יש חילוק בין הבדלה בין המינים, ובין לחוש במין אחד למיעוט שאולי בא מהכלאה, וכמו שאבאר.
שהרי בכל התורה כולה, ואפילו באיסורי תורה, אנו הולכים אחר הרוב, כדין תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, (אם נפל הספק אחר שפירש), הרי שהולכים אחר הרוב אפילו באיסורי תורה, כהכא דאיכא איסור נבילה דאורייתא.
אלא שלענין מיני העופות, אמרו בחולין (סב.) דעוף הבא בסימן אחד טהור, כיון דאין לך עוף טמא הבא בסימן אחד אלא פרס ועזניה, ואינהו לא שכיחי ביישוב.
ולכאורה קשה למה לי טעמא דפרס ועזניה לא שכיחי ביישוב, אפילו אם היו מצויים, הרי הם מיעוט לגבי שאר העופות, ולא ניחוש למיעוט אלא נלך אחר הרוב.
אלא שהדבר מתבאר בשו"ת הריב"ש (סי' קצב) שכתב דכיון שציוותה התורה לבדוק בסימנים שלא יהיה מעופות הטמאים על כרחינו יש לחוש לכל אחד מהם אפילו הוא מיעוטא.
נמצא דאף דבעלמא אזלינן בתר רובא, כאן ציוותה התורה שלא נסמוך על הרוב אלא נברר שמין זה הוא ודאי מן הטהורים.
ונכלל בזה שאם המין אינו ידוע לנו, לא נאכל העוף עד שיתברר לנו שהוא מין טהור, ובהא חיישינן אפילו למיעוטא, אבל אחר שאדם בירר ונודע לו שמין עוף זה הוא טהור, כגון סנונית לבנה, כאשר הוא רואה שכריסה לבנה, הרי הבדיל וזיהה שהיא ממין הטהור, אמנם לא מצאנו בתורה שאפילו אחר שראה שהיא ממין הטהור, יש לו לחוש שמא נולדה מסנונית לבנה שכריסה ירוקה (שהיא טמאה) שנתעברה מזכר של סנונית לבנה שכריסה לבנה, והוולד דומה לאביו, אלא בהא אזלינן בתר רובא ואמרינן דמסתמא בא מהרוב שכל מין הולך אצל מינו.
נמצא שכאשר ציוותה התורה והבדלתם בין הטמא ובין הטהור, מוטל על האדם חיוב לברר שמין זה טהור הוא, ובזה יש לו לחוש אפילו למיעוט, אבל אחר שנתברר לו שמין זה טהור, לא מצאנו שחששה התורה למיעוט הבאים מהכלאה.