש כל עוד שלא חשיכה שעוד לא הגיע צאת הכוכבים.
אך שמא י"ל- דכאן הכוונה אף לבין השמשות כיון דהוא ספק חשיכה וא"כ מספיקא מחשיבין כחשיכה דא"א לקדש.
ונראה לי לדייק מדברי הר"י מילוניל, ר"ה כ"ה:- הכי, דהא כתב שם ראוהו ב"ד וכל ישראל חדוש הלבנה "סמוך לשקיעת החמה" ולא הספיקו ב"ד לומר מקודש ביום ל' עד שחשכה הרי זה מעובר.
דנראה- מדבריו דבבין השמשות הוי כחשכה כלפי לקדש החודש, דהא תלה זאת סמוך לשקיעת החמה, דמשמע דכיון שזה היה סמוך לשקיעה ועוד לא הספיקו לומר מקודש ושקעה החמה הוי חשיכה כלפי לקדש בבין השמשות שהוא ספק.
אך מ"מ- ברמב"ם בכמה מקומות [בפירושים] להדיא הוא כך הן בפירושו למשניות והן ברמב"ם בפירושו על הגמ', [פירושי הרמב"ם המיוחסים על ר"ה], ונביא הלשונות בחיבוריו.
פירוש הרמב"ם ר"ה כ"ה:- "ראוהו ב"ד וכל ישראל עיקר הדבר שהראיה היתה בלילי שלשים ואם נראה במקום קרוב ליל שלושים בין השמשות קודם צאת הכוכבים והגיעו העדים והעידו או שהיתה הראיה בב"ד, ב"ד אומר מקודש מקודש ושבתו יום שלשים".
וכן בהמשך- "ופרקינן כגון שראוהו בלילה פי' אם ראוהו קודם צאת הכוכבים בלילי שלשים בין השמשות שעדיין לא החשיך יפה, היו אומרים מקודש משראוהו, והכא במאי עסקינן כגון שראוהו בלילה ליל שלשים וא"א שיקדשו בלילה כדקיימא לן הילכך אין מקדשין עד למחר יום שלשים" וכו'.
וכן הוא ברמב"ם בפירוש המשנה ר"ה פ"ג משנה א'- בסוף המשנה "וממה שאתה צריך לדעת כי הירח כשנראה בזמנו והוא יום עשרים ותשעה ערבית, ונשאר מן היום כדי שיאמרו מקודש מקודש קודם שיראו הכוכבים כי זה מותר אע"פ שהעריב השמש, כי הלילה אצלינו אינה אלא משעת צאת הכוכבים כמו שביארנו בשני בשבת" [והיינו בפירוש המשנה שם בפרק ב'].
ועתה נביא דבריו בהלכותיו, קדוש החדש פ"ב ה"ח, בחלק השני של ההלכה- אפילו ראוהו ב"ד וכל ישראל ולא אמרו ב"ד מקודש "עד שחשכה" ליל אחד ושלשים אין מקדשין אותו ויהיה החדש מעובר ולא יהיה ראש חדש אלא יום אחד ושלשים אע"פ שנראה בליל שלשים, ע"כ, דכאן- לא ביאר לנו האם כיון ששקעה חמה דהוא ספק, הוי כעניין שחשיכה, או כפשוטו, דמשמע עד שחשכה כן מקדשים אע"פ שהוא בין השמשות, [ונבאר מאי נפק"מ בזה להמשך].
ע"כ- ההקדמה, עתה נביא את הרמב"ם לעניינינו עם הקושיות בדבריו ויסוד הרלב"ח.
הרמב"ם קדוש החדש פ"ב ה"ט- ראוהו בית דין עצמן בסוף יום תשעה ועשרים אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים בית דין אומרים מקודש מקודש שעדיין יום הוא, ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים למחר מושיבים שני דיינים אצל אחד מהם ויעידו הם השניים בפני השלשה ויקדשוהו השלשה.
קושיא אחת- בתוך דברי הרמב"ם סתירה דברישא דכתב שאם לא יצא כוכב ב"ד מקדשין משמע שכשיצא כוכב אין מקדשין, ואילו בסיפא דכתב אחד שיצאו שני כוכבים למחר מושיבין שני דיינין, וכו' דמשמע דמשמע כשיצא כוכב ב"ד כן מקדשין ואומרים מקודש.
עוד קשה- דמשמע בהלכה פה שבבין השמשות כבר לא מקדשים אלא מעברין החודש מזה שכתב שכשיצאו ב' כוכבים כבר אין מקדשין ואע"פ שלא יצאו ג' דעדיין לא לילה גמור הוא אלא אעפ"כ כיון שהוא בין השמשות, כבר לא מקדשין ואילו למעלה כתב הרמב"ם [הבאנוהו בהקדמה] ולא הספיק ב"ד לומר מקודש עד שחשכה לילי לא' אין מקדשין אותו, דמשמע בבין השמשות לפני שחשכה אם קדשוהו כן מקודש, והוי סתירה.
עוד קשה- דכאן תלה הרמב"ם את בין השמשות גבי כוכבים ואילו בהל' שבת תלה את בין השמשות בשקיעה.
