אני אשמח לקבל את הקושיות אבל רק מה שיתפוס אותי אשתדל לעיין ולהשיב, כי אין הזמן תמיד פנוי
אני הייתי ממליץ על הרב ליאור בצלאל דהן מח"ס עמודי הוראה
דרושים: תלמידי חכמים לעניית תשובות לקושיות בתורת מרן
- Thread starter שילה אפרהימי
- תאריך התחלה
- צופים 28
אני הייתי ממליץ על הרב ליאור בצלאל דהן מח"ס עמודי הוראה
אני אבהיר את עצמי. כמובן שהדיונים יהיו כאן בפורום, אבל בשביל שיהיה אפשר לערוך בצורה מסודרת צריך לעשות סיכום של כל שאלה ותשובה על כל היבטיה בצורה מחוברת ומסודרת ולא בצורה של משא ומתן של פורום שזה אמנם יפה בשביל פורום אבל זה לא כל כך מתאים בשביל ספר.
לכן יהיה טוב אם השואל יסכם את השאלה, והמשיב יסכם את התשובה. אחרי שמוצה הדיון כאן בפורום.
עריכה כמובן שא"א לעשות בפורום...
אם יש רעיון אחר, אדרבה.
נערך לאחרונה:
אושרי רביב
Well-known member
לגבי השם אני חושב לקרוא לכך "וישב יוסף" והוא על דרך יישובים בתורת מרן רבינו עובדיה יוסף.
וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף או וַיָּשָׁב יוֹסֵף?
אושרי רביב
Well-known member
וישב מלשון תשובה, ניקוד כרצונך...
וישב בניקוד קמץ נראה לי שהוא מלשון לשוב למקום פלוני
ובניקוד צירי הוא מלשון להשיב משהו
אם זה נכון עדיף בצירי
מלשון ישיבה.
2 קמץ=לשון חזרה. 2 צירי=לשון ישיבה. קמץ וצירי=לשון תשובה (רק שאין פסוק כזה...)
בע"ה לאט לאט. נקווה שתהיה סייעתא דשמייא בזה.
אגב לא ראיתי כאן(באשכול זה) מספר הערות שלך אלא אחת ולא שלא השיבו השיבו רק שאתה חלוק על זה. וגם אם יראה איזה דוחק יש מצווה לנסות ליישב אף בדוחק רק לציין שיש דוחק או לסיים בצ"ע וגם לא כל דבר חייב בכח ליישב אפשר שיהיו הערות נכונות שבאמת אין עליהן תשובה ומרן אם היה חי היה מודה עליהן.
ההערות הם כאן
אמירת 'והוא רחום' בערבית של ליל יוה"כ - הערה על מרן זצ"ל
בחזו"ע ימים נוראים [המצורף] תמה מאוד על הבא"ח שכתב שאין לומר והוא רחום בליל יוה"כ ודלא כחמדת ימים, דמה לו אצל החמדת ימים בשעה שרע"ג וכל הראשונים והאחרונים כתבו כן, והאריך בזה. אולם דברי הבא"ח ברורים, וכפי שאבאר; ידוע שבספרד היו אומרים והוא רחום גם בליל שבת, וכפי שהביא הטור בסי' רס"ז, וכך דעת...
forum.moreshet-maran.com
האם יחיד 'בביתו' גומר את ההלל בברכה בליל פסח
בשו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן ל"ד האריך בענין חיוב נשים בהלל בליל פסח, ואלו דבריו העיקריים בענין זה: ואין לדחות ולומר שלא תיקנו לומר הלל בליל פסח בברכה אלא בבית הכנסת בצבור, משום פרסומי ניסא, אבל ביחיד אין לאומרו, זה אינו, שהרי כתב מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן תפז סק"ח), שההלל של ליל פסח בבית הכנסת...
forum.moreshet-maran.com
האם מותר לשקול בשבת וביו"ט שקילה של מצוה
בשו"ת יחוה דעת חלק א סימן טז כתב בזה"ל ולענין אם מותר לשקול כזית של מצה ושל מרור בליל פסח, הן אמת שמבואר בשלחן ערוך /א"ח/ (סי' ת"ק סעיף ב'), שאסור לשקול בשר אפילו בביתו כדי לדעת כמה יבשל, ואפילו לשקול מנה אחת של בשר כנגד מנה אחרת אסור. וכתב המגן אברהם (שם /א"ח סי' ת"ק/ סק"ד) שאפילו כשאינו מדקדק...
forum.moreshet-maran.com
חתימת על הארץ ועל המחיה 'ועל הכלכלה'
בשו"ת יביע אומר חלק ח אורח חיים סימן יא כתב כך: לא) בנוסח ברכת על המחיה, יש לחתום בא"י "על הארץ ועל המחיה", ולא יותר, וכדאיתא בברכות (מד א). וכן כתב הרמב"ם (בפ"ג מהל' ברכות הלכה יג). וכ"כ הרי"ף והרא"ש (סוף פרק כיצד מברכין). וכ"כ ראבי"ה ברכות (סימן קכא). והאור זרוע (סימן קפא). ובס' הרוקח (סימן...
forum.moreshet-maran.com
על ההערה באשכול זה https://forum.moreshet-maran.com/threads/דרושים-תלמידי-חכמים-לעניית-תשובות-לקושיות-בתורת-מרן.501/post-18820
כתבת שהם השיבו רק שאני חלוק על זה.
הם לא 'השיבו' - הם נשארו ב'צ"ע'. וכתבו שאולי צ"ל שהוא 'ט"ס' ושייך לקטעים לפני כן, מה שהוכחתי בצורה ברורה שאינו נראה. וגם אם זו נקראת תשובה - אז מה נקרא הערה טובה? גורעין ומוסיפין ודורשין לא נאמר על החזון עובדיה.
נערך לאחרונה:
אין מצוה לישב בדוחק אלא יש מצוה ללכת עם האמת כמו שהנחיל לנו מרן זצ''ל. והיותר נכון מה שכתבת בהמשך
ולכן לא צריך שמרן יקום לתחיה כדי להודות עליהן, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ועדיף להודות על האמת אם כך נראה יותר אע''פ שאין זה כדברי מרן זצ''ל, מלישב בדוחק שאינו אמת.
תודה על הדברים אני לא בטוח שאנחנו חלוקים אבל לחדד הדברים אומר שלענ"ד יש מצוה לפעמים ליישב בדוחק והכל לפי העניין. ולפעמים יתכן שהדוחק הוא האמת אף שיש תירוץ מרווח יותר.
גם בגמרא שתרצו זו וא"צ לומר זו, כתב הליכות עולם(לר' ישועה בן יוסף הלוי) שזה התירוץ אינו מתרץ אלא מן דוחק גדול. ואף על התירוץ זו ואין צ"ל זו אף שכותב שכן מתרץ בכל דוכתא הרי שלהלן כתב שהיכא שיש תירוץ אחר עדיף משמע שגם בזה יש מן הדוחק. וכן י"ל על עוד כמה תירוצי גמרא(וכמו שמופיע בספרים).
וכמובן שכפי דבריך איל לדיין וכו', ואף שלפעמים מיישבים בדוחק ואף אם בצורה מרווחת יותר, לפעמים אין זה מספיק כדי לפסוק כן להלכה אלא מיישבים אך ההכרעה כפוסקים אחרים כפי שראינו פעמים רבות גם בב"י מצינו שמאריך ליישב ולבסוף לא פוסק כן.
נערך לאחרונה:
עדיין צריך ביאור בזה,
מתי נאמר "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (ב"ב קל),
ומתי מכירים את מקומנו ביחס למי שגדול ואמרינן "אם ריק הוא ממנו הוא ריק", ו"אין אדם עומד על דעת רבו וכו', אי נמי "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר". (וכמו שהמציאות הוכיחה פעמים "הרבה מאד", חלקם בדידי הוה עובדא וחלקם סיפרו לי ת"ח חשובים ומהם ת"ח מופלגים, קושיות שנראו כחזקות על רבותינו במשך שנים והנה ביום בהיר מתקיים גל עיני וכו' ומתבארים כמין חומר, ופעמים עד כדי כך שלאור המתברר נעשית הקושיא כמאן דליתא).
וראה כאן מש"כ בעניותי מעט מהגדר בזה: https://forum.moreshet-maran.com/threads/סב-ל-נגד-מרן.1107/post-5740
בברכה רבה
נערך לאחרונה:
ייש"כ לא ראיתי ההערות אסתכל בע"ה.
גם אני כתבתי יישוב לדעתי שמסתבר.
עכ"פ ייתכן שהערותיך נכונות ואין יישוב הגון עליהם. אבל אין טעם לבוא ולקרר המטרה בע"ה אם יהיו ישובים גם אם לא על שלך אלא על הערות אחרות(ויש הרבה כאלה בפורום מה טוב בע"ה).
למען הסר ספק כשכתבתי אין לדיין לא דיברתי על עצמי שלא הגעתי למידה זו ודיברתי רק במישור העקרוני.
ועכ"פ ייש"כ על הדברים המחכימים כמו תמיד.
זה עיקר הנדון להכריע בהלכה כפי מה שאנו רואים לנכון מבלי להזדקק לישובים דחוקים. ובזה שנינו מודים וזה מה שחשוב.
אמת ויציב, אבל עדיין אין זה מספיק כדי להכריע את ההלכה על סמך ישוב דחוק בו בזמן שדרך קלה חלקה וסלולה לפנינו. הן אמת הדבר שישנם פעמים שאחר זמן מוצאים יישוב אמיתי שדוחה את השיטה בה צדדנו בתחילה, מ''מ זה לא תמיד קורה, ולהכריע מן הספק אולי נמצא יישוב, אינו נכון, כי ישנה יתכנות שמרן עצמו אם היה רואה את הדברים הוה הדר ביה על אף כל גדלותו, כי היתה בו ענוה גדולה והיה מודה על האמת גם למי שקטן ממנו. ולכן אם אחר הבירור לא מצאנו יישוב מרווח ולפנינו דרך טובה יותר, כך יש לנו להכריע לעת עתה, ובאם יתברר אח''כ שהדרך הראשונה היא הנכונה, נחזור בנו, וכשם שקבלנו שכר על הדרישה כך נקבל שכר גם על הפרישה.
ב"ה
עדין לא מבואר לדבריך מתי אף שנראה לנו אחרת, אמרינן אם היה גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, (ראה תשובת הרשב"א ח"ב סי' שכב), ומתי אמרינן כדאמר להו רבא לתלמידיו אי חזיתו ביה פרכא לא מקרע תקרעוהו ולא מגמר תגמרו מיניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות (ב"ב קל: ).
ועוד לא מספיק מבוארת ההבחנה מי ומתי יכולים לדעת שהגיעו למדה להכריע אחרת מחמת שרואים קושיא חזקה בעיניהם.
ועוד שפעמים "רבות" יש קושיות על גדולים, כגון על מרן החיד"א, בא"ח, כה"ח, מרן זצ"ל, וכדומה, על דרך הלימוד, ולאחר זמן, או בעידן עיון יסודי יותר באותה סוגיא, או כשנפגשים ב"עשירין במקום אחר", מתבאר יישוב הדברים, ואם היינו כל פעם משנים ההכרעה מכח הקושיות, ואח"כ מחזירים ההוראה מחמת היישובים, וכך על הלכות רבים, הרי שאין זו דרכה של הוראה, ובודאי יש להעמיד הוראת הגדול על חזקתו שדבריו מסתמא מבוארים והחיסרון בהבנה הוא אצלנו. וא"כ מהי אמת המדה מתי נחשב שכבר מיצינו הענין ונשנה ההכרעה ומתי לא, וכן האם ביד כל אדם לשנות ההכרעה או שצריך סמכות מסויימת או תהליך מסויים בשביל זה.
בשביל כל אלו שרטטתי בעניותי בשעתו כמדומני ב' גדרים בלבד, במקום שאליו ציינתי לעיל, (כאן https://forum.moreshet-maran.com/threads/סב-ל-נגד-מרן.1107/post-5740),
ודומני שהדברים יכולים להיות מוסכמים,
ושמא יראו מי מהלומדים להוסיף לנו בזה חידוד ועליו תבא ברכת טוב. ועל כן אעתיק הדברים לכאן לתועלת הענין:
שאלה: שאלה קטנה היא לי, על אודות מה שכתב מרן הראשון לציון שליט"א במכתב לשואל,
כי אין לומר סב"ל נגד מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א. בהיות ומה נדע אנו ולא ידע הוא.
שאלתי היא, וזה כמובן לאחר אלפי מחילות וכו', כי אנו תלמידים נאמנים ב"ה למרן זיע"א,
הרי טענה זו, שכתב מרן הראשון לציון שהוא עטרה לראשנו, היא הטענה שטענו אותם אנשים שמרן חלק על בן איש חי?
ומדוע שם נאמר כי זו דרכה של תורה, ואילו כאן אחרת?
תשובה:
ב"ה
שלום וברכה,
שאלה חשובה עד מאוד, ונוגעת ביסודות דרכי ההוראה של מרן זיע"א.
ובכן יש להבחין ממה נובעת הטענה "מה נדע ולא ידעו הם", ומתי היא שייכת.
ונראה שנובעת משני גורמים עיקריים. א. כשלא הביא כלום מן החדש בדעות הפוסקים באותה הלכה, וכן לא הביא מן החדש מבעלי הכללים לענין הכרעה, רק הציע מהלך אחר בהערכת והגדרת המציאות והבנת השיטות בסוגיא באופן שמוביל להכרעה אחרת. ב. כשהחכם שעליו משיג גדול ממנו בחכמה ובמנין באופן ניכר.
ובזה מתבארת טענתו של מרן הראש"ל שליט"א, שנאמרת בדבר שכבר דן בו חכם יחיד בדורו, ואחרוני הזמן לא מצאו איזה שיטות חדשות או דעות נוספות שיש בהם כדי לשנות ההכרעה "על פי דרכו של אותו חכם", אלא רק מחמת קושיות וטענות, או רעיונות ומהלכים חדשים בשיטות הקיימות, ובאים לבאר בשונה ולהכריע אחרת ממנו, בזה נאמר להם מה כבר מצאתם בקדמונים שלא ראה יחיד בדורו, שאתם מכריעים אחרת. קודמיכם ראו את הדברים שראיתם ולא ביארו כדבריכם, אדרבא מדבריהם הגעתם לאותם מקורות.
ולכן אדרבא, אל לכם לנסות ללמד אותם כיצד ללמוד, אלא להמשיך שושלת מסירת התורה בטהרה, להיות כל מגמתכם להעביר דברי רבותינו בלי שינוי, ללמוד דבריהם ולהתחקות אחר דרך הבנתם בטעמם ונימוקם, כיצד נכון להבין וללמוד ומדוע, ובזה עצמו הוא הנאה ויאה לחדש תובנות ולסלול דרכים כיצד להבין אמריהם ולירד לחקר בינתם, וחידושים אלו הן הם תפארתכם, והם חלקכם לחדש בתורה בחלק השייך להוראה, ואם יתקבלו בין החכמים שבדורכם, תובנותיכם ומסילותיכם בדברי רבותיהם של ישראל יחידי הדורות מעתיקי השמועה, ועד כמה שיתקבלו, בזה אתם חלק ממסירת התורה ומעתיקי השמועה לדורות הבאים. אבל לא תמאנו בהבנתם של יחידי הדורות ומנחילי התורה, לבחור לכם דרך אחרת בהבנת הקדמונים ולהכריע על פיה, שבזה אתם נוטים מדרך השכל אשר בחרה ההשגחה להנחיל לעמו ישראל.
[ואף שיש צד שאם היה החכם שומע דבריהם היה מקבל, אבל לפי האמת זהו הצד הרחוק יותר על דרך כלל, כמו שהנסיון מורה במעשים שבכל יום ובכל דור שאחר ההתבוננות נפרכים הטענות ע"פ המקורות, והחכם או שסמך על המבואר במקורות שציין, או שדבריו עשירים במקום אחר, וכן ע"ז הדרך. ויש אצלנו דוגמאות רבות לכך לא עת האסף. וק"ו אצל מרן הראש"ל שליט"א שנוכח לזה פי כמה וכמה ממה שאנו הקטנים נוכחנו. ועכ"פ לנו כשעולים הצעות ומהלכים שונים בביאור שיטות הסוגיא ובהכרעה, אין את הכח להחליט ולקבוע שבזה היה מודה החכם ומקבל הדברים, אדרבא הסבירות יותר שאינו כן. אא"כ במקרים שמתוך דברי החכם גופיה מוכח שלא הכריע אלא בשביל הכרח כזה או אחר, וניכר בעליל דבכה"ג שנתברר שאפשר ויותר נכון לבאר אחרת א"כ שוב אין הכרח, בזה אה"נ יש מקום לומר שניכרים הדברים מדבריו עצמו דאילו שמע היה מקבל הדברים.
אבל כל כה"ג מוכרחים לקיים תשועה ברוב יועץ, ודווקא עם תלמידיו המובהקים של אותו חכם שחותרים בכל עוז עשרות בשנים אך ורק להבין אמריו, ולכן זכו לעמוד על דרכו כהוגן, כלשון רש"י (ע"ז ה: ) "לדעת סוף דעתו ותבונתו", ודו"ק. ותמיד מורים כדבריו אף כשלא ירדו לסוף דעתו, מהטעם שמה נדע ולא ידע הוא. ולכן כאשר ירדו לסוף דעתו ומבינים טעמו ונימוקו עמו, ואעפ"כ רואים שלפי ההצעה החדשה "נראה להם מדבריו גופא באותה סוגיא" שהיה מקבל את ההצעה בסבר פנים יפות ומשנה ההכרעה על פיה, בזה יש מקום לצדד לדברים ותו לא מידי. וכמו שאירע בכמה הלכות מעין זה, אם זה בטבילת תבניות חד"פ, וכן ביציאה לבית הכסא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומן, ופורים דרמות, ועוד כיו"ב, אף שבחלקם יש עוד נימוקים זולת הנ"ל ואכמ"ל].
אמור מעתה, שאחרי שמרן זיע"א, שהקיף בצעירותו את כל הש"ס והפוסקים ראשונים ואחרונים ובעלי הכללים באופן מבהיל כפי שהכירו בו זקני דורו ועמדו על טיבו מקרוב, אף שידע שארוכה הדרך לפניו ונקט בזהירות יתירה, אבל מקטפיה ידיע, וגם עמד על משנתו ותורתו של הגאון בא"ח באופן יסודי ומקיף שכמעט אין לו אח וריע כנודע ומפורסם, וכמו שידעו מזה רבותיו מקרוב, וזאת אחר בקיאות ועיון בש"ס ופוסקים ובעלי הכללים לאורך ולרוחב כאמור, כך שידע גם להבינו אל נכון יתר משאר בני דורו. ולכן גם היה מלמד שיעור בהלכה דווקא מהספר בא"ח, לאחר שהכין הדברים הדק היטב מכל תורתו של המחבר על בוריה ע"ג דברי הפוסקים. והיה כאשר תשיג ידו די השג מדברי פוסקים רבים נוספים באותה הלכה שפסקו אחרת מהבא"ח, או בכללים שונים המשפיעים על אותה הלכה, ויודע שלא הובאו בספרי הגאון בא"ח, א"נ שמוכח משיקוליו והכרחיו של הבא"ח שבסיבת ובידיעת אותם פוסקים או כללים שהביא כעת מן החדש היה שש לקראתם ומשנה ההכרעה, בכה"ג הוא שהיה מכריע אחרת. (ואף גם זאת אחר ההתייעצות עם חבריו ורבותיו). ולא שייך בזה מה ידע הוא שלא ידע הבא"ח, שהרי הביא די והותר ממה שלא הובא ולא חושב בחשבון דבריו של הבא"ח. ופשוט. ועוד, שלא הלך בדרך אחרת מהבא"ח אלא דווקא לפי הדרך שממנו ינק ולמד וקיבל, יחד עם מה שינק ולמד וקיבל מיתר דברי הפוסקים מנחילי ההלכה. וכל זה איירי בצעירותו בראשית דרכו התורנית בשיעורים ופסקים, שאמנם היה כבר אז ניכר בו סימנים של יחיד בדורו ומקטפיה ידעו בו רבותיו, אלא שהיה יותר "בכח".
אולם לאחר עשרות שנים שהלך בדרך זו וזכה ונתקבל אצל כלל חכמי הדור שכבר עלה ונתעלה ונעשה יחיד בדורו בעצמו "בפועל", ונוכח להשגחה העליונה שהביאתו להיות בר סמכא בתורה גם מצד עצמו, ע"פ כל התורה שהקיף ויגע בה וקיבל וינק דווקא מדברי רבותינו הנ"ל, או אז ראה גם להביא דעתו ולהכריע ולפעמים אף לצדד לחלוק בדברים התלויים בסברא או בשיקול הדעת ע"פ מקורות נוספים אף שכבר הובאו בדברי קודמיו שעליהם חולק. אבל העוקב יבחן וימצא דכה"ג לא היה בצעירותו בתקופה שעליה התרעמו עליו, ודו"ק.
