ויש לי עוד ראיות שגם הביאם הרדב"ז מקידוש החודש.
קודם אתייחס לדברי הרמב"ם בהל' קדוש החודש
ולאחמ"כ לרדב"ז
א
דברי הרמב"ם בהל' קדוש החודש, הקושיות בדבריו, ויסוד הרלב"ח על פי זה
אקדים דבר קצר- גבי לקדש הלבנה בבין השמשות.
דלשון המשנה ר"ה פ"ג משנה א'- ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר.
דלכאורה- משמע דבבין השמשות עצמו כן אפשר לקדש כל עוד שלא חשיכה שעוד לא הגיע צאת הכוכבים.
אך שמא י"ל- דכאן הכוונה אף לבין השמשות כיון דהוא ספק חשיכה וא"כ מספיקא מחשיבין כחשיכה דא"א לקדש.
ונראה לי לדייק מדברי הר"י מילוניל, ר"ה כ"ה:- הכי, דהא כתב שם ראוהו ב"ד וכל ישראל חדוש הלבנה "סמוך לשקיעת החמה" ולא הספיקו ב"ד לומר מקודש ביום ל' עד שחשכה הרי זה מעובר.
דנראה- מדבריו דבבין השמשות הוי כחשכה כלפי לקדש החודש, דהא תלה זאת סמוך לשקיעת החמה, דמשמע דכיון שזה היה סמוך לשקיעה ועוד לא הספיקו לומר מקודש ושקעה החמה הוי חשיכה כלפי לקדש בבין השמשות שהוא ספק.
אך מ"מ- ברמב"ם בכמה מקומות [בפירושים] להדיא הוא כך הן בפירושו למשניות והן ברמב"ם בפירושו על הגמ', [פירושי הרמב"ם המיוחסים על ר"ה], ונביא הלשונות בחיבוריו.
פירוש הרמב"ם ר"ה כ"ה:-
"ראוהו ב"ד וכל ישראל עיקר הדבר שהראיה היתה בלילי שלשים ואם נראה במקום קרוב ליל שלושים בין השמשות קודם צאת הכוכבים והגיעו העדים והעידו או שהיתה הראיה בב"ד, ב"ד אומר מקודש מקודש ושבתו יום שלשים".
וכן בהמשך-
"ופרקינן כגון שראוהו בלילה פי' אם ראוהו קודם צאת הכוכבים בלילי שלשים בין השמשות שעדיין לא החשיך יפה, היו אומרים מקודש משראוהו, והכא במאי עסקינן כגון שראוהו בלילה ליל שלשים וא"א שיקדשו בלילה כדקיימא לן הילכך אין מקדשין עד למחר יום שלשים" וכו'.
וכן הוא ברמב"ם בפירוש המשנה ר"ה פ"ג משנה א'- בסוף המשנה
"וממה שאתה צריך לדעת כי הירח כשנראה בזמנו והוא יום עשרים ותשעה ערבית, ונשאר מן היום כדי שיאמרו מקודש מקודש קודם שיראו הכוכבים כי זה מותר אע"פ שהעריב השמש, כי הלילה אצלינו אינה אלא משעת צאת הכוכבים כמו שביארנו בשני בשבת" [והיינו בפירוש המשנה שם בפרק ב'].
ועתה נביא דבריו בהלכותיו, קדוש החדש פ"ב ה"ח, בחלק השני של ההלכה- אפילו ראוהו ב"ד וכל ישראל ולא אמרו ב"ד מקודש "עד שחשכה" ליל אחד ושלשים אין מקדשין אותו ויהיה החדש מעובר ולא יהיה ראש חדש אלא יום אחד ושלשים אע"פ שנראה בליל שלשים, ע"כ, דכאן- לא ביאר לנו האם כיון ששקעה חמה דהוא ספק, הוי כעניין שחשיכה, או כפשוטו, דמשמע עד שחשכה כן מקדשים אע"פ שהוא בין השמשות, [ונבאר מאי נפק"מ בזה להמשך].
ע"כ- ההקדמה, עתה נביא את הרמב"ם לעניינינו עם הקושיות בדבריו ויסוד הרלב"ח.
הרמב"ם קדוש החדש פ"ב ה"ט- ראוהו בית דין עצמן בסוף יום תשעה ועשרים אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים בית דין אומרים מקודש מקודש שעדיין יום הוא, ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים למחר מושיבים שני דיינים אצל אחד מהם ויעידו הם השניים בפני השלשה ויקדשוהו השלשה.
קושיא אחת- בתוך דברי הרמב"ם סתירה דברישא דכתב שאם לא יצא כוכב ב"ד מקדשין משמע שכשיצא כוכב אין מקדשין, ואילו בסיפא דכתב אחד שיצאו שני כוכבים למחר מושיבין שני דיינין, וכו' דמשמע דמשמע כשיצא כוכב ב"ד כן מקדשין ואומרים מקודש.
עוד קשה- דמשמע בהלכה פה שבבין השמשות כבר לא מקדשים אלא מעברין החודש מזה שכתב שכשיצאו ב' כוכבים כבר אין מקדשין ואע"פ שלא יצאו ג' דעדיין לא לילה גמור הוא אלא אעפ"כ כיון שהוא בין השמשות, כבר לא מקדשין ואילו למעלה כתב הרמב"ם [הבאנוהו בהקדמה] ולא הספיק ב"ד לומר מקודש עד שחשכה לילי לא' אין מקדשין אותו, דמשמע בבין השמשות לפני שחשכה אם קדשוהו כן מקודש, והוי סתירה.
עוד קשה- דכאן תלה הרמב"ם את בין השמשות גבי כוכבים ואילו בהל' שבת תלה את בין השמשות בשקיעה.
ואח"כ מאריך טובא גבי הסוגיא בשבת- דר' יהודה אמר אמר שמואל כוכב אחד יום וכו' ומקשה דלכאורה איך זה יסתדר עם רבה בתחילת הסוגיא דגם הוא אמרה בדעת ר' יהודה אמר שמואל שמשתשקע הוי בין השמשות, ולכאורה הוי סתירה- דמסוף הסוגייא משמע כוכב אחד יום דצריך לומר דהוא אחר השקיעה, כי אם לא מה החידוש, אלא וכו' אחר השקיעה וא"כ סותר לרבה שאמר שמהשקיעה הוא כבר בין השמשות?, ובשלמא לר' יוסף שזה מתאחר קצת מהשקיעה התינח, אך לרבה קשיא?.
ובעצם- זה כבר העלנו לעיל וביארנו הדבר בטוטו"ד ע"פ מאי דביארנו היראים הנ"ל דהיכא שיש ספק בשקיעה שאינך יכול לאמוד שקיעת החמה הקובע הוא הכוכבים דתדע שכוכב אחד יום ועוד לא שקעה ויישבנו הדבר בס"ד וכו'.
מ"מ לרלב"ח קשיא סתירה ברבה ומאריך שם- דוודאי חד שיעורא הוא, וכן מוכיח מהרי"ף שפסק שתי המימרות וכו' ואז מוסיף- דבשלמא לפירוש ר"ת ודעימיה אתי שפיר דשתי המימרות לא דיברו על אותו זמן, אלא המימרא של כוכב אחד יום אזיל על זמן שאחר השקיעה הראשונה דהוא עדיין יום גמור לר"ת ואילו רבה ור' יוסף שנחלקו אזיל אסוף שקיעה.
[ובמאמר המוסגר- אם נתבונן יצא דמאי דאמרינן כוכב אחד יום ושניים בין השמשות, יוצא דכוכב אחד יום אזיל על כל הג' ורבע מילין שהוא תחילת שקיעה והוא ודאי יום, ורק אחר ג' ורבע מילין אז יש את המימרא של ב' כוכבים ספק דאז זה בין השמשות, והוא תמוה ביותר- דלר"ת יוצא הפרש בין כוכב אחד לשניים הוא ג' ורבע מילין].
וממשיך הרלב"ח-
"אך לרמב"ם נראה שאין זה אמת שא"כ היה לו לפרש איזה דבר מזה, ולדעתו פירוש משתשקע החמה ר"ל מיד אחר שתסתר גוף החמה מעינינו ובודאי שלדעתו ז"ל גם זו סברת הרי"ף ז"ל גם הרא"ש לא כתב בפסקיו כלל מדברי ר"ת, כנראה שלדעתו ז"ל פירוש משתשקע החמה הוא כפשוטו כשיסתר גוף החמה מעינינו וא"כ הדרן קושיא לדוכתין" וכו'.
והנה- אוסיף עוד קושייא שמובאת שם בהמפרש על הרמב"ם, [הנקרא פירוש] דבאמצע הקטע מדבר על הרמב"ם שלנו וכותב
"ודע שהלכה אחריה והיא ראוהו ב"ד עצמן יש עליה כמה קושיות, האחד, שאמר אם עדין לא יצא כוכב בליל שלשים וכו' שעדיין יום הוא והלא אפשר שיהיה זה העת בין השמשות שהרי אמר ז"ל בפ"ה מהלכות שבת משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום והוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר בכל מקום וכו' וממשמע דבריו ז"ל אפשר שתשקע החמה ולא יראה כוכב והוא הנקרא בין השמשות כמו שאמר בספר זמנים ואמר הנה עדיין יום הוא וצ"ע".
וביאור קושייתו- דיש סתירה בין הרמב"ם פה לבין הלכות שבת, והוא, דכאן משמע מהרמב"ם דכל עוד שלא יצא כוכב הוא יום, ואילו בהל' שבת כתב שמהשקיעה הוא בין השמשות דמשמע עוד לפני שיש אף כוכב אחד הוא כבר בין השמשות ואיך כאן סובר דכל עוד שאין כוכב הוא יום?.
אולם לענ"ד- אין זו קושייא כלל, משום שכבר לעיל הארכנו והבאנו דלרמב"ם כוכבים והכסיף חד שיעורא הוא, וא"כ מאי דכתב בהל' שבת שמהשקיעה הוא בין השמשות, שמה הוי כבר ב' כוכבים, כי כוכב אחד יום הוי לפני בין השמשות ולפני השקיעה, וא"כ אין שום סתירה, דמאי דכתב כאן דכשלא יצא כוכב הוא יום כוונתו כאן ללפני ששקעה השמש דאף עוד לא יצא כוכב אחד, כי אף שיצא כוכב אחד, עדיין זה יום ועוד לא בין השמשות דזה לפני השקיעה.
אלא מאי דכן שייך להקשות ארמב"ם- הוא, דלפי"ז למה כתב שלא יצא כוכב אחד דהוא יום ולכן אפשר לקדשו, דמה לי דווקא שלא יצא כוכב דהא אף שיש כוכב הוא עדיין יום וכלעיל בדברי הגמ' כוכב אחד יום וא"כ למה כתב רק כשלא יצא כוכב דהוא יום?, וזה בעצם- מעין השאלה הראשונה אך שונה, דשם שאלנו דבהתחלה משמע מהרמב"ם שבכוכב אחד לא יקדשו ואילו מההמשך של הרמב"ם משמע שבכוכב אחד כן יקדשו, ואילו כאן השאלה, למה כלל ברישא הצריך שלא יצא כוכב כדי לקדשו דהא אף אם יצא הכוכב הוא עדיין יום ואפשר לקדשו.
ואז כדי ליישב את כל הנ"ל גם הקושיות בקידוש החודש ביניה וביה וגם מהסוגייא בשבת מייסד הרלב"ח יסוד, ואבארנו בקצרה, ואח"כ אביא את לשונו בעיקרי הדברים.
יסוד הרלב"ח- דלעולם הכוכבים קובע ואף לרבה, והיינו כל עוד שאין ב' כוכבים הוא יום אף אם שקעה השמש.
אלא- שמציאות של ב' כוכבים משתנה, דלפעמים הוא בזמן ששוקעת השמש, ולפעמים אחריה קצת, ולכן רבה לשי' ששלשת רבעי מיל הוא בין השמשות, הכוונה- זהו הזמן שמשתנה, פעמים כולו בין השמשות כי הב' כוכבים נראו עם שקיעת החמה ופעמים קצת נתאחרו, ונהיה בין השמשות פחות משלשת רבעי מיל.
אבל כיון- שזה קשה לאמוד הדבר באיזה ימים מיד עם השקיעה ואיזה ימים קצת מתאחר, לכן תלה זאת בשקיעה שזה יותר קל, וכל הזמן הזה של שלשת רבעי מיל עשוהו ספק, אע"פ שישנם ימים שהוא פחות משלשת רבעי מיל, ולחומרא.
ולפי"ז מיושב הרמב"ם- דלעניין שבת תלה זאת את בין השמשות בשקיעה כי אזלי לחומרא אע"פ שישנם ימים שיתאחרו ב' כוכבים, ואילו גבי קדוש החודש שזה מסור לב"ד, אזלי כפי האמת ב' כוכבים, ולכן- יכול להיות ששקעה החמה ועוד לא יצאו עדיין ב' כוכבים אלא מתאחרים קצת כמה דקות, ואעפ"כ יקדשו דהוא יום גמור כי עוד לא יצאו ב' כוכבים, דכאן דזה ב"ד אזלי כפי האמת שיכולים הם לידע ולא אכפת לנו ששקעה החמה.
אבל גם בקדוש החודש- הזמן הכי הרבה שיכול להיות יום, הוא רק בזמן של השלשת רבעי מיל מהשקיעה, קצת פחות, משום דאחרי שלשת רבעי מיל מהשקיעה הוא שם לילה גמור.