ואח"כ מאריך טובא גבי הסוגיא בשבת- דר' יהודה אמר אמר שמואל כוכב אחד יום וכו' ומקשה דלכאורה איך זה יסתדר עם רבה בתחילת הסוגיא דגם הוא אמרה בדעת ר' יהודה אמר שמואל שמשתשקע הוי בין השמשות, ולכאורה הוי סתירה- דמסוף הסוגייא משמע כוכב אחד יום דצריך לומר דהוא אחר השקיעה, כי אם לא מה החידוש, אלא וכו' אחר השקיעה וא"כ סותר לרבה שאמר שמהשקיעה הוא כבר בין השמשות?, ובשלמא לר' יוסף שזה מתאחר קצת מהשקיעה התינח, אך לרבה קשיא?.
ובעצם- זה כבר העלנו לעיל וביארנו הדבר בטוטו"ד ע"פ מאי דביארנו היראים הנ"ל דהיכא שיש ספק בשקיעה שאינך יכול לאמוד שקיעת החמה הקובע הוא הכוכבים דתדע שכוכב אחד יום ועוד לא שקעה ויישבנו הדבר בס"ד וכו'.
מ"מ לרלב"ח קשיא סתירה ברבה ומאריך שם- דוודאי חד שיעורא הוא, וכן מוכיח מהרי"ף שפסק שתי המימרות וכו' ואז מוסיף- דבשלמא לפירוש ר"ת ודעימיה אתי שפיר דשתי המימרות לא דיברו על אותו זמן, אלא המימרא של כוכב אחד יום אזיל על זמן שאחר השקיעה הראשונה דהוא עדיין יום גמור לר"ת ואילו רבה ור' יוסף שנחלקו אזיל אסוף שקיעה.
[ובמאמר המוסגר- אם נתבונן יצא דמאי דאמרינן כוכב אחד יום ושניים בין השמשות, יוצא דכוכב אחד יום אזיל על כל הג' ורבע מילין שהוא תחילת שקיעה והוא ודאי יום, ורק אחר ג' ורבע מילין אז יש את המימרא של ב' כוכבים ספק דאז זה בין השמשות, והוא תמוה ביותר- דלר"ת יוצא הפרש בין כוכב אחד לשניים הוא ג' ורבע מילין].
וממשיך הרלב"ח- "אך לרמב"ם נראה שאין זה אמת שא"כ היה לו לפרש איזה דבר מזה, ולדעתו פירוש משתשקע החמה ר"ל מיד אחר שתסתר גוף החמה מעינינו ובודאי שלדעתו ז"ל גם זו סברת הרי"ף ז"ל גם הרא"ש לא כתב בפסקיו כלל מדברי ר"ת, כנראה שלדעתו ז"ל פירוש משתשקע החמה הוא כפשוטו כשיסתר גוף החמה מעינינו וא"כ הדרן קושיא לדוכתין" וכו'.
והנה- אוסיף עוד קושייא שמובאת שם בהמפרש על הרמב"ם, [הנקרא פירוש] דבאמצע הקטע מדבר על הרמב"ם שלנו וכותב "ודע שהלכה אחריה והיא ראוהו ב"ד עצמן יש עליה כמה קושיות, האחד, שאמר אם עדין לא יצא כוכב בליל שלשים וכו' שעדיין יום הוא והלא אפשר שיהיה זה העת בין השמשות שהרי אמר ז"ל בפ"ה מהלכות שבת משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום והוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר בכל מקום וכו' וממשמע דבריו ז"ל אפשר שתשקע החמה ולא יראה כוכב והוא הנקרא בין השמשות כמו שאמר בספר זמנים ואמר הנה עדיין יום הוא וצ"ע".
וביאור קושייתו- דיש סתירה בין הרמב"ם פה לבין הלכות שבת, והוא, דכאן משמע מהרמב"ם דכל עוד שלא יצא כוכב הוא יום, ואילו בהל' שבת כתב שמהשקיעה הוא בין השמשות דמשמע עוד לפני שיש אף כוכב אחד הוא כבר בין השמשות ואיך כאן סובר דכל עוד שאין כוכב הוא יום?.
אולם לענ"ד- אין זו קושייא כלל, משום שכבר לעיל הארכנו והבאנו דלרמב"ם כוכבים והכסיף חד שיעורא הוא, וא"כ מאי דכתב בהל' שבת שמהשקיעה הוא בין השמשות, שמה הוי כבר ב' כוכבים, כי כוכב אחד יום הוי לפני בין השמשות ולפני השקיעה, וא"כ אין שום סתירה, דמאי דכתב כאן דכשלא יצא כוכב הוא יום כוונתו כאן ללפני ששקעה השמש דאף עוד לא יצא כוכב אחד, כי אף שיצא כוכב אחד, עדיין זה יום ועוד לא בין השמשות דזה לפני השקיעה.
