כנראה רצונו שתרכוש את הספר......
גם אני בתחילה חשבתי כן, אבל זה היה נכון אם היה מדובר על ח"א וח"ב שכבר יצא לאור עולם, משא"כ ח"ג שעודנו בכתב יד. ולמה להעלים זאת מאתנו בינתיים.
(הערה שלי מיודעת למי שלא הולך באש ובמים אחרי מרן זצוק"ל ולא רוצה להכניס את ההבנות שלו, אלא למי "שפתוח" ללמוד מעצמו)
המשפט הזה ממש לא במקום, בנידו"ד מרן זצ"ל לא כתב משהו שתאמר שיש כאן שהולכים איתו בזה באש ובמים, אלא מרן זצ"ל גילה דעתו רק לעניין מילוי, ואנו דנים האם ה"ה נילוש או לא ובזה מרן זצ"ל לא גילה דעתו.
לענ"ד ל"ד כלל דיעויין במקור הדברים במסגרת זהב שמקורו הוא הגרש"ק בספר החיים, ושם מבואר שיסוד הספק שלו הוא האם דנים את מי השלקות, היינו המים שהתבשלו עם הבשר או המים של הפירות כדין הפרי או הבשר עצמו וכדיו מי שלקות בסי' רה, או דיש לחלק, יעויי"ש. אף פשיטא ליה שאם מערב את גוף הפרי היינו מי פירות, או המוהל של הבשר עצמו וכיו"ב הוא פשוט דחשיב כסנין, וכמ"ש להדיא מרן השו"ע "תבלין, חלב" ומאי שנא הכא. וזהו מה שכתב הכה"ח בתחילת דבריו: ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש וכו', או חמאה "או שומן" או מי ביצים או מי פירות ויין או שאר משקין חוץ ממים רבינו זלמן אות י"א וכן משמע בבית יוסף יעו"ש וכן כתב באבן העוזר אות א' כרם שלמה חיי אדם כלל נ"ד אות ג', ע"כ. וה"ט ששומן הוא מגוף הדבר.
המעיין יראה, דזה גופא מה שהשיג הכה"ח על דברי המסגרת זהב והגרש"ק, דמניייהו משמע שאם זה היה רוטב של בשר ממש, כגון מוהל וכד', היה צריך לברך מזונות, ולא היה בזה ספיקם, וע"ז קאמר דזה אינו כי עדיין יש בזה ספק אחר, והוא המחלוקת המבוארת בסעיף יז. וכמו שציין בהדיא לדבריו לעיל באות ד"ן, ושם מיירי בעניין המחלוקת שבסעיף יז. ופשוט.
וכעת ראיתי עוד ראיה ברורה, מדברי המגן אברהם עצמו (בסי' קסח סקמ"ד), שהוא המקור לחילוק זה (בין מילוי מתוק למילוי מזון) שלאחר שכתב את החילוק הנ"ל, הוסיף: וז"ל: ונראה לי דהוא הדין עיסה שנילושה במי בצים בלא שומן, ונאפית, לחם גמור הוא, דביצים נמי מזון נינהו ולא מבטיל להו מתורת פת. עכ"ל. הנה להדיא דגם ב'נילוש' איכא חילוק זה. [ומ"ש המג"א "בלא שומן" דמשמע הא אם נילוש בשומן הוי מזונות, צ"ל דשומן לא הוי 'מזון' כבשר דגים וביצים וכד'. וצ"ע]. וזה ראיה שאין עליה תשובה. [וע"ע בחיי אדם כלל נד סעיף ה, שג"כ הביא הך פלוגתא בין על נילוש ובין על ממולא. ע"ש].
שבתי וראיתי, דנידון דידן [אם גם בנילוש יש חילוק בין מתוק למזון] הוא ממש פלוגתת האחרונים שם, דהנה על דברי המג"א הנ"ל שכתב שגם לגבי נילוש יש חילוק זה ולכן אם נילוש בביצים הוי לחם, וכנ"ל, חלק ע"ז הדגול מרבבה שם (מובא באוצר מפרשים שם) וכתב שלדעתו גם אם נילוש בביצים הוה דינו כמו נילוש בדבש, "ואין שום חילוק לשום אחד מהפוסקים בין נילוש בדבש לנילוש בביצים". ע"ש. ומשמע שבמילוי מודה לחילוקו של המג"א הנ"ל, ורק לגבי נילוש פליג וסובר דאין חילוק. וכן הגרעק"א (בהגהותיו שם סק"ט) דחה ראיית המג"א לגבי נילוש בביצים מהתוספות, ומשמע דסבירא ליה דלעניין נילוש שאני, ורק לגבי מילוי מחלקינן הכי. וראה עוד בשו"ע הרב (סי' קסח) שאף שלגבי מילוי כתב (בסעיף י') שהעיקר כמו דברי המג"א, שיש לחלק בין מילוי פירות למילוי מזון, אפ"ה כתב (בסעיף י"א) שלגבי נילוש במי ביצים, יש לברך מזונות. ועל כרחך דבזה לא ס"ל כהמג"א הנ"ל. וק"ל.
ועיין במשנ"ב (סי' קסח סקצ"ד) שהביא את המג"א בלשון הסתפקות, וז"ל: ודע דפת שנאפה במי ביצים, דהיינו מה שקורין קיכליך מסתפק במג"א (סקמ"ד) אם הוא בכלל פת כסנין. עכ"ל. ונראה דדייק המשנ"ב הכי ממ"ש המג"א בלשון "ונראה לי" שה"ה עיסה שנילושה במי ביצים וכו'. דמשמע שמסתפק מזה.
והיוצא מזה, דלמג"א גופיה, במילוי פשיטא ליה דיש חילוק בין מתוק לבין מזון, ובנילוש מסתפק. מיהו הרבה אחרונים כתבו שגם בנילוש בביצים יש לברך מזונות. ויש מהאחרונים שחלקו גם לגבי מילוי, וסבירא להו דיש לברך מזונות גם לגבי מילוי בשר.
ועל פי כל האמור, נראה לומר דאף דלגבי מילוי נקטינן כהמג"א הנ"ל שיש חילוק בין מילוי בשר לבין מילוי מתוק, מ"מ כל זה לגבי מילוי, והבו דלא להוסיף עלה גם לגבי נילוש שהמג"א עצמו מסתפק בזה וכאמור, דבזה מיהא ננקוט שיש לברך מזונות. [שהרי גם לגבי מילוי בשר יש מפוסקי זמנינו שחששו לסב"ל. ואפשר דרבינו החזו"ע לא חשש לסב"ל כיון דאיכא כמה ספיקות חדא שמא כהדעות האחרות שבסעיף ז' דלדידהו מילוי הוי המוציא. ושמא כהמג"א, ושמא כיון שסו"ס קובע על זה הוי קביעות (וכמו שכתב הדרך החיים הל' פהב"כ בקו"א דין ג ד"ה לכן, עמוד רמ"ד בנד"מ, וז"ל: שהכל תלוי בראות עיני המורה, וכל שהוא פת שאינו מדרך העולם לקבוע עליו סעודה לפי ראות עיניו יש לו דין פת כיסנין. עכ"ל. וכ"כ עוד אחרונים, ואין כאן מקומו). ומ"מ לגבי נילוש שהמג"א עצמו מסתפק בזה, וגם האחרונים דחו ראייתו מהתוספות בביצה, שפיר ניחוש לסב"ל, ונברך מזונות ועל המחיה (הסב"ל מתבטא בברכה האחרונה - שלא לברך ארבע ברכות-ברכהמ"ז, שהרי בברכה ראשונה בין אם בירך המוציא ובין אם בירך מזונות יצא יד"ח)].