לשון הרלב"ח- "ולישב כל זה לענ"ד אקדים הקדמה קטנה והיא כי זמן הראות הכוכבים אינו אחד תמיד בכל ימות השנה, דרך משל לדעת רבה ימצאו ימים בשנה שכוכב אחד בינוני יראה קודם שתשקע החמה ויש ימים שלא יראו עד שיעבור זמן מה אחר שקיעת החמה, ובקיום דברי אלה שאמרתי שאין הכוכבים נראים תמיד בכל ימות השנה בזמן אחד רצוני לומר בערך אל שקיעת החמה איני מאריך, כי השכל גוזר היותו כן ושיתחלף זמן הראותן כפי מצב השמש בגלגל וכפי רוחק הכוכבים ממנו, וזמן זה החילוף רוצה לומר כמה יקדמו להראות או כמה יתאחרו יש לו שיעור, דרך משל לדעת רבה לעולם שני כוכבים אינם נראים קודם שקיעת החמה אלא ביום שמקדימין יותר להראות הוא כשיראו עם שקיעת החמה ויש יום שיתאחרו מעט אחר שקיעת החמה ויש יום שיוסיפו להתאחר יותר והרוב [היינו הזמן המרובה] שיוסיפו להתאחר להראות אחר שקיעת החמה הוא שיעור מהלך מאה וששים ושבע אמות שהוא חצי שתות מיל, כי כשיעבור שיעור זה הזמן אחר שקיעת החמה לעולם אפשר לב' כוכבים ליראות אם לא יהיה לגודל קוצר ראות המביט או איזה עבים שיכסו אותם, ואם כן לדעת רבה זמן מהלך חצי שתות מיל אחר שקיעת החמה יש ימים שראוי להיותו כולו בין השמשות כפי הדין והאמת כי כבר נראים ב' כוכבים, ויש ימים שראוי להיות קצתו בין השמשות, וזהו מהלך ב' שלישי מיל אחר זה הזמן בכל ימות השנה הוא בין השמשות.
ועל פי זה- אין קושיא כלל בסוגיא, שמה שאמר שמואל כוכב אחד יום מדבר בין קודם שקיעת החמה בין לאחר שקיעת החמה והחדוש שהודיענו הוא ביום שיהיה אחר שקיעת החמה כי עדין הוא יום כיון שלא נראו ב' כוכבים, ועם כל זה אינו סותר לדברי רבה שדעתו היא שהאמת שזמן בין השמשות אינו מתחיל כפי הדין עד שיראו ב' כוכבים אבל כיון שזמן הראות ב' כוכבים יש זמן בשנה שהוא עם שקיעת החמה יש לנו לומר שמשתשקע החמה תמיד יש לו דין בין השמשות כי אולי הם נראים והמביט אינו רואה אותם לקוצר ראותו כי לא ראיתי בשיעור רוחק [ריחוק] גדול כזה אינה ראיה, ועם זה אע"פ ששני המאמרים יהיו לשמואל אין קושיא כלל כי במאמר אחד הודיענו זמן בין השמשות כפי האמת ושורש הדין ובמאמר האחר הודיענו שיעורו כפי הזמן שאפשר להסתפק והרי דינו לחומרא כדין בין השמשות.
ובהמשך דבריו-
כלל הדברים נתיישבה הסוגיא בלי שום קושיא כלל, גם דברי הרמב"ם מבוארים עפ"ז ודעתו היא, שלעניין שבת וכל דבר חומרא כמו בזב בין השמשות מתחיל משתשקע החמה ואע"פ שלא ראה המביט שני כוכבים, כיון שהדבר תלוי בכל אחד ואחד מישראל, יש לנו לומר כי הגיע זמן בין השמשות, וקוצר ראותו גרם שלא ראה הכוכבים.
אמנם בעניין קידוש החודש, שהדבר מסור לב"ד לבד, אם ראו הם הירח ולא יצאו כוכבים יכולים הם לקדשו כי הרי הוא יום, ונסמוך על מאמר שמואל כוכב אחד יום וכו', דכיון שהדבר מסור להם לבדם בראייתם הדבר תלוי וכו' וכו'.
ולכן נראה שהרב סידר הראשון בראשונה כי העתיק מאמר שמואל כוכב אחד יום וכו', והוא אמת כפי הדין שאם הוסיפו על אותו השיעור משתשקע החמה לא מטעם הוספה אנו עושים, אלא מטעם שמא באותו היום האמת היא שנראו שני כוכבים מיד אחר שקיעת החמה" וכו'.
ואוסיף מאי דהיה נראה לי בהאי- גבי קושייתו השנייה של הרלב"ח דשאל סתירה בדברי הרמב"ם גבי אם מקדשים בבין השמשות או לא, דלענ"ד אין זה קושייא כלל, דהא- מה שכתב לעיל עד שחשיכה הוא לשון המשנה גרידא, ואין כאן משמעות של ביאור ופירוש, דאפשר לומר- דכיון שבין השמשות הוא ספק חשיכה א"א לקדש בו דנחשיבו כחשיכה לעניין זה לחומרא, וכדברי הר"י מילוניל שהבאנו לעיל על הסוגייא דכתוב חשיכה ומוכח מדבריו דפירשה לספק חשיכה, וא"כ הה"נ ברמב"ם דהעתיק לשון הסוגייא, וביארה להדיא- בהלכה שלאחר מכן שבבין השמשות לא מקדשים וממילא זה הפירוש לחשיכה דכתב לפנ"כ, ואע"פ- שבפירושיו שהבאנו לעיל כן סבר דמקדשים בבין השמשות, מ"מ אזלינן בתר פסקיו ולא מקשים מפירושו לפסקיו, דכאן להדיא- פסק דבבין השמשות לא מקדשים והחודש מעובר.
