גם ע"פ קבלה הענין חמור ביותר, ואצטט את דברי הרב יצחק גינזבורג.
מצות תכלת בזמן הזה
א. אפילו אם נאמר שהתכלת שנתגלתה בימינו היא התכלת של התורה – ויש לציין שדבר זה עדיין מוטל בספק (ועל התולה קלא אילן בטליתו נאמרו דברים חריפים ביותר בספרי הקבלה, וגם על פי נגלה יש מי שפוסל בכך את הטלית כולה) – על פי פנימיות התורה יש עדיין בעיתיות רבה בהטלת תכלת בטלית בזמן הזה.
ב. בשער הכוונות ובפרי עץ חיים כותב האריז"ל במפורש, וחוזר על כך כמה וכמה פעמים, שמצות תכלת נוהגת דווקא בזמן שבית המקדש קיים [ויש לציין שחוץ מפעם אחת שנאמר "פתיל תכלת" בפרשת ציצית, כל שאר טל הפעמים (טל לשון טלית, וכנגד טל הכריכות שנוהגים לכרוך בכל ציצית) שמוזכרת התכלת בתורה נאמרו בהקשר למלאכת המשכן-המקדש ובגדי הכהונה. נמצא שכללות סוד התכלת בתורה הוא "ארבעים חסר אחת" וד"ל]. והגם שגם לאחר חורבן בית שני המשיכו ללכת עם תכלת, לא נמשכה על ידי כך ההמשכה הרוחנית-אלקית של התכלת (ככה מסביר הרבי הרש"ב נ"ע, גם בנוגע לתקופת בית שני, שמחוץ לבית המקדש עצמו לא נמשכה אז המשכת התכלת).
ג. האריז"ל מבאר שיש בעצם שני סוגי טליתות – טלית עם תכלת וטלית שכולה לבן. הטלית הראשונה ממשיכה אור של חכמה (שבבינה), ואילו הטלית השניה ממשיכה אור של בינה (שבבינה). כל טלית היא בחינה בפני עצמה, ויש אפילו מעלה מסוימת בטלית שכולה לבן ביחס לטלית עם תכלת (בכך שבטלית שכולה לבן אין לכתחילה חסרון של חוט אחד מבין לב חוטי הציצית, עיי"ש). זהו סוד המשנה הראשונה של פרק התכלת: "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת". אין עתה בכחנו להמשיך את ההמשכה שנמשכת על ידי הטלית של תכלת, ואילו בטלית שכולה לבן נמשכת גם המשכת התכלת בדרך ממילא!
ד. גם אדמו"ר הזקן (בלקו"ת) ואחריו הרבי הרש"ב (באגרת הקדש שכתב לבנו של הרבי מראדזין, "בעל התכלת") ואחריהם הרבי מליובאוויטש (באגרת הקדש שלו) סוברים כולם שאין להטיל תכלת בציצית בזמן הזה (ופשיטא שכל מי שהולך לאורם, וחפץ להיות מ"אנשי משה" שבדור, ינהג, הלכה למעשה, כהוראתם). הרבי הרש"ב אף מציע הסבר לכך על פי נגלה (מתוך ההנחה שאף על פי שאנו נוהגים לפסוק הלכה למעשה כדעת המקובלים, במקום שחולקים על דעת הפוסקים על פי נגלה בלבד, יש בכל מקרה צורך להתאים את דעת הנגלה לדעת הנסתר), ואין כאן מקומו.
ה. דווקא במצוה זו חששו חז"ל לרמאות של מי שמטיל קלא אילן במקום תכלת בטליתו (נמצא, על פי פנימיות, שמצות ציצית הינה תיקון למדת הרמאות – הצביעות – בנפש). על פי הנ"ל, בדקות – בעבודת ה' הפנימית – אפילו המטיל תכלת אמיתית בזמן הזה הרי יש בו משום "רמאי" (שהרי הוא מתימר להמשיך המשכה שאין הוא מסוגל להמשיך – לקיים את מצות התכלת – ואליבא דאמת אין הוא מקיימה בפנימיות כלל).
ו. ועוד, בספר הזהר ובכתבי האריז"ל מבואר שענין התכלת הוא לעורר "דין" קדוש. בזמן הזה, טרם נבנה בית המקדש, עלינו לשאוף להמשיך מלמעלה חסדים בלבד (ובפרט לפי המבואר לעיל שעתה בכחנו להמשיך דווקא מהבינה שבבינה, שבה נכללת הגבורה שבבינה, בסוד שזירת חוטי הציצית – "אני בינה לי גבורה" – כמבואר בכתבי האריז"ל. נמצא שקו השמאל של הבינה, המקור ל"מינה דינין מתערין", מאיר בלאו הכי, אך בהמתקה על ידי חוטי הלבן, ואין להוסיף תוספת המשכת מדת הדין על ידי גוון התכלת). על ידי הטלית שכולה לבן נמשך גם גילוי מבחינת עתיקא קדישא, עליו נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא". בזמן הבית, זמן של שלום אמת בעולם (ובעבודה הפנימית – שלמות עבודת האתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא), הדין הקדוש מעלה את החסדים בעילוי אחר עילוי, ובסוד הקרבנות – "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף".
ז. התכלת היא "לבוש מלכות" ("ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור"), שהרי המלכות היא תכלית כל הספירות העליונות (כך גם מובא בכתבי האריז"ל שתכלת היא לשון תכלית). בסוד הנר, היא ה"נהורא תיכלא" האוחזת בפתילה (לשון פתיל – פתיל תכלת) ומכלה אותה עם השמן שנמשך דרכה. המלכות היא סוד האחיזה במציאות ממש. עד לחידוש המלכות של הקדושה – על ידי קיום מצוות הציבור: מינוי מלך, הכרתת זרעו של עמלק, בנין בית הבחירה – עלינו להתעצם עם האור העליון של הנר – "נהורא חיורא" – אף כאשר אין עינינו רואות איך הוא פועל על המציאות ממש. לשם תיקון המציאות – תיקון עולם במלכות שד-י – אנו זקוקים למלך. וכן למדו חז"ל (רבי מאיר, שמאיר עיני חכמים בהלכה): "התכלת דומה לים והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד". על כסא הכבוד יושב המלך (מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וכן שלמה בן דוד בו נאמר "וישב על כסא הוי' למלך"). כמו שאדם נדרש כ"אדמה לעליון" כך סוד התכלת הוא שאיפת נפש כל חי לכסא הכבוד, למלך ישראל. כל זה הוא ה"תכלת" – "כלות הנפש" – בזמן הזה בדרך "רצוא" מלמטה למעלה. כאשר נזכה להעמדת מלך במהרה בימינו ול"מקדש אדני [שם המלכות] כוננו ידיך" נזכה לקיום מצות התכלת בפועל ממש, בדרך "שוב" מלמעלה למטה (ואזי תעלה התכלת את כל עבודתנו במשך זמן הגלות בעילוי אחר עילוי עד אין סוף כנ"ל).
