וכתבנו על זה בספרינו אשר השיב ח"ג (כת"י) שמה שכתב מרן תבלין כל תבלין ואף אם נילוש בשום וכו' ברכתו משתנה שמרגישים הטעם
??
אשמח אם כבודו יעלה כאן מה שכתב בספרו ח"ג.
בנוגע לדברי הרב @ראובן יוסף מיארה הנ"ל, אעיין במשך היום ואכתוב את הנראה לענ"ד מחר בבוקר אי"ה.
יישר כח.
נערך לאחרונה על ידי מנחה:
צודק!
אך דבר אחד מענין ומסקרן אותי ביותר, שיש חכמים מסוימים שתמיד יש להם קושיות ואי הבנות בתורת מרן ז"ל ויבלחט"א שליט"א, ולעולם רק הם ישאלו סתירות וקושיות בתורתו???
אתמהה!!!!!!!!!
במיוחד רואים זאת בבירור באתרא הדין. ואין ענין לכתוב שמות כל בר בי רב דחד יומא כאן, יודע ושם ליבו לזאת.
כמו"כ כבודו לא חייב לענות לי. אין לי ביקורת עליו או על מישהו.. רק סקרנות והגיגי לב גרידא!
גם אני בתחילה חשבתי כן, אבל זה היה נכון אם היה מדובר על ח"א וח"ב שכבר יצא לאור עולם, משא"כ ח"ג שעודנו בכתב יד. ולמה להעלים זאת מאתנו בינתיים.כנראה רצונו שתרכוש את הספר......
המשפט הזה ממש לא במקום, בנידו"ד מרן זצ"ל לא כתב משהו שתאמר שיש כאן שהולכים איתו בזה באש ובמים, אלא מרן זצ"ל גילה דעתו רק לעניין מילוי, ואנו דנים האם ה"ה נילוש או לא ובזה מרן זצ"ל לא גילה דעתו.
המעיין יראה, דזה גופא מה שהשיג הכה"ח על דברי המסגרת זהב והגרש"ק, דמניייהו משמע שאם זה היה רוטב של בשר ממש, כגון מוהל וכד', היה צריך לברך מזונות, ולא היה בזה ספיקם, וע"ז קאמר דזה אינו כי עדיין יש בזה ספק אחר, והוא המחלוקת המבוארת בסעיף יז. וכמו שציין בהדיא לדבריו לעיל באות ד"ן, ושם מיירי בעניין המחלוקת שבסעיף יז. ופשוט.
וכעת ראיתי עוד ראיה ברורה, מדברי המגן אברהם עצמו (בסי' קסח סקמ"ד), שהוא המקור לחילוק זה (בין מילוי מתוק למילוי מזון) שלאחר שכתב את החילוק הנ"ל, הוסיף: וז"ל: ונראה לי דהוא הדין עיסה שנילושה במי בצים בלא שומן, ונאפית, לחם גמור הוא, דביצים נמי מזון נינהו ולא מבטיל להו מתורת פת. עכ"ל. הנה להדיא דגם ב'נילוש' איכא חילוק זה. [ומ"ש המג"א "בלא שומן" דמשמע הא אם נילוש בשומן הוי מזונות, צ"ל דשומן לא הוי 'מזון' כבשר דגים וביצים וכד'. וצ"ע]. וזה ראיה שאין עליה תשובה. [וע"ע בחיי אדם כלל נד סעיף ה, שג"כ הביא הך פלוגתא בין על נילוש ובין על ממולא. ע"ש].
שבתי וראיתי, דנידון דידן [אם גם בנילוש יש חילוק בין מתוק למזון] הוא ממש פלוגתת האחרונים שם, דהנה על דברי המג"א הנ"ל שכתב שגם לגבי נילוש יש חילוק זה ולכן אם נילוש בביצים הוי לחם, וכנ"ל, חלק ע"ז הדגול מרבבה שם (מובא באוצר מפרשים שם) וכתב שלדעתו גם אם נילוש בביצים הוה דינו כמו נילוש בדבש, "ואין שום חילוק לשום אחד מהפוסקים בין נילוש בדבש לנילוש בביצים". ע"ש. ומשמע שבמילוי מודה לחילוקו של המג"א הנ"ל, ורק לגבי נילוש פליג וסובר דאין חילוק. וכן הגרעק"א (בהגהותיו שם סק"ט) דחה ראיית המג"א לגבי נילוש בביצים מהתוספות, ומשמע דסבירא ליה דלעניין נילוש שאני, ורק לגבי מילוי מחלקינן הכי. וראה עוד בשו"ע הרב (סי' קסח) שאף שלגבי מילוי כתב (בסעיף י') שהעיקר כמו דברי המג"א, שיש לחלק בין מילוי פירות למילוי מזון, אפ"ה כתב (בסעיף י"א) שלגבי נילוש במי ביצים, יש לברך מזונות. ועל כרחך דבזה לא ס"ל כהמג"א הנ"ל. וק"ל.
