• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com
  • שימו לב: ניתן לשלוח (בקובץ וורד) יישובים ומערכות בתורת מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה, לקובץ בית יוסף תשפ"ו. למייל: office@moreshet-maran.com עד לחג השבועות תשפ"ה. אין התחייבות לפרסם, והרשות נתונה לערוך את הדברים לפני הפרסום. ניתן גם לשלוח מכתבים והערות על הגליונות הקודמים.

הוצאת דבר ממקום שנמכר החמץ

בפשוטו אין כאן שום מיחוש כיוון שהחמץ כבר נמכר. זה שזה סגור בנייר כסף או עם מדבקת חמץ, זה עבור היכר המוכר בעצם אילו איזורים בבית הוא מוכר את החמץ.
הנייר כסף עצמו הוא אינו חמץ, ומה שכנראה הנחת בארון של החמץ הוא משום שכנראה היה קודם לכן במגע של חמץ, אם ישנו חמץ עליו ממש, הרי החמץ אינו שלך אלא של הגוי, אבל הנייר כסף ודאי שייך לך, שהרי אתה מוכר את החמץ הניכר בעין או החמץ הבלוע בכלים, ולא את הכלים ואת המוצרים ממש.
 
לא דיברתי על הנייר כסף, התייחסת אליו יותר מידי... התכוונתי על עצם הדבר, אם אני צריך דבר שהוא לא חמץ, אלא שהוא נמצא במקום שהחמץ נמצא. אני זוכר שמותר, והביאו דוגמא לזה לגבי לפתוח את החדר שבו החמץ, כדי להוציא משם דבר מותר, והתירו. צריך מקור לזה. תודה רבה! [אשריך הרב @לביא ]
 
לא דיברתי על הנייר כסף, התייחסת אליו יותר מידי... התכוונתי על עצם הדבר, אם אני צריך דבר שהוא לא חמץ, אלא שהוא נמצא במקום שהחמץ נמצא. אני זוכר שמותר, והביאו דוגמא לזה לגבי לפתוח את החדר שבו החמץ, כדי להוציא משם דבר מותר, והתירו. צריך מקור לזה. תודה רבה! [אשריך הרב @לביא ]
אתה יכול אפילו להרים את החמץ בשביל להגיע שלא לדבר חמץ כמדומני.
(הגאב״ד הרב אלחנן פרץ אמר לנו בכולל, שאפילו מוכר חנות יהודי שעשה מכירת חמץ, ועדיין מוכר את החמץ שלו בחג רח״ל, עדיין מכירתו מכירה אע״ג דמזלזל בה)
 
שאלה הכי פשוטה, התחלתם להיכנס ללימוד כבר. אני לא מחפש להיכנס לכל זה. רק צריך מקור (אפילו אחד) לגבי זה, שמותר ללכת להיכן שיש חמץ, או במקרה שלי להרים את הנייר כסף שמכסה, ולקחת את מה שלא חמץ.
 
אם הבנתי נכון שאתה חושש לזה שהדבר שאינו חמץ נכלל במכירה ושייך לגוי
בשטר המכירה לגוי (ראיתיו כמה פעמים) כתוב במפורש שמוכרים רק את החמץ הניכר לעין. חפץ שהוא לא חמץ לא נכלל במכירה.
 
שאלה הכי פשוטה, התחלתם להיכנס ללימוד כבר. אני לא מחפש להיכנס לכל זה. רק צריך מקור (אפילו אחד) לגבי זה, שמותר ללכת להיכן שיש חמץ, או במקרה שלי להרים את הנייר כסף שמכסה, ולקחת את מה שלא חמץ.
אז לא כ"כ הבנתי מה השאלה? כלומר, אם אתה לא חושש שזה נמכר, אז למה שיהיה אסור?
1744586746423.png
 
אז לא כ"כ הבנתי מה השאלה? כלומר, אם אתה לא חושש שזה נמכר, אז למה שיהיה אסור?
הצג קובץ מצורף 32325
אז לפי דברי מו"ר, אם לא נגעתי בחמץ אלא הוצאתי את מה שאני צריך שהוא לא חמץ מותר. מצוין.
שאלה אחרת בעקבות זה, אם אני צריך לטלטל את החמץ בחול המועד כדי להגיע למה שמותר שנמצא במדף?...
 
אני שם לב שלאחרונה יש כאן נחיתות בפורום, ואם כותבים תגובה שאולי היא מתוך ריתחא דאורייתא (נטו) באים ונפגעים... אז לכבוד כל אלו, ולכבוד כל החברים היקרים אני קורא לכולם, תפסיקו כבר להיעלב מכל שטות. מעריך מאוד את העזרה של כל אחד ואוהב כל אחד בפורום [גם מרן אמר כך כמה וכמה פעמים בשיעור, שאומרים בכל יום הריני אוהב כל אחד ואחד. וגם אנו הולכים בדרכו] והתכוונתי שלא על כך שאלתי. הראב"ד כתב בלשונות יותר חריפים, ובסוף שניהם לשם שמים נתכוונו.
ולכבוד החברים היקרים
אביא כאן סיפור מעניין על זה [ובטוח אני שהרב @פשוט וכן @לשמור ולעשות @יצחק משען ועוד, יהנו מהדברים כי הקלדתי אותן כנתינתן ממרן זיע"א] לכבוד פרקי אבות שעכשיו אנו נמצאים בהם, בסוף הדרשה של כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ב נמצא באוצר מרן. ולתועלת אעתיק כאן:
אני אוסיף פיסוק לטקסט המקורי בלי לשנות אף מילה:


בא הראב"ד, כתב הפריז על המידה. גדולים וטובים ממנו חשבו שהקב"ה יש לו גוף ודמות בגוף, למה אתה כותב אין להם חלק לעולם הבא? טעות עשו, טעות. בשביל זה אין להם חלק לעולם הבא?


אומרים בשם המקובלים, רבי ישראל בעל שם טוב וחבריו אומרים, בשעה שכתב ככה הרמב"ם, מי שאומר שיש לקב"ה גוף ודמות הגוף אין לו חלק לעולם הבא, היו כמה צדיקים כאלה חסידים כבר יושבים. אומר להם: "תשמעו, עכשיו יש איזה פוסק שמו הרמב"ם, רבי משה בר מימון, והוא פסק אין לכם חלק לעולם הבא. החוצה תצאו מהר". בחוץ לקחו אותם מסכנים, הוציאו אותם בחוץ, כל אחד זקן צדיק, למד תורה כל החיים שלו אבל טעה מסכן. בא הרמב"ם, אומר מי שטועה בזה אין לו חלק לעולם הבא, והוא פוסק, היה יחיד בדורו. מי הרמב"ם? יש יותר גדול מהרמב"ם? תכף ומיד באו המלאכים: "רבותינו, מחילה מכבודכם, בחוץ". חוץ לגן עדן, הוציאו אותם מסכנים בחוץ.


אבל בשמים ריחמו עליהם. הם צדיקים אלה, מסכנים טעו, היה להם טעות. לא היה להם מי שיאיר את עיניהם, מי שיפתח את עיניהם, לא היה.


שם בשמים נכבשו רחמים עליהם. גלגלו שתכף הספר הזה יבוא לידו של הראב"ד, רבי אברהם בן דוד בעל ההשגות. כשהגיע לזה, חלק עליו. מה פתאום אין להם חלק לעולם הבא? היו גדולים וטובים ממנו, רק טעו מסכנים. בשביל זה אתה אומר שאין להם חלק לעולם הבא? תכף ומיד יצאה בת קול: "שייכנסו חזרה, יש רבי אברהם בן דוד אומר יש לכם חלק לעולם הבא. תפדלו, תיכנסו בפנים".


