דיני ברכת שהחיינו- הרואה את חברו

[ירושלמי של מרן]

שלו'

בלימוד היומי בתורת מרן של היום כתוב:
דיני ברכת שהחיינו
ד. הרואה את חבירו שחביב עליו מאד, ושמח בראייתו, אחר שלשים יום שלא ראהו, מברך שהחיינו. וכן הרואה את אביו או רבו, או קרוב משפחתו החביב עליו מאד, אחר שלשים יום, מברך עליו שהחיינו. והוא הדין לרואה את קרובתו, כגון אשתו, אחותו, או בתו, או אמו, או נכדתו, החביבות עליו מאד, מברך שהחיינו. ולאחר י"ב חודש מברך מחיה המתים.

איך אדע בדיוק מה נקרא חביב עליו מאוד, ושמח בראייתו?

 

[שילה אפרהימי]

עניין המסור ללב.

 

[קורסיה]

כנראה שאם שואלים זה לא ממש חביב... כי אם פוגשים משהו שהוא באמת חביב אז מבינים לבד ששמח בראייתו ואין מקום לספק. ונראה לי, שקרובי משפחה הנ"ל מסתמא כולם שמחים בראייתם למעט מקרים שונים

 

[שילה אפרהימי]

לענ"ד צריך שיהיה חביב באופן שכשרואים אותו רגש השמחה מתפרץ, (וכל עדה ועדה כאופיה...).

 

[אושרי רביב]

השמחה היא צריכה לבקוע מהלב, וזה כל אחד לפי הגעגוע שלו.
למשל, תמצאו בספר אביר הרועים ח"א כי בחזרתו של מרן ממצרים, בירך על ר' יהודה צדקה ורבותיו, ברכת שהחיינו בשם ומלכות. (משום שהיה בהתכתבויות איתם תמיד, וכמו שניתן לראות בהליכות עולם, ויביע אומר וכן בחלק יא ובחלק ז של יחוה דעת ועוד כגון בחזון עובדיה על הלכות שבת. ולכן לא בירך מחיה המתים, ופשוט).