מרפסן איגרי
Active member
ראה ראיתי מש"כ @הרב שמעון ללוש שליט"א בעניין קבלת הוראות רב אחד וכן סב"ל נגד גדול הדור. (מצורף גיליון 32 אות ב' וגיליון 31 אות ב').
אך עדיין לא מצאתי תשובה מספקת (כלומר תשובה ברורה עם מקורות)
הרי מרן החיד"א לימדנו שאומרים סב"ל נגד מרן הש"ע. והסביר דשב ואל תעשה עדיף במקום איסור ברכה. דמעיקרא כולהו ברכות אינן מעכבות. (ברכ"י או"ח ס' ז).
אכן הרב ללוש עמד על דבריו דמה שייך ברכות אינן מעכבות, שזה קאי על ברכות המצוות, שאינן מעכבות את המצווה. אבל לא לברך אשר יצר (כנידון שם) מניין לנו לומר אינן מעכבות?
והסביר, שאין מצוה מן התורה או מדרבנן לברך, אלא זו סברא המחייבת. וכשיש כנגדה עוד סברא של יראת שמים שלא להזכיר שם שמים לבטלה, לכן שב ואל תעשה עדיף
אמנם קשה מאוד לומר שאין חיוב אף מדרבנן אלא רק סברא המחייבת. הגמ' שנקטה כן הוא כתירוץ מניין חז"ל תקנו לברך. וכפי שכתב המאירי שם (ברכות דף לה) כל מה שפירשנו במשנה אינו אלא לברכה שלפניו וחיובה מדברי סופרים שתקנו ברכה בכל דבר שבעולם שיגיע ממנו הנאה לאדם. דרך כלל אמרו אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה ופירשו מפני זה במשנתינו חיוב ברכה לפניו בכל דבר שיש בו הנאת אכילה אבל ברכה לאחריה חיובה מן התורה בז' המינים ובשאר כל המינים מדרבנן. עכ"ל.
וכן הוא לשון הסמ"ג (עשין סימן כז) ותקנו אנשי כנסת הגדולה מטבע כל הברכות ואין ראוי לשנותם כלל (ע"פ רמב"ם ברכות פ"א ה"ד). ומדברי סופרים חייב אדם לברך על כל מאכל תחילה ואחר כך יהנה ממנו.
וכך הם דברי הרמב"ם (ברכות פרק א' הלכה ב - ו) שהם תקנת חכמים גמורה שעזרא ובית דינו תקנו לשון הברכות.
דבריהם ברור מללו שיש חיוב מדרבנן לברך. וטעם החיוב הוא משום סברא. וא"כ חזרה קושיא לדוכתא על החיד"א כפי ששאל שם הרב. שאיך כתב על ברכות השבח דכולהו ברכות אינן מעכבות.
כנראה צריך לומר שמהכלל של "ברכות אינן מעכבות" גילו לנו שאין תקנת חכמים זו כמו שכתבו התוס' (סוכה ג ד"ה דאמר) שאם לא קיים הדרבנן לא קיים גם הדאורייתא ע"ש. אלא אם קיים מצוה בלי ברכה יצא יד"ח המצוה. ומזה למדנו שבכל הברכות חז"ל לא החמירו עליהם כל כך, אלא אם יש לו ספק שב ואל תעשה עדיף.
ולפי מה שכתב מרן זצ"ל במכתבים המובאים בקובץ משנת יוסף (מצורף) יוצא בצורה הברורה ביותר שאין לאדם לעשות חכם אחד בכל העניינים אלא יש לילך לפי כללי הפסיקה.
הכללים כתובים ברמ"א (חו"מ ס' כה סעיף ב) שאם אדם ראוי להורות הרשות בידו לפסוק כפי שיצא לו. אם לא ראוי, בדאורייתא יש להחמיר בדרבנן יש להקל. ואם חכם אחד גדול בחכמה ובמניין הולכים אחריו. ואם יש רוב הולכים אחר הרוב.
וכך כתב גם מרן בתשובות הנ"ל שאף במחלוקת פוסקי זמנינו.
עוד מבואר בתשובת הרשב"א (ח"א ס' רנג) שמותר לקהילה שלימה לעשות עליהם רב אחד וללכת כפסקיו בכל מקום כפי שנהגו בעבר לעשות הכל כמו הרי"ף או הרמב"ם. וכן אנו נוהגים במרן הש"ע. אמנם הוסיף הרשב"א, שאם חכם אחד הביא ראיה לאסור את מה שהתירו יש לנהוג כמותו, שאין הרי"ף או הרמב"ם כרבם ממש, שהרי רק במקום שיש מרא דאתרא אילו היו עושים שלא כרבם מקילים בכבוד רבם במקומו.
