ראה בילקו"י ברכות הנדפ"מ כרך א' עמ' תקצ"ו-תקצ"ט.
אעתיק לכה"פ מה שכתב בהלכות למעלה:
צד. והוא הדין לנוהגים לברך על המצה בשאר ימות השנה המוציא וברכת המזון, שאף אם טח פניה בביצים, וטיגנה בשמן, אם יש בכל חתיכה כזית, נשארת בתוקף ברכתה. [המוציא וברהמ"ז]. ובפחות מכזית ברכתה מזונות.
צה. כל האמור לעיל הוא דוקא בטיגון בשמן ניכר, אבל אם טיגן חתיכות לחם או חתיכות מצה בשמן מועט ביותר [כדי שלא ידבק למחבת], ולא טח פניהם בביצים, מברך עליו המוציא בכל אופן, בפרט כאשר לא ניכר טעם השמן, אבל אם נשתנה טעם המצה בגלל הטיגון, או שטח פני הלחם או המצה בביצה וטיגנם, אפילו נתן רק שמן מועט, ברכתו מזונות בגלל הביצה שעליה, שעל ידי הטיגון עם הביצה נשתנה מהות הפת יותר ממה שמשתנה בטיגון בשמן עמוק לבד, והוא ממש בגדר פנים חדשות.
צו. גם בעיצומם של ימי פסח, מצה שטיגנו אותה בביצה וכדו', יש אומרים שאף בפרוסות כזית מברך עליה בורא מיני מזונות, כי דיינו לתת למצה בפסח דין פת כשהיא בעינה בלי שום שינוי, כיון שהיא לחמו של פסח, והבו שלא להוסיף עלה כשהיא מטגנת. ויש אומרים שדין מצה בפסח כדין הפת, שאם טיגנה ויש בה שיעור כזית, ברכתה המוציא וברכת המזון, ואם אין בה כזית ברכתה מזונות. וכן עיקר.
צז. ולכן הלוקחים בפסח מצה ומחלקים אותה לכמה חלקים שאין בהם כזית, ומחברים אותם זו לזו על ידי ביצים, ומטגנים אותם יחד, יש לברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין שלש. ואפילו אם ניכרת בהם צורת הפת או המצה, וגם מחמת שנתנום עם הביצה ונתחברו ביחד ויש בשני החתיכות כזית, ברכתם מזונות ומעין שלש, כל שאין בחתיכה אחת כזית בלא החיבור.