[ובאמת תמיד טענתי בפי, שמרן זיע"א לפחות בצעירותו מעולם לא "חלק" על בא"ח באופן שיטתי כפי שמציגים זאת, אלא רואים בעליל בחיבוריו על בא"ח (הליכו"ע ויבי"א ח"י ועוד), שכל השוני היה שהביא מדברי רבותינו הפוסקים באותן סוגיות הלכתיות, או מדברי רבותינו בעלי הכללים בכללי הפסיקה, מאותם חכמים שעליהם עצמם מסתמך ואזיל הגאון בא"ח לכל אורך הדרך. וממנו דוקא שאב את כל הדרך בלימוד ובהתייחסות לדברי רבותינו, ואת סגנון המו"מ ודרכי ההכרעה בין הפוסקים. אלא שהוסיף חכמה על דרך שכתב הגאון רבי יצחק קנפנטון זצ"ל (רבו של מהר"י אבוהב ועוד מגדולי אותו הדור, בסוף ספר דרכי הגמרא שלו, והובאו דבריו בשל"ה הקדוש ועוד) וז"ל: "אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים", ולכן ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה ספרים, כי דרך משל מי שאין לו ספרי התלמוד א"א שיהיה בקי בו, וכמו"כ מי שאין לו ספרי רפואה א"א להיות בקי בה. ולזה אמרו ז"ל מרבה ספרים מרבה חכמה, ופרש"י ז"ל על וקנה לך חבר (אבות פ"א מ"ו) חבר ממש, וי"א ספרים, כי הספר חבר טוב. והקורא בספרים שאולים הוא בכלל והיו חייך תלואים לך מנגד. ומי שיש לו ספרים, הם המביאים אותו לידי חכמה ודעת, כי היא חייך ואורך ימיך" האל ית' וזכנו לחכמתו ולספרים שלנו אמן, עכל"ק. ולכן גם הגאון בא"ח גופיה ברובי הדברים הנ"ל היה מודה ואזיל להכרעתו של מרן זיע"א ע"פ המקורות הנוספים הנ"ל. וכדרך שאנו אומרים קיבלנו הוראות מרן הש"ע בכל אשר יאמר, ואעפ"כ קי"ל שאם מצאנו ראשונים שלא היו לנגד עיניו של מרן הש"ע שאפשר ע"פ דרכו של מרן הש"ע ודבריו בסוגיא ניכר שהיה משנה ההכרעה, אה"נ יש לצדד כן, שזוהי בעצמה דרכו ומשנתו של מרן הש"ע. וה"נ לגבי הבא"ח בדברים שחלק עליו מרן זיע"א. אבל לומר שמרן זיע"א בצעירותו היה חולק על הבא"ח הוא טעות בניסוח לענ"ד. אדרבא הוא היה דווקא מתלמידיו היותר מובהקים אמיתיים ונאמנים. ודו"ק.
ובהשגחה פרטית בדיוק השבת, אחר כותבי הנ"ל מערב שבת, אינה ה' לידי קובץ בית הלל ספר הזכרון אדר ב' תשע"ד עמ' ס"ו, במכתב מתאריך כ"ז טבת תשמ"ב, ביחסו לפסקי הבא"ח. ואגב אעתיק גם יתר לשונו לתועלת, וז"ל: נכון מאד ללמוד ש"ע עם המשנ"ב בכדי להבין היטב דברי הש"ע כראוי. אולם אין לסמוך למעשה על כל פסקי ההלכה שבמשנ"ב, כי פעמים רבות שהרב בעל המשנ"ב הולך אחר פסקי הרמ"א ואחרונים רבים נגד מרן הש"ע שקיבלנו הוראותיו וכו'. ולכן אחר שתלמוד דברי הש"ע עם המשנ"ב, צא ולמד בספר כה"ח שרו"כ דבריו בהלכה, אליבא דמרן, זולת במקומות מועטים שאין דבריו מחוורים להלכה. "וכן ראוי שתלמוד בספר בא"ח, כי ממנו תוצאות חיים, שרוב ככל דבריו אמיתיים ונכונים להלכה ולמעשה". ויש לחזור בע"פ אחר הפסקים, ולשננם היטב עד שיהיו שגורים בפיך, כדי שבשעת מעשה תוכל לדעת מיד איזה דרך ישכון אור. כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. וכשתגדל יותר בשנים ובחכמה תעסוק בשרשי ובמקורות הדין. בבית יוסף, ובגדולי האחרונים, ורוב שנים יגידו חכמה. וכ"ז מלבד הסדרים בתלמוד הנלמדים בישיבה, שאין לגרוע מהם, כדי שתקנה דרך העיון הישר ע"י יגיעה בש"ס ובתוספות וראשונים. עכל"ק. ואתה דע לך].
ומכאן תבין אמרי קדוש מרן הראש"ל שליט"א שטוען כנגד תלמידי מרן זיע"א שסבורים לעשות נגדו סב"ל בדברים שכבר ראה ובחן ובכ"ז הכריע לברך, וכגון בברכת בושם סנטטי, שלא הוסיפו ולו במאומה ממקורות שלא ראה או לא ידע, אדרבא בעצמו העלה מקודם לכן בספרו שלא לברך, ואח"כ שוב דן בזה מאוחר יותר והביא דעתם והכרעתם של הגרשז"א והגריש"א וסיע' שלא לברך, ואעפ"כ אחר העיון בראיות הברכת ה' חזר בו והכריע לברך, ע"ש. ונמצא שהחוששים כעת לסב"ל הם חוששים יותר ממנו, שהרי הוא שלימד אותנו כללא דסב"ל מקומו וחומרתו, והוא שהבחין כעת שבזה אחר הראיות והמקורות הללו כנגד חששותיהם של החכמים הנ"ל ושלו עצמו שוב אין לחוש, אלא יש לברך. ומה שנותר הוא להחליט האם אני מעדיף את שיקול דעתו של מי שגדול בהכרעה זו, או את שיקול דעתי בהכרעה זו. ולכן מזדעקת כאן הטענה מה נדע ולא ידע הוא. ופשוט. וכ"ה בענין ברכת הים הגדול, ברכת הגומל על השוחה בחוף הים, וכן ע"ז הדרך. (וכמה מגוחכת הטענה שזוהי דרכה של תורה ודרכו של מרן זיע"א בעצמו שאם יצא לך אחרת והבנת אחרת אז תכריע כמו שיצא לך, וכי זה שלא ירדת לסוף דעתו של מי שגדול ממך או שאתה סבור שירדת ובכל זאת אתה מעדיף את שיקול דעתך מול שיקול דעתו של מי שגדול ממך בחכמה ובמנין, הלזה יקרא ויחשב דרכה של תורה, וכי זו היתה דרכו של מרן זיע"א?! אתמהה!) משא"כ אם היה מאן דהו מוצא מקורות חדשים שיש בהם לשנות ההכרעה בהלכות אלו, ותלמידי מרן זיע"א המובהקים שעמדו על דרכו וביטלו דעתם עד כה היו אומרים לנו שניכר מדבריו עצמו דע"פ אלו המקורות יתכן היה משנה הכרעתו, בכה"ג אה"נ י"ל בפה מלא שיש לנו לחוש לסב"ל עכ"פ. ודו"ק.
בברכה רבה
וראוי לציין להבנת העיקרון של גדול בחכמה ובמנין את דברי הרשב"א בתשובה ח"ב סי' שכב, וז"ל:
שאלת מי שבא מעשה לידו ומצא לאחד מן הפוסקים סברא באותו מעשה וראיה לאותה סברא ולא נראית לו הראיה לסמוך עליה למעשה היש לו לבטל דעתו מפני דעת מי שגדול ממנו אחר שתלוי בסברא או לא, מדאמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרבי יהושע אין לדיין אלא מה שעיניו רואות,
תשובה לראשונים שומעין אם חכם הוא שראוי לסמוך עליו ואין דוחין דברי הראשונים חכמי הדורות כסברא /בסברא/ בלא ראיה. שדברי הראשונים שהיו בקיאין ונודעה חכמתם דברים נכונים הם ומקצתן שהן כדברי קבלה. וכבר מסרן הכתוב לחכמים. ואמר לו שמואל לרב אכול משחא דארמאי ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. וגדולה מכלן שאמר רבי יהושע בתנורו של עכנא כנגד בת קול לא בשמים, ואל החכמים שומעין בכל זמן שהרי כתוב ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. ואפילו אומרין על הימין שהוא שמאל כלומר אפילו על מה שיראה בעיניך שהוא ימין והם אומרים שאינה אלא שמאל שמע להם. ורב הקושיות והויות שבגמרא אינן מן המשנה ומן הברייתא אלא מדברי האמוראין מן החכם המפורסם בחכמתו על דברי מי שאינו גדול כמותו. ורבינו הקדוש שסדר את המשנה וסתם סותמות סתם בכמה מקומות הפך דברי עצמו. וכללות מסרו לנו הלכה כרבי עקיבא מחברו. הלכה כר' מחברו. רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. רב ושמואל הלכה כרב באיסורי ושמואל בדיני. ואמרו בנדה מאי דעתך לחומרא עביד מיהא כרב דקיימא לן הלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא. והיאך כללו לנו הני כללי, ואם יקום אחד ויראה מן דברי זה ודברי זה ויראה בעיניו כדברי השני לא יעשה אלא כדעתו וכסברתו בין כרבי מאיר בין כרבי יהודה או כרב ושמואל. וכבר אמרו דרך כלל עשה לך רב והסתלק מן הספק.
ומיהו פעמים שימצאו קושיא באחד מן הדברים ותקשה להם כל כך עד שיעשו כנגד הכלל. שהרי פעמים סותם כרבי מאיר כנגד רבי יהודה ורבי שמעון. ופעמים שהיה רב חולק עם המשנה ואמרו רב תנא הוא ופליג. ואמרינן בפסחים גבי תנור שהסיקוהו בערלה. מדאמרינן הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו ובהא ס"ל כר' איפכא ותני לה. ורבא הכי אמר להו לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסק דינא דידי קמייכו וחזיתון ביה פרכא. אבל בסברא בעלמא אין להם לדחות דברי רבא שהיה גדול מהם ורבם. וכמה פעמים מקשה רבא בגמרא על דברי זולתו וסותרין דברי זולתו. ואף מי שהיה סובר מתחלה בהפכו חוזר בו ומבטל דברי עצמו מפני דברי רבא.
וגדולה מזו אמרו. א"ל רבי אלעזר בן הורקנוס להורקנוס בנו בשעת פטירתו. חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. א"ל ואתה מפני מה לא חזרת בך, א"ל אני שמעתי מפי המרובין ואתה לא שמעת אלא מפי יחיד. ואם יראה בעיני הורקנוס כדברי אביו למה צוהו דיחזור בו. אלא בכל מקום ובכל זמן הולכין אחר רוב חכמה ורוב מנין.
עדין לא מבואר לדבריך מתי אף שנראה לנו אחרת, אמרינן אם היה גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, (ראה תשובת הרשב"א ח"ב סי' שכב), ומתי אמרינן כדאמר להו רבא לתלמידיו אי חזיתו ביה פרכא לא מקרע תקרעוהו ולא מגמר תגמרו מיניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות (ב"ב קל: ).
ועוד לא מספיק מבוארת ההבחנה מי ומתי יכולים לדעת שהגיעו למדה להכריע אחרת מחמת שרואים קושיא חזקה בעיניהם.
ועוד שפעמים "רבות" יש קושיות על גדולים, כגון על מרן החיד"א, בא"ח, כה"ח, מרן זצ"ל, וכדומה, על דרך הלימוד, ולאחר זמן, או בעידן עיון יסודי יותר באותה סוגיא, או כשנפגשים ב"עשירין במקום אחר", מתבאר יישוב הדברים, ואם היינו כל פעם משנים ההכרעה מכח הקושיות, ואח"כ מחזירים ההוראה מחמת היישובים, וכך על הלכות רבים, הרי שאין זו דרכה של הוראה, ובודאי יש להעמיד הוראת הגדול על חזקתו שדבריו מסתמא מבוארים והחיסרון בהבנה הוא אצלנו. וא"כ מהי אמת המדה מתי נחשב שכבר מיצינו הענין ונשנה ההכרעה ומתי לא, וכן האם ביד כל אדם לשנות ההכרעה או שצריך סמכות מסויימת או תהליך מסויים בשביל זה.
בשביל כל אלו שרטטתי בעניותי בשעתו כמדומני ב' גדרים בלבד, במקום שאליו ציינתי לעיל, (כאן https://forum.moreshet-maran.com/threads/סב-ל-נגד-מרן.1107/post-5740),
ודומני שהדברים יכולים להיות מוסכמים,
ושמא יראו מי מהלומדים להוסיף לנו בזה חידוד ועליו תבא ברכת טוב. ועל כן אעתיק הדברים לכאן לתועלת הענין:
שאלה: שאלה קטנה היא לי, על אודות מה שכתב מרן הראשון לציון שליט"א במכתב לשואל,
כי אין לומר סב"ל נגד מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א. בהיות ומה נדע אנו ולא ידע הוא.
שאלתי היא, וזה כמובן לאחר אלפי מחילות וכו', כי אנו תלמידים נאמנים ב"ה למרן זיע"א,
הרי טענה זו, שכתב מרן הראשון לציון שהוא עטרה לראשנו, היא הטענה שטענו אותם אנשים שמרן חלק על בן איש חי?
ומדוע שם נאמר כי זו דרכה של תורה, ואילו כאן אחרת?
תשובה:
ב"ה
שלום וברכה,
שאלה חשובה עד מאוד, ונוגעת ביסודות דרכי ההוראה של מרן זיע"א.
ובכן יש להבחין ממה נובעת הטענה "מה נדע ולא ידעו הם", ומתי היא שייכת.
ונראה שנובעת משני גורמים עיקריים. א. כשלא הביא כלום מן החדש בדעות הפוסקים באותה הלכה, וכן לא הביא מן החדש מבעלי הכללים לענין הכרעה, רק הציע מהלך אחר בהערכת והגדרת המציאות והבנת השיטות בסוגיא באופן שמוביל להכרעה אחרת. ב. כשהחכם שעליו משיג גדול ממנו בחכמה ובמנין באופן ניכר.
ובזה מתבארת טענתו של מרן הראש"ל שליט"א, שנאמרת בדבר שכבר דן בו חכם יחיד בדורו, ואחרוני הזמן לא מצאו איזה שיטות חדשות או דעות נוספות שיש בהם כדי לשנות ההכרעה "על פי דרכו של אותו חכם", אלא רק מחמת קושיות וטענות, או רעיונות ומהלכים חדשים בשיטות הקיימות, ובאים לבאר בשונה ולהכריע אחרת ממנו, בזה נאמר להם מה כבר מצאתם בקדמונים שלא ראה יחיד בדורו, שאתם מכריעים אחרת. קודמיכם ראו את הדברים שראיתם ולא ביארו כדבריכם, אדרבא מדבריהם הגעתם לאותם מקורות.
ולכן אדרבא, אל לכם לנסות ללמד אותם כיצד ללמוד, אלא להמשיך שושלת מסירת התורה בטהרה, להיות כל מגמתכם להעביר דברי רבותינו בלי שינוי, ללמוד דבריהם ולהתחקות אחר דרך הבנתם בטעמם ונימוקם, כיצד נכון להבין וללמוד ומדוע, ובזה עצמו הוא הנאה ויאה לחדש תובנות ולסלול דרכים כיצד להבין אמריהם ולירד לחקר בינתם, וחידושים אלו הן הם תפארתכם, והם חלקכם לחדש בתורה בחלק השייך להוראה, ואם יתקבלו בין החכמים שבדורכם, תובנותיכם ומסילותיכם בדברי רבותיהם של ישראל יחידי הדורות מעתיקי השמועה, ועד כמה שיתקבלו, בזה אתם חלק ממסירת התורה ומעתיקי השמועה לדורות הבאים. אבל לא תמאנו בהבנתם של יחידי הדורות ומנחילי התורה, לבחור לכם דרך אחרת בהבנת הקדמונים ולהכריע על פיה, שבזה אתם נוטים מדרך השכל אשר בחרה ההשגחה להנחיל לעמו ישראל.
[ואף שיש צד שאם היה החכם שומע דבריהם היה מקבל, אבל לפי האמת זהו הצד הרחוק יותר על דרך כלל, כמו שהנסיון מורה במעשים שבכל יום ובכל דור שאחר ההתבוננות נפרכים הטענות ע"פ המקורות, והחכם או שסמך על המבואר במקורות שציין, או שדבריו עשירים במקום אחר, וכן ע"ז הדרך. ויש אצלנו דוגמאות רבות לכך לא עת האסף. וק"ו אצל מרן הראש"ל שליט"א שנוכח לזה פי כמה וכמה ממה שאנו הקטנים נוכחנו. ועכ"פ לנו כשעולים הצעות ומהלכים שונים בביאור שיטות הסוגיא ובהכרעה, אין את הכח להחליט ולקבוע שבזה היה מודה החכם ומקבל הדברים, אדרבא הסבירות יותר שאינו כן. אא"כ במקרים שמתוך דברי החכם גופיה מוכח שלא הכריע אלא בשביל הכרח כזה או אחר, וניכר בעליל דבכה"ג שנתברר שאפשר ויותר נכון לבאר אחרת א"כ שוב אין הכרח, בזה אה"נ יש מקום לומר שניכרים הדברים מדבריו עצמו דאילו שמע היה מקבל הדברים.
אבל כל כה"ג מוכרחים לקיים תשועה ברוב יועץ, ודווקא עם תלמידיו המובהקים של אותו חכם שחותרים בכל עוז עשרות בשנים אך ורק להבין אמריו, ולכן זכו לעמוד על דרכו כהוגן, כלשון רש"י (ע"ז ה: ) "לדעת סוף דעתו ותבונתו", ודו"ק. ותמיד מורים כדבריו אף כשלא ירדו לסוף דעתו, מהטעם שמה נדע ולא ידע הוא. ולכן כאשר ירדו לסוף דעתו ומבינים טעמו ונימוקו עמו, ואעפ"כ רואים שלפי ההצעה החדשה "נראה להם מדבריו גופא באותה סוגיא" שהיה מקבל את ההצעה בסבר פנים יפות ומשנה ההכרעה על פיה, בזה יש מקום לצדד לדברים ותו לא מידי. וכמו שאירע בכמה הלכות מעין זה, אם זה בטבילת תבניות חד"פ, וכן ביציאה לבית הכסא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומן, ופורים דרמות, ועוד כיו"ב, אף שבחלקם יש עוד נימוקים זולת הנ"ל ואכמ"ל].
אמור מעתה, שאחרי שמרן זיע"א, שהקיף בצעירותו את כל הש"ס והפוסקים ראשונים ואחרונים ובעלי הכללים באופן מבהיל כפי שהכירו בו זקני דורו ועמדו על טיבו מקרוב, אף שידע שארוכה הדרך לפניו ונקט בזהירות יתירה, אבל מקטפיה ידיע, וגם עמד על משנתו ותורתו של הגאון בא"ח באופן יסודי ומקיף שכמעט אין לו אח וריע כנודע ומפורסם, וכמו שידעו מזה רבותיו מקרוב, וזאת אחר בקיאות ועיון בש"ס ופוסקים ובעלי הכללים לאורך ולרוחב כאמור, כך שידע גם להבינו אל נכון יתר משאר בני דורו. ולכן גם היה מלמד שיעור בהלכה דווקא מהספר בא"ח, לאחר שהכין הדברים הדק היטב מכל תורתו של המחבר על בוריה ע"ג דברי הפוסקים. והיה כאשר תשיג ידו די השג מדברי פוסקים רבים נוספים באותה הלכה שפסקו אחרת מהבא"ח, או בכללים שונים המשפיעים על אותה הלכה, ויודע שלא הובאו בספרי הגאון בא"ח, א"נ שמוכח משיקוליו והכרחיו של הבא"ח שבסיבת ובידיעת אותם פוסקים או כללים שהביא כעת מן החדש היה שש לקראתם ומשנה ההכרעה, בכה"ג הוא שהיה מכריע אחרת. (ואף גם זאת אחר ההתייעצות עם חבריו ורבותיו). ולא שייך בזה מה ידע הוא שלא ידע הבא"ח, שהרי הביא די והותר ממה שלא הובא ולא חושב בחשבון דבריו של הבא"ח. ופשוט. ועוד, שלא הלך בדרך אחרת מהבא"ח אלא דווקא לפי הדרך שממנו ינק ולמד וקיבל, יחד עם מה שינק ולמד וקיבל מיתר דברי הפוסקים מנחילי ההלכה. וכל זה איירי בצעירותו בראשית דרכו התורנית בשיעורים ופסקים, שאמנם היה כבר אז ניכר בו סימנים של יחיד בדורו ומקטפיה ידעו בו רבותיו, אלא שהיה יותר "בכח".
אולם לאחר עשרות שנים שהלך בדרך זו וזכה ונתקבל אצל כלל חכמי הדור שכבר עלה ונתעלה ונעשה יחיד בדורו בעצמו "בפועל", ונוכח להשגחה העליונה שהביאתו להיות בר סמכא בתורה גם מצד עצמו, ע"פ כל התורה שהקיף ויגע בה וקיבל וינק דווקא מדברי רבותינו הנ"ל, או אז ראה גם להביא דעתו ולהכריע ולפעמים אף לצדד לחלוק בדברים התלויים בסברא או בשיקול הדעת ע"פ מקורות נוספים אף שכבר הובאו בדברי קודמיו שעליהם חולק. אבל העוקב יבחן וימצא דכה"ג לא היה בצעירותו בתקופה שעליה התרעמו עליו, ודו"ק.
[ובאמת תמיד טענתי בפי, שמרן זיע"א לפחות בצעירותו מעולם לא "חלק" על בא"ח באופן שיטתי כפי שמציגים זאת, אלא רואים בעליל בחיבוריו על בא"ח (הליכו"ע ויבי"א ח"י ועוד), שכל השוני היה שהביא מדברי רבותינו הפוסקים באותן סוגיות הלכתיות, או מדברי רבותינו בעלי הכללים בכללי הפסיקה, מאותם חכמים שעליהם עצמם מסתמך ואזיל הגאון בא"ח לכל אורך הדרך. וממנו דוקא שאב את כל הדרך בלימוד ובהתייחסות לדברי רבותינו, ואת סגנון המו"מ ודרכי ההכרעה בין הפוסקים. אלא שהוסיף חכמה על דרך שכתב הגאון רבי יצחק קנפנטון זצ"ל (רבו של מהר"י אבוהב ועוד מגדולי אותו הדור, בסוף ספר דרכי הגמרא שלו, והובאו דבריו בשל"ה הקדוש ועוד) וז"ל: "אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעים", ולכן ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה ספרים, כי דרך משל מי שאין לו ספרי התלמוד א"א שיהיה בקי בו, וכמו"כ מי שאין לו ספרי רפואה א"א להיות בקי בה. ולזה אמרו ז"ל מרבה ספרים מרבה חכמה, ופרש"י ז"ל על וקנה לך חבר (אבות פ"א מ"ו) חבר ממש, וי"א ספרים, כי הספר חבר טוב. והקורא בספרים שאולים הוא בכלל והיו חייך תלואים לך מנגד. ומי שיש לו ספרים, הם המביאים אותו לידי חכמה ודעת, כי היא חייך ואורך ימיך" האל ית' וזכנו לחכמתו ולספרים שלנו אמן, עכל"ק. ולכן גם הגאון בא"ח גופיה ברובי הדברים הנ"ל היה מודה ואזיל להכרעתו של מרן זיע"א ע"פ המקורות הנוספים הנ"ל. וכדרך שאנו אומרים קיבלנו הוראות מרן הש"ע בכל אשר יאמר, ואעפ"כ קי"ל שאם מצאנו ראשונים שלא היו לנגד עיניו של מרן הש"ע שאפשר ע"פ דרכו של מרן הש"ע ודבריו בסוגיא ניכר שהיה משנה ההכרעה, אה"נ יש לצדד כן, שזוהי בעצמה דרכו ומשנתו של מרן הש"ע. וה"נ לגבי הבא"ח בדברים שחלק עליו מרן זיע"א. אבל לומר שמרן זיע"א בצעירותו היה חולק על הבא"ח הוא טעות בניסוח לענ"ד. אדרבא הוא היה דווקא מתלמידיו היותר מובהקים אמיתיים ונאמנים. ודו"ק.