אלא מאי דכן שייך להקשות ארמב"ם- הוא, דלפי"ז למה כתב שלא יצא כוכב אחד דהוא יום ולכן אפשר לקדשו, דמה לי דווקא שלא יצא כוכב דהא אף שיש כוכב הוא עדיין יום וכלעיל בדברי הגמ' כוכב אחד יום וא"כ למה כתב רק כשלא יצא כוכב דהוא יום?, וזה בעצם- מעין השאלה הראשונה אך שונה, דשם שאלנו דבהתחלה משמע מהרמב"ם שבכוכב אחד לא יקדשו ואילו מההמשך של הרמב"ם משמע שבכוכב אחד כן יקדשו, ואילו כאן השאלה, למה כלל ברישא הצריך שלא יצא כוכב כדי לקדשו דהא אף אם יצא הכוכב הוא עדיין יום ואפשר לקדשו.
ואז כדי ליישב את כל הנ"ל גם הקושיות בקידוש החודש ביניה וביה וגם מהסוגייא בשבת מייסד הרלב"ח יסוד, ואבארנו בקצרה, ואח"כ אביא את לשונו בעיקרי הדברים.
יסוד הרלב"ח- דלעולם הכוכבים קובע ואף לרבה, והיינו כל עוד שאין ב' כוכבים הוא יום אף אם שקעה השמש.
אלא- שמציאות של ב' כוכבים משתנה, דלפעמים הוא בזמן ששוקעת השמש, ולפעמים אחריה קצת, ולכן רבה לשי' ששלשת רבעי מיל הוא בין השמשות, הכוונה- זהו הזמן שמשתנה, פעמים כולו בין השמשות כי הב' כוכבים נראו עם שקיעת החמה ופעמים קצת נתאחרו, ונהיה בין השמשות פחות משלשת רבעי מיל.
אבל כיון- שזה קשה לאמוד הדבר באיזה ימים מיד עם השקיעה ואיזה ימים קצת מתאחר, לכן תלה זאת בשקיעה שזה יותר קל, וכל הזמן הזה של שלשת רבעי מיל עשוהו ספק, אע"פ שישנם ימים שהוא פחות משלשת רבעי מיל, ולחומרא.
ולפי"ז מיושב הרמב"ם- דלעניין שבת תלה זאת את בין השמשות בשקיעה כי אזלי לחומרא אע"פ שישנם ימים שיתאחרו ב' כוכבים, ואילו גבי קדוש החודש שזה מסור לב"ד, אזלי כפי האמת ב' כוכבים, ולכן- יכול להיות ששקעה החמה ועוד לא יצאו עדיין ב' כוכבים אלא מתאחרים קצת כמה דקות, ואעפ"כ יקדשו דהוא יום גמור כי עוד לא יצאו ב' כוכבים, דכאן דזה ב"ד אזלי כפי האמת שיכולים הם לידע ולא אכפת לנו ששקעה החמה.
אבל גם בקדוש החודש- הזמן הכי הרבה שיכול להיות יום, הוא רק בזמן של השלשת רבעי מיל מהשקיעה, קצת פחות, משום דאחרי שלשת רבעי מיל מהשקיעה הוא שם לילה גמור.
לשון הרלב"ח- "ולישב כל זה לענ"ד אקדים הקדמה קטנה והיא כי זמן הראות הכוכבים אינו אחד תמיד בכל ימות השנה, דרך משל לדעת רבה ימצאו ימים בשנה שכוכב אחד בינוני יראה קודם שתשקע החמה ויש ימים שלא יראו עד שיעבור זמן מה אחר שקיעת החמה, ובקיום דברי אלה שאמרתי שאין הכוכבים נראים תמיד בכל ימות השנה בזמן אחד רצוני לומר בערך אל שקיעת החמה איני מאריך, כי השכל גוזר היותו כן ושיתחלף זמן הראותן כפי מצב השמש בגלגל וכפי רוחק הכוכבים ממנו, וזמן זה החילוף רוצה לומר כמה יקדמו להראות או כמה יתאחרו יש לו שיעור, דרך משל לדעת רבה לעולם שני כוכבים אינם נראים קודם שקיעת החמה אלא ביום שמקדימין יותר להראות הוא כשיראו עם שקיעת החמה ויש יום שיתאחרו מעט אחר שקיעת החמה ויש יום שיוסיפו להתאחר יותר והרוב [היינו הזמן המרובה] שיוסיפו להתאחר להראות אחר שקיעת החמה הוא שיעור מהלך מאה וששים ושבע אמות שהוא חצי שתות מיל, כי כשיעבור שיעור זה הזמן אחר שקיעת החמה לעולם אפשר לב' כוכבים ליראות אם לא יהיה לגודל קוצר ראות המביט או איזה עבים שיכסו אותם, ואם כן לדעת רבה זמן מהלך חצי שתות מיל אחר שקיעת החמה יש ימים שראוי להיותו כולו בין השמשות כפי הדין והאמת כי כבר נראים ב' כוכבים, ויש ימים שראוי להיות קצתו בין השמשות, וזהו מהלך ב' שלישי מיל אחר זה הזמן בכל ימות השנה הוא בין השמשות.
