משא ומתן בספר זית רענן

[הלוי]

לכן חשוב לי לברר עם כבודו, האם סבור כאופן הראשון, השני, או השלישי, כדי שנדע אם יחסינו שווים בנתינת המשקל לטענות ולדחיות.

אני סבור כמו האופן השני

 

[הרב שמעון ללוש]

ב"ה
חזק וברוך,
כעת אנו יודעים איך להבין אחד את השני מדוע טענה שתספיק לכבודו לשנות את ההוראה לא בהכרח תספיק עבורנו,
ומדוע דחיה שתספיק עבורנו לקיים את ההוראה לא תספיק עבור כבודו.

ובכך הקוראים שרואים את דברינו,
מי שמזוהה עם זוית הראיה שלך, כמו האופן השני, יבין את המסקנות לפי גישה זו,
ומי שמזוהה עם זוית הראיה שהצגתי אני, כמו האופן הראשון, אז יבין את המסקנות לפי גישה זו,
(שבעיני היא הפשוטה והטבעית הנראית בכל רוח דברי רבותינו, והאופן השני הוא זוית ראיה "מחודשת" ולכן טעונה הוכחה).

אני מקווה שאכן נצליח לישא וליתן על גבי חילוק מהותי זה, כשמשקלי ההכרעה ביננו הם שונים במהות,
אבל אני מאמין שאפשר להגיע לבירור מסויים עכ"פ, אף שכנראה לא נגיע להסכמה בעצם הדין, אם לא שתשתנה אצל אחד מאיתנו התפיסה, או שנגיע לתפיסה ממוצעת, וממילא גם משקלי ההכרעה ישתנו וישתוו.

נ.ב. אתה לא חייב להשיב לי על השאלה הבאה, וגם אין כוונתי לפתוח על זה "דיון", כי אלו דברים שאין להם שיעור,
אבל באופן אישי כן הייתי מעונין להבין, אם זה בנקל, הרי בכל נידון ותפיסה יש את ה"פשוט", ויש את ה"מחודש", מרוח דברי הפוסקים במאות האחרונות מתבאר שה"פשוט ומקובל" הוא כהאופן הראשון, וה"מחודש" הוא להעלות אפשרות כהאופן השני, א"כ לזה עצמו לכאורה צריך "הוכחה ברורה" להוציא מן הפשוט וללכת אחר המחודש, אז מה א"כ ה"הוכחה" שלך (ושל קודמך הר' בניש וסיע') להוציא מן הפשוט בתפיסת הפוסקים, ולחדש לראות הענין מזוית ראיה זו של האופן השני. כמו"כ מה מביא אותך להיות סבור כמו הצד השני, אחר מה שהסברתי את ההגיון באופן הראשון כדלהלן,

[נ.ב. לכאורה בעצם זה שכתב ש"כיום האופן הראשון הוא הנכון" זאת אומרת שלדידן עכ"פ החזקה היא כדברי רבותינו במאות שנה האחרונות, והשיעור הקטן הוא המוציא מהחזקה, שמא תאמר אבל כנגד זה "עד תקופת התוס' האופן השני היה נכון", לכאורה יש לדחות שאין לנו "עדות ראיה או שמיעה מפורשת" שהמנהג היה לשער בין 3-7 סמ"ק, זה עצמו נתון בויכוח, ורבותינו במאות שנה האחרונות שעל פיהם אנו מוחזקים כיום אחרת, לכאורה מצביעים ואומרים שאין שום הוכחה שבעבר היה האופן השני נכון, כי אם היו סבורים שזה מוכרח, לא היו מורים ונוהגים היפך המוכרח בהנהגת רבותינו?!]

 

[הרב שמעון ללוש]

נ.ב. אני מתנצל שההתקדמות מצידי במשא ומתן איטית יחסית, ואחת להרבה זמן אני מתקדם בעוד נקודה קטנה בלבד,
פשוט אין עיתותי בידי מעבר לזה, ואפילו זה נעשה במאמץ גדול ועל חשבון איזה דברים,
אבל בעזרת ה' נתקדם צעד אחר צעד ונכבוש יחדיו את היעד, לברר וללבן דבר ה' זו הלכה, כדרכה של תורה, וכטבעם של ת"ח בני ארץ ישראל, שנוחין יחד, ומעיינין יחד, ומתקן זה את דברי זה, והשמועה יוצאה לאור, (רש"י סנהדרין כא.). ורבנו המאירי (שם) הוסיף תבלין, "תלמידי חכמים ראוי להם להיות נוחים זה לזה בהלכה ומחבבין כל אחד דבריו של חבירו, ולא שיהו מכוונים לקטרג ולנצח, ואם עושין כן נמצאו מנעימים זה לזה בהלכה, ומוציאין כל תעלומה לאור, וזוכין ללמוד וללמד שזה ר"ל הלומד לאחרים, וההשפעה לזולתו הוא תכלית השלימות.
ולוואי ונזכה.

 

[הלוי]

א"כ לזה עצמו לכאורה צריך "הוכחה ברורה" להוציא מן הפשוט וללכת אחר המחודש, אז מה א"כ ה"הוכחה" שלך

כאשר יש מחלוקת מפורשת בפוסקים נשאר לנו רק להכריע ביניהם ע''פ ראיות, וממילא לא צריך ראיות חזקות שאינם משתמעות לשתי פנים אפילו בדוחק, אלא כל שישנה ראיה מגמ' וכדו' או משאר ראשונים שפשטות הלשון מורה כמו אחת השיטות, יש לנו לקבלה, כי יש לראיה זו בסיס.
בנדו''ד מכיון שדעת הרשב''א ברורה [שהרי גם הרב מיארה הסכים לה] וכ''כ הריטב''א והר''ש, ממילא יש לנו להשוות את הרמב''ם אליהם, ומה גם שהמציאות מורה כדבריהם, אין לנו ללכת דוקא אחר התוס' ולומר שפעם היו פירות יותר גדולים, כי לא יתכן שהקב''ה יתן לנו שיעור בפירות שהם משתנים במשך הדורות וכמש''כ הגאונים שהשיעור ניתן בביצים ובפירות שאינם משתנים. ולכן סגי בכל זה כדי שנכריע את ההלכה שהזית קטן על אף שהמנהג התפשט כמו התוס'. ואין לנו להעלים עינינו מראיות אלו מחז''ל והראשונים משום שתיקתם של האחרונים.

ומה שהרב מיארה הי''ו הביא שהרא''ש היה בספרד ובכל זאת לא אמר שהזית קטן [ועוד ראיות כעין אלו], אין בזה כדי שביעה, דכל שהרא''ש לא כתב לברר במפורש שני דעות אלו אין לנו לעשות אוקימתא שמן הסתם ראה זיתים, ובירר את השיטות, והגיע למסקנה שהתוס' צודקים, וזיתים אלו שבספרד קטנים הם, והזיתים הבינונים הם חצי ביצה, והגדולים נכחדו, כי ודאי שזה נגד ההגיון לומר כן. ואם באנו לעשות אוקימתות עדיף לומר שהרא''ש היה בספרד זמן מועט ובזמן זה לא ראה זיתים, או שלא ראה זיתים לרוב כדי שיוכל לדון בזני הזיתים איזה גדול ואיזה בינוני כדי להכריע, משא''כ אנו שיודעים את כל זני הזיתים וגודלם בעולם כולו, ובפרט זיתי ארץ ישראל, יכולים לברר שהזית הוא קטן.

