שלום וברכה,
מקור הדברים הוא הב"ח סי' תצג, ובב"ח עצמו מבואר שאינו אלא במקום שנהגו כן, וכפי שביאר מרן שליט"א בשיעורו להדיא, שדברי האחרונים היינו במקום שנהגו כן דוקא, אבל מבואר להדיא מדברי הב"ח, שמדברי מרן הב"י מבואר לאסור.
דאחר שהביא הב"ח את הסבר מרן הב"י, ושהוא מוסכם גם על הרמ"א, כתב בזה"ל:
וצריך להתיישב במה שכתוב בהגהות המנהגים (שם אות לו), דאיתא במנהגי דור"א (מהד' אלפנביין עמ' 148) דכשחל ראש חודש אייר בשבת אז נושאין בו דממה נפשך אם נהגו לשם היתר עד ראש חודש אייר וראש חודש אייר בכלל מאי איריא בשבת אפילו אינו שבת נמי ואם לא נהגו היתר עד ראש חודש אייר אלא מל"ג ואילך אפילו כשהוא בשבת נמי לא, ונראה לי דודאי לא נהגו היתר אלא מל"ג ואילך, אלא דמכל מקום סבירא להו דבחל ראש חודש אייר בשבת מאחר דמיתוספא שמחה ביום השבת שהוא שבת וראש חודש אין להחמיר באבלות ישנה כולי האי ונושאין בו, ואף על גב דאין נושאין בראש חודש אייר דעלמא שאינו של שבת, מכל מקום בחל בשבת נושאין בו כנ"ל, והכי נקטינן ודו"ק. עכ"ל. (ומה שסיים דהכי נקטינן, או שכוונתו שכך גם נוהגים במקומותיהם, ע"פ המקור שהביא שם, או שכוונתו שלדעתו סברא זו מספקת אף לדינא, אבל ודאי שהיא סברת עצמו, ואינה דעת מרן הב"י).
גם בלשון הכנה"ג לא כתב אלא שכ"ה במנהגים, כפי שהעתיק כבודו, וי"ל דהיינו במקום שכן נוהגים, ושמא אף במקומו נהגו כן ע"פ מנהגי דור"א הנ"ל, אבל לא לפסוק הלכה בא. וכ"ש שבמקום או בזמן שלא נהגו להקל, אלא נהגו להמתין עד ל"ד בעומר, אין אתה רשאי להתיר בפניהם, והן הן דברי הכה"ח ומרן שליט"א, דלמנהג הספרדים באר"י ליתא להאי מנהגא, אלא נהגו להקל רק לאחר ל"ג בעומר. ודו"ק. (ועל דברי הפר"ח כבר הרחיב מרן שליט"א בשיעור, שנראה שחולק בזה על מרן, ואינו מבאר כן בדעת מרן, ודרכו היתה לחלק כשסבר אחרת. משא"כ בדברי הכנה"ג קשה לומר כן, אלא כפי שביארתי לעיל).
לא דמי כאוכלא לדנא,
דכלל גדול הוא בהלכות אבלות, דכל שהוא משום מנהג ואינו מן הדין, וכגון רחיצה בשלושים וכן תספורת בעומר, סמכינן על דברי רבנו יו"ט שהובא בתוס', שאם היום "שיוצאים" מהאבלות חל בשבת או יו"ט, כיון שמן הדין הוא כבר "מחוץ" לימי האבלות, והיה מותר להיות רחוץ ומסופר בו, ורק הוא מנוע לרחוץ או להסתפר מפני איסור שבת או יו"ט, לכן "התירו חכמים ביסוד דיני אבלות" להסתפר כבר בערב שבת או חג, מפני כבוד השבת או החג עצמם שהם כבר מחוץ לימי האבלות. דאע"ג דלא קי"ל כרבנו יו"ט לענין מנהגי אבלות האסורים "מן הדין", אבל כלל גדול הוא לענין מנהגי אבלות התלויים "במנהג", כמבואר כ"ז בחזו"ע אבלות ח"ב (עמ' רצו-ש) מפיהם של ראשונים וכל האחרונים, ושמטעם זה הוא ההיתר ביום ל"ג לעומר שחל ערב שבת, כמבואר כ"ז שם בחזו"ע.
משא"כ בנ"ד שמרן הב"י כתב על הנוהגים להסתפר בר"ח "הא ודאי שיבוש הוא", דלכאורה אמאי "ודאי שיבוש", שמא כמו שיש סברא דאף שמתו גם בר"ח, מ"מ כשחל ר"ח בשבת שיש שמחה כפולה יש להתיר אף שאין ל"ג יום שלימים, שהשמחה כפולה גוברת על הצורך בל"ג שלימים, א"כ הנוהגים כן סוברים צעד אחד קדימה, דאף שמתו גם בר"ח, מ"מ מפני שהוא יום שיש בו שמחה וקצת יו"ט, יש להקל בשבילו, וגם אם היה חולק עליהם שאין זה מספיק, אבל היה צריך קודם לבאר שכנראה זוהי סברתם, ולא לעשות את מנהגם ללא כל יסוד ושהוא משובש מכל וכל ללא קצה ויסוד. ודו"ק.
ועכ"פ עיקר דברי מרן שליט"א הם מכח "המנהג הפשוט" בזמננו באר"י, (ומי יודע אם לא גם אצל האשכנזים שבאר"י, אלא שאיני בקי מספיק במנהגיהם ובספרי קיצוריהם מה כתבו בזה, ואם לא כתבו ההיתר, לכאורה זו ראיה שמנהגם כמנהגנו), ובזה קי"ל שאפילו דברים "המותרים" ואחרים נוהגים בהם איסור (ע"פ רבם, לאפוקי ממנהג שטות), אין אתה רשאי להתירם בפניהם. וממה שכל הפוסקים בדורות שלנו לא הזכירו כזה היתר או מנהג באר"י, וכן כתבו שאין להסתפר עד ל"ד בעומר, מבואר שכן הוא המנהג להחמיר, וכמשמעות דברי מרן הבית יוסף. והן הן דברי הכה"ח לענ"ד.
בברכה רבה