ועל פי זה- אין קושיא כלל בסוגיא, שמה שאמר שמואל כוכב אחד יום מדבר בין קודם שקיעת החמה בין לאחר שקיעת החמה והחדוש שהודיענו הוא ביום שיהיה אחר שקיעת החמה כי עדין הוא יום כיון שלא נראו ב' כוכבים, ועם כל זה אינו סותר לדברי רבה שדעתו היא שהאמת שזמן בין השמשות אינו מתחיל כפי הדין עד שיראו ב' כוכבים אבל כיון שזמן הראות ב' כוכבים יש זמן בשנה שהוא עם שקיעת החמה יש לנו לומר שמשתשקע החמה תמיד יש לו דין בין השמשות כי אולי הם נראים והמביט אינו רואה אותם לקוצר ראותו כי לא ראיתי בשיעור רוחק [ריחוק] גדול כזה אינה ראיה, ועם זה אע"פ ששני המאמרים יהיו לשמואל אין קושיא כלל כי במאמר אחד הודיענו זמן בין השמשות כפי האמת ושורש הדין ובמאמר האחר הודיענו שיעורו כפי הזמן שאפשר להסתפק והרי דינו לחומרא כדין בין השמשות.
ובהמשך דבריו- כלל הדברים נתיישבה הסוגיא בלי שום קושיא כלל, גם דברי הרמב"ם מבוארים עפ"ז ודעתו היא, שלעניין שבת וכל דבר חומרא כמו בזב בין השמשות מתחיל משתשקע החמה ואע"פ שלא ראה המביט שני כוכבים, כיון שהדבר תלוי בכל אחד ואחד מישראל, יש לנו לומר כי הגיע זמן בין השמשות, וקוצר ראותו גרם שלא ראה הכוכבים.
אמנם בעניין קידוש החודש, שהדבר מסור לב"ד לבד, אם ראו הם הירח ולא יצאו כוכבים יכולים הם לקדשו כי הרי הוא יום, ונסמוך על מאמר שמואל כוכב אחד יום וכו', דכיון שהדבר מסור להם לבדם בראייתם הדבר תלוי וכו' וכו'.
ולכן נראה שהרב סידר הראשון בראשונה כי העתיק מאמר שמואל כוכב אחד יום וכו', והוא אמת כפי הדין שאם הוסיפו על אותו השיעור משתשקע החמה לא מטעם הוספה אנו עושים, אלא מטעם שמא באותו היום האמת היא שנראו שני כוכבים מיד אחר שקיעת החמה" וכו'.
ואוסיף מאי דהיה נראה לי בהאי- גבי קושייתו השנייה של הרלב"ח דשאל סתירה בדברי הרמב"ם גבי אם מקדשים בבין השמשות או לא, דלענ"ד אין זה קושייא כלל, דהא- מה שכתב לעיל עד שחשיכה הוא לשון המשנה גרידא, ואין כאן משמעות של ביאור ופירוש, דאפשר לומר- דכיון שבין השמשות הוא ספק חשיכה א"א לקדש בו דנחשיבו כחשיכה לעניין זה לחומרא, וכדברי הר"י מילוניל שהבאנו לעיל על הסוגייא דכתוב חשיכה ומוכח מדבריו דפירשה לספק חשיכה, וא"כ הה"נ ברמב"ם דהעתיק לשון הסוגייא, וביארה להדיא- בהלכה שלאחר מכן שבבין השמשות לא מקדשים וממילא זה הפירוש לחשיכה דכתב לפנ"כ, ואע"פ- שבפירושיו שהבאנו לעיל כן סבר דמקדשים בבין השמשות, מ"מ אזלינן בתר פסקיו ולא מקשים מפירושו לפסקיו, דכאן להדיא- פסק דבבין השמשות לא מקדשים והחודש מעובר.
והנה מצאתי כדברי- להדיא בתוי"ט על המשנה ר"ה הנ"ל, דכתב כן הכי, הוא.
דעיין שם- דתחילה הביא דברי הברטנורא דסבר עד צאת הכוכבים וכן הביא דברי הברטנורא, דחילק בין ליל שלשים לליל שלשים ואחד, ומקשה ונותן בדבריו דמה החילוק בין הלילות וכן מקשה למה אפשר לשיטתו לקדש בבין השמשות הרי זה ספק שחשיכה והרי אין מקדשין בלילה.
ואז מדבר על הרמב"ם- וכך כותב, "והרמב"ם בפירושו סתם ג"כ וכתב משעת צאת הכוכבים, אבל בחיבורו פ"ב כתב אחר שיצאו שני כוכבים ובדין ליל ל"א העתיק לשון המשנה עד שחשיכה", וממשיך עוד- "ופירש החכם הרלב"ח וכו' ובאמת על הרמב"ם בפירושו אין מקום תלונה שמה שסתם ולא ביאר כמה כוכבים שיצאו אם שנים אם שלשה זה מפני שהוא לא בא בפירושו אלא להודיעינו שאפשר שיתקדש החדש קודם יום שלשים ולא נחשוב שאין קידוש החדש אלא דוקא ביום השלשים כמ"ש בפירושו ולא נחית בפירושו אם ליל ל' וליל ל"א שוים או בלתי שוים, ואולי בחיבור הפירוש סבור היה ששוים הם, ואפשר שגם בחבור הפסק סובר ששוים הם וגם בליל ל"א אינו מקדש אלא עד ספק חשיכה אלא שהעתיק המשנה כלשונה, ובליל ל' דהוא מתפרש מתוך הגמרא שם פירש וביאר, וסמך שילמד סתום מן המפורש וזה דלא כהרלב"ח ולפי שגם בגמ' לא אמרו בדין ל' אלא לשון בלילה ואילו היה חילוק בין שחשיכה דמתני' לבלילה דבגמרא לא הוי גמרא שתיק מינה אלא דדין אחד להם כמו שכתבתי" וכו'.
ומדבריו מבואר- דאין הבדל בין המקרים של ליל ל' לבין ליל ל"א, דבשניהם מקדשים עד ספק חשיכה כדכתב הרמב"ם להדיא בהלכה של ליל ל', ומה שכתב בהלכה של ליל לא' עד שחשיכה הוא לשון המשנה וילמד סתום מן המפורש שפירש אח"כ שעד חשיכה היינו עד בין השמשות, ואין ללמוד מפירושו למשנה לכאן, דמה שכתב בפסק זה העיקר ולא אזלינן בתר פירושו, אם סתרם בפסק.
עתה נעבור לרדב"ז בהבנתו על הרמב"ם הנ"ל, ואשא ואתן בדבריו
ב
גבי דברי הרדב"ז ח"ד סי' אלף שנג (רפב), וכן בדבריו ח"ה [בלשונות הרמב"ם] סימן אלף שע"ט (ו), וכן בדבריו ח"ה [בלשונות הרמב"ם] סימן אלף תמ"ב (סט)
ב
גבי דברי הרדב"ז ח"ד סי' אלף שנג (רפב), וכן בדבריו ח"ה [בלשונות הרמב"ם] סימן אלף שע"ט (ו), וכן בדבריו ח"ה [בלשונות הרמב"ם] סימן אלף תמ"ב (סט)
תחילה נפתח בדבריו בסי' אלף שנ"ג.
בטענתו הראשונה- דלא לעשות מח' בין הרי"ף והרמב"ם שלא פירשו דבריהם לבין שאר הראשונים שפירשו דבריהם, כבר השבנו על זה- לעיל בר"י פראג'י דמבואר ומבואר הדק היטב הן ברמב"ם והן ברי"ף הזמנים, וכן ביארו דבריהם ולא סתמו.
ובדבר טענתו- שא"א לומר ברי"ף כיראים דהשקיעה עצמה היא צאת הכוכבים משום שברי"ף תני ב' כוכבים בינוניים בין השמשות וליראים בין השמשות הוא לפני השקיעה, והרי- לפני השקיעה לא מצינו מעולם ב' כוכבים בינוניים ואפי' אחד ולכן על כרחך כר"ת שאיירי אסוף שקיעה דאז כן משכחת לה בסוף שקיעה ב' כוכבים בינוניים דהוא בין השמשות.
אולם ברואי זאת- תמהתי תמיהה גדולה, דממש אותה קושיא על היראים קשה לאידך גיסא באיפכא אר"ת דוכי רק בסוף שקיעה יש ב' כוכבים בינוניים? הרי יש לרוב, וכי רק אז יש ב' כוכבים בינוניים ורק אז בין השמשות?, וכשם- שעל היראים קשה שאין כוכבים בזמן שלו, לר"ת קשה שיש יותר מדי כוכבים בשביל לומר שזה בין השמשות ומה הועיל לנו דאזל כר"ת? וכאותה שאלה שהקשה איראים קשיא לו לר"ת לאידך גיסא.
ובדבריו שם ארמב"ם בהל' קדוש החודש, הוכיח בתרתי, א'- מזה שכתוב ברמב"ם ליל שלושים על כרחך מדובר אחר השקיעה ואפ"ה כותב הרמב"ם דיום הוא, ועוד ראיה- שאם נאמר שעוד לא שקעה חמה מה אכפת לי שלא יצא כוכב אחר הרי אף אם יצא כוכב הוא עדיין יום כי עוד לא שקעה החמה, ולכן על כרחך איירי אחר השקיעה ועדיין הוא יום כי זה תחילת שקיעה, ומה שכתב בהל' שבת משתשקע הוא בין השמשות איירי אסוף שקיעה וכר"ת.
ואכתוב עתה הרהורי דברי על זה- א'- אומר אני, דהיא גופא הרמב"ם בא לאפוקי, דהא כתב שם הרמב"ם ראוהו ב"ד עצמן ביום יום כט', אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים ב"ד אומרים מקודש, והיינו- כותב הרמב"ם סוף היום של כט' אם עדיין לא יצא כוכב של ליל שלשים הוי שם של יום כט', ודלא כהרדב"ז שכתב שהרמב"ם קרא לזה ליל שלשים, אלא הפוך הרמב"ם בא לאפוקי מזה דאם לא יצא כוכב של ליל שלושים עדיין הוא יום כט'.
ב'- עד שמדייק מהרישא של הרמב"ם שאם לא יצא כוכב הוא יום, ואז מקשה דמאי אכפת לן הרי זה קודם השקיעה, שידייק מהסיפא ברמב"ם דכתב בהמשך דבריו, ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים למחר מושיבין ב"ד וכו' דמכאן משמע- שבכוכב אחד הוא עדיין יום והוא לא ליל שלשים כי זה לפני השקיעה וכן מקדשים אותו, וא"כ- א"א לדייק רק מהרישא ולהוכיח מזה, משום שבעוד שורה סותר הדיוק מהרישא, ולהדיא דכוכב אחד הוא לפני השקיעה ורק בב' כוכבים שהוא כבר ליל שלשים מספק לא מקדשים.