ובהשגחה פרטית בדיוק השבת, אחר כותבי הנ"ל מערב שבת, אינה ה' לידי קובץ בית הלל ספר הזכרון אדר ב' תשע"ד עמ' ס"ו, במכתב מתאריך כ"ז טבת תשמ"ב, ביחסו לפסקי הבא"ח. ואגב אעתיק גם יתר לשונו לתועלת, וז"ל: נכון מאד ללמוד ש"ע עם המשנ"ב בכדי להבין היטב דברי הש"ע כראוי. אולם אין לסמוך למעשה על כל פסקי ההלכה שבמשנ"ב, כי פעמים רבות שהרב בעל המשנ"ב הולך אחר פסקי הרמ"א ואחרונים רבים נגד מרן הש"ע שקיבלנו הוראותיו וכו'. ולכן אחר שתלמוד דברי הש"ע עם המשנ"ב, צא ולמד בספר כה"ח שרו"כ דבריו בהלכה, אליבא דמרן, זולת במקומות מועטים שאין דבריו מחוורים להלכה. "וכן ראוי שתלמוד בספר בא"ח, כי ממנו תוצאות חיים, שרוב ככל דבריו אמיתיים ונכונים להלכה ולמעשה". ויש לחזור בע"פ אחר הפסקים, ולשננם היטב עד שיהיו שגורים בפיך, כדי שבשעת מעשה תוכל לדעת מיד איזה דרך ישכון אור. כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. וכשתגדל יותר בשנים ובחכמה תעסוק בשרשי ובמקורות הדין. בבית יוסף, ובגדולי האחרונים, ורוב שנים יגידו חכמה. וכ"ז מלבד הסדרים בתלמוד הנלמדים בישיבה, שאין לגרוע מהם, כדי שתקנה דרך העיון הישר ע"י יגיעה בש"ס ובתוספות וראשונים. עכל"ק. ואתה דע לך].
ומכאן תבין אמרי קדוש מרן הראש"ל שליט"א שטוען כנגד תלמידי מרן זיע"א שסבורים לעשות נגדו סב"ל בדברים שכבר ראה ובחן ובכ"ז הכריע לברך, וכגון בברכת בושם סנטטי, שלא הוסיפו ולו במאומה ממקורות שלא ראה או לא ידע, אדרבא בעצמו העלה מקודם לכן בספרו שלא לברך, ואח"כ שוב דן בזה מאוחר יותר והביא דעתם והכרעתם של הגרשז"א והגריש"א וסיע' שלא לברך, ואעפ"כ אחר העיון בראיות הברכת ה' חזר בו והכריע לברך, ע"ש. ונמצא שהחוששים כעת לסב"ל הם חוששים יותר ממנו, שהרי הוא שלימד אותנו כללא דסב"ל מקומו וחומרתו, והוא שהבחין כעת שבזה אחר הראיות והמקורות הללו כנגד חששותיהם של החכמים הנ"ל ושלו עצמו שוב אין לחוש, אלא יש לברך. ומה שנותר הוא להחליט האם אני מעדיף את שיקול דעתו של מי שגדול בהכרעה זו, או את שיקול דעתי בהכרעה זו. ולכן מזדעקת כאן הטענה מה נדע ולא ידע הוא. ופשוט. וכ"ה בענין ברכת הים הגדול, ברכת הגומל על השוחה בחוף הים, וכן ע"ז הדרך. (וכמה מגוחכת הטענה שזוהי דרכה של תורה ודרכו של מרן זיע"א בעצמו שאם יצא לך אחרת והבנת אחרת אז תכריע כמו שיצא לך, וכי זה שלא ירדת לסוף דעתו של מי שגדול ממך או שאתה סבור שירדת ובכל זאת אתה מעדיף את שיקול דעתך מול שיקול דעתו של מי שגדול ממך בחכמה ובמנין, הלזה יקרא ויחשב דרכה של תורה, וכי זו היתה דרכו של מרן זיע"א?! אתמהה!) משא"כ אם היה מאן דהו מוצא מקורות חדשים שיש בהם לשנות ההכרעה בהלכות אלו, ותלמידי מרן זיע"א המובהקים שעמדו על דרכו וביטלו דעתם עד כה היו אומרים לנו שניכר מדבריו עצמו דע"פ אלו המקורות יתכן היה משנה הכרעתו, בכה"ג אה"נ י"ל בפה מלא שיש לנו לחוש לסב"ל עכ"פ. ודו"ק.
בברכה רבה
וראוי לציין להבנת העיקרון של גדול בחכמה ובמנין את דברי הרשב"א בתשובה ח"ב סי' שכב, וז"ל:
שאלת מי שבא מעשה לידו ומצא לאחד מן הפוסקים סברא באותו מעשה וראיה לאותה סברא ולא נראית לו הראיה לסמוך עליה למעשה היש לו לבטל דעתו מפני דעת מי שגדול ממנו אחר שתלוי בסברא או לא, מדאמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרבי יהושע אין לדיין אלא מה שעיניו רואות,
תשובה לראשונים שומעין אם חכם הוא שראוי לסמוך עליו ואין דוחין דברי הראשונים חכמי הדורות כסברא /בסברא/ בלא ראיה. שדברי הראשונים שהיו בקיאין ונודעה חכמתם דברים נכונים הם ומקצתן שהן כדברי קבלה. וכבר מסרן הכתוב לחכמים. ואמר לו שמואל לרב אכול משחא דארמאי ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. וגדולה מכלן שאמר רבי יהושע בתנורו של עכנא כנגד בת קול לא בשמים, ואל החכמים שומעין בכל זמן שהרי כתוב ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. ואפילו אומרין על הימין שהוא שמאל כלומר אפילו על מה שיראה בעיניך שהוא ימין והם אומרים שאינה אלא שמאל שמע להם. ורב הקושיות והויות שבגמרא אינן מן המשנה ומן הברייתא אלא מדברי האמוראין מן החכם המפורסם בחכמתו על דברי מי שאינו גדול כמותו. ורבינו הקדוש שסדר את המשנה וסתם סותמות סתם בכמה מקומות הפך דברי עצמו. וכללות מסרו לנו הלכה כרבי עקיבא מחברו. הלכה כר' מחברו. רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. רב ושמואל הלכה כרב באיסורי ושמואל בדיני. ואמרו בנדה מאי דעתך לחומרא עביד מיהא כרב דקיימא לן הלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא. והיאך כללו לנו הני כללי, ואם יקום אחד ויראה מן דברי זה ודברי זה ויראה בעיניו כדברי השני לא יעשה אלא כדעתו וכסברתו בין כרבי מאיר בין כרבי יהודה או כרב ושמואל. וכבר אמרו דרך כלל עשה לך רב והסתלק מן הספק.