אכן ראיתי בחוברת עשה לך רב של הרב @ינון שליט"א ושם ישנה נקודה חשובה. נפסק שאם אחד החכמים גדול בתורה ובמנין הולכים אחריו. ואנן מה נענה בדור זה שרבו ב"ה גדולי הדור ומקיבוץ גלויות כולם נקבצו באו לארץ אחת.
ושם בענף ה' הביא לשונות הפוסקים שמי שבקי גדול בהלכות שנקרא סיני בגמ' (הוריו יד) יש לילך אחרי פסקיו. שכן משמע במאירי שם שאם צריכים למנות ראש ישיבה יש לבחור את הסיני על פני עוקר הרים. והוסיף שאם מי שיש בידו המשניות והברייתות אבל אין בידו דרך פסק ובחינה בדמיונות ובהבנת דבר מתוך דבר אינו בכלל סיני כלל ולא בכלל בעל הוראה. ע"ש.
ומבואר בפיה"מ לרמב"ם (בכורות ד, ד) שראש ישיבה בארץ ישראל צריך שיהא מובהק מאד בחכמת התורה עד שלא ימצא שלם יותר ממנו בכלל בארץ ישראל בזמן שהעמידוהו. ואח"כ כתב שאם היה מובהק בחכמה עד כדי שיענה תשובה נכונה בכל זמן שנשאל בכל התלמוד הרי זה ראוי להתמנות ראש ישיבה.
ע"ש עוד מקורות מחז"ל שגדול בחכמה הוא מי שבקי בהלכות ויכול להורות בכל מקום בש"ס.
ויש שם עוד נידונים חשובים בנושא. אך כדי לעורר באתי ובעיקר בנושא של סב"ל כנגד גדול הדור, שאף שכל הראיות לעיל שיש לילך אחר הגדול בחכמה, בכל זאת ראינו מרבותינו האחרונים שמשום חומרא של ברכות יש להקל אף כנגד הרב שכולם קיבלו עליהם כרבם. ומה זכו גדולי דורנו יותר ממרן הב"י שודאי עונה על כל התנאים שנאמרו על חכם הגדול שבדור וכולם קיבלו הוראותיו.
(מקוה ש @הרב שמעון ללוש שליט"א יוכל להתפנות ולענות לנו על נושא חשוב זה)
אך עדיין לא מצאתי תשובה מספקת (כלומר תשובה ברורה עם מקורות)
הרי מרן החיד"א לימדנו שאומרים סב"ל נגד מרן הש"ע. והסביר דשב ואל תעשה עדיף במקום איסור ברכה. דמעיקרא כולהו ברכות אינן מעכבות. (ברכ"י או"ח ס' ז).
אכן הרב ללוש עמד על דבריו דמה שייך ברכות אינן מעכבות, שזה קאי על ברכות המצוות, שאינן מעכבות את המצווה. אבל לא לברך אשר יצר (כנידון שם) מניין לנו לומר אינן מעכבות?
והסביר, שאין מצוה מן התורה או מדרבנן לברך, אלא זו סברא המחייבת. וכשיש כנגדה עוד סברא של יראת שמים שלא להזכיר שם שמים לבטלה, לכן שב ואל תעשה עדיף
אמנם קשה מאוד לומר שאין חיוב אף מדרבנן אלא רק סברא המחייבת. הגמ' שנקטה כן הוא כתירוץ מניין חז"ל תקנו לברך. וכפי שכתב המאירי שם (ברכות דף לה) כל מה שפירשנו במשנה אינו אלא לברכה שלפניו וחיובה מדברי סופרים שתקנו ברכה בכל דבר שבעולם שיגיע ממנו הנאה לאדם. דרך כלל אמרו אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה ופירשו מפני זה במשנתינו חיוב ברכה לפניו בכל דבר שיש בו הנאת אכילה אבל ברכה לאחריה חיובה מן התורה בז' המינים ובשאר כל המינים מדרבנן. עכ"ל.
וכן הוא לשון הסמ"ג (עשין סימן כז) ותקנו אנשי כנסת הגדולה מטבע כל הברכות ואין ראוי לשנותם כלל (ע"פ רמב"ם ברכות פ"א ה"ד). ומדברי סופרים חייב אדם לברך על כל מאכל תחילה ואחר כך יהנה ממנו.
וכך הם דברי הרמב"ם (ברכות פרק א' הלכה ב - ו) שהם תקנת חכמים גמורה שעזרא ובית דינו תקנו לשון הברכות.