ובעיקר- דאף לדבריו דהרמב"ם אזיל דאחר השקיעה הוא יום, מ"מ- אין זה שווה לר"ת בשום פרט, דאף אם סובר עתה שאחר השקיעה הוא יום כי יש כוכב אחד, מיהו- בב' כוכבים זה בין השמשות וג' הוי לילה דגם זה רחוק כמטחוי קשת מזמן ר"ת.
והן לא אכחד- שכן יש קושיות ברמב"ם של קידוש החודש וכהרחבנו לעיל בעניין, אך עדיין- דבריו לא מיישבים, דזמן ר"ת לא מבאר לנו ג"כ הרמב"ם בקדוש החודש ואין רווח ותועלת לומר כר"ת כי זה לא מיישב.
ויש לי להוסיף- דמ"מ בכל מאי דמאריך שם דוודאי א"א כהיראים הן ברי"ף והן ברמב"ם ולכן ודאי דלמדו כר"ת, מלבד מאי דכבר השבנו על זה לעיל דכמו שהיראים לא מסתדר עם הרי"ף והרמב"ם כן הוא בר"ת וכדהארכנו לעיל דלדברי הרי"ף והרמב"ם דחיברו את הסוגייא משתשקע לבין כוכב אחד יום וכו' דחד שיעורא הוא, א"כ ודאי דאין זה גם לא כר"ת.
אולם מה שכן לי ליישב דבריו- דמ"מ לפי ראות עיניו בסוגייא לא ידע ולא ראה ולא הכיר תשובות הגאונים שהוזכרו לעיל הן מה דהבאנו בדבריהם בסוגייא גבי ההכסיף וההסבר בסוגייא משתשקע שאינה נראית וכו', והן מתשובת הר"ם אלאשקר בשם הגאונים, וממילא- אין לו לפניו עוד מהלך שלישי מלבד מהלך היראים ור"ת, [וכן לא היה לפניו מהלך הרביעי של הראב"ן ותוס' בע"ז שהבאנו לעיל] וא"כ כיון דלפניו יש רק שני מהלכים ממילא רוצה להתאים את הרי"ף והרמב"ם לאחד מהם, ולכן עם היראים מאוד קשה לו הביאור וממילא מעמיד כר"ת, דאע"פ שגם דברי ר"ת מאוד נעלמים ונסתרים הן ברי"ף והן ברמב"ם, מ"מ עדיף לו לבארם כמפורש בר"ת מאשר כהיראים.
אך האמת- דיש מהלך אחר בכל זה והם הגאונים שהבאנו לעיל, וכן עוד הוא התברר במהלך הסוגייא שפתחנו גבי הסוגייא דשבת, הן מרבינו חננאל והרי"ף שם והמאירי והר' פרחיה ור' נסים [גאון], והרמ"ך והכס"מ בדעת הרמב"ם והרי"ף, וכן המאירי בדעת הרמב"ם והרי"ף, וכן כדכתב וחילק להדיא הר' המאורות, דלפי מהלך זה הדק היטב ושפיר הן לשון הרמב"ם והן לשון הרי"ף דמדוקדקים דבריהם גם כלא ר"ת, וכדהשבנו בדברי הר"י פראג'י, דביארו וביארו דבריהם הן הרי"ף והן הרמב"ם וכו' יעויין שם.
ועתה נעבור לדבריו סי' אלף שע"ט.
דשם נשאל- גבי הרמב"ם דידן בקידוש החדש עם השאלות שהבאנו לעיל בדבריו, והוזכר כאן כמה שאלות א'- למה כלל הרמב"ם הזכיר ליל ל' הרי זה פשיטא דהא כתב סוף יום כ"ט ואם כן פשיטא דהוא ליל ל', ב'- דסותר דבריו ביניה וביה דתחילה כותב ליל ל' ומיד אח"כ כותב שעדיין יום הוא.
ובעצם- זה השאלה ששאל בסי' הקודם אמנם תוך כדי דיבור, איני מבין הקושייא דאיפכא הרמב"ם את זה מפקיע דכתב אם עדיין לא יצא כוכב בליל ל' אומרים מקודש שעדיין יום הוא וא"כ אין שום סתירה דאיפכא אומר לך הרמב"ם אם לא יצא כוכב של ליל ל' על כרחך דעדיין יום הוא ואל תחשיבהו כליל ל'.
ג'- דסותר דבריו להל' שבת דכאן משמע ששקעה חמה עדיין הוא יום ואילו בהל' שבת משמע שמהשקיעה הוא בין השמשות.
אולם- גם בזה איני רואה איך כאן משמע ששקעה חמה הוא יום, דאיפכא מסתברא דכשיצא כוכב אחד הוא יום גמור כי זה לפני השקיעה וכדהארכנו בהאי לעיל כמה וכמה פעמים.
ד'- הסתירה ברמב"ם דברישא משמע שאם כבר יצא כוכב אחד לא יקדשו ואילו בסיפא משמע שרק בשני כוכבים לא יקדשו דמשמע דבאחד יקדש.