אם הראב"ד לא היה כותב את זה, מסכנים היו נשארים בחוץ, בחוץ לעמוד. אבל בשמים ריחמו עליהם, ידעו את ליבם הטוב. מסכנים בצער, תכף ומיד הביאו את זה, זימנו את זה לידו של הראב"ד. עם כל הקושיות שיש לו על הרמב"ם, זה אחת הקושיות. למה הרמב"ם כותב שאין להם חלק לעולם הבא? יש להם חלק לעולם הבא. מפתח של עולם הבא ביד שלך? אתה רוצה לסגור? אתה רוצה לפתוח? לא, אני אומר שיש להם חלק לעולם הבא. טוב, אם רבי אברהם בן דוד אומר, אז גמרנו.


יש פוסקים שאומרים כל מקום שחולק הראב"ד על הרמב"ם, הלכה כהראב"ד. בדרך כלל הלכה כהראב"ד כי ההשגות שלו חזקות מאוד.


התשב"ץ אומר, רבי שמעון בן צמח אומר ששמע מרבנים גדולים שהספר שהגיע, ההשגות של רבי אברהם בן דוד, הראב"ד, הגיע לידו של הרמב"ם. כמה דברים הודה שהצדק עמו, עם הראב"ד. אמר: "מימי לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת", והמלאכה אחת זה רבי אברהם בן דוד. רק תורה ידע, רק תורה. הוא היה עשיר גדול, לא היה זקוק לא לפרנסה לא לשום דבר. ישב ולמד תורה, ויש לו שכל כביר, שכל גאוני. נעשה אדם גדול כמו הראב"ד.


הרמב"ם לא היה עוסק במלאכה אחת, היה רופא של המלך. היה צריך לבזבז כל יום שמונה תשע שעות בשביל ללכת לרפאות את המלך, את הפילגשים שלו, את הבנים שלו, את קופה של שרצים שיש לו. צריך היה לטפל בהם. לא היה בעל מלאכה אחת, לומד תורה בזמן שהוא פנוי, אבל רוב היום היה הולך לאיבוד.


וכשהיה חוזר הביתה, אתם חושבים היה יכול ללמוד? לא. תור ארוך, כל העם עומדים ומחכים לו, שיבוא הרמב"ם וירפא אותם. כל אחד יש לו עיוור ופיסח, הרה ויולדת, כולם צריכים את הרפואה שלו. עומדים ככה והוא נכנס, מבקש מהם סליחה שיוכל לטעום משהו, ואומר את זה לתלמידו. אומר לו: "תאמין לי, זאת ארוחה של פעם בעשרים וארבע שעות שאני טועם, ואלה עומדים כולם על הראש שלי. אני מוכרח, יש בהם בני ברית יש בהם שאינם בני ברית, גוים ויהודים יחדיו, כולם עומדים בתור ומחכים לו".


ואחר כך צריך גם כן לתת להם את הרפואה. אז הוא יש לו בית מרקחת, שבנו היה הרוקח, רבי אברהם בנו, נותן לו הוראות איך לעשות את הרפואה. היום יש בית מרקחת, כל אחד ואחד בא לוקח רצפט, מביא, משלם מעט כסף ולוקח. בזמנו לא כך. הוא נכנס, יוצא מאהל לאה, עובר לאהל רחל. יש חדר אחר, יש שם רבי אברהם בנו, והוא צריך לפקח על כל התרופות שהוא אומר לו: "עשר כזה, עשר כזה". אני יודע, כל מיני דברים, והוא צריך להכין אותם. אומר: "אני נכנס וכל היום אני עוסק עם החולים האלה עד שעה תשע עשר בלילה, ואחר כך אני לא יכול אפילו לנשום, יושב ככה פרקדן. אין לי כוח אפילו להתעסק עמהם".


בדרך כלל מה שאני לומד, יום היחיד זה יום שבת. המלך פטר אותו מללכת לטפל בו ביום שבת.


כל יום היה צריך לקום לפני עמוד השחר, לקחת את החמור שלו. באותו הזמן לא היה מכוניות, לא היה מטוסים, וצריך ללכת מביתו עד ביתו של המלך. כן, זה מרחק גדול. היה רוכב על החמור ומגיע שם.


בטח ודאי היה כל הזמן היה הוגה בדברי תורה. אפילו שהוא עושה ענווה, לא אומר את זה, אבל אנחנו יודעים שזה ברור. תלמיד חכם כמוהו ודאי שהיה לומד תורה. אבל תראו כמה חס ושלום ניצלו אותו. אם היה כולו נאמן, כולו רק לתורה, היה בוקע שחקים. אין הלכה שלא היה מברר אותה. אנחנו הפסדנו את הדבר הזה על ידי שהוא היה רופא של המלך, להעלות לו מארה. הכירו כולם באדיבותו על כל הרופאים. כל הרופאים היו רועדים ממנו. מתחיל רופא לדבר, תכף היה בולע אותו: "מה אתה יודע? זה לא ככה, זה ככה".


ספר, ספר אחד מיוחד על הכשת נחשים, והוא מצייר כל נחש ונחש. זה שמו צפע, זה שמו שפיפון, זה שמו דלפון. כותב על כל אחד ואחד, מציין אותו, ותרופה שלו. אם נשך אותו, הנסיוב שלו כך וכך, מורכב מכך, מורכב מכך. ספר שלם.


היה אחד רופא גדול, רחוב הנביאים, כבר נפטר. הוא סיפר לי שנפל הספר הזה בכתב יד, נפל בידי הרופאים. השתגעו עליו, איך יודע כל מה? כל הנחשים היו אצלו. היה יודע: זה תרופתו של זה, לא כמו של זה. אם יתנו לו רפואה של זה וזה, ימות. אלא כל אחד יש לו תרופה מיוחדת, והוא ידע את כל הדברים האלה. איזה ניסיונות בחיים שלו עד שידע את הדברים האלה הלכה למעשה, ורשם אותם לדורות. אחר כך הדפיסו את הספר הזה, חילקו אותו לרופאים. עד עכשיו משתמשים בתרופות שהרב עשה.


כן, אבל זה על חשבון התורה. כמו שאמר, הוא כותב לתלמידו שכל מה שלמדתי בעניינים אחרים, ענייני פילוסופיה או רפואה, הכול לקחתי אותם רקחות וטבחות כדי שיהיו משרתות לתורה. אבל בעוונותיי, על ידי כך נתמעטה עונתה של התורה מפני שנתעסק בדברים אחרים. לכן אומר: "לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת", זה הראב"ד. יש לו רק מלאכה אחת, שבתו וקומו תורה תורה, חכמה גדולה שהוא אדם גדול. אני רוב הזמן שלי הולך ככה עם המלך ועם השרים ועם זה, ואני צריך לעמוד כחומה להילחם נגד הקראים שהיו באותו הזמן, מיררו לו את חייו. הקראים היו שם, כופרים בכל התורה שבעל פה.


לא היה מקווה אחד כשהוא בא למצרים. בכל מצרים לא היה מקווה אחד, כי כולם אמרו: "למה צריך מקווה? איפה כתוב? ורחץ במים את בשרו". אז כל נדה אחרי כמה ימים שופכת עליה תשעה קבין וחלאס, ונהיית טהורה, היפך התורה שלנו שאישה תבוא למקווה. והשילטון היה הכול בידם. הוא ראה עיר פרוצה אין חומה.


עד שהקב"ה עזר, מצא חן בעיני המלך, והמלך אמר לו: "מה שאתה רוצה תעשה". אז אתה תדיח את כל ראשי הקראים האלה שקראו את עצמם רבנים. כל אחד לקח את הג'לפה שלו וזרק אותה לים, "ותשליך במצולות ים כל חטאותם". ונעשה הוא המוציא והוא המביא. בנה מקוואות, בנה בתי כנסיות, בנה בתי מדרשיות, הכניס להם רוח תורה שבעל פה, לימד אותם תורה הוא בעצמו. "ויקם משה ויושיעם וישק את צאנם", השקה אותם מהתורה הקדושה שלנו.