 

[הלוי]

אני מקווה שאכן נצליח לישא וליתן על גבי חילוק מהותי זה, כשמשקלי ההכרעה ביננו הם שונים במהות,

לא רק חילוק זה הוא ההבדל בגישות שלנו, ישנם עוד כמה הבדלים שנקודת המוצא שלנו בהם היא שונה בתכליל וזה מה שגורר אחריו הרבה מחלוקות, כי שורשם נעוץ בדרך הפסיקה וכללי ההוראה. ואציין כמה מהם:
א. יש לבטל דעתינו בפני מרן זצ''ל אע''פ שאנחנו מבינים אחרת, ויש גדולי ישראל אחרים שאומרים כמונו.
ב. יש משקל יתר למנהג, הוראה, דרך פסיקה, וכן כל דבר שהתפשט אע''פ שיש בהם מחלוקת.
ג. הכלל "אילו היה רואה" אע''פ שאתם אוחזים ממנו, אבל כל זה רק כשיש ע''ז הסכמה של מרן זצ''ל, ולא תאמרו כן מעצמכם.

אנחנו שלא אוחזים כן קל לנו יותר לדון ולהכריע, אבל שיטתכם זו בהלכה מגבילה אתכם מאד, ומביאה אתכם לחשוב מה שבאמת לא הייתם חושבים, וגורמת לכם להכנס לדוחקים, ולכן יותר קשה לכם להשתכנע לצד שלנו כי יש חומה שחוסמת אתכם. וזהו גם השורש למחלוקות שלנו בכללי ההוראה.

 

[הרב שמעון ללוש]

אין לנו לעשות אוקימתא שמן הסתם ראה זיתים, ובירר את השיטות, והגיע למסקנה שהתוס' צודקים, וזיתים אלו שבספרד קטנים הם, והזיתים הבינונים הם חצי ביצה, והגדולים נכחדו, כי ודאי שזה נגד ההגיון לומר כן.

רק כדי להבין, לא שאני מקשה עליך, מה כוונתך שזה נגד "ההגיון", הרי כל החשבון הזה נכנס בהגיון, ושמא כוונתך נגד ה"מסתבר"?

ואם זו כוונתך אני מבין את הקושי שלך לקבל את ההשערות הללו, אבל אסביר את הצד שלי,
אחר שראינו כמה השערות שהיו הגיוניות אבל 'נראו' כלא מסתברות, ונאמרו רק מכח המסור בידינו ע"י רבותינו בלא עוררין בזמנם מצד מציאות, (אף אם היו בזמנם עוררין מצד הדין), ולבסוף הוכחו כצודקות, בדיוק כמו ההשערות או בדומה, העיקר שהוכח שהמציאות לא היתה סותרת אלא מתאימה בדיוק, (אם תחפוץ בשלוש דוגמאות מוחשיות אביא לך), לכן "קל לי" יותר לקבל ואפילו לומר מעצמי אפשרויות של השערות כאלו ע"מ להעמיד אפשרות לקיים מה שבלאו הכי מסור בידינו מרבותינו כדבר פשוט ללא עוררין בזמנם מכח מציאות.
זהו הצד שלי, (ולענ"ד גם של יתר חכמי הדורות ודורנו אנו),

והבוחר יבחר.

 

[הרב שמעון ללוש]

לא רק חילוק זה הוא ההבדל בגישות שלנו, ישנם עוד כמה הבדלים שנקודת המוצא שלנו בהם היא שונה בתכליל וזה מה שגורר אחריו הרבה מחלוקות, כי שורשם נעוץ בדרך הפסיקה וכללי ההוראה. ואציין כמה מהם:
א. יש לבטל דעתינו בפני מרן זצ''ל אע''פ שאנחנו מבינים אחרת, ויש גדולי ישראל אחרים שאומרים כמונו.
ב. יש משקל יתר למנהג, הוראה, דרך פסיקה, וכן כל דבר שהתפשט אע''פ שיש בהם מחלוקת.
ג. הכלל "אילו היה רואה" אע''פ שאתם אוחזים ממנו, אבל כל זה רק כשיש ע''ז הסכמה של מרן זצ''ל, ולא תאמרו כן מעצמכם.

א. אמת, מדין גדול בחו"מ, (אא"כ ישנם שיקולים נוספים שמסתבר ע"פ משנתו ודרכו כמשי"ת להלן אות ג),
אבל זה לא רלוונטי לנ"ד, שהרב ינון שיתכן מאד שהולך בדרכנו בזה, כפי שהספקתי להכירו ואנו ידידים משכבר השנים, ואעפ"כ פשיטא ליה שמרן זיע"א בעצמו היה שר המסכים לכל המהלך שלו. לי היה חשוב לעמוד על החילוק בינינו בגישה בנידון דידן על מנת להבין אחד את השני בטענות ודחיות בנידון זה שלא נלך סחור סחור ונטחן מים,
ב. אמת, ונראה שזה בדיוק ההבדל בין האופן הראשון לאופן השני שהצגתי, שאני רואה כמו האופן הראשון ואתה כמו האופן השני.
ג. טעות, אם השיקול הוא שע"פ רוחו באותה סוגיא עצמה, מסתמא היה חוזר בו, נאמר כן בפה מלא (לאחר תשועה ברוב יועץ, וחוו"ד הרמת'ה של מי שגדול),
ואציגה בזאת שני עדים נאמנים,
האחד, פורים ברמות, דאף שביבי"א ח"ז מבואר לעשות בי"ד בלא בורגנין, וכך נקט עד שנותיו האחרונות ממש, ואף נלחם על זה במלחמתה של תורה כנודע, מ"מ לענ"ד לפי האמת גם בלא בורגנין יש לעשות בט"ו, שכך יוצא מהיבי"א עצמו ומחזו"ע פורים כמש"כ בעני' בקובץ משנ"י בשעתו, ולפ"ז כך היה נכון אף לשיטתו אף בחייו כמה וכמה שנים אלא שלא נתוודע למציאות של צמצום הפער בין רמות להתרחבות השכונות החדשות, וכך נכון למעשה כיום אף ללא הבורגנין, וכך למיעוט הבנתי היה ס"ל למרן שליט"א לפי האמת, אלא שהתאמץ על בורגנין מכמה טעמים.
והשני, משקל הדרהם, שמרן זצ"ל שינה לפני כמה עשרות שנים ע"פ הרב מרגולין למשקל 3 גרם, ואחריו באו הגאון רבי דוד במכתב לחזק ידי הר' מרגולין להוריד למשקל 2.83 גרם, והצטרף אליו מרן שליט"א, ונדפס במשנ"י בשעתו, ולאחר זמן שביקש מרן שליט"א לעמוד על הבירור בעצמו אם להוריד במוחלט ל2.83 או להשאיר על 3 גרם, כנראה בשביל נ"מ לספרו ילקו"י ברכות שרצה להוציא מחדש, ביקש ממני לבחון הענין, וכשנתוודעתי שמיעקרא השינוי לשלוש גרם נעשה שלא בצדק, והציגו נתונים לקויים וחסרים בפני מרן שליט"א לענ"ד, אחר הדקדוק יפה בדבר, תכף שטחתי הדברים בפני מרן שליט"א כמה שאפשר, והסכים לדברי לחומרא ולא מעיקר הדין, ולאט לאט נראה שיותר מקבל הדברים, אבל כמובן איני אומר שום דבר בשמו או על דעתו, כל עוד לא יכתוב או יאמר דבר רשמי בענין. רק מה שאני זוכר בשיעורו השבועי פרשת ויצא השנה לפני חנוכה, אמר שדברי הגרא"ח נאה זצ"ל יותר מיוסדים וברי סמכא, ובודאי שהנכון הוא להחמיר כמוהו 230 גרם לקביעות סעודה וכו'.

כך שנשאר רק אותיות א'-ב' מהחילוקים בינינו, שאות א' אינה רלוונטית כאמור, ואילו אות ב' היא יוצרת את השינוי בינינו בין אם לתפוס כהאופן הראשון או כהאופן השני, וכך אפשר בעזרת ה' לחזור לנידון שלפנינו בס"ד.

 

[הלוי]

ג. טעות, אם השיקול הוא שע"פ רוחו באותה סוגיא עצמה, מסתמא היה חוזר בו, נאמר כן בפה מלא (לאחר תשועה ברוב יועץ, וחוו"ד הרמת'ה של מי שגדול),
ואציגה בזאת שני עדים נאמנים,

זו עיקר כונתי, שאף שתאמרו כן, מ''מ לא תפעלו ללא אישור, ולא שאני טוען שלא צריך להתייעץ, אדרבה צריך וצריך וגם אני משתדל להתיעץ ולקבל הערות, אך הענין הוא האם בסופו של דבר אנו אומרים כן בגלל שכך אנו מבינים, או לא, דהיינו אם הרב הסביר לנו מדוע לא שייך לומר כן והדברים מתיישבים על ליבנו והחלטנו לחזור בנו, הנה מה טוב, וזו הסיבה שהצענו בפני מי שגדול, אך דברי הרב לא מתישבים על ליבנו ועדיין נראה לנו אחרת, האם בזה נכריע כפי דעתינו או שמא לא, לפי התרשמותי הנהגתכם בענין תהיה לסגת מהכרעה, ואולי גם לנסות לישב בדוחק דברי הרב למה אין לומר כן. ובזה אנו חלוקים, כי לשיטתינו הרשות נתונה בידו של המעיין להחליט ואינו צריך לבטל דעתו, אלא לשמוע דעות אחרות של גדולים ולהחליט מה לרחק ומה לקרב ולבסוף להכריע לפי דעתו, ולא לפי דעת רבו או מנהגו וכדו', וכך היא גם דעתו של מרן זיע''א.

ואף שידענו שדרכו של רבינו הרשל''צ שליט''א לא כך, ואתם תלמידיו הולכים בדרכו, מ''מ אני הקטן על אף שבצעירותי גדלתי על ספרי רבינו הרשל''צ שליט''א והוא לנו למאור עיניים, מ''מ לא זכיתי להבין הנהגתו בזה היאך היא עולה בקנה אחד עם דרכו של מרן זצ''ל, ואני יותר רואה בדרכם של הרב יעקב זצ''ל ויבלח''ט הרב דוד שליט''א את דרכו של מרן זצ''ל. והסיבה שמרן הרשל''צ אינו נוהג כן נראה שהיא לרוב אהבתו למרן אביו זצ''ל וגודל הביטול לגדלות תורתו, אך אחרי ככלות הכל דרך זו נראית לנו יותר.

ומה שאנו דבוקים בדרך זו שלמדנו מרן זצ''ל היא לא משום שמרן אמרה גרידא, אלא משום שמרן הביא סימוכין וראיות לדבריו והם נתיישבו על ליבנו לכן אנו נוהגים כך.

והנה בעבר הייתי מאד ירא וחרד להכריע הלכה, ובפרט אם זה לא כמו מרן או המנהג הפשוט, אך מכיון שהיה לי רצון גדול להגיע לזה, אמרתי לעצמי שבדברים שממילא הם שנויים במחלוקת אני יכול לומר את דעתי כי יש לי על מי לסמוך ובפרט שכך דעתי נוטה, ואם אח''כ אראה שיש פירכא לדברי אחזור בי ואסבור כמו הדעה השניה. וראיה לזה מהמשנה באבות פ''ה מט''ו ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה ספוג שהוא סופג את הכל משפך שמכניס בזו ומוציא בזו משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת. ופירש הרע''ב וז''ל: כך יש מי שיש בו כח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל. עכ''ל. והיינו דמה שנראה לו שרבו אינו צודק אינו מקבל ומה שנראה לו שהוא צודק הוא מקבל, וק''ו כאשר יש עוד חכם שסובר כמונו שהדבר הרבה יותר קל. וכן איתא בחגיגה [ג:] אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. ע''כ. ופרש''י, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו.

 

[הרב שמעון ללוש]

בסתירת מרן:

לטענה א:

טענה- במרן יש לכאורה סתירה, שבסימן תפו הביא דברי התוס', ובסי' שסח פסק כהרמב''ם, ולמעשה אנו נוהגים לגבי קביעות סעודה ושיעור אכילת פרס כדברי הרמב''ם דהיינו ג' ביצים, ונמצא שהמנהג הוא גם כהרמב''ם ואפשר לפסוק שהזית קטן.

דחיה- ר''ת בתוס' חילק בין גרוגרת שיש בה גרעין שהיא גדולה מחצי ביצה, ובה משערים בשבת, לבין גרוגרת ללא גרעין שהיא דחוסה וג' כאלה נכנסות בביצה.

דחייה ב- שוב עיינתי בגוף הטענה משיעור אכילת פרס וקביעות סעודה, וראיתי בס"ד דאהמחי"ר מעיקרא לק"מ, דלא תלי זב"ז, כמבואר בב"י סי' תריב שיסוד מחלוקת שיעור פרס הוא חצי כיכר, ובשיעור הכיכר נחלקו רק רבי יוחנן בן ברוקא ורבי שמעון, לריב"ב שש ביצים ולר"ש ח' ביצים, וממילא הפרס שלוש לזה וארבע לזה, ואילו רבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו עם ריב"ב ור"ש לענין שיעור עירוב, לא תלו שיעור העירוב בכיכר כלל, ולכן סובר ר"י בתוס' (עירובין פ: ) שלשיטתם י"ח גרוגרות של שיעור עירוב יכול להיות גם תשע ועשר ביצים, לפי שאינו תלוי בשיעור בכיכר, כי רק ריב"ב ור"ש תלו בשיעור הכיכר, וכלשון ר"י בתוס' שם, "והא דתני וחצי חצי חציה (של כיכר שזה שמינית) לטומאת אוכלין, לא קאי אר"מ ור' יהודה אלא אר' שמעון וריב"ב שהזכירו שיעור כיכר, תדע דהא קתני בברייתא כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר קמעה דברי רבי יהודה, משמע דקאי בשיטתיה", עכל"ק.

סיכום הטענה שנותרה: ולפ"ז לא נותר מהטענה הנ"ל אלא סתם קושיא על סתירת מרן הש"ע לגבי עירוב בלבד כמה זה י"ח גרוגרות, שהיא בלאו הכי קשה, שמצד אחד פוסק בסי' תפו כהתוס' שהזית חצי ביצה וממילא הגרוגרת מעט יותר וממילא י"ח גרוגרות למעלה מט' ביצים לעירוב כר' מאיר ור' יהודה, ואילו בסי' שסח וסי' תט פוסק כדעת הרמב"ם ששיעור עירוב שש ביצים כדעת ריב"ב.

דחיה: א. כמסוכם לעיל בזה"ל: ר''ת בתוס' חילק בין גרוגרת שיש בה גרעין שהיא גדולה מחצי ביצה, ובה משערים בשבת, לבין גרוגרת ללא גרעין שהיא דחוסה וג' כאלה נכנסות בביצה.
ב. כמסוכם לעיל בזה"ל: אפשר ליישב סתירת מרן ע''פ הגר''א, שסי' תפו איירי בחצי ביצה בלי קליפתה, ובסי' שסח איירי שגרוגרת הוי שליש ביצה עם קליפתה שהיא יותר גדולה מחצי ביצה בלי קליפתה.

מיד אתקדם לדחיות שמסוכמות לעיל על שתי דחיות אלו,
בינתיים, האם הדחיה לטענה משיעור פרס והמנהג בקביעות סעודה מקובלת ואיננה עוד?

 

[הרב שמעון ללוש]

זו עיקר כונתי, שאף שתאמרו כן, מ''מ לא תפעלו ללא אישור, ולא שאני טוען שלא צריך להתייעץ, אדרבה צריך וצריך וגם אני משתדל להתיעץ ולקבל הערות, אך הענין הוא האם בסופו של דבר אנו אומרים כן בגלל שכך אנו מבינים, או לא, דהיינו אם הרב הסביר לנו מדוע לא שייך לומר כן והדברים מתיישבים על ליבנו והחלטנו לחזור בנו, הנה מה טוב, וזו הסיבה שהצענו בפני מי שגדול, אך דברי הרב לא מתישבים על ליבנו ועדיין נראה לנו אחרת, האם בזה נכריע כפי דעתינו או שמא לא, לפי התרשמותי הנהגתכם בענין תהיה לסגת מהכרעה, ואולי גם לנסות לישב בדוחק דברי הרב למה אין לומר כן. ובזה אנו חלוקים, כי לשיטתינו הרשות נתונה בידו של המעיין להחליט ואינו צריך לבטל דעתו, אלא לשמוע דעות אחרות של גדולים ולהחליט מה לרחק ומה לקרב ולבסוף להכריע לפי דעתו, ולא לפי דעת רבו או מנהגו וכדו', וכך היא גם דעתו של מרן זיע''א.

ואף שידענו שדרכו של רבינו הרשל''צ שליט''א לא כך, ואתם תלמידיו הולכים בדרכו, מ''מ אני הקטן על אף שבצעירותי גדלתי על ספרי רבינו הרשל''צ שליט''א והוא לנו למאור עיניים, מ''מ לא זכיתי להבין הנהגתו בזה היאך היא עולה בקנה אחד עם דרכו של מרן זצ''ל, ואני יותר רואה בדרכם של הרב יעקב זצ''ל ויבלח''ט הרב דוד שליט''א את דרכו של מרן זצ''ל. והסיבה שמרן הרשל''צ אינו נוהג כן נראה שהיא לרוב אהבתו למרן אביו זצ''ל וגודל הביטול לגדלות תורתו, אך אחרי ככלות הכל דרך זו נראית לנו יותר.

ומה שאנו דבוקים בדרך זו שלמדנו מרן זצ''ל היא לא משום שמרן אמרה גרידא, אלא משום שמרן הביא סימוכין וראיות לדבריו והם נתיישבו על ליבנו לכן אנו נוהגים כך.

והנה בעבר הייתי מאד ירא וחרד להכריע הלכה, ובפרט אם זה לא כמו מרן או המנהג הפשוט, אך מכיון שהיה לי רצון גדול להגיע לזה, אמרתי לעצמי שבדברים שממילא הם שנויים במחלוקת אני יכול לומר את דעתי כי יש לי על מי לסמוך ובפרט שכך דעתי נוטה, ואם אח''כ אראה שיש פירכא לדברי אחזור בי ואסבור כמו הדעה השניה. וראיה לזה מהמשנה באבות פ''ה מט''ו ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה ספוג שהוא סופג את הכל משפך שמכניס בזו ומוציא בזו משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת. ופירש הרע''ב וז''ל: כך יש מי שיש בו כח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל. עכ''ל. והיינו דמה שנראה לו שרבו אינו צודק אינו מקבל ומה שנראה לו שהוא צודק הוא מקבל, וק''ו כאשר יש עוד חכם שסובר כמונו שהדבר הרבה יותר קל. וכן איתא בחגיגה [ג:] אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. ע''כ. ופרש''י, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו.

הבנתי,
נראה ששינויי הגישות בזה מובנים,
אני שמח להמשיך במו"מ כדרכה של תורה, תוך שימת לב שלא אגרר אני או אחרים למו"מ על כללים ודרכים שמסביב.
ישנם נושאים שמסביב ששווים דיון ליבון ובירור, וכדאי לפתוח עליהם נושא בפני עצמו, (לא שאני רואה זמן להיות שותף להם, לפחות עד שאסיים במסגרת זו ב' נושאים שאני באמצע, א. הזית רענן, ב. כללי הפסיקה).

 

[הלוי]

להלן המשך הסיכום, עם סיכום כולל לשיטתינו, ואת הסיכום שלכם עדיף שתכתבו אתם. כמו כן אשמח לקבל הערות.
​

הוכחות מהראשונים שהזית קטן​

טענה- ברשב''א מבואר שהזית קטן אף מכרבע ביצה, שכ' במשמרת הבית [בית רביעי שער ראשון [דף צו. ובהוצאות הנדפסות ח''ב דף ו] וז"ל: שהרי יש בחתיכה עשרה רביעיות שהן חמש עשר ביצים שהן הרבה משישים זיתים".

כתב הריטב''א [שבת עו: ובמהדורת מוסד הרב קוק נדפס בסוף הספר, והעיר כן הרב רפאל רייכמן שליט''א] שהגרוגרת יש בה כמה זיתים, והריטב''א ס''ל כהרמב''ם שהגרוגרת היא שליש ביצה.

אחד הראשונים [פסקי רבותינו שבאשכנז, מוריה שנה ח גליון ב-ג] שכתב בדבר קושית המרדכי וז"ל: "ולי הכותב אינו קשה כי ראיתי זיתים בא"י ובירושלים אפילו שישה אינם גדולים כביצה".

דחיה- לגבי הרשב''א והריטב''א נראים הדברים, אך לגבי אחד הראשונים שהביאו בירחון מוריה, לאברור אם הוי חד מן קמאי.

טענה- קרוב לודאי לומר שהוא רבינו שמשון המוזכר במהרי''ל, ואף אם אינו לחד מקמאי, מ''מ ראיה אכתי איכא לאחד מבתראי שהבין שקושית המרדכי מתורצת מהמציאות.

דחיה- כתוב בספר מהרי''ל [הוצאת מכון ירושלים עמ' קיא הערה ז] וז''ל: ואמרו לפניו שכ' הר' שמשון [מדורין] שראה זיתים בירושלים קטן מאד. ואמר מהר''י סג''ל דאינו כן כי הוא ראה בעיניו זית גדולה כמעט כשיעור ביצת תרנגולת בינונית משלנו, מסתמא הר' שמשון איירי באותן שרגילין לכובשן שהם קטנים מאד. עכ''ל.

טענה- מדברי מהרי''ל משמע שלא היה רגיל בזיתים אלא ראה רק פעם אחת, ולכן לא ידע שרוב הזיתים הם קטנים ואינם בגודל שראה הוא. כמו כן יש מאד לפקפק בזית שראה מהרי''ל, דמכיון שאנו יודעים שאין זיתים בגודל כביצה אלא הזית הכי גדול הוא כחצי ביצה, א''כ קרוב לודאי שבמעשה דמהרי''ל היה טעות וראה פרי אחר וחשבו לזית. ולכן אין להביא משם ראיה כלל.