מיהו אפשר לומר דהאחרונים הנ"ל שדחו דברי המג"א הוא דוקא לגבי מי ביצים, די"ל דלאו מזון נינהו (דהדרך להוסיף אותם הרבה במיני עוגות וכד'. וראה לשון הביאור הלכה בס"ז ד"ה הרבה תבלין, בסופו, "דבשמן ודבש
וביצים נחשב מיני מתיקה שאוכלין רק לקינוח שטעמם חשיב"), אבל אה"נ לגבי מוהל בשר או שאר תבלין מזון, אפשר דגם הם יודו דהוו חלק מהפת ויש לברך המוציא. ודו"ק. וכן נראה מהכה"ח, שאף שפסק (באות קל"ט) שמי ביצים הוי כמי פירות, מ"מ כתב (באות ז"ן) שרוטב בשר יש בזה פלוגתת הפוסקים שבסעיף יז. ומשמע שהבין שכל המחלוקת לגבי ביצים, היא האם הוו כפירות או כשאר מזון (ובזה נקט כהפוסקים דלא הוי מזון אלא כמי פירות), הא אם היה ודאי מזון (כמו רוטב של בשר וכד') לא היה מחלוקת שיש לברך המוציא למג"א. מיהו מהמג"א עצמו נראה שפשיטא ליה שביצים הוי מזון, ובכל זאת (לגבי נילוש) כתב "ונראה לי" שהוא לשון הסתפקות וכמ"ש המשנ"ב הנ"ל, וא"כ הדרינן למה שכתבתי שיש לברך מזונות מספק. וצ"ע למעשה.
ומצורף כאן דברים שכתב בקצרה @הרב שמעון ללוש בעניין:
דין נילוש במינים שאינם ממיני מתיקה, אם חשיב פת כסנין.
בספר מנחת שמואל פנחסי ח"א (סי' יא), וברכה נאמנה (בסו"ת שבסוה"ס סי' ט, עמ' תרכד), הבי"ד הגנת ורדים (כלל א סי' כד, דף יג ע"ב) לגבי פת מתובל בשמן ושומשמין דאף שדינו כפהב"כ מ"מ מברך עליו המוציא ובהמ"ז מכיון שהדרך לקבוע עליו. ע"כ. ולמד ממנו כלל דכל שדרך לקבוע עליו ברכתו המוציא.
אולם המעיין יראה דלא היא, והגו"ר לא דיבר אלא לגבי שיעור קביעות סעודה של אותה הפת, דאף שיש לה דין פהב"כ וברכתה מזונות ועל המחיה, ורק בשאוכל שיעור שרגילים לקבוע עליה מברכים המוציא ובהמ"ז, מ"מ מחדש הגו"ר סברא, דיתכן ששיעור שדרך לקבוע עליה, מועט הוא מסתם פהב"כ, דסתם פהב"כ, קובעים עליה לבדה, ובעינן ג' או ד' ביצים ממנה, משא"כ פת זו, הדרך לקבוע עליה עם עוד מאכלים, וממילא בשיעור מועט שלה הוא דרך קביעות שלה, וכשיבא לידי שיעור זה חשיב לגבה שיעור שדרך לקבוע עליה. ע"ש. אבל מעולם לא אמר דמאחר שדרך לקבוע עליה לכן ברכתה המוציא אף שנילושה בשמן ושומשין, אדרבא מבואר בדבריו להדיא, דכל שלא יאכל ממנה שיעור שדרך לקבוע עליה כשהיא עם שאר מאכלים, כיון שנילושה בשמן ושומשמין מברך עליה מזונות ועל המחיה, ע"ש. ופשוט.
ונמצא שמדברי הגו"ר הנ"ל מבואר אפכא, דאף פת מתובלת במינים שהדרך לקבוע עליה עם אותו תיבול, כיון שסו"ס מתובלת היא ברכתה מזונות ועל המחיה.
וכן מוכח מדברי מרן זיע"א בחזון עובדיה בדין הפשטידא, דאף שהבשר ע"ג העיסה נחשב לקביעות סעודה, מ"מ אם העיסה היתה נילושה בשומן של אותו בשר עצמו, אף שלקביעות סעודה עשוי, מזונות. וכן מבואר שם בשם כה"פ, וכ"כ כולם נילוש בביצים, בשמן, בחלב, וכדומה, שכל אלו אינם מתוקים אלא מלוחים וכדומה, ואעפ"כ לא אמרינן בהו דלקביעות סעודה הם עשויים, ואף בפיצה גדולה שעשויה לקביעות סעודה ולכן הגבינה שעליה אינה הופכת אותה להמוציא, מ"מ אם טעם חלב או חמאה יש בעיסה מזונות, אף שלא נשתנה מהיעוד שלה שעשויה לקביעות סעודה ולא נילוש במתוק.