והנה מצאתי כדברי- להדיא בתוי"ט על המשנה ר"ה הנ"ל, דכתב כן הכי, הוא.
דעיין שם- דתחילה הביא דברי הברטנורא דסבר עד צאת הכוכבים וכן הביא דברי הברטנורא, דחילק בין ליל שלשים לליל שלשים ואחד, ומקשה ונותן בדבריו דמה החילוק בין הלילות וכן מקשה למה אפשר לשיטתו לקדש בבין השמשות הרי זה ספק שחשיכה והרי אין מקדשין בלילה.
ואז מדבר על הרמב"ם- וכך כותב,
"והרמב"ם בפירושו סתם ג"כ וכתב משעת צאת הכוכבים, אבל בחיבורו פ"ב כתב אחר שיצאו שני כוכבים ובדין ליל ל"א העתיק לשון המשנה עד שחשיכה", וממשיך עוד-
"ופירש החכם הרלב"ח וכו' ובאמת על הרמב"ם בפירושו אין מקום תלונה שמה שסתם ולא ביאר כמה כוכבים שיצאו אם שנים אם שלשה זה מפני שהוא לא בא בפירושו אלא להודיעינו שאפשר שיתקדש החדש קודם יום שלשים ולא נחשוב שאין קידוש החדש אלא דוקא ביום השלשים כמ"ש בפירושו ולא נחית בפירושו אם ליל ל' וליל ל"א שוים או בלתי שוים, ואולי בחיבור הפירוש סבור היה ששוים הם, ואפשר שגם בחבור הפסק סובר ששוים הם וגם בליל ל"א אינו מקדש אלא עד ספק חשיכה אלא שהעתיק המשנה כלשונה, ובליל ל' דהוא מתפרש מתוך הגמרא שם פירש וביאר, וסמך שילמד סתום מן המפורש וזה דלא כהרלב"ח ולפי שגם בגמ' לא אמרו בדין ל' אלא לשון בלילה ואילו היה חילוק בין שחשיכה דמתני' לבלילה דבגמרא לא הוי גמרא שתיק מינה אלא דדין אחד להם כמו שכתבתי" וכו'.
ומדבריו מבואר- דאין הבדל בין המקרים של ליל ל' לבין ליל ל"א, דבשניהם מקדשים עד ספק חשיכה כדכתב הרמב"ם להדיא בהלכה של ליל ל', ומה שכתב בהלכה של ליל לא' עד שחשיכה הוא לשון המשנה וילמד סתום מן המפורש שפירש אח"כ שעד חשיכה היינו עד בין השמשות, ואין ללמוד מפירושו למשנה לכאן, דמה שכתב בפסק זה העיקר ולא אזלינן בתר פירושו, אם סתרם בפסק.
עתה נעבור לרדב"ז בהבנתו על הרמב"ם הנ"ל, ואשא ואתן בדבריו
ב
גבי דברי הרדב"ז ח"ד סי' אלף שנג (רפב), וכן בדבריו ח"ה [בלשונות הרמב"ם] סימן אלף שע"ט (ו), וכן בדבריו ח"ה [בלשונות הרמב"ם] סימן אלף תמ"ב (סט)
תחילה נפתח בדבריו בסי' אלף שנ"ג.
בטענתו הראשונה- דלא לעשות מח' בין הרי"ף והרמב"ם שלא פירשו דבריהם לבין שאר הראשונים שפירשו דבריהם, כבר השבנו על זה- לעיל בר"י פראג'י דמבואר ומבואר הדק היטב הן ברמב"ם והן ברי"ף הזמנים, וכן ביארו דבריהם ולא סתמו.
ובדבר טענתו- שא"א לומר ברי"ף כיראים דהשקיעה עצמה היא צאת הכוכבים משום שברי"ף תני ב' כוכבים בינוניים בין השמשות וליראים בין השמשות הוא לפני השקיעה, והרי- לפני השקיעה לא מצינו מעולם ב' כוכבים בינוניים ואפי' אחד ולכן על כרחך כר"ת שאיירי אסוף שקיעה דאז כן משכחת לה בסוף שקיעה ב' כוכבים בינוניים דהוא בין השמשות.
אולם ברואי זאת- תמהתי תמיהה גדולה, דממש אותה קושיא על היראים קשה לאידך גיסא באיפכא אר"ת דוכי רק בסוף שקיעה יש ב' כוכבים בינוניים? הרי יש לרוב, וכי רק אז יש ב' כוכבים בינוניים ורק אז בין השמשות?, וכשם- שעל היראים קשה שאין כוכבים בזמן שלו, לר"ת קשה שיש יותר מדי כוכבים בשביל לומר שזה בין השמשות ומה הועיל לנו דאזל כר"ת? וכאותה שאלה שהקשה איראים קשיא לו לר"ת לאידך גיסא.