סיכום לדעת הסוברים שהזית קטן: בעלי התוס' וסיעתם כתבו ששיעור הזית כחצי ביצה, הוא משום שלא ראו זיתים. אך אנו שרואים את הזית לפנינו שהוא קטן אין לנו לומר כן [כ''כ רבי עקיבא יוסף שלזינגר]. ואע''פ שראיה מן המציאות היא ראיה אלימתא וסגי בהכי מ''מ מצאנו גם לרבותינו הראשונים שכתבו כן:

הרשב''א כתב שהזית פחות מחבע ביצה [זה מוסכם על כולם חוץ ממרן זיע''א שרצה לומר שיש כאן ט''ס], וכן דעת הריטב''א שכתב שיש בגרוגרת כמה זיתים, ורבינו שמשון כתב שיש ששה זיתים בביצה, ממילא יש לנו לומר שגם כך דעת הרמב''ם הסובר שגרוגרת הוי שליש ביצה, והזית קטן ממנה, וכיון שכן י''ל כן בגאונים וראשוני ספרד שסתמו דבריהם בענין הזית ולא דימו את שיעורו ביחס לביצה.

כמו כן ישנם ראיות מחז''ל שהזית קטן שאמרו במנחות שקמיצה הוי שתי זיתים, ושמנונית שעל הסכין אפשר לעשותה ערוב תבשילין אם יש בה כזית.

גם מרן השו''ע פסק בהל' ערובין [סי' שסח] כהרמב''ם וכן פסק לגבי יוה''כ שאכילת פרס הוי ג' ביצים, וזו עיקר דעתו. וכן מנהגינו לפסוק ששיעור אכילת פרס כהרמב''ם בג' ביצים. וכ''ד האבני נזר וגר''ח מוולאז'ין. וכיון שכן יש לנו לפסוק שהזית הוא כשישית ביצה דהיינו כ-8 סמ''ק לחומרא.

 

[הרב שמעון ללוש]

המשך בסתירת מרן:

טענה- ר''ת לא חילק בין גרגרת לגרוגרת, אלא בין גרוגרת שהיא ללא גרעין ורכה ונדחסת, לזית, שהוא עם גרעין וקשה. וכ''פ השארית יהודה. ומה גם שלפי המציאות אין גרעין בגרוגרת [כן הקשה ר''י על אף שלא ידע שמעיקרא אין גרעין בתאנה], כדי שנחלק בה.

דחיה- התוס' ישנים פירשו שר''ת מחלק בין גרוגרת עם גרעין ללא גרעין, ואף שאין גרעין בגרוגרת יש לחלק לר''ת בין גרוגרת דרוסה שהיא יותר מכזית חצי ביצה, לבין דרוסה שהיא פחות מכזית חצי ביצה.

אתקן ואדייק,
דחיה: מרן ראה לשון ר"ת שכתב "דקאמר הכא", ולשון ר"י שממנו מבואר נמי שר"ת מחלק בין גרוגרות דהכא לגרוגרת דהמצניע, ולכן את סתירת מרן זה מיישב שפיר.
ובגוף הטענה על הביאור בדברי ר"ת, התחלתי לדון ולכתוב בזה כעת, אולם אני רואה שזה עובר לדיון עצמי בביאור דברי ר"ת, ולכן ראוי להעביר זאת לסיכום תחת נושא של בירור דעת ר"ת.

טענה- א. גרוגרת היא תאנה יבשה וקשה לומר שאם נדחס אותה היא תתקטן יותר כי אחר שנתיבשה היא כבר דחוסה ואין בה אוירים, בפרט שההפרש בין שליש ביצה לחצי הוא גדול כ 40 אחוז. ב. אם נחלק בגרוגרת יוצא שמרן היקל באיסור דאורייתא ששיעור הוצאה הוא בגרוגרת שהיא יותר מחצי ביצה, בו בזמן שפשטות לשון חז''ל והרמב''ם שכתבו גרוגרת לא משמע שיש בה שני שיעורים.

כנ"ל, נמתין עם זה לבירור עצמי בביאור דברי ר"ת.

 

[ראובן יוסף מיארה]

והנה בעבר הייתי מאד ירא וחרד להכריע הלכה, ובפרט אם זה לא כמו מרן או המנהג הפשוט, אך מכיון שהיה לי רצון גדול להגיע לזה, אמרתי לעצמי שבדברים שממילא הם שנויים במחלוקת אני יכול לומר את דעתי כי יש לי על מי לסמוך ובפרט שכך דעתי נוטה, ואם אח''כ אראה שיש פירכא לדברי אחזור בי ואסבור כמו הדעה השניה. וראיה לזה מהמשנה באבות פ''ה מט''ו ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה ספוג שהוא סופג את הכל משפך שמכניס בזו ומוציא בזו משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת. ופירש הרע''ב וז''ל: כך יש מי שיש בו כח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל. עכ''ל. והיינו דמה שנראה לו שרבו אינו צודק אינו מקבל ומה שנראה לו שהוא צודק הוא מקבל, וק''ו כאשר יש עוד חכם שסובר כמונו שהדבר הרבה יותר קל. וכן איתא בחגיגה [ג:] אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. ע''כ. ופרש''י, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו.

כבודו כתב את זה בעבר, והרב ללוש השיב בזמנו:

שוב לא דמי כאכלא לדנא, והדימוי טעות בתרתי,

א. לא כתבו אלא לגבי בני אותו הדור השייכים במחלוקת ובהכרעה בינותם, אבל בודאי לא האמוראים כלפי התנאים, או הראשונים כלפי התלמוד, וכ"ש אנן בתראי דבתראי כנגד ראשונים כמלאכים או גדולי הקדמונים האחרונים ומסורת שלימה שהתפשטה מהם דור אחר דור.

ב. לא כתבו שהצד השני "אינו דברי אלקים חיים והוא שקר" חלילה, אדרבא כתבו "עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע דברי" וכו', כלומר להבין דברי שני הצדדים, ולא כפי שהסכימו הרב הלוי והרב ינון לטענה שחלילה "לא יתכן שהזית של התורה ושל חז"ל הוא גם חצי ביצה וגם שליש ביצה, כמו שלא יתכן שצאת הכוכבים הוא גם של ר"ת וגם של הגאונים, וכמו שלא יתכן שהתפילין הם גם של רש"י וגם של ר"ת, וכן בשאר הדברים הדומים לזה".

 

[ראובן יוסף מיארה]

אך לגבי אחד הראשונים שהביאו בירחון מוריה, לאברור אם הוי חד מן קמאי.

תוספת עמ"ש בעבר:
ובאמת שבעיקר הראיה מתלמיד מהר"ם הנ"ל כתב לי הגר"ש ללוש שי"ל בפשיטות שראה זיתים גם בצרפת (במקומות שהיו או שהובא לפניו) אלא ששם היו גדולים ולכן הוקשה להם (איך הלל אכל ג' זיתים), אבל כשראה שבירושלים יש קטנים אמר שלפ"ז יש ליישב דהיינו דלא כתירוץ ר"ת, אבל לעולם תירוץ ר"ת כדקאי קאי, כמו שקיבלוהו ר"י וראבי"ה והמאירי וכל סיע', והם הוצרכו לתירוץ שלהם על קושיא זו, וממילא אין הכרע כלל בדבריו שיש לשער לפי זית זה, אלא כתב שלפי המציאות שהוא רואה בא"י שהזית קטן, א"כ לק"מ, אבל לעולם יתכן שהוא סובר שזית הוא חצי ביצה והתירוץ יהיה בהכרח כהמרדכי.

בעלי התוס' וסיעתם כתבו ששיעור הזית כחצי ביצה, הוא משום שלא ראו זיתים. אך אנו שרואים את הזית לפנינו שהוא קטן אין לנו לומר כן [כ''כ רבי עקיבא יוסף שלזינגר].

היכן כתב כן?
אדרבה בדבריו מבואר איפכא, שאכן יש זיתים כמו התוס' אלא שלא שכיח כ"כ, וכ' לקחת כהרמב"ם שליש שזה המצוי, ומ"מ כלל לא סתר את התוס' אדרבה הבין אותם שפיר גם לפי המציאות.