ואחר כך לבסוף תיקן תקנה אחת עם הבית דין שלו, שכל אישה שבאה לגבות כתובתה, הן אם גירש אותה בעלה, נתן לה גט, צריך לתת לה כתובה, הן אם נפטר בעלה, אלמנה תקבל את הכתובה שלה. לא תקבל כתובה אלא תישבע בספר תורה קודם שהיא אף פעם לא ביטלה את מצוות הטבילה, מה שצריכה לטבול הלכה לטבילה. אחרי שתישבע בספר תורה יתנו לה את הכתובה, ואם לא, מחרימים את דמי הכתובה ומחלקים אותם לעניים. כך עשה תקנה והשביע את הדיינים שיעשו על פי התקנה הזאת.


וכך היה. על ידי כך היו כולם נבהלים. מה, יחשב אותה כמו זונה בלי כתובה, בלי שום דבר? וכולם פחדו, כולם היו הולכות לטבילה, הולכות בזמנן.


והוא היה מרביץ תורה והסביר להם איך עושים הכול. לא רק כתב את זה בספר וגמרנו, אלא היה מוציא את זה הלכה למעשה.


זה כוחו של הרמב"ם עליו השלום, שלח אותו הקב"ה מלאך מושיע לעם ישראל. אז הראב"ד עליו השלום לא הוזקק לכל הדברים האלה, יושב לומד תורה וגמרנו. לכן אמר: "לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת", זה הראב"ד. הוא הודה שבכמה דברים צדק הראב"ד, כך כותב הרשב"ץ.


על כל פנים, זה מלמד אותנו לקח. לדעת את חכמת התורה צריך לדעת הרבה, ובשמים פוסקים כמו שפסק גדול הדור. מה היה, עליו השלום, הרמב"ם? מה שפסק, עושים בשמים כך.


זכות יצא לאנשים האלה. בא הראב"ד, הגן עליהם. "יש לכם ראב"ד, יאללה תפדלו תיכנסו חזרה". זה מראה לנו מה שמסכימים בית דין של מטה, כך מסכימים בית דין של מעלה.
 
נערך לאחרונה:
אני שם לב שלאחרונה יש כאן נחיתות בפורום, ואם כותבים תגובה שאולי היא מתוך ריתחא דאורייתא (נטו) באים ונפגעים... אז לכבוד כל אלו, ולכבוד כל החברים היקרים אני קורא לכולם, תפסיקו כבר להיעלב מכל שטות. מעריך מאוד את העזרה של כל אחד ואוהב כל אחד בפורום [גם מרן אמר כך כמה וכמה פעמים בשיעור, שאומרים בכל יום הריני אוהב כל אחד ואחד. וגם אנו הולכים בדרכו] והתכוונתי שלא על כך שאלתי. הראב"ד כתב בלשונות יותר חריפים, ובסוף שניהם לשם שמים נתכוונו.
ולכבוד החברים היקרים
אביא כאן סיפור מעניין על זה [ובטוח אני שהרב @פשוט וכן @לשמור ולעשות @יצחק משען ועוד, יהנו מהדברים כי הקלדתי אותן כנתינתן ממרן זיע"א] לכבוד פרקי אבות שעכשיו אנו נמצאים בהם, בסוף הדרשה של כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ב נמצא באוצר מרן. ולתועלת אעתיק כאן:
אני אוסיף פיסוק לטקסט המקורי בלי לשנות אף מילה:


בא הראב"ד, כתב הפריז על המידה. גדולים וטובים ממנו חשבו שהקב"ה יש לו גוף ודמות בגוף, למה אתה כותב אין להם חלק לעולם הבא? טעות עשו, טעות. בשביל זה אין להם חלק לעולם הבא?


אומרים בשם המקובלים, רבי ישראל בעל שם טוב וחבריו אומרים, בשעה שכתב ככה הרמב"ם, מי שאומר שיש לקב"ה גוף ודמות הגוף אין לו חלק לעולם הבא, היו כמה צדיקים כאלה חסידים כבר יושבים. אומר להם: "תשמעו, עכשיו יש איזה פוסק שמו הרמב"ם, רבי משה בר מימון, והוא פסק אין לכם חלק לעולם הבא. החוצה תצאו מהר". בחוץ לקחו אותם מסכנים, הוציאו אותם בחוץ, כל אחד זקן צדיק, למד תורה כל החיים שלו אבל טעה מסכן. בא הרמב"ם, אומר מי שטועה בזה אין לו חלק לעולם הבא, והוא פוסק, היה יחיד בדורו. מי הרמב"ם? יש יותר גדול מהרמב"ם? תכף ומיד באו המלאכים: "רבותינו, מחילה מכבודכם, בחוץ". חוץ לגן עדן, הוציאו אותם מסכנים בחוץ.


אבל בשמים ריחמו עליהם. הם צדיקים אלה, מסכנים טעו, היה להם טעות. לא היה להם מי שיאיר את עיניהם, מי שיפתח את עיניהם, לא היה.


שם בשמים נכבשו רחמים עליהם. גלגלו שתכף הספר הזה יבוא לידו של הראב"ד, רבי אברהם בן דוד בעל ההשגות. כשהגיע לזה, חלק עליו. מה פתאום אין להם חלק לעולם הבא? היו גדולים וטובים ממנו, רק טעו מסכנים. בשביל זה אתה אומר שאין להם חלק לעולם הבא? תכף ומיד יצאה בת קול: "שייכנסו חזרה, יש רבי אברהם בן דוד אומר יש לכם חלק לעולם הבא. תפדלו, תיכנסו בפנים".


אם הראב"ד לא היה כותב את זה, מסכנים היו נשארים בחוץ, בחוץ לעמוד. אבל בשמים ריחמו עליהם, ידעו את ליבם הטוב. מסכנים בצער, תכף ומיד הביאו את זה, זימנו את זה לידו של הראב"ד. עם כל הקושיות שיש לו על הרמב"ם, זה אחת הקושיות. למה הרמב"ם כותב שאין להם חלק לעולם הבא? יש להם חלק לעולם הבא. מפתח של עולם הבא ביד שלך? אתה רוצה לסגור? אתה רוצה לפתוח? לא, אני אומר שיש להם חלק לעולם הבא. טוב, אם רבי אברהם בן דוד אומר, אז גמרנו.


יש פוסקים שאומרים כל מקום שחולק הראב"ד על הרמב"ם, הלכה כהראב"ד. בדרך כלל הלכה כהראב"ד כי ההשגות שלו חזקות מאוד.


התשב"ץ אומר, רבי שמעון בן צמח אומר ששמע מרבנים גדולים שהספר שהגיע, ההשגות של רבי אברהם בן דוד, הראב"ד, הגיע לידו של הרמב"ם. כמה דברים הודה שהצדק עמו, עם הראב"ד. אמר: "מימי לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת", והמלאכה אחת זה רבי אברהם בן דוד. רק תורה ידע, רק תורה. הוא היה עשיר גדול, לא היה זקוק לא לפרנסה לא לשום דבר. ישב ולמד תורה, ויש לו שכל כביר, שכל גאוני. נעשה אדם גדול כמו הראב"ד.


הרמב"ם לא היה עוסק במלאכה אחת, היה רופא של המלך. היה צריך לבזבז כל יום שמונה תשע שעות בשביל ללכת לרפאות את המלך, את הפילגשים שלו, את הבנים שלו, את קופה של שרצים שיש לו. צריך היה לטפל בהם. לא היה בעל מלאכה אחת, לומד תורה בזמן שהוא פנוי, אבל רוב היום היה הולך לאיבוד.