ובדבריו שם ארמב"ם בהל' קדוש החודש, הוכיח בתרתי, א'- מזה שכתוב ברמב"ם ליל שלושים על כרחך מדובר אחר השקיעה ואפ"ה כותב הרמב"ם דיום הוא, ועוד ראיה- שאם נאמר שעוד לא שקעה חמה מה אכפת לי שלא יצא כוכב אחר הרי אף אם יצא כוכב הוא עדיין יום כי עוד לא שקעה החמה, ולכן על כרחך איירי אחר השקיעה ועדיין הוא יום כי זה תחילת שקיעה, ומה שכתב בהל' שבת משתשקע הוא בין השמשות איירי אסוף שקיעה וכר"ת.
ואכתוב עתה הרהורי דברי על זה- א'- אומר אני, דהיא גופא הרמב"ם בא לאפוקי, דהא כתב שם הרמב"ם ראוהו ב"ד עצמן ביום יום כט', אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים ב"ד אומרים מקודש, והיינו- כותב הרמב"ם סוף היום של כט' אם עדיין לא יצא כוכב של ליל שלשים הוי שם של יום כט', ודלא כהרדב"ז שכתב שהרמב"ם קרא לזה ליל שלשים, אלא הפוך הרמב"ם בא לאפוקי מזה דאם לא יצא כוכב של ליל שלושים עדיין הוא יום כט'.
ב'- עד שמדייק מהרישא של הרמב"ם שאם לא יצא כוכב הוא יום, ואז מקשה דמאי אכפת לן הרי זה קודם השקיעה, שידייק מהסיפא ברמב"ם דכתב בהמשך דבריו, ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים למחר מושיבין ב"ד וכו' דמכאן משמע- שבכוכב אחד הוא עדיין יום והוא לא ליל שלשים כי זה לפני השקיעה וכן מקדשים אותו, וא"כ- א"א לדייק רק מהרישא ולהוכיח מזה, משום שבעוד שורה סותר הדיוק מהרישא, ולהדיא דכוכב אחד הוא לפני השקיעה ורק בב' כוכבים שהוא כבר ליל שלשים מספק לא מקדשים.
ובעיקר- דאף לדבריו דהרמב"ם אזיל דאחר השקיעה הוא יום, מ"מ- אין זה שווה לר"ת בשום פרט, דאף אם סובר עתה שאחר השקיעה הוא יום כי יש כוכב אחד, מיהו- בב' כוכבים זה בין השמשות וג' הוי לילה דגם זה רחוק כמטחוי קשת מזמן ר"ת.
והן לא אכחד- שכן יש קושיות ברמב"ם של קידוש החודש וכהרחבנו לעיל בעניין, אך עדיין- דבריו לא מיישבים, דזמן ר"ת לא מבאר לנו ג"כ הרמב"ם בקדוש החודש ואין רווח ותועלת לומר כר"ת כי זה לא מיישב.
ויש לי להוסיף- דמ"מ בכל מאי דמאריך שם דוודאי א"א כהיראים הן ברי"ף והן ברמב"ם ולכן ודאי דלמדו כר"ת, מלבד מאי דכבר השבנו על זה לעיל דכמו שהיראים לא מסתדר עם הרי"ף והרמב"ם כן הוא בר"ת וכדהארכנו לעיל דלדברי הרי"ף והרמב"ם דחיברו את הסוגייא משתשקע לבין כוכב אחד יום וכו' דחד שיעורא הוא, א"כ ודאי דאין זה גם לא כר"ת.
אולם מה שכן לי ליישב דבריו- דמ"מ לפי ראות עיניו בסוגייא לא ידע ולא ראה ולא הכיר תשובות הגאונים שהוזכרו לעיל הן מה דהבאנו בדבריהם בסוגייא גבי ההכסיף וההסבר בסוגייא משתשקע שאינה נראית וכו', והן מתשובת הר"ם אלאשקר בשם הגאונים, וממילא- אין לו לפניו עוד מהלך שלישי מלבד מהלך היראים ור"ת, [וכן לא היה לפניו מהלך הרביעי של הראב"ן ותוס' בע"ז שהבאנו לעיל] וא"כ כיון דלפניו יש רק שני מהלכים ממילא רוצה להתאים את הרי"ף והרמב"ם לאחד מהם, ולכן עם היראים מאוד קשה לו הביאור וממילא מעמיד כר"ת, דאע"פ שגם דברי ר"ת מאוד נעלמים ונסתרים הן ברי"ף והן ברמב"ם, מ"מ עדיף לו לבארם כמפורש בר"ת מאשר כהיראים.
