• ניתן לשלוח מאמרים בתורת מרן זיע"א עד לתאריך ו סיוון לפרסום בקובץ בית יוסף תשפ"א: office@moreshet-maran.com

פאה נכרית

#41
בשו"ת אשר חנן בחלקיו הראשונים נטה לאסור לבישת פאה, אך שינה את דעתו לאחר שראה חומר ששלחו לו מתוך הספר חו"כ, ואף העתיק את הסתירות מתוך מה ששלחו לו בעילום שם כי לא ידע מיהו המחבר, אבל כשנודע לו, הוא יצר קשר עם המחבר ואף כתב לו הסכמה חמה.

ואצטט מתוך הסכמתו את הנוגע לענייננו:

"ועיין בהקדמות לכל חלקי השו"ת שלנו, כמה אנו משבחים את גדולת מורנו זיע"א שהוא היה בקרבנו גדול הדור האחרון, וכמה קירבני אליו בעבותות של אהבה כשהייתי מוציא לאור את ספריי, ובהרבה מקומות יישבנו דעתו כנגד המתפרצים על פסקיו ודרכו בהנהגה, אע"פ שאינו צריך לי, אבל אין שום קשר בין זה לבין מה שהורשינו לחלוק על דבריו בהלכה, ואין איסור לחלוק בטעמים נכונים על גדול הדור, ועוד שהוא גופיה כתב כן בהקדמה לשו"ת יביע אומר חלק א' וזוהי משנתו הידועה, והאומר אחרת הוא זה שחולק עליו ואינו מבין תורתו.

ומיום שנתתי דעתי להתיר הפאות, הבנתי שגם הגר"ע יוסף זיע"א יכל להתיר הפאה הנכרית אם רצה בזה, ומסתמנים הדברים שלא אסר את הפאה מדינא אלא למיגדר מילתא, ועשה אותה כאיסור חמור, מה שאין כן באיסורים חמורים בהרבה תמיד תפס להקל בכוחא דהיתרא, ואף פעמים בראיות דחויות אצל רוב הפוסקים, והוא גבר על זה ופסק מה שפסק. ומי שבקי בספרי רבינו יראה שכל הטעמים שנכתבו ביביע אומר חלק ה' (אה"ע סי' ה') נדחו בתשובות אחרות שכתב בעצמו בשאר חלקי ספריו, וכפי שהוכיח המחבר בטוב טעם ודעת".
 
#42
את זה אתה המצאת וכבר הבאתי לך ראיות שלכולי עלמא יש הרהור בשער א"א
איני זוכר שהבאת ראיה כלשהי שיש הרהור בשיער. ועוד "לכולי עלמא"...

המקום היחיד שהביאה הגמ' ראיה הוא בברכות כ"ד, מהפס' בשה"ש "שערך כעדר העזים", רוב הראשונים הבינו שיש הרהור בשיער ולכן נאסר לק"ש, אך מאידך הסכימו שאין הרהור בשיער הרגיל להיות גלוי, ואילו הרמב"ם והרי"ף הבינו שאין הרהור בשיער ולכן לא אסרוהו לק"ש כמו טפח באשה ערווה, אע"פ שדרכו להיות מכוסה.

בניסיון לבאר את דעת הרי"ף והרמב"ם, כיצד התעלמו מגמ' מפורשת, יש שביארו שמדובר באיסור הסתכלות.

לסיכום: דעת רוב הראשונים שאין הרהור בשיער גלוי, ודעת הרי"ף והרמב"ם להקל עוד יותר, שאין הרהור גם בשיער מכוסה.
 
#43
בשו"ת אשר חנן בחלקיו הראשונים נטה לאסור לבישת פאה, אך שינה את דעתו לאחר שראה חומר ששלחו לו מתוך הספר חו"כ, ואף העתיק את הסתירות מתוך מה ששלחו לו בעילום שם כי לא ידע מיהו המחבר, אבל כשנודע לו, הוא יצר קשר עם המחבר ואף כתב לו הסכמה חמה.

ואצטט מתוך הסכמתו את הנוגע לענייננו:

"ועיין בהקדמות לכל חלקי השו"ת שלנו, כמה אנו משבחים את גדולת מורנו זיע"א שהוא היה בקרבנו גדול הדור האחרון, וכמה קירבני אליו בעבותות של אהבה כשהייתי מוציא לאור את ספריי, ובהרבה מקומות יישבנו דעתו כנגד המתפרצים על פסקיו ודרכו בהנהגה, אע"פ שאינו צריך לי, אבל אין שום קשר בין זה לבין מה שהורשינו לחלוק על דבריו בהלכה, ואין איסור לחלוק בטעמים נכונים על גדול הדור, ועוד שהוא גופיה כתב כן בהקדמה לשו"ת יביע אומר חלק א' וזוהי משנתו הידועה, והאומר אחרת הוא זה שחולק עליו ואינו מבין תורתו.