דבריהם ברור מללו שיש חיוב מדרבנן לברך. וטעם החיוב הוא משום סברא. וא"כ חזרה קושיא לדוכתא על החיד"א כפי ששאל שם הרב. שאיך כתב על ברכות השבח דכולהו ברכות אינן מעכבות.
כנראה צריך לומר שמהכלל של "ברכות אינן מעכבות" גילו לנו שאין תקנת חכמים זו כמו שכתבו התוס' (סוכה ג ד"ה דאמר) שאם לא קיים הדרבנן לא קיים גם הדאורייתא ע"ש. אלא אם קיים מצוה בלי ברכה יצא יד"ח המצוה. ומזה למדנו שבכל הברכות חז"ל לא החמירו עליהם כל כך, אלא אם יש לו ספק שב ואל תעשה עדיף.
ולפי מה שכתב מרן זצ"ל במכתבים המובאים בקובץ משנת יוסף (מצורף) יוצא בצורה הברורה ביותר שאין לאדם לעשות חכם אחד בכל העניינים אלא יש לילך לפי כללי הפסיקה.
הכללים כתובים ברמ"א (חו"מ ס' כה סעיף ב) שאם אדם ראוי להורות הרשות בידו לפסוק כפי שיצא לו. אם לא ראוי, בדאורייתא יש להחמיר בדרבנן יש להקל. ואם חכם אחד גדול בחכמה ובמניין הולכים אחריו. ואם יש רוב הולכים אחר הרוב.
וכך כתב גם מרן בתשובות הנ"ל שאף במחלוקת פוסקי זמנינו.
עוד מבואר בתשובת הרשב"א (ח"א ס' רנג) שמותר לקהילה שלימה לעשות עליהם רב אחד וללכת כפסקיו בכל מקום כפי שנהגו בעבר לעשות הכל כמו הרי"ף או הרמב"ם. וכן אנו נוהגים במרן הש"ע. אמנם הוסיף הרשב"א, שאם חכם אחד הביא ראיה לאסור את מה שהתירו יש לנהוג כמותו, שאין הרי"ף או הרמב"ם כרבם ממש, שהרי רק במקום שיש מרא דאתרא אילו היו עושים שלא כרבם מקילים בכבוד רבם במקומו.
אכן ראיתי בחוברת עשה לך רב של הרב @ינון שליט"א ושם ישנה נקודה חשובה. נפסק שאם אחד החכמים גדול בתורה ובמנין הולכים אחריו. ואנן מה נענה בדור זה שרבו ב"ה גדולי הדור ומקיבוץ גלויות כולם נקבצו באו לארץ אחת.
ושם בענף ה' הביא לשונות הפוסקים שמי שבקי גדול בהלכות שנקרא סיני בגמ' (הוריו יד) יש לילך אחרי פסקיו. שכן משמע במאירי שם שאם צריכים למנות ראש ישיבה יש לבחור את הסיני על פני עוקר הרים. והוסיף שאם מי שיש בידו המשניות והברייתות אבל אין בידו דרך פסק ובחינה בדמיונות ובהבנת דבר מתוך דבר אינו בכלל סיני כלל ולא בכלל בעל הוראה. ע"ש.
ומבואר בפיה"מ לרמב"ם (בכורות ד, ד) שראש ישיבה בארץ ישראל צריך שיהא מובהק מאד בחכמת התורה עד שלא ימצא שלם יותר ממנו בכלל בארץ ישראל בזמן שהעמידוהו. ואח"כ כתב שאם היה מובהק בחכמה עד כדי שיענה תשובה נכונה בכל זמן שנשאל בכל התלמוד הרי זה ראוי להתמנות ראש ישיבה.
ע"ש עוד מקורות מחז"ל שגדול בחכמה הוא מי שבקי בהלכות ויכול להורות בכל מקום בש"ס.
ויש שם עוד נידונים חשובים בנושא. אך כדי לעורר באתי ובעיקר בנושא של סב"ל כנגד גדול הדור, שאף שכל הראיות לעיל שיש לילך אחר הגדול בחכמה, בכל זאת ראינו מרבותינו האחרונים שמשום חומרא של ברכות יש להקל אף כנגד הרב שכולם קיבלו עליהם כרבם. ומה זכו גדולי דורנו יותר ממרן הב"י שודאי עונה על כל התנאים שנאמרו על חכם הגדול שבדור וכולם קיבלו הוראותיו.
(מקוה ש @הרב שמעון ללוש שליט"א יוכל להתפנות ולענות לנו על נושא חשוב זה)
נערך לאחרונה:
