עיינתי בדברי החכם יקותיאל ואבוא העי'ר בדבריו בקצרה, ודי בזה לחכימא.
א. מה שהניח שם שהרמב"ם פליג על רש"י וס"ל שמעין שבע נתקנה מפני סכנה טבעית ולא סגולית (מזיקין), זאת מנ"ל הרי כדברי רש"י מבואר בגאונים ובכל הראשונים (למעלה מ30), ואפושי פלוגתא לא מפשינן, ואין לומר דהרמב"ם לא מאמין במציאות השדים, וכבר דחה כן ביבי"א. עוד בה שהדרישה כתב שמפני אויבים הוא כבר מוגן בכל שבת וממילא בהכרח כרש"י.
ב. מה שלמד מסתימת הרמב"ם, כבר דחה ביבי"א שדרכו להעתיק דברי הש"ס כמבואר בפוס'.
ג. וכן יש לדחות מה שלמד מסתימת הרי"ף והרא"ש כנ"ל, וגם שא"א לומר כדבריו שהרי הטור כתב כדברי רנ"ג, וידוע שהוא אינו סוטה כמעט מד' אביו,
ד. וכן מ"ש שמהראשונים מבואר שאי"ז ברכה לבטלה אלא שנמנעו מלאמרה, ולמד כן מלשון המאירי ועוד. אולם בריטב"א ובצדה לדרך ובעוד הרבה ראשונים מבואר להדיא שהוא "איסור", וכ"מ ברדב"ז, פמ"ג, לבוש ועוד ועוד. וכו"ז העלים מעיני הקורא.
ה. גמ"ש בד' הרמ"ע מפאנו שדעתו שיש לומר, אי"ז נכון, שכתב שאם אומר "שפיר דמי" [למנהגנו שאומרים הלל], והיינו שנהג כשורה ולא אשה איסור, אולם הוא מעולם לא חייב לאמרה, ואדרבה כתב שאין לה צורך.
ו. מ"ש שלא פלוג בין השבתות, הוא סברא תמוהה שהכא מעולם לא נתקנה כמבואר בריטב"א וברדב"ז פמ"ג לבוש ועוד. ופשוט.
ז. מ"ש בשם הגר"ד קוק שהשו"ע לא הכריע בסכינא חריפא, בפתה"ד כתב להדיא שהכריע "בסכינא חריפא".
ח. מ"ש שדעת הרב עזרא עטיה לאמרה, אינו נכון, ואדרבה באור לציון מבואר איפכא, וכ"כ הג"ר עזרא מנצור, וביחו"ד ח"א ועוד.
ט. מ"ש מהגר"ד קוק שפשוט שהרש"ש קאי לפי הסוד וכיסה מעניניו, לא הבנתי מהיכא פשיט"ל, ואדרבה הרב האג"ן והרב היר"א נאמני הרש"ש הבינו לא כן.
י. ומ"ש שכ"א ינהג כמנהגו, תמוה שגם אי נימא דאיכא פלוגתא שקולה מדוע לא נחוש לסב"ל, וכ"ש שרוב מניין ורוב בניין פסקו שאין לאמרה, ולדעתם המברך פוגע באיסור ברכה לבטלה ביום הגדול הזה, ואף מזיק שכביכול אינו מאמין בהשגחת היום הגדול הזה כמ"ש הפתה"ד.
כו"ז הוא בקצי'ר האומ'ר, ויש עוד בקולמוס הלב להאריך הרבה על דבריו, וכן על דרכו של אותו חכם, ועוד חזון למועד.