 

[הרב שמעון ללוש]

המשך בסתירת מרן:

דחיה- אפשר ליישב סתירת מרן ע''פ הגר''א, שסי' תפו איירי בחצי ביצה בלי קליפתה, ובסי' שסח איירי שגרוגרת הוי שליש ביצה עם קליפתה שהיא יותר גדולה מחצי ביצה בלי קליפתה.

טענה- א. תירוץ הגר''א מוקשה שהרי חצי ביצה בלי קליפתה הוי 22.5 ושליש ביצה עם קליפתה הוי 16.6 נמצא שהזית גדול מגרוגרת. ב. אם כהגר''א יש לפסוק שזית חצי ביצה הוא פחות מ 18 גרם ולא כמו שנוהגים היום 27 גרם.

תגובה: לפי המציאות של יחס קליפת הביצה שהוא אחד חלקי 15 מהביצה, הצדק עם כבודו (אף שאני מחשב את הביצה ואת הדרהם בשיעורים אחרים, אבל החשבון אחד הוא ונמצא טענה על הגר"א). ולפ"ז ירדה האפשרות ליישב כך את מרן הש"ע.
אא"כ נאמר שסבר מרן הש"ע שקליפת הביצה גדולה יותר, אולם זהו דוחק ללא טעם, והאמת אהובה יותר.

חזק וברוך!

(אכן אם לא היתה שום אפשרות ליישב את פסקי מרן היה צריך להידחק בזה ולא היה מופקע, אבל יש עימי עוד שני ישובים אז אין ענין להידחק בזה).

 

[הרב שמעון ללוש]

סיכום הטענה שנותרה: ולפ"ז לא נותר מהטענה הנ"ל אלא סתם קושיא על סתירת מרן הש"ע לגבי עירוב בלבד כמה זה י"ח גרוגרות, שהיא בלאו הכי קשה, שמצד אחד פוסק בסי' תפו כהתוס' שהזית חצי ביצה וממילא הגרוגרת מעט יותר וממילא י"ח גרוגרות למעלה מט' ביצים לעירוב כר' מאיר ור' יהודה, ואילו בסי' שסח וסי' תט פוסק כדעת הרמב"ם ששיעור עירוב שש ביצים כדעת ריב"ב.

דחיה: א. כמסוכם לעיל בזה"ל: ר''ת בתוס' חילק בין גרוגרת שיש בה גרעין שהיא גדולה מחצי ביצה, ובה משערים בשבת, לבין גרוגרת ללא גרעין שהיא דחוסה וג' כאלה נכנסות בביצה.
ב. כמסוכם לעיל בזה"ל: אפשר ליישב סתירת מרן ע''פ הגר''א, שסי' תפו איירי בחצי ביצה בלי קליפתה, ובסי' שסח איירי שגרוגרת הוי שליש ביצה עם קליפתה שהיא יותר גדולה מחצי ביצה בלי קליפתה.

להנ"ל בטלה דחייה ב,

והרי הסיכום ביניים בתוספת אפשרות דחייה חדשה (אף שכבר טענתי אותה בעבר):

סיכום הטענה שנותרה: ולפ"ז לא נותר מהטענה הנ"ל אלא סתם קושיא על סתירת מרן הש"ע לגבי עירוב בלבד כמה זה י"ח גרוגרות, שהיא בלאו הכי קשה, שמצד אחד פוסק בסי' תפו כהתוס' שהזית חצי ביצה וממילא הגרוגרת מעט יותר וממילא י"ח גרוגרות למעלה מט' ביצים לעירוב כר' מאיר ור' יהודה, ואילו בסי' שסח וסי' תט פוסק כדעת הרמב"ם ששיעור עירוב שש ביצים כדעת ריב"ב.

דחיה:
א. כמסוכם לעיל בזה"ל: ר''ת בתוס' חילק בין גרוגרת שיש בה גרעין שהיא גדולה מחצי ביצה, ובה משערים בשבת, לבין גרוגרת ללא גרעין שהיא דחוסה וג' כאלה נכנסות בביצה.
ב. לעולם ס"ל למרן הב"י כמפורש בדבריו בסתמא בסי' תפו אף לקולא לגבי הכרפס דקאי עליה, כדעת רוב הפוסקים שראה שביארו שיעור כזית, וכפי הרוח רוח אלהין קדישין כמבואר בהקדמתו לב"י. אלא שבעירובין פסק להקל כדעת ריב"ב והראשונים הסוברים כמותו, לפי שהלכה כדברי המיקל בעירובין (עירובין מו.), וכל שיש לך להקל בעירובין, הקל, (שם פ.).

ואגב אשמח לעדכון על דלהלן,

בינתיים, האם הדחיה לטענה משיעור פרס והמנהג בקביעות סעודה מקובלת ואיננה עוד?

 

[הלוי]

תוספת עמ"ש בעבר:
ובאמת שבעיקר הראיה מתלמיד מהר"ם הנ"ל כתב לי הגר"ש ללוש שי"ל בפשיטות שראה זיתים גם בצרפת (במקומות שהיו או שהובא לפניו) אלא ששם היו גדולים ולכן הוקשה להם (איך הלל אכל ג' זיתים), אבל כשראה שבירושלים יש קטנים אמר שלפ"ז יש ליישב דהיינו דלא כתירוץ ר"ת, אבל לעולם תירוץ ר"ת כדקאי קאי, כמו שקיבלוהו ר"י וראבי"ה והמאירי וכל סיע', והם הוצרכו לתירוץ שלהם על קושיא זו, וממילא אין הכרע כלל בדבריו שיש לשער לפי זית זה, אלא כתב שלפי המציאות שהוא רואה בא"י שהזית קטן, א"כ לק"מ, אבל לעולם יתכן שהוא סובר שזית הוא חצי ביצה והתירוץ יהיה בהכרח כהמרדכי.

לענ''ד דחוק מאד, בפרט שלפי הריטב''א ששה זיתים לפחות יש בביצה, אך כל זה לשיטתי שעני סובר כאופן ב', אך לפי שיטתכם שאתם סוברים כאופן א' אתי שפיר.

היכן כתב כן?
אדרבה בדבריו מבואר איפכא, שאכן יש זיתים כמו התוס' אלא שלא שכיח כ"כ, וכ' לקחת כהרמב"ם שליש שזה המצוי, ומ"מ כלל לא סתר את התוס' אדרבה הבין אותם שפיר גם לפי המציאות.

[מאסף תל תלפיות שבט תרס''א] וז''ל: וזה זית תולין בשיעור ביצה לאשר אין להם זיתים, לא כן אנו אשר רואים את הזית לפנינו אין לדחות העיקר מפני הטפל.

 

[הרב שמעון ללוש]

אך כל זה לשיטתי שעני סובר כאופן ב', אך לפי שיטתכם שאתם סוברים כאופן א' אתי שפיר.

נפלא ביותר, חזק וברוך!

 

[ראובן יוסף מיארה]

וזה זית תולין בשיעור ביצה לאשר אין להם זיתים, לא כן אנו אשר רואים את הזית לפנינו אין לדחות העיקר מפני הטפל.

אה"נ הוא סובר כד' החזו"א, אך דברי נסובו על מה שכתבת:

בעלי התוס' וסיעתם כתבו ששיעור הזית כחצי ביצה, הוא משום שלא ראו זיתים. אך אנו שרואים את הזית לפנינו שהוא קטן אין לנו לומר כן

אך את הרישא הוא לא כתב ולא סבר, שאדרבה הוא כתב בזה"ל: והנה בשו"ע (סי' תפו) וז"ל: שיעור כזית י"א שהוא כחצי ביצה. ובמג"א שם מביא שגם ג' זיתים אינם כביצה. ומצאתי בהגר"א בפירושו על משלי מביא סמוכים ע"ד הזוהר כי עשרה זיתים הם כשיעור שלושה ביצים. וכן הוא לעינינו. וישנם גם זיתים שהם כחצי ביצה, אך לא שכיח ורובם הם כדעת הזוהר הנ"ל, ע"כ. כלומר אם הולכים לפי הזית של רבותינו דברי התוס' נכונים וגם במציאות א"ש. ורק אם סוברים לפי זמננו אז "רוב" הזיתים הם כשליש.
אבל לדידן אדרבה מדבריו יש סיוע גדול.

 

[הרב שמעון ללוש]

אעשה מספרים לתגובות לפי סדר הטענות, ונתקדם במו"מ על פי המספרים:

סיכום ראיית הקמיצה

1.

טענה- בגמ' מנחות מבואר שקמיצה הוי שתי זיתים, ואחר שנסינו יצא שיש 26 סמ''ק בקמיצה, שהוא כזית אחד לפי התוס'.

דחיה-לדעת הרמב''ם הקמיצה היא בכל האצבעות ובזה יש שתי זיתים לדעת התוס' וכפי שעשינו ניסוי ויצא כ 53 סמ''ק,

הקדמה לדחיה: כבר הגרא"ח נאה זצ"ל בשיעורי תורה (עמ' קלג ובמהדו"ב עמ' רנח) היה הראשון שהזכיר הראיה מקמיצה, ושם בא לסייע מקמיצה את שיעור כזית להרמב"ם שיצא לו 5.4 דרהם (17.28 גרם) והקשה מהחוש על התוס' דס"ל חצי ביצה, ואח"כ כתב במוסגר, "מיהו לדעת הרמב"ם שם דהקומץ הוא בכל היד ועיין ברע"ב מנחות פ"א מ"ב, אין הקושיא כ"כ חזקה", עכל"ק.
ולענ"ד אחר הבדיקה שעשינו ויצא קמיצה בכל האצבעות 53 סמ"ק, כוונתו דשפיר יש ליישב דברי התוס' עם החוש, ולא נותרה כלל קושיא, אלא שעדין נשאר קשה שהסוגיא מתפרשת רק למ"ד שהקמיצה בכל היד, שהרי יש ברייתא ומר זוטרא אמר רב שסוברים שהקמיצה בשלוש אצבעות, ולשיטתם איך אין קומץ פחות משני זיתים?!
אולם לדידן שכתבנו לבאר עוד בס"ד, דהרמב"ם שפסק כריב"ל ורבא דאין קומץ פחות משני זיתים, קאי לשיטתיה כרב פפא שהקומץ בכל היד, ואילו רבי יוחנן ואביי דס"ל יש קומץ פחות משני זיתים, קיימי כמר זוטרא אמר רב דקמיצה בשלוש אצבעות, לפ"ז לא נותר כל קושי אף אליבא דהתוס' שהזית חצי ביצה, ונראה דאילו שמיע"ל להגרא"ח ביאור זה היה שש לקראתו.

דחיה: ומעתה גם הגרא"ח נאה זצ"ל וגם הניסיון שעשינו מאפשרים את שיטת התוס' במציאות הקמיצה שבכל היד יש קומץ בשיעור ביצה בלא קליפתה.

2.

טענה- ההבדל הוא שלרמב''ם יש לקמוץ יחד עם הזרת, וקשה לומר שבזרת לבד יש עוד כזית לדעת התוס'. לגבי הניסוי שעשיתם, יתכן שאינו מכוון כי ברמב''ם מבואר דבעינן שהאצבעות יהיו פשוטות על פס היד ושלא יהיה ביניהם סולת.

דחיה: בספר אבני צדק להגרא"ח נאה זצ"ל (ענף ו סוף תשובה 53, עמ' 19, ובמהדו"ב עמ' שדמ) כתב וז"ל:
פש גבן שיטת התוס' דזית כחצי ביצה, וגם זה יש לתרץ וכו', א"כ הזית יש לו תרי מיעוטי מחצי ביצה בלא קליפתה אלא שהוא יותר משליש ביצה בקליפתה וכו', ואם יסברו התוס' דביצה בקליפתה היא ערך 50 גרם, וגרוגרת ערך 17 גרם, וביצה בלא קליפתה ערך 46 גרם, וכותבת פחות מחצי ביצה היא ערך 22 גרם, וזית פחות מכותבת הוא ערך 20 גרם, וב' זיתים ערך 40 גרם, וזה שפיר נכנס בקומץ. עכל"ק. ושם מדבר מקומץ של שלוש אצבעות.

ואם נבא חשבון, אם 40 גרם נכנס "שפיר", וזה הוא כותב ע"פ הניסיון, א"כ כל אצבע חופה כ-13 גרם "שפיר", ומשמע שיתכן אף גרם או שתיים יותר, וכשנוסיף את הזרת מספיק שהיא תוסיף כ-10 גרם או יותר, כבר הגענו לחמישים ויותר.

עוד אוסיף ממה שנתברר לענ"ד בדין הקמיצה להרמב"ם אליבא דרב פפא להלכה,
שהרי בגמ' (מנחות יא.) איתא בהאי לשנא, היכי עביד, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, חופה שלש אצבעותיו עד שמגיע על פס ידו וקומץ, תניא נמי הכי, 'מלא' קומצו, יכול מבורץ ת"ל 'ב'קומצו, אי 'ב'קומצו יכול בראשי אצבעותיו, ת"ל 'מלא' קומצו, הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פס ידו וקומץ. במחבת ובמרחשת (דמעשיהן אפויין, ופותתן וקומץ, הלכך אי אפשר לפותתן דקות כל כך, וכשהוא קומץ יוצאות חוץ למקומו, רש"י), מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה, וזו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש, (ש"בקושי גדול" הוא משוה שלא יהיה חסר ולא יתר, רש"י), א"ר פפא פשיטא לי מלא קומצו כדקמצי אינשי, ע"כ.
מבואר, דלגבי מנחת סולת לא נאמר מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה, ורק לגבי מחבת ומרחשת, שמעשיהן אפויין ואח"כ פותתן וא"א לפותתן כ"כ, בזה צריך למחוק בגודלו ובאצבע קטנה, ועל מחיקה זו של מחבת ומרחשת נאמר שהיא אחת מעבודות הקשות שבמקדש.

וכתב ע"ז הרמב"ם בפה"מ למנחות פ"א מ"ב:
והנכון בסדר הקמיצה, והוא האמור בסוף בדברי התלמוד, אמרם מלא קומצו כדקמצי אנשי מלא חפניו כדחפני אנשי, ונדחו דברי מי שאמר שהיא מעבודות קשות שבמקדש ושיש בה קושי ודקדוק מרובה. ומבורץ (שכתוב במשנה שזהו היתר שפסול) , גדוש. ובירוץ, גדישת המדה, ושם (בצירי) אותם העודפים הנוספים בגדישה, בירוצין. ע"כ.
מבואר, שאינו סובר כלל שהוא מעבודות הקשות, ושצריך להשוות הפתיתין של מחבת ומרחשת האפויין, אמנם צריך שלא "יגדוש", שהוא תוספת מכוונת ומרובה, אבל מה שמבצבץ אין כל צורך לדקדק אחריו להשוותו.