וכשהיה חוזר הביתה, אתם חושבים היה יכול ללמוד? לא. תור ארוך, כל העם עומדים ומחכים לו, שיבוא הרמב"ם וירפא אותם. כל אחד יש לו עיוור ופיסח, הרה ויולדת, כולם צריכים את הרפואה שלו. עומדים ככה והוא נכנס, מבקש מהם סליחה שיוכל לטעום משהו, ואומר את זה לתלמידו. אומר לו: "תאמין לי, זאת ארוחה של פעם בעשרים וארבע שעות שאני טועם, ואלה עומדים כולם על הראש שלי. אני מוכרח, יש בהם בני ברית יש בהם שאינם בני ברית, גוים ויהודים יחדיו, כולם עומדים בתור ומחכים לו".


ואחר כך צריך גם כן לתת להם את הרפואה. אז הוא יש לו בית מרקחת, שבנו היה הרוקח, רבי אברהם בנו, נותן לו הוראות איך לעשות את הרפואה. היום יש בית מרקחת, כל אחד ואחד בא לוקח רצפט, מביא, משלם מעט כסף ולוקח. בזמנו לא כך. הוא נכנס, יוצא מאהל לאה, עובר לאהל רחל. יש חדר אחר, יש שם רבי אברהם בנו, והוא צריך לפקח על כל התרופות שהוא אומר לו: "עשר כזה, עשר כזה". אני יודע, כל מיני דברים, והוא צריך להכין אותם. אומר: "אני נכנס וכל היום אני עוסק עם החולים האלה עד שעה תשע עשר בלילה, ואחר כך אני לא יכול אפילו לנשום, יושב ככה פרקדן. אין לי כוח אפילו להתעסק עמהם".


בדרך כלל מה שאני לומד, יום היחיד זה יום שבת. המלך פטר אותו מללכת לטפל בו ביום שבת.


כל יום היה צריך לקום לפני עמוד השחר, לקחת את החמור שלו. באותו הזמן לא היה מכוניות, לא היה מטוסים, וצריך ללכת מביתו עד ביתו של המלך. כן, זה מרחק גדול. היה רוכב על החמור ומגיע שם.


בטח ודאי היה כל הזמן היה הוגה בדברי תורה. אפילו שהוא עושה ענווה, לא אומר את זה, אבל אנחנו יודעים שזה ברור. תלמיד חכם כמוהו ודאי שהיה לומד תורה. אבל תראו כמה חס ושלום ניצלו אותו. אם היה כולו נאמן, כולו רק לתורה, היה בוקע שחקים. אין הלכה שלא היה מברר אותה. אנחנו הפסדנו את הדבר הזה על ידי שהוא היה רופא של המלך, להעלות לו מארה. הכירו כולם באדיבותו על כל הרופאים. כל הרופאים היו רועדים ממנו. מתחיל רופא לדבר, תכף היה בולע אותו: "מה אתה יודע? זה לא ככה, זה ככה".


ספר, ספר אחד מיוחד על הכשת נחשים, והוא מצייר כל נחש ונחש. זה שמו צפע, זה שמו שפיפון, זה שמו דלפון. כותב על כל אחד ואחד, מציין אותו, ותרופה שלו. אם נשך אותו, הנסיוב שלו כך וכך, מורכב מכך, מורכב מכך. ספר שלם.


היה אחד רופא גדול, רחוב הנביאים, כבר נפטר. הוא סיפר לי שנפל הספר הזה בכתב יד, נפל בידי הרופאים. השתגעו עליו, איך יודע כל מה? כל הנחשים היו אצלו. היה יודע: זה תרופתו של זה, לא כמו של זה. אם יתנו לו רפואה של זה וזה, ימות. אלא כל אחד יש לו תרופה מיוחדת, והוא ידע את כל הדברים האלה. איזה ניסיונות בחיים שלו עד שידע את הדברים האלה הלכה למעשה, ורשם אותם לדורות. אחר כך הדפיסו את הספר הזה, חילקו אותו לרופאים. עד עכשיו משתמשים בתרופות שהרב עשה.


כן, אבל זה על חשבון התורה. כמו שאמר, הוא כותב לתלמידו שכל מה שלמדתי בעניינים אחרים, ענייני פילוסופיה או רפואה, הכול לקחתי אותם רקחות וטבחות כדי שיהיו משרתות לתורה. אבל בעוונותיי, על ידי כך נתמעטה עונתה של התורה מפני שנתעסק בדברים אחרים. לכן אומר: "לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת", זה הראב"ד. יש לו רק מלאכה אחת, שבתו וקומו תורה תורה, חכמה גדולה שהוא אדם גדול. אני רוב הזמן שלי הולך ככה עם המלך ועם השרים ועם זה, ואני צריך לעמוד כחומה להילחם נגד הקראים שהיו באותו הזמן, מיררו לו את חייו. הקראים היו שם, כופרים בכל התורה שבעל פה.


לא היה מקווה אחד כשהוא בא למצרים. בכל מצרים לא היה מקווה אחד, כי כולם אמרו: "למה צריך מקווה? איפה כתוב? ורחץ במים את בשרו". אז כל נדה אחרי כמה ימים שופכת עליה תשעה קבין וחלאס, ונהיית טהורה, היפך התורה שלנו שאישה תבוא למקווה. והשילטון היה הכול בידם. הוא ראה עיר פרוצה אין חומה.


עד שהקב"ה עזר, מצא חן בעיני המלך, והמלך אמר לו: "מה שאתה רוצה תעשה". אז אתה תדיח את כל ראשי הקראים האלה שקראו את עצמם רבנים. כל אחד לקח את הג'לפה שלו וזרק אותה לים, "ותשליך במצולות ים כל חטאותם". ונעשה הוא המוציא והוא המביא. בנה מקוואות, בנה בתי כנסיות, בנה בתי מדרשיות, הכניס להם רוח תורה שבעל פה, לימד אותם תורה הוא בעצמו. "ויקם משה ויושיעם וישק את צאנם", השקה אותם מהתורה הקדושה שלנו.


ואחר כך לבסוף תיקן תקנה אחת עם הבית דין שלו, שכל אישה שבאה לגבות כתובתה, הן אם גירש אותה בעלה, נתן לה גט, צריך לתת לה כתובה, הן אם נפטר בעלה, אלמנה תקבל את הכתובה שלה. לא תקבל כתובה אלא תישבע בספר תורה קודם שהיא אף פעם לא ביטלה את מצוות הטבילה, מה שצריכה לטבול הלכה לטבילה. אחרי שתישבע בספר תורה יתנו לה את הכתובה, ואם לא, מחרימים את דמי הכתובה ומחלקים אותם לעניים. כך עשה תקנה והשביע את הדיינים שיעשו על פי התקנה הזאת.


וכך היה. על ידי כך היו כולם נבהלים. מה, יחשב אותה כמו זונה בלי כתובה, בלי שום דבר? וכולם פחדו, כולם היו הולכות לטבילה, הולכות בזמנן.


והוא היה מרביץ תורה והסביר להם איך עושים הכול. לא רק כתב את זה בספר וגמרנו, אלא היה מוציא את זה הלכה למעשה.


זה כוחו של הרמב"ם עליו השלום, שלח אותו הקב"ה מלאך מושיע לעם ישראל. אז הראב"ד עליו השלום לא הוזקק לכל הדברים האלה, יושב לומד תורה וגמרנו. לכן אמר: "לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת", זה הראב"ד. הוא הודה שבכמה דברים צדק הראב"ד, כך כותב הרשב"ץ.


על כל פנים, זה מלמד אותנו לקח. לדעת את חכמת התורה צריך לדעת הרבה, ובשמים פוסקים כמו שפסק גדול הדור. מה היה, עליו השלום, הרמב"ם? מה שפסק, עושים בשמים כך.