אך האמת- דיש מהלך אחר בכל זה והם הגאונים שהבאנו לעיל, וכן עוד הוא התברר במהלך הסוגייא שפתחנו גבי הסוגייא דשבת, הן מרבינו חננאל והרי"ף שם והמאירי והר' פרחיה ור' נסים [גאון], והרמ"ך והכס"מ בדעת הרמב"ם והרי"ף, וכן המאירי בדעת הרמב"ם והרי"ף, וכן כדכתב וחילק להדיא הר' המאורות, דלפי מהלך זה הדק היטב ושפיר הן לשון הרמב"ם והן לשון הרי"ף דמדוקדקים דבריהם גם כלא ר"ת, וכדהשבנו בדברי הר"י פראג'י, דביארו וביארו דבריהם הן הרי"ף והן הרמב"ם וכו' יעויין שם.
ועתה נעבור לדבריו סי' אלף שע"ט.
דשם נשאל- גבי הרמב"ם דידן בקידוש החדש עם השאלות שהבאנו לעיל בדבריו, והוזכר כאן כמה שאלות א'- למה כלל הרמב"ם הזכיר ליל ל' הרי זה פשיטא דהא כתב סוף יום כ"ט ואם כן פשיטא דהוא ליל ל', ב'- דסותר דבריו ביניה וביה דתחילה כותב ליל ל' ומיד אח"כ כותב שעדיין יום הוא.
ובעצם- זה השאלה ששאל בסי' הקודם אמנם תוך כדי דיבור, איני מבין הקושייא דאיפכא הרמב"ם את זה מפקיע דכתב אם עדיין לא יצא כוכב בליל ל' אומרים מקודש שעדיין יום הוא וא"כ אין שום סתירה דאיפכא אומר לך הרמב"ם אם לא יצא כוכב של ליל ל' על כרחך דעדיין יום הוא ואל תחשיבהו כליל ל'.
ג'- דסותר דבריו להל' שבת דכאן משמע ששקעה חמה עדיין הוא יום ואילו בהל' שבת משמע שמהשקיעה הוא בין השמשות.
אולם- גם בזה איני רואה איך כאן משמע ששקעה חמה הוא יום, דאיפכא מסתברא דכשיצא כוכב אחד הוא יום גמור כי זה לפני השקיעה וכדהארכנו בהאי לעיל כמה וכמה פעמים.
ד'- הסתירה ברמב"ם דברישא משמע שאם כבר יצא כוכב אחד לא יקדשו ואילו בסיפא משמע שרק בשני כוכבים לא יקדשו דמשמע דבאחד יקדש.
ה'- מה ההבדל בין המקרים ברישא לסיפא דבאחד צריך להעמיד דיינים אחרים ובשני לא.
אמנם- אין לי צורך להתייחס להאי, דאין זה קשור אלינו לסוגיין ולנושא שלנו אלא זה שאלה צדדית בעניין קידוש החדש להעמיד דיינים וכו'.
ו'- דבגמ' בשבת כתוב כוכב אחד יום שניים בין השמשות שלש לילה, וכאן ברמב"ם לא מסתדרים עם גמ' זו, דהא בדבריו משמע שבכוכב אחד לא יקדש דמשמע שלמד שכוכב אחד הוא לא יום, וכן שכתב שני כוכבים דנראה שלמד דכבר שניים זה לילה.
ועתה- נביא דברי הרדב"ז הנוגעים לעניינינו ליישוב הקושייא האחרונה וכן הקושייא הרביעית, משום דבשאר השאלות כתבנו מה דנראה לנו בשאלות, אלא דהרדב"ז ז"ל- לוקח דברי הרמב"ם הנ"ל ומבארו לפי דרכו של תחילת שקיעה וסוף וכדבריו בתשובה הקודמת, דגם על זה השבנו לעיל, וכן- מבאר את הרי"ף והרמב"ם גבי כוכב אחד יום שניים בין השמשות דאיירי אסוף שקיעה וכדכתב הכי בתשובה הקודמת, אולם גם על זה תמהנו דהא בסוף שקיעה ישנם כוכבים לרוב הן גדולים והן בינוניים והן קטנים, ואיך אפשר לומר דבסוף שקיעה יש כוכב אחד בינוני דאז הוא יום ורק שיהא שני כוכבים בינוניים יהא בין השמשות, דכל זה שייך בתחילת שקיעה ולא בסוף הד' או ה' מילין דשם יש כוכבים אף קטנים לרוב, ולכן לא נביא את דבריו פה בהסברו שאר הקושיות דלזה כבר התייחסנו בתשובה הקודמת, אך לעניין השאלות האחרות נביא את ביאורו ויישובו ברמב"ם.