ה'- מה ההבדל בין המקרים ברישא לסיפא דבאחד צריך להעמיד דיינים אחרים ובשני לא.
אמנם- אין לי צורך להתייחס להאי, דאין זה קשור אלינו לסוגיין ולנושא שלנו אלא זה שאלה צדדית בעניין קידוש החדש להעמיד דיינים וכו'.
ו'- דבגמ' בשבת כתוב כוכב אחד יום שניים בין השמשות שלש לילה, וכאן ברמב"ם לא מסתדרים עם גמ' זו, דהא בדבריו משמע שבכוכב אחד לא יקדש דמשמע שלמד שכוכב אחד הוא לא יום, וכן שכתב שני כוכבים דנראה שלמד דכבר שניים זה לילה.
ועתה- נביא דברי הרדב"ז הנוגעים לעניינינו ליישוב הקושייא האחרונה וכן הקושייא הרביעית, משום דבשאר השאלות כתבנו מה דנראה לנו בשאלות, אלא דהרדב"ז ז"ל- לוקח דברי הרמב"ם הנ"ל ומבארו לפי דרכו של תחילת שקיעה וסוף וכדבריו בתשובה הקודמת, דגם על זה השבנו לעיל, וכן- מבאר את הרי"ף והרמב"ם גבי כוכב אחד יום שניים בין השמשות דאיירי אסוף שקיעה וכדכתב הכי בתשובה הקודמת, אולם גם על זה תמהנו דהא בסוף שקיעה ישנם כוכבים לרוב הן גדולים והן בינוניים והן קטנים, ואיך אפשר לומר דבסוף שקיעה יש כוכב אחד בינוני דאז הוא יום ורק שיהא שני כוכבים בינוניים יהא בין השמשות, דכל זה שייך בתחילת שקיעה ולא בסוף הד' או ה' מילין דשם יש כוכבים אף קטנים לרוב, ולכן לא נביא את דבריו פה בהסברו שאר הקושיות דלזה כבר התייחסנו בתשובה הקודמת, אך לעניין השאלות האחרות נביא את ביאורו ויישובו ברמב"ם.
ועיקר יסודו- הוא דהרמב"ם סובר דאם ראוהו לפני שיצאו הכוכבים רק אז שייך לקדש, משום שאם ראוהו אחר שיצא כוכב אחד אף דעדיין הוא יום גמור מ"מ יש חשש דעד שיגידו ב"ד מקודש ועד שיחליטו דכבר זהו תחילת המולד יתכן שכבר יצאו שני כוכבים ואז יקדשוהו בזמן שהוא ספק לילה והרי אין מקדשין בלילה, ולכן אזלינן לחומרא, דזה דין מיוחד לקידוש החדש, דיש חשש דעד שיקדשו ויאמרו מקודש כבר יכנס הספק, ולכן רק כשעוד לא יצא כוכב דאז גם אם יתעכבו קצת מלומר מקודש, שפיר דמי דעדיין יום וגם אם טיפה יתעכבו ויצא כוכב כבר, עדיין יום הוא ושפיר דמי, אך שיצא כבר כוכב כבר לא יקדשוהו היום אלא מחר יעידו בפני ב"ד, וכו', ושם מבאר למה צריך להעיד כשראוהו ביום, דבשלמא שראוהו בבין השמשות שייך לומר שראייתם לא היתה בזמן שמקדשים ולכן צריכים להעיד אך שראוהו ביום, ויצא כבר כוכב דאז מחמת הספק לא מקדשים מ"מ למה צריכים עדותן למחרת, יעויין שם דמבאר עניין זה.
וא"כ- לפי דבריו דברי הרמב"ם מובנים היטב מדוע יש הבדל בין שבת לקדוש החדש, ולמה בכוכב אחד דהוא יום גמור אפ"ה לא מקדשים.
עתה נעבור לדבריו סי' אלף תמ"ב.
דשם כלל יש לו מהלך והבנה אחרת ברמב"ם, ודבריו שם ממש סותרים כל דבריו שהבאנו לעיל, וכנראה- דדבריו כאן הם תשובה יותר מוקדמת בחייו דעוד לא היה לו המהלך שהובא לעיל.
והנה שם- מדבריו מבואר דאין הזמן של כוכב אחד יום כוכב שני בין השמשות דמסכת שבת תואם לזמן של הרמב"ם, אלא דלרמב"ם פה שאין עדיין שום כוכב הוי יום וכשיש כוכב אחד הוי בין השמשות דהוא ספק יום ספק לילה וכשיש ב' כוכבים הוא לילה גמור.
וכלל- אינו מחשבן את הסוגייא דשבת של כוכב אחד יום וכו', דנראה לכאורה דהרמב"ם סבר דלא כגמ' שם אלא דזה מח' דהא הרמב"ם שם סבר דמשתשקע הוי בין השמשות, וכנראה למד הרדב"ז במהלך הזה שמשתשקע דהוי בין השמשות אין זה כמ"ד בהמשך הסוגייא שם גבי כוכב אחד יום וכו', אלא זה שני זמנים והרמב"ם פסק כזמן של המ"ד משתשקע, וא"כ כשיש כוכב אחד הוי בין השמשות ושיש שני כוכבים הוא לילה גמור.
