ב"ה
יעויין בשו"ת יחוה דעת ח"ז סי' ל שדן להדיא בנידון זה, ותרווה צמאונך!
ולענ"ד לענין מעשה מתבאר שם, כפי שהשבתי בעניותי כאן לעיל בתחילת הדברים, דלצורך, מותר, ושלא לצורך, אסור, ולצורך, היינו אף לברך חברו בשם, וכ"ש להשיב לו כברכתו, כדי שלא יקפיד עליו, דחשיב צורך.
והוסיף לדון שם אם דברי הט"ז שלא לשנות בשם השם הם בכל השמות שאינם נמחקין, כגון אלקים, ועוד, או דוקא בשם ה' המיוחד, כלומר הוי"ה, שעליו דיבר הט"ז, והעלה דשפיר דמי לסמוך על מנהגם של ישראל ובתוכם רבנים גאונים, שאכן נזהרים מלהזכיר גם שאר שמות שאינם נמחקים אף במקום צורך, ואומרים אלקים וכדומה, דלא דמי לשם המיוחד לענין זה, ואין בו את קפידת הט"ז, אלא שהנכון ליזהר היכא דאפשר שלא לנהוג כן. ע"ש.
ונראה כוונתו לומר, שבמקום צורך, יאמרנו ככתבו בלי שינוי, ובמקום שאינו צורך, שלא יאמר כלל, והיינו כמסקנתו הראשונה הנ"ל.
ומעתה נראה בבירור, שאם צריך לומר בעבור הסבר באיזה ענין, שצריך להזכיר כמה פעמים אחד מהשמות שאינם נמחקין, וכגון שאומר דבר תורה שמדבר בחילוק בין שם אלקים שהוא מדת הדין לשם הוי"ה שהוא מדת הרחמים או שם א-ל שהוא בחסד ושם שד-י שאמר לעולמו די ושם אדנות שהוא בדין, וכן כל כיוצא בזה, ואינו בתוך פסוק, ולא בדרך תפילה או שבח או ברכת חברו וכדומה, אלא בדרך הסבר טכני באיזה ענין כללי או לימודי, נראה פשוט שהרי זה כאומר לשון של תפילה המובאת בגמ' לשם לימוד ולא לשם תפילה, דאינו חשיב לצורך, ואין להקל. דאי לא תימא הכי, בואו ונתיר גם לקרא בגמ' שרב פלוני היה אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי וכו' ונזכירם בלי שום כינוי ושינוי, וזה מבואר כבר בתשובות מרן זיע"א בכ"ד שזה אינו, אלא ודאי שצורך היינו לצורך ברכה או תפילה או שירה או שבח או קריאת פסוק, שכל אלו יחשבו צורך של הזכרת ה', שצריך להזכיר את ה' בעבור הברכה או השבח או השירה וכדומה, להלל ולשבח ולברך בשמו. ודו"ק.