טענה היחידה שראיתי שכתבת בענין עניית אמן על ברכה שבמח' היא מה שכתבת בהע' 20 "ומה שכתב עוד הילקוט יוסף סברא שאין לענות אמן, כי ארץ ישראל היא אתריה דהרמב"ם ומרן השולחן ערוך, וגם אשכנזי צריך לנהוג כדעתם ולא לברך שהחיינו, הנה סברא זו אחר המחילה הרבה מכבוד תורתו – לא שייכת לכאן, ובפרט שכתבו רוב הראשונים וכן היה המנהג הקדמון בספרד לברך שהחיינו, כמו שכתבתי לעיל, ואכמ"ל".
צ"ב, מה שייך כאן רוב הראשונים כיון שהרמב"ם הוא מרא דאתרא, ומה שייך המנהג הקדמון ב"ספרד" לארץ ישראל?!
כתבת שיש לך מאמר שלם בענין, ובכל זאת העדפת לפרסם מאמר שבו אתה דן בזה רק בקצרה... אולי תעלה את מאמרך הארוך בענין, ונראה מה טענותיך.
לסיום לא אוכל להמנע מלהעיר אוזנך, שגם כשיש איזו טענה נכונה, לא כדאי להוסיף לה כמה טענות שאינם מתחילות, כי זה לא מחזק את הדברים אלא עושה חוכא ואיטלולא מהכותב.
אגב, מדהים לעקוב אחרי חלוקת התארים של כת"ר, מרן זיע"א לא "זוכה" לתואר "מרן", "הרב הגאון" ינון רביב, לעומת "הרב יצחק זילברשטיין" שאינו "גאון", (אולי בגלל שפסק שאסור לענות אמן...).
המלצה לקריאת הספר משהו בסגנות "טענות אלעזר" או משהו בכיוון כי אם אני מבין נכון אתה עוסק רק ב"לפרוך" את דברי מרן זיע"א...