זכות יצא לאנשים האלה. בא הראב"ד, הגן עליהם. "יש לכם ראב"ד, יאללה תפדלו תיכנסו חזרה". זה מראה לנו מה שמסכימים בית דין של מטה, כך מסכימים בית דין של מעלה.
מתוק מדבש ונופת צופים
מה זה
?
 
אני שם לב שלאחרונה יש כאן נחיתות בפורום, ואם כותבים תגובה שאולי היא מתוך ריתחא דאורייתא (נטו) באים ונפגעים... אז לכבוד כל אלו, ולכבוד כל החברים היקרים אני קורא לכולם, תפסיקו כבר להיעלב מכל שטות. מעריך מאוד את העזרה של כל אחד ואוהב כל אחד בפורום [גם מרן אמר כך כמה וכמה פעמים בשיעור, שאומרים בכל יום הריני אוהב כל אחד ואחד. וגם אנו הולכים בדרכו] והתכוונתי שלא על כך שאלתי. הראב"ד כתב בלשונות יותר חריפים, ובסוף שניהם לשם שמים נתכוונו.
ולכבוד החברים היקרים
אביא כאן סיפור מעניין על זה [ובטוח אני שהרב @פשוט וכן @לשמור ולעשות @יצחק משען ועוד, יהנו מהדברים כי הקלדתי אותן כנתינתן ממרן זיע"א] לכבוד פרקי אבות שעכשיו אנו נמצאים בהם, בסוף הדרשה של כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ב נמצא באוצר מרן. ולתועלת אעתיק כאן:
אני אוסיף פיסוק לטקסט המקורי בלי לשנות אף מילה:


בא הראב"ד, כתב הפריז על המידה. גדולים וטובים ממנו חשבו שהקב"ה יש לו גוף ודמות בגוף, למה אתה כותב אין להם חלק לעולם הבא? טעות עשו, טעות. בשביל זה אין להם חלק לעולם הבא?


אומרים בשם המקובלים, רבי ישראל בעל שם טוב וחבריו אומרים, בשעה שכתב ככה הרמב"ם, מי שאומר שיש לקב"ה גוף ודמות הגוף אין לו חלק לעולם הבא, היו כמה צדיקים כאלה חסידים כבר יושבים. אומר להם: "תשמעו, עכשיו יש איזה פוסק שמו הרמב"ם, רבי משה בר מימון, והוא פסק אין לכם חלק לעולם הבא. החוצה תצאו מהר". בחוץ לקחו אותם מסכנים, הוציאו אותם בחוץ, כל אחד זקן צדיק, למד תורה כל החיים שלו אבל טעה מסכן. בא הרמב"ם, אומר מי שטועה בזה אין לו חלק לעולם הבא, והוא פוסק, היה יחיד בדורו. מי הרמב"ם? יש יותר גדול מהרמב"ם? תכף ומיד באו המלאכים: "רבותינו, מחילה מכבודכם, בחוץ". חוץ לגן עדן, הוציאו אותם מסכנים בחוץ.


אבל בשמים ריחמו עליהם. הם צדיקים אלה, מסכנים טעו, היה להם טעות. לא היה להם מי שיאיר את עיניהם, מי שיפתח את עיניהם, לא היה.


שם בשמים נכבשו רחמים עליהם. גלגלו שתכף הספר הזה יבוא לידו של הראב"ד, רבי אברהם בן דוד בעל ההשגות. כשהגיע לזה, חלק עליו. מה פתאום אין להם חלק לעולם הבא? היו גדולים וטובים ממנו, רק טעו מסכנים. בשביל זה אתה אומר שאין להם חלק לעולם הבא? תכף ומיד יצאה בת קול: "שייכנסו חזרה, יש רבי אברהם בן דוד אומר יש לכם חלק לעולם הבא. תפדלו, תיכנסו בפנים".


אם הראב"ד לא היה כותב את זה, מסכנים היו נשארים בחוץ, בחוץ לעמוד. אבל בשמים ריחמו עליהם, ידעו את ליבם הטוב. מסכנים בצער, תכף ומיד הביאו את זה, זימנו את זה לידו של הראב"ד. עם כל הקושיות שיש לו על הרמב"ם, זה אחת הקושיות. למה הרמב"ם כותב שאין להם חלק לעולם הבא? יש להם חלק לעולם הבא. מפתח של עולם הבא ביד שלך? אתה רוצה לסגור? אתה רוצה לפתוח? לא, אני אומר שיש להם חלק לעולם הבא. טוב, אם רבי אברהם בן דוד אומר, אז גמרנו.


יש פוסקים שאומרים כל מקום שחולק הראב"ד על הרמב"ם, הלכה כהראב"ד. בדרך כלל הלכה כהראב"ד כי ההשגות שלו חזקות מאוד.


התשב"ץ אומר, רבי שמעון בן צמח אומר ששמע מרבנים גדולים שהספר שהגיע, ההשגות של רבי אברהם בן דוד, הראב"ד, הגיע לידו של הרמב"ם. כמה דברים הודה שהצדק עמו, עם הראב"ד. אמר: "מימי לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת", והמלאכה אחת זה רבי אברהם בן דוד. רק תורה ידע, רק תורה. הוא היה עשיר גדול, לא היה זקוק לא לפרנסה לא לשום דבר. ישב ולמד תורה, ויש לו שכל כביר, שכל גאוני. נעשה אדם גדול כמו הראב"ד.


הרמב"ם לא היה עוסק במלאכה אחת, היה רופא של המלך. היה צריך לבזבז כל יום שמונה תשע שעות בשביל ללכת לרפאות את המלך, את הפילגשים שלו, את הבנים שלו, את קופה של שרצים שיש לו. צריך היה לטפל בהם. לא היה בעל מלאכה אחת, לומד תורה בזמן שהוא פנוי, אבל רוב היום היה הולך לאיבוד.


וכשהיה חוזר הביתה, אתם חושבים היה יכול ללמוד? לא. תור ארוך, כל העם עומדים ומחכים לו, שיבוא הרמב"ם וירפא אותם. כל אחד יש לו עיוור ופיסח, הרה ויולדת, כולם צריכים את הרפואה שלו. עומדים ככה והוא נכנס, מבקש מהם סליחה שיוכל לטעום משהו, ואומר את זה לתלמידו. אומר לו: "תאמין לי, זאת ארוחה של פעם בעשרים וארבע שעות שאני טועם, ואלה עומדים כולם על הראש שלי. אני מוכרח, יש בהם בני ברית יש בהם שאינם בני ברית, גוים ויהודים יחדיו, כולם עומדים בתור ומחכים לו".


ואחר כך צריך גם כן לתת להם את הרפואה. אז הוא יש לו בית מרקחת, שבנו היה הרוקח, רבי אברהם בנו, נותן לו הוראות איך לעשות את הרפואה. היום יש בית מרקחת, כל אחד ואחד בא לוקח רצפט, מביא, משלם מעט כסף ולוקח. בזמנו לא כך. הוא נכנס, יוצא מאהל לאה, עובר לאהל רחל. יש חדר אחר, יש שם רבי אברהם בנו, והוא צריך לפקח על כל התרופות שהוא אומר לו: "עשר כזה, עשר כזה". אני יודע, כל מיני דברים, והוא צריך להכין אותם. אומר: "אני נכנס וכל היום אני עוסק עם החולים האלה עד שעה תשע עשר בלילה, ואחר כך אני לא יכול אפילו לנשום, יושב ככה פרקדן. אין לי כוח אפילו להתעסק עמהם".


בדרך כלל מה שאני לומד, יום היחיד זה יום שבת. המלך פטר אותו מללכת לטפל בו ביום שבת.