ועיקר יסודו- הוא דהרמב"ם סובר דאם ראוהו לפני שיצאו הכוכבים רק אז שייך לקדש, משום שאם ראוהו אחר שיצא כוכב אחד אף דעדיין הוא יום גמור מ"מ יש חשש דעד שיגידו ב"ד מקודש ועד שיחליטו דכבר זהו תחילת המולד יתכן שכבר יצאו שני כוכבים ואז יקדשוהו בזמן שהוא ספק לילה והרי אין מקדשין בלילה, ולכן אזלינן לחומרא, דזה דין מיוחד לקידוש החדש, דיש חשש דעד שיקדשו ויאמרו מקודש כבר יכנס הספק, ולכן רק כשעוד לא יצא כוכב דאז גם אם יתעכבו קצת מלומר מקודש, שפיר דמי דעדיין יום וגם אם טיפה יתעכבו ויצא כוכב כבר, עדיין יום הוא ושפיר דמי, אך שיצא כבר כוכב כבר לא יקדשוהו היום אלא מחר יעידו בפני ב"ד, וכו', ושם מבאר למה צריך להעיד כשראוהו ביום, דבשלמא שראוהו בבין השמשות שייך לומר שראייתם לא היתה בזמן שמקדשים ולכן צריכים להעיד אך שראוהו ביום, ויצא כבר כוכב דאז מחמת הספק לא מקדשים מ"מ למה צריכים עדותן למחרת, יעויין שם דמבאר עניין זה.
וא"כ- לפי דבריו דברי הרמב"ם מובנים היטב מדוע יש הבדל בין שבת לקדוש החדש, ולמה בכוכב אחד דהוא יום גמור אפ"ה לא מקדשים.
עתה נעבור לדבריו סי' אלף תמ"ב.
דשם כלל יש לו מהלך והבנה אחרת ברמב"ם, ודבריו שם ממש סותרים כל דבריו שהבאנו לעיל, וכנראה- דדבריו כאן הם תשובה יותר מוקדמת בחייו דעוד לא היה לו המהלך שהובא לעיל.
והנה שם- מדבריו מבואר דאין הזמן של כוכב אחד יום כוכב שני בין השמשות דמסכת שבת תואם לזמן של הרמב"ם, אלא דלרמב"ם פה שאין עדיין שום כוכב הוי יום וכשיש כוכב אחד הוי בין השמשות דהוא ספק יום ספק לילה וכשיש ב' כוכבים הוא לילה גמור.
וכלל- אינו מחשבן את הסוגייא דשבת של כוכב אחד יום וכו', דנראה לכאורה דהרמב"ם סבר דלא כגמ' שם אלא דזה מח' דהא הרמב"ם שם סבר דמשתשקע הוי בין השמשות, וכנראה למד הרדב"ז במהלך הזה שמשתשקע דהוי בין השמשות אין זה כמ"ד בהמשך הסוגייא שם גבי כוכב אחד יום וכו', אלא זה שני זמנים והרמב"ם פסק כזמן של המ"ד משתשקע, וא"כ כשיש כוכב אחד הוי בין השמשות ושיש שני כוכבים הוא לילה גמור.
ושם עוד מחלק- דיש עדיין הבדל ברמב"ם בין שיצא כוכב אחד לבין שיצאו שני כוכבים, והוא, דכשיצא כוכב אחד דכיון שהוא ספק לילה אין מקדשין לכתחילה דהוא ספק לילה אך מ"מ אם קדש דיעבד, עולה לו קידוש, אך כשיצאו ב' כוכבים שהוא לילה ודאי לא יעזור אף אם יקדשו, דאין מקודש דאין מקדשים בלילה.
ועוד חילוק יוצא בדבריו- דיש שינוי בין הספק לילה של כוכב אחד ולבין בין השמשות, דבין השמשות הוא ספק יום הזה ספק יום שלאחריו ואילו בכוכב אחד הוא ספק יום ספק לילה, ולכן הרמב"ם לא הזכיר כאן בין השמשות אלא רק כוכב.
אך בעניי- לא הבנתי דבריו ולא ירדתי לעומק חילוקו והבנתו בהאי, דהיא גופא ספק יום ספק לילה זהו בעצם שווה לבין השמשות דהוא ספק יום המחרת וחדא נינהו, ומאי חילוקא ביניהם, וצריך לי עיון בהאי, אמנם- לא צריך להאריך בכוונתו, כי ודאי סתר הוא עצמו מהלך זה וכלעיל, דסבר דבין השמשות הוא גם קשור לעניין זה של קדוש החדש והם דבר אחד הן לעניין שבת והן לעניין קדוש החודש, וכן סתר דבריו כלפי ההבנה דכוכב אחד הוא ספק יום ושני כוכבים זה לילה גמור, דלעיל ביאר אחרת וכהסוגייא בשבת ורק דבכוכב אחד אע"פ שהוא יום לא יקדש שמא עד שיקדש יצאו שני כוכבים וכו', וא"כ ודאי דמסקנתו ועיקרו כתשובות לעיל דהם שפיר מסתדרים עם הסוגייא דשבת.