ומיום שנתתי דעתי להתיר הפאות, הבנתי שגם הגר"ע יוסף זיע"א יכל להתיר הפאה הנכרית אם רצה בזה, ומסתמנים הדברים שלא אסר את הפאה מדינא אלא למיגדר מילתא, ועשה אותה כאיסור חמור, מה שאין כן באיסורים חמורים בהרבה תמיד תפס להקל בכוחא דהיתרא, ואף פעמים בראיות דחויות אצל רוב הפוסקים, והוא גבר על זה ופסק מה שפסק. ומי שבקי בספרי רבינו יראה שכל הטעמים שנכתבו ביביע אומר חלק ה' (אה"ע סי' ה') נדחו בתשובות אחרות שכתב בעצמו בשאר חלקי ספריו, וכפי שהוכיח המחבר בטוב טעם ודעת".
אז מה למעשה מרן אסר מעיקר הדין או רק למיגדר מילתא כדבר האשר חנן.
 
#44
כל אחד יסיק את מסקנותיו מכל הנאמר לעיל. גם אם אסר למיגדר מילתא, הרי בפועל הוא אסר, ואי אפשר לבוא ולהתיר בשמו לאחר שאסר ברבים ובלשון חריפה, אלא להציג את הדברים בפני הקורא, ושכל אחד יסיק את מסקנותיו מהמו"מ ההלכתי, בטעמם של דברים ולא רק מותר או אסור.

מכל מקום, יש בהחלט מקום ללמוד מפשטות היתריו כפי המתואר בספר "מעיין אומר" (והרב ינון יונה העיד על מקרים רבים נוספים) ותשובת הגר"ע היא בהחלט "מעשה רב", ולכן אם יש אדם שאשתו אינה מוצאת חן בעיניו, אלא כאשר היא עם פאה, אדם כזה יכול להישען על תשובת הגר"ע להתיר, וכמו כן באופן שאשתו אומרת שכל החברות שלה עם פאה, וזה גורם לה לחץ נפשי, גם באופן זה יכול להישען על תשובת הגר"ע להתיר.
 
#45
איני זוכר שהבאת ראיה כלשהי שיש הרהור בשיער. ועוד "לכולי עלמא"...

המקום היחיד שהביאה הגמ' ראיה הוא בברכות כ"ד, מהפס' בשה"ש "שערך כעדר העזים", רוב הראשונים הבינו שיש הרהור בשיער ולכן נאסר לק"ש, אך מאידך הסכימו שאין הרהור בשיער הרגיל להיות גלוי, ואילו הרמב"ם והרי"ף הבינו שאין הרהור בשיער ולכן לא אסרוהו לק"ש כמו טפח באשה ערווה, אע"פ שדרכו להיות מכוסה.

בניסיון לבאר את דעת הרי"ף והרמב"ם, כיצד התעלמו מגמ' מפורשת, יש שביארו שמדובר באיסור הסתכלות.

לסיכום: דעת רוב הראשונים שאין הרהור בשיער גלוי, ודעת הרי"ף והרמב"ם להקל עוד יותר, שאין הרהור גם בשיער מכוסה.
כי הגענו לעמוד חדש באשכול שכחת את כל מה שעבר בעמוד הקודם?
שוב אתה מגבב אותם דברים
הפשט האמיתי הוא ששער באשה ערוה והוא גורם הרהור, ולזה מסכימים כל הראשונים, הרי"ף והרמב"ם סוברים שלאיסור ק"ש מלבד גורם הרהור הדבר גם צריך להיות ערוה [כדי לאסורו לק"ש], וכלשון הפסוק שממנו נלמד האיסור לק"ש "לא יראה בך ערות דבר", ולדעתם שער אינו בכלל ערוה.
כל המחלוקת באחרונים היא האם אפשר להמציא סברא שבגלל שהשער מגולה אינו גורם יותר הרהור, ורוב האחרונים חלקו על זה בתוקף.