כל יום היה צריך לקום לפני עמוד השחר, לקחת את החמור שלו. באותו הזמן לא היה מכוניות, לא היה מטוסים, וצריך ללכת מביתו עד ביתו של המלך. כן, זה מרחק גדול. היה רוכב על החמור ומגיע שם.


בטח ודאי היה כל הזמן היה הוגה בדברי תורה. אפילו שהוא עושה ענווה, לא אומר את זה, אבל אנחנו יודעים שזה ברור. תלמיד חכם כמוהו ודאי שהיה לומד תורה. אבל תראו כמה חס ושלום ניצלו אותו. אם היה כולו נאמן, כולו רק לתורה, היה בוקע שחקים. אין הלכה שלא היה מברר אותה. אנחנו הפסדנו את הדבר הזה על ידי שהוא היה רופא של המלך, להעלות לו מארה. הכירו כולם באדיבותו על כל הרופאים. כל הרופאים היו רועדים ממנו. מתחיל רופא לדבר, תכף היה בולע אותו: "מה אתה יודע? זה לא ככה, זה ככה".


ספר, ספר אחד מיוחד על הכשת נחשים, והוא מצייר כל נחש ונחש. זה שמו צפע, זה שמו שפיפון, זה שמו דלפון. כותב על כל אחד ואחד, מציין אותו, ותרופה שלו. אם נשך אותו, הנסיוב שלו כך וכך, מורכב מכך, מורכב מכך. ספר שלם.


היה אחד רופא גדול, רחוב הנביאים, כבר נפטר. הוא סיפר לי שנפל הספר הזה בכתב יד, נפל בידי הרופאים. השתגעו עליו, איך יודע כל מה? כל הנחשים היו אצלו. היה יודע: זה תרופתו של זה, לא כמו של זה. אם יתנו לו רפואה של זה וזה, ימות. אלא כל אחד יש לו תרופה מיוחדת, והוא ידע את כל הדברים האלה. איזה ניסיונות בחיים שלו עד שידע את הדברים האלה הלכה למעשה, ורשם אותם לדורות. אחר כך הדפיסו את הספר הזה, חילקו אותו לרופאים. עד עכשיו משתמשים בתרופות שהרב עשה.


כן, אבל זה על חשבון התורה. כמו שאמר, הוא כותב לתלמידו שכל מה שלמדתי בעניינים אחרים, ענייני פילוסופיה או רפואה, הכול לקחתי אותם רקחות וטבחות כדי שיהיו משרתות לתורה. אבל בעוונותיי, על ידי כך נתמעטה עונתה של התורה מפני שנתעסק בדברים אחרים. לכן אומר: "לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת", זה הראב"ד. יש לו רק מלאכה אחת, שבתו וקומו תורה תורה, חכמה גדולה שהוא אדם גדול. אני רוב הזמן שלי הולך ככה עם המלך ועם השרים ועם זה, ואני צריך לעמוד כחומה להילחם נגד הקראים שהיו באותו הזמן, מיררו לו את חייו. הקראים היו שם, כופרים בכל התורה שבעל פה.


לא היה מקווה אחד כשהוא בא למצרים. בכל מצרים לא היה מקווה אחד, כי כולם אמרו: "למה צריך מקווה? איפה כתוב? ורחץ במים את בשרו". אז כל נדה אחרי כמה ימים שופכת עליה תשעה קבין וחלאס, ונהיית טהורה, היפך התורה שלנו שאישה תבוא למקווה. והשילטון היה הכול בידם. הוא ראה עיר פרוצה אין חומה.


עד שהקב"ה עזר, מצא חן בעיני המלך, והמלך אמר לו: "מה שאתה רוצה תעשה". אז אתה תדיח את כל ראשי הקראים האלה שקראו את עצמם רבנים. כל אחד לקח את הג'לפה שלו וזרק אותה לים, "ותשליך במצולות ים כל חטאותם". ונעשה הוא המוציא והוא המביא. בנה מקוואות, בנה בתי כנסיות, בנה בתי מדרשיות, הכניס להם רוח תורה שבעל פה, לימד אותם תורה הוא בעצמו. "ויקם משה ויושיעם וישק את צאנם", השקה אותם מהתורה הקדושה שלנו.


ואחר כך לבסוף תיקן תקנה אחת עם הבית דין שלו, שכל אישה שבאה לגבות כתובתה, הן אם גירש אותה בעלה, נתן לה גט, צריך לתת לה כתובה, הן אם נפטר בעלה, אלמנה תקבל את הכתובה שלה. לא תקבל כתובה אלא תישבע בספר תורה קודם שהיא אף פעם לא ביטלה את מצוות הטבילה, מה שצריכה לטבול הלכה לטבילה. אחרי שתישבע בספר תורה יתנו לה את הכתובה, ואם לא, מחרימים את דמי הכתובה ומחלקים אותם לעניים. כך עשה תקנה והשביע את הדיינים שיעשו על פי התקנה הזאת.


וכך היה. על ידי כך היו כולם נבהלים. מה, יחשב אותה כמו זונה בלי כתובה, בלי שום דבר? וכולם פחדו, כולם היו הולכות לטבילה, הולכות בזמנן.


והוא היה מרביץ תורה והסביר להם איך עושים הכול. לא רק כתב את זה בספר וגמרנו, אלא היה מוציא את זה הלכה למעשה.


זה כוחו של הרמב"ם עליו השלום, שלח אותו הקב"ה מלאך מושיע לעם ישראל. אז הראב"ד עליו השלום לא הוזקק לכל הדברים האלה, יושב לומד תורה וגמרנו. לכן אמר: "לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת", זה הראב"ד. הוא הודה שבכמה דברים צדק הראב"ד, כך כותב הרשב"ץ.


על כל פנים, זה מלמד אותנו לקח. לדעת את חכמת התורה צריך לדעת הרבה, ובשמים פוסקים כמו שפסק גדול הדור. מה היה, עליו השלום, הרמב"ם? מה שפסק, עושים בשמים כך.


זכות יצא לאנשים האלה. בא הראב"ד, הגן עליהם. "יש לכם ראב"ד, יאללה תפדלו תיכנסו חזרה". זה מראה לנו מה שמסכימים בית דין של מטה, כך מסכימים בית דין של מעלה.
חזק וברוך דברים נפלאים ומתוקים אפילו שאני לא מבין איך אני קשור לנושא כאן שלשמו התכנסתם
ואגב אולי ידוע למישהו מה המקור של הסיפור על הבעש''ט בזמנו חיפשתי הרבה ולא מצאתי
 
זקוק למקור
עשיתי מכירת חמץ, וסגרתי את המקום בנייר כסף (אפשר להרים ולקחת משם). הייתי צריך דבר שהוא לא חמץ, אלא שנמצא עם החמץ. מותר להרים את הנייר כסף ולקחת את מה שצריך (שאינו חמץ)?
צריך מקור בבקשה!
אבני ישפה ח"ו סי' עו משם האשל אברהם
אני שם לב שלאחרונה יש כאן נחיתות בפורום, ואם כותבים תגובה שאולי היא מתוך ריתחא דאורייתא (נטו) באים ונפגעים... אז לכבוד כל אלו, ולכבוד כל החברים היקרים אני קורא לכולם, תפסיקו כבר להיעלב מכל שטות. מעריך מאוד את העזרה של כל אחד ואוהב כל אחד בפורום [גם מרן אמר כך כמה וכמה פעמים בשיעור, שאומרים בכל יום הריני אוהב כל אחד ואחד. וגם אנו הולכים בדרכו] והתכוונתי שלא על כך שאלתי. הראב"ד כתב בלשונות יותר חריפים, ובסוף שניהם לשם שמים נתכוונו.
ולכבוד החברים היקרים
אביא כאן סיפור מעניין על זה [ובטוח אני שהרב @פשוט וכן @לשמור ולעשות @יצחק משען ועוד, יהנו מהדברים כי הקלדתי אותן כנתינתן ממרן זיע"א] לכבוד פרקי אבות שעכשיו אנו נמצאים בהם, בסוף הדרשה של כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ב נמצא באוצר מרן. ולתועלת אעתיק כאן:
אני אוסיף פיסוק לטקסט המקורי בלי לשנות אף מילה:


בא הראב"ד, כתב הפריז על המידה. גדולים וטובים ממנו חשבו שהקב"ה יש לו גוף ודמות בגוף, למה אתה כותב אין להם חלק לעולם הבא? טעות עשו, טעות. בשביל זה אין להם חלק לעולם הבא?