ולכאורה כן משמע להדיא בלשונו שבספר היד (פי"ג ממעשה הקרבנות הי"ג) שכתב,
כיצד קומצין מנחות הנקמצות, כדרך שקומץ כל האדם, פושט אצבעותיו על פס ידו וקומץ! קמץ בראשי אצבעותיו (דהיינו רק מעט), או מן הצדדין, לא יקטיר ואם הקטיר הורצה. ואם הוסיף בקומץ כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ, הרי זה פסול. עכ"ל.
מבואר, א. שאינו מצריך להשוות כלום אחר הקמיצה, ב. שהביאור שלו לשאלה כיצד צריך לקמוץ, היא "כדרך שקומץ כל אדם", דהיינו פתח את היד ותיקח כמה שיכנס ביד ותסגור את האצבעות, בלי חשבון ובלי דקדוק, ותקטיר. ג. שינה מלשון הברייתא והאמוראים שכתבו "חופה" שלוש אצבעותיו על פס ידו, וכתב כלשון המשנה פ"א מ"ב "פושט" את אצבעותיו על פס ידו. וצ"ע אם יש הבדל ביניהם, כי לכאורה הניחא למ"ד שיש להשוות, ושהוא מהמלאכות הקשות, גם זה נראה מן הדקדוק ש"חופה" האצבעות על פס ידו, שלא ישאר רווח בסגירת האצבעות, אלא יונחו על פס ידו ממש. אבל לפי השיטה שאין לדקדק, ונקט לשון "פושט" אצבעותיו על פס ידו, לכאורה פושט הוא פעולת פתיחת היד ויישור האצבעות, ולא כיפופן וסגירתן לכיוון פס ידו? וצ"ע. ד. לגבי מרובץ שבמשנה, שהוא גדוש, שפסול, לא הזיכר, אבל אתב ואם הוסיף בקומץ כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ, ויתכן שזה הוא מפרש כאופן של מרובץ שפסול, שהרי במקום האגודל הזרת וראשי האצבעות בלאו הכי סגור, ולא שייך "גוד", רק בצבוץ קל, שלא יקרא גודש. כך אפשר לפרש שיחתו.

וכן פירש דבריו מהר"י קורקוס (הביאו מרן הכס"מ), שהעתיק מפירוש המשנה הנזכר, וכתב, "נראה שסמך על מה שאמר רב פפא בתר הכי פשיטא לי כדקמצי אינשי, וחולק על מ"ש בשלש אצבעות לבד, "ושמוחק", ושיש בה קושי. עכ"ל.
מבואר דס"ל שלהרמב"ם א"צ מחיקה והשוויה כלל.

וכן גם הרב ברטנורא (מנחות פ"א מ"ב) וז"ל: פושט את אצבעותיו על פס ידו - מכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח לתוך ידו ומוחק באצבע קטנה שלא יצא הקמח חוץ לקמיצה ומוחק בגודל שלא יצא הקמח חוץ לאצבע. וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת דמעשיהן אפויין ולאחר אפייתן פותתן וקומץ, ואי אפשר לפותתן דקות כל כך שלא יהיו יוצאות חוץ לקומץ, הלכך מוחק בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה. וזו היתה מעבודות קשות שבמקדש, דבקושי גדול יכול להשוות שלא יהא לא חסר ולא יתר. ורמב"ם כתב, שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה שבמקדש, והוא מפרש וקומץ כדקמצי אינשי האמור בגמרא [דף יא], דהיינו שממלא כפו ממנו כדרך שבני אדם ממלאים ידיהם ממה שלוקחים בידם. ואני אומר, שאין פירוש כדקמצי אינשי וכו' ושיטת הגמרא כדברי, וכן פירשוה כל רבותי, עכ"ל.
מבואר דס"ל שלהרמב"ם פשוט פותח כף ידו, ממלא חופן כדרך שממלאים בני אדם ידיהם ממה שלוקחים, סוגר, ומקטיר.

אמור מעתה, שבניסיון שעשיתי ויצא לי בברבצק 53 סמ"ק, ובקוסקוס כ-60 סמ"ק, ודקדקתי על עצמי להשוות כמה פעמים, וכן להצטמצם באצבעות על פס היד, ממש לקראת סיום, כאשר יראה המבחין בתיעוד שהונח לעיל, הנה לשיטת הרמב"ם החמרתי בזה, והיה די לי ליקח כמה שממלא את היד, "כולל האגודל שיהיה חופה מלמעלה ומתמלא תחתיו עוד כ-10 סמ"ק לפחות", שאותו לא הכנסתי בבדיקה כלל, אדרבא השוותי המדה בשווי האצבע שלא יעבור אותה כלל, וזו היתה טעות, וא"כ להרמב"ם יש שני חצאי זיתים בשופי, ואתי שפיר לשון ריב"ל ורבא שאמרו "אין קומץ פחות משני זיתים", דס"ל כרב פפא, ולדידיה יש למעלה מ-60 סמ"ק בנחת, ועכ"פ אין פחות מכביצה.

3.

דחיה- בתוספתא [מנחות סו''פ יב] כתוב: הרי עלי לבונה לא יפחות מן הקומץ, ר' יהודה אומר משקל עשרה דינרים. וכתבו המפרשים [חזון יחזקאל, חסדי דוד ועוד] שרבי יהודה מפרש דברי ת''ק, וידוע שהדינר צ''ו שעורות שהוא 1.5 דרהם, נמצא הקומץ ט''ו דרהם. שהוא 48 סמ''ק וחציו 24 סמ''ק שהוא ביצה בלי קליפתה.

טענה- א. לפי חישוב זה יוצא ששני זיתים בקמיצה הוא בצמצום גדול, ואינו במשמע. ב. בחסדי דוד מבואר שהחשבון לא מכוון כי יוצא שהקמיצה היא 15 דרהם ושני כזיתות הוו 18 דרהם. ג. האור שמח פירש שרבי יהודה חולק על ת''ק, והטעם שמצריך 10 דינרים הוא שיהיה כובד שיוכל לזורקו למקום האש.

תגובה: א. עיקר הראיה מהתוספתא היא שבקמיצה נכנס שיעור גדול, ואינו "מופקע" כפי שסברו לטעון ממנה, זאת ועוד שכבר ביארו המפרשים דרבי יהודה שיעור קמיצה בסתם אדם קאמר, אבל אה"נ יתכן יותר. ב. ללשון הרמב"ם ששינה וכתב "אין בקומץ פחות מ'כ'שני זיתים, דקדק לשנות מלשון הש"ס בשני מקומות שכתוב שם פחות מ'שני' זיתים, אתי שפיר טובא, ומסתייעא מלתא שפיר. ג. אה"נ לפירושו אין ראיה מהתוספתא לדברינו, אבל ודאי שגם אין הערה עלינו. אבל לפירוש שאר המפרשים יש ראיה וקיום לשיעור הגדול.

4.

ודחיה- האור שמח הוא דעת יחיד

טענה-אי אפשר לומר דעת יחיד נגד שני אחרונים [חסדי דוד וחזון יחקאל] ומה גם שמצאנו חבר לאו''ש והוא המנחת ביכורים. כמו כן הראיה מהחסדי דוד במקומה עומדת.

דחיה: אהמחי"ר המנחת ביכורים קאי אדברי ת"ק בלבד, שאמר "לא יפחות מקומץ", והובא בבלי, וכתב המנחת ביכורים שהתוספות בגמ' כתבו על דברי ת"ק שנחלקו בדבריהם האמוראים, לא יפחות מקומץ של כהן או של בעלים, ופשוט. כך שנותר האור שמח לבדו. מה גם שהאו"ש עצמו הרגיש בדוחק שבפירושו שאינו המשמעות הרגילה, אלא שהבין שהוא המוכרח והנכון, עי' עליו.