ועיין במשנ"ב (סי' קסח סקצ"ד) שהביא את המג"א בלשון הסתפקות, וז"ל: ודע דפת שנאפה במי ביצים, דהיינו מה שקורין קיכליך מסתפק במג"א (סקמ"ד) אם הוא בכלל פת כסנין. עכ"ל. ונראה דדייק המשנ"ב הכי ממ"ש המג"א בלשון "ונראה לי" שה"ה עיסה שנילושה במי ביצים וכו'. דמשמע שמסתפק מזה.
והיוצא מזה, דלמג"א גופיה, במילוי פשיטא ליה דיש חילוק בין מתוק לבין מזון, ובנילוש מסתפק. מיהו הרבה אחרונים כתבו שגם בנילוש בביצים יש לברך מזונות. ויש מהאחרונים שחלקו גם לגבי מילוי, וסבירא להו דיש לברך מזונות גם לגבי מילוי בשר.
ועל פי כל האמור, נראה לומר דאף דלגבי מילוי נקטינן כהמג"א הנ"ל שיש חילוק בין מילוי בשר לבין מילוי מתוק, מ"מ כל זה לגבי מילוי, והבו דלא להוסיף עלה גם לגבי נילוש שהמג"א עצמו מסתפק בזה וכאמור, דבזה מיהא ננקוט שיש לברך מזונות. [שהרי גם לגבי מילוי בשר יש מפוסקי זמנינו שחששו לסב"ל. ואפשר דרבינו החזו"ע לא חשש לסב"ל כיון דאיכא כמה ספיקות חדא שמא כהדעות האחרות שבסעיף ז' דלדידהו מילוי הוי המוציא. ושמא כהמג"א, ושמא כיון שסו"ס קובע על זה הוי קביעות (וכמו שכתב הדרך החיים הל' פהב"כ בקו"א דין ג ד"ה לכן, עמוד רמ"ד בנד"מ, וז"ל: שהכל תלוי בראות עיני המורה, וכל שהוא פת שאינו מדרך העולם לקבוע עליו סעודה לפי ראות עיניו יש לו דין פת כיסנין. עכ"ל. וכ"כ עוד אחרונים, ואין כאן מקומו). ומ"מ לגבי נילוש שהמג"א עצמו מסתפק בזה, וגם האחרונים דחו ראייתו מהתוספות בביצה, שפיר ניחוש לסב"ל, ונברך מזונות ועל המחיה (הסב"ל מתבטא בברכה האחרונה - שלא לברך ארבע ברכות-ברכהמ"ז, שהרי בברכה ראשונה בין אם בירך המוציא ובין אם בירך מזונות יצא יד"ח)].
מיהו אפשר לומר דהאחרונים הנ"ל שדחו דברי המג"א הוא דוקא לגבי מי ביצים, די"ל דלאו מזון נינהו (דהדרך להוסיף אותם הרבה במיני עוגות וכד'. וראה לשון הביאור הלכה בס"ז ד"ה הרבה תבלין, בסופו, "דבשמן ודבש וביצים נחשב מיני מתיקה שאוכלין רק לקינוח שטעמם חשיב"), אבל אה"נ לגבי מוהל בשר או שאר תבלין מזון, אפשר דגם הם יודו דהוו חלק מהפת ויש לברך המוציא. ודו"ק. וכן נראה מהכה"ח, שאף שפסק (באות קל"ט) שמי ביצים הוי כמי פירות, מ"מ כתב (באות ז"ן) שרוטב בשר יש בזה פלוגתת הפוסקים שבסעיף יז. ומשמע שהבין שכל המחלוקת לגבי ביצים, היא האם הוו כפירות או כשאר מזון (ובזה נקט כהפוסקים דלא הוי מזון אלא כמי פירות), הא אם היה ודאי מזון (כמו רוטב של בשר וכד') לא היה מחלוקת שיש לברך המוציא למג"א. מיהו מהמג"א עצמו נראה שפשיטא ליה שביצים הוי מזון, ובכל זאת (לגבי נילוש) כתב "ונראה לי" שהוא לשון הסתפקות וכמ"ש המשנ"ב הנ"ל, וא"כ הדרינן למה שכתבתי שיש לברך מזונות מספק. וצ"ע למעשה.
כל זה אינו עניין לעיקר הויכוח כאן, דאה"נ דיתכן ואף שקובעים על זה סעודה (לא ב'שיעור קביעות סעודה') יש לברך על זה מזונות אם סוף סוף הטעם שלו מתוק (וגם בזה איכא עיקולי ופישורי, ראה לעיל מה שהבאתי מהדרך החיים. וצ"ע עוד בזה. ועוד חזון למועד), אבל הכא שהטעם שלו מלוח שמא יש לברך המוציא. והארכתי בזה לעיל. ואי"צ לכפול.
ק"ק לחלק חילוקים כאלו, בעוד אין אנו יודעים איזה פת היה מאכלם, כי גם בלחמניות קטנות ממולאות בשר מי יימר לן שהיה להם כן בזמנם והיו מברכים על זה כבר אז מזונות, ואם תאמר סו"ס אילו היה להם לחמים אלו היו מברכים על זה מזונות, אף אנן נימא אילו היה להם לחמניות מתוקות גדולות השוים בצורתא דלחמניה (ורק בטעם שונה מעט) היו רגילים לקבוע על זה והיו מברכים על זה המוציא. וכן אם כן נימא נמי בפיצה אם היה להם כזה מאכל היו קובעים על זה ומברכים המוציא אף שנילוש בחלב וכד'. אלא על כרחך דלא אמרינן הכי. [וגם כאמור קשה לומר ולחלק בין פת ופת, כדמוכח מרוב הפוסקים דסבירא להו דלא כהמאמר מרדכי (סי' קסח ס"ז) שכתב שהדעות שם אינם חלוקות, אלא סבירא להו דהג' דעות חלוקות, וכל אחד סובר שהפת של השני זה לחם גמור, ואם נימא שהכל תלוי בפת אם רגילים לאכול אותה ארעי או קבע, מאי מחלוקת איכא, הלא בשלשת סוגי הפהב"כ אין הרגילות לאכלם בקבע]. וצ"ע עוד בזה.
ברור! ואף שמרן זצ"ל כתב לברך מזונות על מצה על כל פנים לעצמו בירך מוציא כמו שמבוא בספר רבנו, ומה גם שכתב לו שלא רצה לשנות המנהג, ומה גם שחלק אומרים שמצה זה מוציא! ויותר מזה זוהי קושיא שאין עליה תשובה: לחמנית מזונות יש 4 ספקות שהיא מוציא, גם יש אומרים שיש דרך לקבוע עליה וגם אולי זה פת למאן דאמר וגם יש בה 3 ביצים לפני נפחח ונוסף שבשבת יש לנו דין לפיכ המ אחרונים ששבת קובעת וכל זה במצווה של תורה אם הוא שבע
חייב לברך המוציא ונוסף המג"א שואמר שהמילוי מצטרף ולדעתי זה פלא עצום על מרן זצוקל שכתב בחלק י יביע אומר לברך מזונות
חייב לברך המוציא ונוסף המג"א שואמר שהמילוי מצטרף ולדעתי זה פלא עצום על מרן זצוקל שכתב בחלק י יביע אומר לברך מזונות
מישהו שאל אותי איך זה יכול להיות שבכל ההלכות אני הולך כמו הילקוט יוסף? מה, הוא אף פעם לא טועה?
אז עניתי לו, שאם הוא פסק משהו והכל מסתדר, אז אין שאלה. ואם יש לי איזו שאלה, אז אני שולח לו ומקבל תשובה לשאלה וממילא שוב אין בעיה. ואם השאלה אכן נכונה, אז הוא פשוט יחזור בו ויורה אחרת מחמת מה ששאלתי. (וכבר ראינו שאמר לברך על שניצל מזונות, והיה לרב מיארה שאלה, ואח"כ חזר בו שיש לברך שהכל. וכן אמר לברך על במבה שהכל, והיה לרב אלקנה ישראל שאלה, ואח"כ חזר בו שיש לברך האדמה. וכן ע"ז הדרך).
[וכמו שכתב מרן זצ"ל (הובא ביחו"ד ח"ז סי' קכ"ד): "ואולי בבוא הזמן אוכל להשיב, ולעצמי אני מציל, או אודה על טעותי"...]
אז עניתי לו, שאם הוא פסק משהו והכל מסתדר, אז אין שאלה. ואם יש לי איזו שאלה, אז אני שולח לו ומקבל תשובה לשאלה וממילא שוב אין בעיה. ואם השאלה אכן נכונה, אז הוא פשוט יחזור בו ויורה אחרת מחמת מה ששאלתי. (וכבר ראינו שאמר לברך על שניצל מזונות, והיה לרב מיארה שאלה, ואח"כ חזר בו שיש לברך שהכל. וכן אמר לברך על במבה שהכל, והיה לרב אלקנה ישראל שאלה, ואח"כ חזר בו שיש לברך האדמה. וכן ע"ז הדרך).
[וכמו שכתב מרן זצ"ל (הובא ביחו"ד ח"ז סי' קכ"ד): "ואולי בבוא הזמן אוכל להשיב, ולעצמי אני מציל, או אודה על טעותי"...]
ואם התשובה שלו לא נראית לך? אם אתה מבטל דעתך, אז שוב פעם חזרנו לאותו הנידון. האם אסור שלת"ח תהיה דעה עצמית שלו בסוגיא שלמד ועיין בה להכריע ולהבין כמו חכמים מסוימים? האם תמיד צריך שיצא לו כמו חכם אחד? האם אף פעם לא הבנת בסברא ובמהלך הסוגיא כמו הבא"ח, האול"צ, הרב משה לוי, הרב דוד יוסף ועוד? האם תמיד צריך להסתדר לך כמו הרב יצחק, ואתה חייב לבטל דעתך רק מפני סברתו ולא מפני סברת אחרים?
אני חושב שזה ענין של גישות. הרב יצחק שליט"א דרכו בקודש לבטל דעתו מפני דעת אביו, וכך עושים תלמידיו הי"ו שמבטלים דעתם בפני דעת הרב יצחק, ולא מעיזים לחלוק גם אם נראה להם לא כדבריו או סברתו. אבל במקום אחר כתבנו שגישה זו לכאורה לא כ"כ מובנת לפי דרכו של מרן זצ"ל בהקדמה ליביע אומר שהקטן יכול לחלוק על הגדול אם יש לו ראיות לדבריו, וכן התלמיד חולק על רבו והבן חולק על אביו, וזו למעשה הגישה של הרב דוד יוסף שליט"א.
לשמור ולעשות
Well-known member
זה כשמדברים באוויר, פטפוטים של יושבי קרנות בית המדרש, עד שלומדים את תורת מרן בעיון, ומבינים שכל רז לא אניס ליה, ותורתו מים שאין להם סוף, ובכל נושא שידד עמקים בעומק העיון והבקיאות, ולרוב יראת ההוראה העלה פסקים מבוססים די והותר, שקשה למצוא דומה לו. ואפשר לפלפל באיזהו מקומן, אבל כמעט בלתי אפשרי להתמודד מול מסקנא שלו [יש לו בכת"י חידושים שלא מבוססים דיו, וצווה בחייו שלא להדפיסם, ואף שכל גדול אחר היה מדפיסם ותלמידיהם היו מקבלים כתורה מסיני]. ורמז לכל זה בקצרה מרן הראש"ל שליט"א בשיעורו האחרון.
ומי שקשה לו לעכל, והוא גאוותן או קנאי, או סתם תמים שלא שנה דיו, יתחיל לחשב מסלול מחדש, ולפתוח את ספרי מרן בלי דעות קדומות, ומתורתו יראה נפלאות עד אין חקר, וישיש וישמח בהם כמוצא שלל רב.
וכל אותם "ענקי רוח" שבאים לכתוב כאן במגמתיות הערות שונות ומשונות, צריך עליהם עיון גדול, מה להם ולבית מדרשנו, ואף עתה נאמר להם, רב לכם, אל תוסיפו דבר אלינו עוד בדבר הזה, שובו לכם לאהליכם!!!
מתוך העלון "אור השבת" פרשת מטות תשפ"ב:
לגופו של ענין נראים דברי הרב עידן מאד מאד, וכמש''כ הרב יצחק שליט''א בשו''ת הרשל''צ, וכתוב בעלון שכששאלוהו בענין ואמר לברך מזונות אמר ג''כ שיש לעיין בפוסקים לראות מה היא דעת רבותינו, והנה אחר העיון בראשונים רואים שכל ענין פה''ב הוא פת שנעשתה לקינוח ולכן מאכלה מועט, אבל כל שלא נעשית לקינוח אע''פ שיש בה תבלינים וכדו' מברכים המוציא.