אומרים בשם המקובלים, רבי ישראל בעל שם טוב וחבריו אומרים, בשעה שכתב ככה הרמב"ם, מי שאומר שיש לקב"ה גוף ודמות הגוף אין לו חלק לעולם הבא, היו כמה צדיקים כאלה חסידים כבר יושבים. אומר להם: "תשמעו, עכשיו יש איזה פוסק שמו הרמב"ם, רבי משה בר מימון, והוא פסק אין לכם חלק לעולם הבא. החוצה תצאו מהר". בחוץ לקחו אותם מסכנים, הוציאו אותם בחוץ, כל אחד זקן צדיק, למד תורה כל החיים שלו אבל טעה מסכן. בא הרמב"ם, אומר מי שטועה בזה אין לו חלק לעולם הבא, והוא פוסק, היה יחיד בדורו. מי הרמב"ם? יש יותר גדול מהרמב"ם? תכף ומיד באו המלאכים: "רבותינו, מחילה מכבודכם, בחוץ". חוץ לגן עדן, הוציאו אותם מסכנים בחוץ.


אבל בשמים ריחמו עליהם. הם צדיקים אלה, מסכנים טעו, היה להם טעות. לא היה להם מי שיאיר את עיניהם, מי שיפתח את עיניהם, לא היה.


שם בשמים נכבשו רחמים עליהם. גלגלו שתכף הספר הזה יבוא לידו של הראב"ד, רבי אברהם בן דוד בעל ההשגות. כשהגיע לזה, חלק עליו. מה פתאום אין להם חלק לעולם הבא? היו גדולים וטובים ממנו, רק טעו מסכנים. בשביל זה אתה אומר שאין להם חלק לעולם הבא? תכף ומיד יצאה בת קול: "שייכנסו חזרה, יש רבי אברהם בן דוד אומר יש לכם חלק לעולם הבא. תפדלו, תיכנסו בפנים".


אם הראב"ד לא היה כותב את זה, מסכנים היו נשארים בחוץ, בחוץ לעמוד. אבל בשמים ריחמו עליהם, ידעו את ליבם הטוב. מסכנים בצער, תכף ומיד הביאו את זה, זימנו את זה לידו של הראב"ד. עם כל הקושיות שיש לו על הרמב"ם, זה אחת הקושיות. למה הרמב"ם כותב שאין להם חלק לעולם הבא? יש להם חלק לעולם הבא. מפתח של עולם הבא ביד שלך? אתה רוצה לסגור? אתה רוצה לפתוח? לא, אני אומר שיש להם חלק לעולם הבא. טוב, אם רבי אברהם בן דוד אומר, אז גמרנו.


יש פוסקים שאומרים כל מקום שחולק הראב"ד על הרמב"ם, הלכה כהראב"ד. בדרך כלל הלכה כהראב"ד כי ההשגות שלו חזקות מאוד.


התשב"ץ אומר, רבי שמעון בן צמח אומר ששמע מרבנים גדולים שהספר שהגיע, ההשגות של רבי אברהם בן דוד, הראב"ד, הגיע לידו של הרמב"ם. כמה דברים הודה שהצדק עמו, עם הראב"ד. אמר: "מימי לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת", והמלאכה אחת זה רבי אברהם בן דוד. רק תורה ידע, רק תורה. הוא היה עשיר גדול, לא היה זקוק לא לפרנסה לא לשום דבר. ישב ולמד תורה, ויש לו שכל כביר, שכל גאוני. נעשה אדם גדול כמו הראב"ד.


הרמב"ם לא היה עוסק במלאכה אחת, היה רופא של המלך. היה צריך לבזבז כל יום שמונה תשע שעות בשביל ללכת לרפאות את המלך, את הפילגשים שלו, את הבנים שלו, את קופה של שרצים שיש לו. צריך היה לטפל בהם. לא היה בעל מלאכה אחת, לומד תורה בזמן שהוא פנוי, אבל רוב היום היה הולך לאיבוד.


וכשהיה חוזר הביתה, אתם חושבים היה יכול ללמוד? לא. תור ארוך, כל העם עומדים ומחכים לו, שיבוא הרמב"ם וירפא אותם. כל אחד יש לו עיוור ופיסח, הרה ויולדת, כולם צריכים את הרפואה שלו. עומדים ככה והוא נכנס, מבקש מהם סליחה שיוכל לטעום משהו, ואומר את זה לתלמידו. אומר לו: "תאמין לי, זאת ארוחה של פעם בעשרים וארבע שעות שאני טועם, ואלה עומדים כולם על הראש שלי. אני מוכרח, יש בהם בני ברית יש בהם שאינם בני ברית, גוים ויהודים יחדיו, כולם עומדים בתור ומחכים לו".


ואחר כך צריך גם כן לתת להם את הרפואה. אז הוא יש לו בית מרקחת, שבנו היה הרוקח, רבי אברהם בנו, נותן לו הוראות איך לעשות את הרפואה. היום יש בית מרקחת, כל אחד ואחד בא לוקח רצפט, מביא, משלם מעט כסף ולוקח. בזמנו לא כך. הוא נכנס, יוצא מאהל לאה, עובר לאהל רחל. יש חדר אחר, יש שם רבי אברהם בנו, והוא צריך לפקח על כל התרופות שהוא אומר לו: "עשר כזה, עשר כזה". אני יודע, כל מיני דברים, והוא צריך להכין אותם. אומר: "אני נכנס וכל היום אני עוסק עם החולים האלה עד שעה תשע עשר בלילה, ואחר כך אני לא יכול אפילו לנשום, יושב ככה פרקדן. אין לי כוח אפילו להתעסק עמהם".


בדרך כלל מה שאני לומד, יום היחיד זה יום שבת. המלך פטר אותו מללכת לטפל בו ביום שבת.


כל יום היה צריך לקום לפני עמוד השחר, לקחת את החמור שלו. באותו הזמן לא היה מכוניות, לא היה מטוסים, וצריך ללכת מביתו עד ביתו של המלך. כן, זה מרחק גדול. היה רוכב על החמור ומגיע שם.


בטח ודאי היה כל הזמן היה הוגה בדברי תורה. אפילו שהוא עושה ענווה, לא אומר את זה, אבל אנחנו יודעים שזה ברור. תלמיד חכם כמוהו ודאי שהיה לומד תורה. אבל תראו כמה חס ושלום ניצלו אותו. אם היה כולו נאמן, כולו רק לתורה, היה בוקע שחקים. אין הלכה שלא היה מברר אותה. אנחנו הפסדנו את הדבר הזה על ידי שהוא היה רופא של המלך, להעלות לו מארה. הכירו כולם באדיבותו על כל הרופאים. כל הרופאים היו רועדים ממנו. מתחיל רופא לדבר, תכף היה בולע אותו: "מה אתה יודע? זה לא ככה, זה ככה".