ושם עוד מחלק- דיש עדיין הבדל ברמב"ם בין שיצא כוכב אחד לבין שיצאו שני כוכבים, והוא, דכשיצא כוכב אחד דכיון שהוא ספק לילה אין מקדשין לכתחילה דהוא ספק לילה אך מ"מ אם קדש דיעבד, עולה לו קידוש, אך כשיצאו ב' כוכבים שהוא לילה ודאי לא יעזור אף אם יקדשו, דאין מקודש דאין מקדשים בלילה.
ועוד חילוק יוצא בדבריו- דיש שינוי בין הספק לילה של כוכב אחד ולבין בין השמשות, דבין השמשות הוא ספק יום הזה ספק יום שלאחריו ואילו בכוכב אחד הוא ספק יום ספק לילה, ולכן הרמב"ם לא הזכיר כאן בין השמשות אלא רק כוכב.
אך בעניי- לא הבנתי דבריו ולא ירדתי לעומק חילוקו והבנתו בהאי, דהיא גופא ספק יום ספק לילה זהו בעצם שווה לבין השמשות דהוא ספק יום המחרת וחדא נינהו, ומאי חילוקא ביניהם, וצריך לי עיון בהאי, אמנם- לא צריך להאריך בכוונתו, כי ודאי סתר הוא עצמו מהלך זה וכלעיל, דסבר דבין השמשות הוא גם קשור לעניין זה של קדוש החדש והם דבר אחד הן לעניין שבת והן לעניין קדוש החודש, וכן סתר דבריו כלפי ההבנה דכוכב אחד הוא ספק יום ושני כוכבים זה לילה גמור, דלעיל ביאר אחרת וכהסוגייא בשבת ורק דבכוכב אחד אע"פ שהוא יום לא יקדש שמא עד שיקדש יצאו שני כוכבים וכו', וא"כ ודאי דמסקנתו ועיקרו כתשובות לעיל דהם שפיר מסתדרים עם הסוגייא דשבת.
בדרכי האבות
Active member
@ממרן עד מרן
יש"כ רואים שעמלת על הסוגיא תעלה במעלות התורה, להשיב לך על דבר דבר יכלה הזמן והמה לא יכלו כבר בזבזתי המון זמן במקום אחר.
תוכל לעלות קובץ עם כל הדברים שכתבת בזמני עיין מעט מעט.
יש"כ רואים שעמלת על הסוגיא תעלה במעלות התורה, להשיב לך על דבר דבר יכלה הזמן והמה לא יכלו כבר בזבזתי המון זמן במקום אחר.
תוכל לעלות קובץ עם כל הדברים שכתבת בזמני עיין מעט מעט.
ממרן עד מרן
Well-known member
אעלה בס"ד
אמנם זה לא גמור ויש עוד הרבה מה להוסיף, אך בתור עיקרי הדברים זה מספיק, וכשיהיה לי הוספות בעז"ה אעלה עוד
מה שהאר''י נהג כרבנו תם - נהג כן בגלל שכך היה המנהג בא''י בשעתו, לא ידעו אז משיטת הגאונים שנודעה ע''י המהר''ם אלשקר שחי (בערך) במקביל להאר''י, אולי מעט לפניו...
אבל הוא לא נהג כך בגלל הקבלה, אין שום ענין ע''פ הסוד בזמן צה''כ (אמנם בעל הלשם ביאר את שיטת ר''ת ע''פ הסוד, וכמדומה שכ''כ בספר חמד''י, אך אין לנו בדברי האר''י והרש''ש מפורש)
והראיה: כל גדולי המקובלים (כמעט) נהגו כהגאונים לגמרי, הרש''ש, החיד''א, ר''ח פלאג'י (הוא כן כותב להחמיר במוצ''ש כר'ת) בן איש חי, כף החיים, ר''א מני, ר''ע הדאיה, ועוד ועוד.
אבל הוא לא נהג כך בגלל הקבלה, אין שום ענין ע''פ הסוד בזמן צה''כ (אמנם בעל הלשם ביאר את שיטת ר''ת ע''פ הסוד, וכמדומה שכ''כ בספר חמד''י, אך אין לנו בדברי האר''י והרש''ש מפורש)
והראיה: כל גדולי המקובלים (כמעט) נהגו כהגאונים לגמרי, הרש''ש, החיד''א, ר''ח פלאג'י (הוא כן כותב להחמיר במוצ''ש כר'ת) בן איש חי, כף החיים, ר''א מני, ר''ע הדאיה, ועוד ועוד.
נערך לאחרונה:
אתה אומר שלגבי הנותן יעף כח אתה פוסק כהאר״י, אז אתה לא נוהג כמרן השו״ע.
(אני מנסה להבהיר פה נקודה למשל נושא שלם כמעט, וחבל שהיא לא מובנת)
בדרכי האבות
Active member
לפי מרן השו״ע לא מברכים הנותן ליעף כח בשם ומלכות.
אם אתה מברך בשם ומלכות אתה לא מקיים לדינא את השו״ע.
חבל שאתה מתעקש לא להבין את הנקודה שלי.
נושאים דומים בפורום
- מִשׁאָל