שו"ר שכ"ה מפורש להדיא בדעת מרן זיע"א בדין הפיצה (עמ' ס), שבסו"ד הביא דברי המנחת שמואל פנחסי שהפיצה דמיא לפשטיד"א דלקביעות סעודה עשויה, "שכן נוהגים לאכול הפיצה כארוחה של ממש", ע"כ. ואעפ"כ כתב קודם לכן שאם יש בה טעם חלב או חמאה ברכתה מזונות. ובאמת שכ"כ להדיא במנחת שמואל שם, דאף שעשויה לקביעות סעודה, ולכאורה מה בכך שיש בה טעם של חלב וכדומה, אולם לעינן נילוש קי"ל דכל שנילוש ואינו קמח ומים בלבד כעיסה של לחם רגיל, יש אורויי מורינן לברך מזונות.
ומכל הני מילי מוכח דלענין נילוש אין שום הבדל במה נילוש, ולא תלי כלל אם לקביעות סעודה עשוי או לא, דלעולם מזונות. ודלא כשו"ת אורחותיך למדני חלק א שעשה בזה דרך מכח סברא גרידא, על אף שהביא משמעות הפוסקים להיפך, ע"ש.
כל זה אינו עניין לעיקר הויכוח כאן, דאה"נ דיתכן ואף שקובעים על זה סעודה (לא ב'שיעור קביעות סעודה') יש לברך על זה מזונות אם סוף סוף הטעם שלו מתוק (וגם בזה איכא עיקולי ופישורי, ראה לעיל מה שהבאתי מהדרך החיים. וצ"ע עוד בזה. ועוד חזון למועד), אבל הכא שהטעם שלו מלוח שמא יש לברך המוציא. והארכתי בזה לעיל. ואי"צ לכפול.
לענ"ד החילוק פשוט, דשאני לגבי לחמניות שנילושו שכך הייתה מעיקרא תקנ"ח שבשינוי כזה הוא משנה "במהות" וחשיב דרך ארעי, ולכן אף אי נימא שעתה השתנתה המציאות סו"ס מעיקרא לא הייתה תקנה לברך ע"ז בכה"ג. משא"כ לגבי ממולא שהוא קטן אנו אומרים שכך הייתה התקנה מעיקרא שהוא נקרא דרך ארעי וחשיב כסנין.
ואבאר יותר, שהרי מרן כתב מחד בס"ז שכסנין היינו ממולא (לח"פ) הוא מזונות, ומאידך בסי"ז כ' לברך המוציא, וביארו הפוס' שהחילוק הוא ע"פ הריא"ז שהוא ביאר כן בד' סביו הרי"ד שהוא המקור להלכות אלו, שיש חילוק בין דרך ארעי לקבע. וא"כ אמור מעתה שאם זה החילוק ממילא הוקבע כך מעיקרא כאן שצורתו מוכחת עליו שהוא דרך ארעי אפי' שחסר לו חלק מהתנאים של ממולא, סו"ס הוא דרך ארעי.
ק"ק לחלק חילוקים כאלו, בעוד אין אנו יודעים איזה פת היה מאכלם, כי גם בלחמניות קטנות ממולאות בשר מי יימר לן שהיה להם כן בזמנם והיו מברכים על זה כבר אז מזונות, ואם תאמר סו"ס אילו היה להם לחמים אלו היו מברכים על זה מזונות, אף אנן נימא אילו היה להם לחמניות מתוקות גדולות השוים בצורתא דלחמניה (ורק בטעם שונה מעט) היו רגילים לקבוע על זה והיו מברכים על זה המוציא. וכן אם כן נימא נמי בפיצה אם היה להם כזה מאכל היו קובעים על זה ומברכים המוציא אף שנילוש בחלב וכד'. אלא על כרחך דלא אמרינן הכי. [וגם כאמור קשה לומר ולחלק בין פת ופת, כדמוכח מרוב הפוסקים דסבירא להו דלא כהמאמר מרדכי (סי' קסח ס"ז) שכתב שהדעות שם אינם חלוקות, אלא סבירא להו דהג' דעות חלוקות, וכל אחד סובר שהפת של השני זה לחם גמור, ואם נימא שהכל תלוי בפת אם רגילים לאכול אותה ארעי או קבע, מאי מחלוקת איכא, הלא בשלשת סוגי הפהב"כ אין הרגילות לאכלם בקבע]. וצ"ע עוד בזה.