ספר, ספר אחד מיוחד על הכשת נחשים, והוא מצייר כל נחש ונחש. זה שמו צפע, זה שמו שפיפון, זה שמו דלפון. כותב על כל אחד ואחד, מציין אותו, ותרופה שלו. אם נשך אותו, הנסיוב שלו כך וכך, מורכב מכך, מורכב מכך. ספר שלם.


היה אחד רופא גדול, רחוב הנביאים, כבר נפטר. הוא סיפר לי שנפל הספר הזה בכתב יד, נפל בידי הרופאים. השתגעו עליו, איך יודע כל מה? כל הנחשים היו אצלו. היה יודע: זה תרופתו של זה, לא כמו של זה. אם יתנו לו רפואה של זה וזה, ימות. אלא כל אחד יש לו תרופה מיוחדת, והוא ידע את כל הדברים האלה. איזה ניסיונות בחיים שלו עד שידע את הדברים האלה הלכה למעשה, ורשם אותם לדורות. אחר כך הדפיסו את הספר הזה, חילקו אותו לרופאים. עד עכשיו משתמשים בתרופות שהרב עשה.


כן, אבל זה על חשבון התורה. כמו שאמר, הוא כותב לתלמידו שכל מה שלמדתי בעניינים אחרים, ענייני פילוסופיה או רפואה, הכול לקחתי אותם רקחות וטבחות כדי שיהיו משרתות לתורה. אבל בעוונותיי, על ידי כך נתמעטה עונתה של התורה מפני שנתעסק בדברים אחרים. לכן אומר: "לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת", זה הראב"ד. יש לו רק מלאכה אחת, שבתו וקומו תורה תורה, חכמה גדולה שהוא אדם גדול. אני רוב הזמן שלי הולך ככה עם המלך ועם השרים ועם זה, ואני צריך לעמוד כחומה להילחם נגד הקראים שהיו באותו הזמן, מיררו לו את חייו. הקראים היו שם, כופרים בכל התורה שבעל פה.


לא היה מקווה אחד כשהוא בא למצרים. בכל מצרים לא היה מקווה אחד, כי כולם אמרו: "למה צריך מקווה? איפה כתוב? ורחץ במים את בשרו". אז כל נדה אחרי כמה ימים שופכת עליה תשעה קבין וחלאס, ונהיית טהורה, היפך התורה שלנו שאישה תבוא למקווה. והשילטון היה הכול בידם. הוא ראה עיר פרוצה אין חומה.


עד שהקב"ה עזר, מצא חן בעיני המלך, והמלך אמר לו: "מה שאתה רוצה תעשה". אז אתה תדיח את כל ראשי הקראים האלה שקראו את עצמם רבנים. כל אחד לקח את הג'לפה שלו וזרק אותה לים, "ותשליך במצולות ים כל חטאותם". ונעשה הוא המוציא והוא המביא. בנה מקוואות, בנה בתי כנסיות, בנה בתי מדרשיות, הכניס להם רוח תורה שבעל פה, לימד אותם תורה הוא בעצמו. "ויקם משה ויושיעם וישק את צאנם", השקה אותם מהתורה הקדושה שלנו.


ואחר כך לבסוף תיקן תקנה אחת עם הבית דין שלו, שכל אישה שבאה לגבות כתובתה, הן אם גירש אותה בעלה, נתן לה גט, צריך לתת לה כתובה, הן אם נפטר בעלה, אלמנה תקבל את הכתובה שלה. לא תקבל כתובה אלא תישבע בספר תורה קודם שהיא אף פעם לא ביטלה את מצוות הטבילה, מה שצריכה לטבול הלכה לטבילה. אחרי שתישבע בספר תורה יתנו לה את הכתובה, ואם לא, מחרימים את דמי הכתובה ומחלקים אותם לעניים. כך עשה תקנה והשביע את הדיינים שיעשו על פי התקנה הזאת.


וכך היה. על ידי כך היו כולם נבהלים. מה, יחשב אותה כמו זונה בלי כתובה, בלי שום דבר? וכולם פחדו, כולם היו הולכות לטבילה, הולכות בזמנן.


והוא היה מרביץ תורה והסביר להם איך עושים הכול. לא רק כתב את זה בספר וגמרנו, אלא היה מוציא את זה הלכה למעשה.


זה כוחו של הרמב"ם עליו השלום, שלח אותו הקב"ה מלאך מושיע לעם ישראל. אז הראב"ד עליו השלום לא הוזקק לכל הדברים האלה, יושב לומד תורה וגמרנו. לכן אמר: "לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת", זה הראב"ד. הוא הודה שבכמה דברים צדק הראב"ד, כך כותב הרשב"ץ.


על כל פנים, זה מלמד אותנו לקח. לדעת את חכמת התורה צריך לדעת הרבה, ובשמים פוסקים כמו שפסק גדול הדור. מה היה, עליו השלום, הרמב"ם? מה שפסק, עושים בשמים כך.


זכות יצא לאנשים האלה. בא הראב"ד, הגן עליהם. "יש לכם ראב"ד, יאללה תפדלו תיכנסו חזרה". זה מראה לנו מה שמסכימים בית דין של מטה, כך מסכימים בית דין של מעלה.
לחץ כדי להרחיב...
תמשיך להעלות לכאן דברים כאלה יפים
ואגב אולי ידוע למישהו מה המקור של הסיפור על הבעש''ט בזמנו חיפשתי הרבה ולא מצאתי
כך סיפר האדמו"ר השפע חיים, והמנחת אלעזר כתב ששמע כן ממגידי אמת על החוזה מלובלין שראה ברוח קדשו
 
בילקו"י כרך ב' פסח בעמ' רעו' ד"ה עוד כתב, הביא דברי השלמי מועד שהגרש"ז היה מקפיד לא לפתוח מקום שנמכר לגוי ואפילו כדי לקחת דברים שלא נמכרו כיון שהופך את המכירה ללעג, וכתב עליו הראשל"צ שליט"א: "וצ"ע בזה, בפרט כאשר נכנס לשם באופן חד פעמי. וראיתי בשם כמה גדולים שהקילו בזה באופן חד פעמי". נראה להדיא שהראשל"צ שליט"א מצדד להקל בזה.
 
ומאי טעמא דהגרשז"א, ושהראשל"צ מצדד, היינו שיש ב' צדדים.

כמדומני שמדובר בעצם לא מצד המכירה, אלא מצד השכרת המקום (שבו נמצא החמץ) שנהוג להשכיר לגוי, ולכן ראוי שלא להכנס שם וכיו"ב

[וצ"ע בכה"ג שאינו נכנס כלל, ואולי יש שהבינו שכשמשכירים לו את המקום היינו עם כל תכולתו, שהרי בלאו הכי, למה אנחנו מאירים את חפצינו במקום המושכר לאחר?, ועצ"ע]
 
בילקו"י כרך ב' פסח בעמ' רעו' ד"ה עוד כתב, הביא דברי השלמי מועד שהגרש"ז היה מקפיד לא לפתוח מקום שנמכר לגוי ואפילו כדי לקחת דברים שלא נמכרו כיון שהופך את המכירה ללעג, וכתב עליו הראשל"צ שליט"א: "וצ"ע בזה, בפרט כאשר נכנס לשם באופן חד פעמי. וראיתי בשם כמה גדולים שהקילו בזה באופן חד פעמי". נראה להדיא שהראשל"צ שליט"א מצדד להקל בזה.
שמעתי בשם החזו"א ז"ל שאמר שבאקראי מותר. ושאלוהו מה זה אקראי וענה להם פעם אחת.
 
זה תלוי במכירה אם הוסיפו תנאי שיוכל להיכנס והגוי הסכים לתנאי
וכן השנה שעשו הרבנים הראשיים שליט"א את המכירה אמרו תנאי זה
ולפיכך מי שמכר דרך הרבנות הראשית יהיה מותר לו להיכנס !
ראה 5:37
 
חזור
חלק עליון