ומיהו פעמים שימצאו קושיא באחד מן הדברים ותקשה להם כל כך עד שיעשו כנגד הכלל. שהרי פעמים סותם כרבי מאיר כנגד רבי יהודה ורבי שמעון. ופעמים שהיה רב חולק עם המשנה ואמרו רב תנא הוא ופליג. ואמרינן בפסחים גבי תנור שהסיקוהו בערלה. מדאמרינן הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו ובהא ס"ל כר' איפכא ותני לה. ורבא הכי אמר להו לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסק דינא דידי קמייכו וחזיתון ביה פרכא. אבל בסברא בעלמא אין להם לדחות דברי רבא שהיה גדול מהם ורבם. וכמה פעמים מקשה רבא בגמרא על דברי זולתו וסותרין דברי זולתו. ואף מי שהיה סובר מתחלה בהפכו חוזר בו ומבטל דברי עצמו מפני דברי רבא.
וגדולה מזו אמרו. א"ל רבי אלעזר בן הורקנוס להורקנוס בנו בשעת פטירתו. חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר. א"ל ואתה מפני מה לא חזרת בך, א"ל אני שמעתי מפי המרובין ואתה לא שמעת אלא מפי יחיד. ואם יראה בעיני הורקנוס כדברי אביו למה צוהו דיחזור בו. אלא בכל מקום ובכל זמן הולכין אחר רוב חכמה ורוב מנין.
משפט זה מיירי 'כשאין אתה יודע להיכן הדין נוטה' כמבואר ברמב"ם ממרים סוף פ"א. ואדרבה מזה מבואר שאם אתה יודע להיכן הדין נוטה - עושה כפי שנראה לך אף להקל בדאוריתא עי"ש.
לגבי הרשב"א - כבר כתבו בזה דמיירי שנראה לו 'בסברא' בלי 'ראיה ברורה', אבל הרשב"א לא דיבר כשיש לו ראיה ברורה נגד החכם, והתלמוד וכל הפוסקים מלאים מזה בראיות נגד רבותיהם [כמו הרשב"א נגד הרמב"ן ועוד].
וגם זה מיירי כשהוא חולק 'מדנפשיה' על החכם 'בקושיא בסברא ללא ראיה' אבל אם יש מחלוקת בין ב' חכמים, וחכם אחד נראה לו 'בסברא' כמו חכם אחד, והוא לא חולק 'מעצמו' - בזה יכול לנהוג כדעתו.
ובד"כ רוב המחלוקת בדורנו הם רק 'לנקוט כמו צד אחד שכבר קיים', ולא 'לחלוק מעצמנו'.
כמו למשל הדוגמא שהזכיר כבודו של ברכה על ריח סינטטי - שם המחלוקת קיימת בין כמה מחכמי הדור, וכשחכם מסויים נראה לו כצד אחד, למה שלא יעשה כמו שנראה לו לפי הרמב"ם הנ"ל?
לפי מה שכתבתי ההבחנה ברורה. אם יש רק 'קושיא' ש'לא הבין' את דבריו וכדומה - אה"נ אמרינן ליה אולי בהמשך תבין.
אולם אם יש לו 'ראיות רבות' מפוסקים מפורשים או דיוקים 'מוכרחים' וכדומה, ובפרט אם החכם הגדול לא הזכירם בספרו, כלומר לא ראם, בזה אמרינן דשפיר דמי להכריע אחרת מהחכם הנ"ל.
לדוגמא בענין של חתימת ועל הכלכלה שהעליתי מכבר - שם יש ראיות ברורות שראשוני ספרד גרסו כן, וגם הסידורים בספרד גרסו כן, וגם הקושיות שהקשו האחרונים על גירסא זו - יש לנו 'בירור' מדברי הראשונים שאין זו קושיא, כיון שהמלה 'כלכלה' פירושה אחרת ממה שהאחרונים הבינו, ובזה אפשר לקיים את המנהג הקדום בשופי.
וכן כל כיו"ב.
חדא, אם אתה רואה ב' צדדים ומחליט שאתה יודע להיכן הדין נוטה, זו בעיה, אתה מבין שבודאי נטייתך היא האמת המוחלטת והשנית טעות, בזמן שכנגדך סבור היפך, שהרי כבר שמעתם זא"ז ואעפ"כ הוא עומד בדעתו. אין זו אלא או רמות רוחא או נבואה (שיש לדון בה מצד לא בשמים היא ואכמ"ל).
ב', ברמב"ם לא כתוב שאם אתה חושב שאתה יודע להיכן הדין נוטה עשה כדעתך אפילו בדאורייתא, אלא כשאתה רואה ב' צדדים, ובכללם את שלך ושל עמיתך, וממילא אין אתה יודע להיכן הדין נוטה, שמי יערב אל ליבו להחליט שנטייתו היא האמת יותר מנטיית חבירו. ועוד, שאם היה כזה דין, היה צריך בעיקר לכתוב אותו, שאם אתה יודע להיכן הדין נוטה עשה כהבנתך, ורק אם אינך יודע בזה יש כללי פסיקה. עכ"פ לומר שאם יודע היכן הדין נוטה יעשה כדעתו זה תורה חדשה שלא כתובה ברמב"ם.
בתשובת הרשב"א ח"א סי' רנג בשורות האחרונות מבואר להדיא שאף כשנראה לך כהמיקל בשל תורה לא הותר לך אלא אם ע"י צירוף שלך עם המיקל נעשיתם רוב נגד היחיד. כלומר כללי הפסיקה בתוקפם אף לענין הנהגת החכם המתיר בעצמו.
כי אין רמב"ם כזה, כאמור, וברשב"א מפורש להיפך, כאמור.
בזה ביארת יפה יפה לכולנו מדוע אי אפשר לילך בדרך זו,
שהרי מרן הראש"ל שליט"א חי עימנו והביא בספרו את כל הסוברים והטוענים מהמקורות והראיות שהבאת, את רוב הטענות הציג והשיב עליהם, וחלקם הזכיר בקוצר או סמך על המעיין ע"פ מה שכבר נתבאר, (כפי שתמצתנו המו"מ באחת התכנית אור השבת ושוכתב באחד העלונים), ורואים בעליל שלא ראה בזה די השב כדי לשנות מהוראתו בקדושה, ונמצא שאין אלו הראיות החזקות שעליהם דיבר רבא בגמ' ב"ב קל: והרשב"א בתשובה ח"ב סי' שכב, אלא כל אלו הם ראיות חזקות בעיניך שמחמתן אתה נוטה לצד אחד וסבור שגדול הדור מסתמא היה צריך לשנות הוראתו מחמתן ולכן הלכתא כבתראי, בו בזמן שגדול הדור לפנינו רואה אותם מביא אותם ועדין נוטה לצד שני, וזה מלמד אותנו כמה איננו יכולים לסמוך על עצמנו עדין כל שלא נהיה יותר ברי סמכא והבנה מתי מסתמא גדול הדור היה משנה הוראתו ומתי עדין אין בזה משום השב.
חזק ואמץ!
א"כ מכאן תבין מדוע איננו יכולים לסמוך על עצמנו באמרנו