דהנה רש''י [מא:] ד''ה פת הבאה בכיסנין, כתב וז''ל: ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים "ומאכלה מועט" לא הטעינוה ברכה מעין ג'. עכ''ל. וז''ל: ספר המאורות דמתוך שיש בהם מיני תבלין אין דרך לקבוע סעודתו עליהם. וכ''כ הריטב''א בהלכותיו [פ''ב הי''ח] ומפני שהיא דקה אין דרך לאכלה אלא לתענוג כעין פירות. וכ''מ ברבינו מנוח [פ''ג מהל' ברכות ה''ט] שכתב בסוף דבריו וז''ל: זה הכלל כל מידי דלאו אורח ארעא לאקבועי סעודתיה עלויה לא מברכינן עליה המוציא אא''כ קבע. וכ''מ במאירי [מב.] שכתב וז''ל: שכל אכילה שאינה אלא מדרך שמחה ולא מצד רעב ובקשת שובע אינה אכילה. וכ''מ בנמוקי יוסף שכתב וז''ל: כעין כיסין, ואין דרך לאכלן אלא לתענוג. עכ''ל. וכ"כ הרא"ש מלוניל בספר המנהגות וז"ל: פת הבאה בעבור כסיסה ולא לרעבון והיא פת עשויה בבשמים. עכ''ל. וכ''כ הריא''ז [פרק כיצד מברכין] וז''ל: כעין מיני מתיקה לקינוח סעודה. עכ''ל.
ולפ''ד יוצא שאין חילוק בין עיסה שעירבו בה תבלין או לפת הנכססת, או פת במילוי, העיקר הוא שדין פת זו כקינוח, אך אם עיקרה פת אלא שכדי להטעימה הוסיפו לה תוספות למיניהם כגון מעט בצל או שום, ברכתה המוציא. דאי לא תימא הכי נצטרך לומר שעל לחם שיש בו זרעוני קימל מברכים מזונות. וכן מצוי מאד שאופים לחמים בריאים מקמח מלא ונותנים שם גרעיני חמניה ודלעת ופשתן בתוך העיסה, היעלה על הדעת לברך על פת זו מזונות. כמו כן יש חלות שאופים לשבת שיש בהם צימוקים, לענ''ד ברכתם המוציא ואין דינם כפת הבאה בכיסנין כי הם לא נעשו לקינוח.
דהנה רש''י [מא:] ד''ה פת הבאה בכיסנין, כתב וז''ל: ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים "ומאכלה מועט" לא הטעינוה ברכה מעין ג'. עכ''ל. וז''ל: ספר המאורות דמתוך שיש בהם מיני תבלין אין דרך לקבוע סעודתו עליהם. וכ''כ הריטב''א בהלכותיו [פ''ב הי''ח] ומפני שהיא דקה אין דרך לאכלה אלא לתענוג כעין פירות. וכ''מ ברבינו מנוח [פ''ג מהל' ברכות ה''ט] שכתב בסוף דבריו וז''ל: זה הכלל כל מידי דלאו אורח ארעא לאקבועי סעודתיה עלויה לא מברכינן עליה המוציא אא''כ קבע. וכ''מ במאירי [מב.] שכתב וז''ל: שכל אכילה שאינה אלא מדרך שמחה ולא מצד רעב ובקשת שובע אינה אכילה. וכ''מ בנמוקי יוסף שכתב וז''ל: כעין כיסין, ואין דרך לאכלן אלא לתענוג. עכ''ל. וכ"כ הרא"ש מלוניל בספר המנהגות וז"ל: פת הבאה בעבור כסיסה ולא לרעבון והיא פת עשויה בבשמים. עכ''ל. וכ''כ הריא''ז [פרק כיצד מברכין] וז''ל: כעין מיני מתיקה לקינוח סעודה. עכ''ל.
ולפ''ד יוצא שאין חילוק בין עיסה שעירבו בה תבלין או לפת הנכססת, או פת במילוי, העיקר הוא שדין פת זו כקינוח, אך אם עיקרה פת אלא שכדי להטעימה הוסיפו לה תוספות למיניהם כגון מעט בצל או שום, ברכתה המוציא. דאי לא תימא הכי נצטרך לומר שעל לחם שיש בו זרעוני קימל מברכים מזונות. וכן מצוי מאד שאופים לחמים בריאים מקמח מלא ונותנים שם גרעיני חמניה ודלעת ופשתן בתוך העיסה, היעלה על הדעת לברך על פת זו מזונות. כמו כן יש חלות שאופים לשבת שיש בהם צימוקים, לענ''ד ברכתם המוציא ואין דינם כפת הבאה בכיסנין כי הם לא נעשו לקינוח.