ואעתיק כאן שוב את הראיה שלמדתי בעמוד הקודם - לדבר הפשוט שיש הרהור בשער אשה:
והנה לך ראיה שבשער א"א יש הרהור, דכן מפורש במשנה סוטה (דף ז. ובגמ' ח.) שיש בפריעת שער הרהור באותו רמה מגילוי לבה, ובשתיהן אם הן נאות מבטלין מ"ע דאורייתא של ופרע את ראש האשה כדי להנצל מחשש זה [לדעת רבי יהודה].
ומה יענו הרי"ף והרמב"ם? הרי לדעתם [לשיטתך] אין הרהור כלל בשער אשה גם בדרכה להיות מכוסה

לסיכום: לא היה הוצאת שם רע במש"כ "מרן": כפי שאני מכיר את המעיר (מפורומים אחרים) –דבריו מושכים וקשה מאד לסיים איתו וויכוח
 

מורשת מרן

Administrator
חבר צוות
#46
שימו לב.
האשכול נגרגר לאט לאט להטחות אישיות, ולא להגיע לחקר האמת.
אני מבין שהנושא מאד רגיש, אבל נא לשמור על כבוד בין אחד לשני...
 
#47
הפשט האמיתי הוא ששער באשה ערוה והוא גורם הרהור, ולזה מסכימים כל הראשונים, הרי"ף והרמב"ם סוברים שלאיסור ק"ש מלבד גורם הרהור הדבר גם צריך להיות ערוה [כדי לאסורו לק"ש], וכלשון הפסוק שממנו נלמד האיסור לק"ש "לא יראה בך ערות דבר", ולדעתם שער אינו בכלל ערוה.
כל המחלוקת באחרונים היא האם אפשר להמציא סברא שבגלל שהשער מגולה אינו גורם יותר הרהור, ורוב האחרונים חלקו על זה בתוקף
המעיין בתשובת הגר"ע יוסף היטב, יראה שסדר הדעות הוא פשוט - ראשית, לרוב הראשונים, ששיער הוא ערוה משום הרהור, הרי ששיער גלוי אינו ערווה כי אינו גורם הרהור, כפי שכותבים הראשונים במסכת ברכות כ"ד, וגם אם תמצא לומר שאינו כן, הרי להרי"ף והרמב"ם אין בכלל מושג של שיער באשה ערוה.

זאת אומרת, הרי"ף והרמב"ם הם מקילים יותר משאר הראשונים, והסברא הנ"ל לשיטתם היא דבר פשוט.

ומה שכתבת "כל המחלוקת באחרונים אם אפשר להמציא סברא" הוא משפט מופרך מעיקרו, כי האחרונים נחלקו רק לגבי שיער נשואה, אבל עצם הסברא ששיער גלוי אינו ערוה ואינו מעורר הרהור, היא כבר מובאת בראשונים.

וגם מה שכתבת "רוב האחרונים חלקו על זה בתוקף" אינו נכון, כי רוב האחרונים לא נדרשו כלל לנושא הזה (שהוא בכלל נושא חדש, לאחר שנפרצה הפרצה שרוב הנשים היהודיות לא מכסות כלל את הראש), ומתוך אלה שנדרשו לנושא, חלק גדול התיר: בן איש חי, ערוך השולחן, שו"ת אגרות משה, שו"ת תבואות שמש, שו"ת יביע אומר (וכל תלמידיו אחריו), גם חזו"א כתב שאין נפק"מ כלל בין נשואה שאינו מכירה לבין רווקה (רק שהסתפק מצד אחר), וכן משמעות מהר"ם בן חביב, שהביא ישכיל עבדי, וכן התיר בשו"ת שבילי דוד, ובשו"ת חלק לוי, ובשו"ת שרידי אש. וכן כף החיים פסק כבא"ח להקל.
 
#48
הרי"ף והרמב"ם סוברים שלאיסור ק"ש מלבד גורם הרהור הדבר גם צריך להיות ערוה [כדי לאסורו לק"ש], וכלשון הפסוק שממנו נלמד האיסור לק"ש "לא יראה בך ערות דבר", ולדעתם שער אינו בכלל ערוה
כבר כתבת זה לעיל בשם הרבה ראשונים: "דלדעת הרבה ראשונים דוקא מה שנקרא ערוה אסור לק"ש" ועניתי לך שזה אינו נכון, כי אין אפילו ראשון אחד שכתב להתיר ק"ש מול טפח באשה ערוה, שמביא הרהור, בפרט אם אינה אשתו.

והגבת על זה "נניח לזה אע"פ שאין דבריך מוכרחים לענ"ד".

וגם מה שכתבת כעת בדעת הרמב"ם, שצריך להיות ערווה, אבל השיער אינו ערווה, אין זה אלא פיטומי מילי בעלמא, שהרי הרמב"ם כתב (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה טז) "כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק כך אסור לקרות כנגד הערוה... וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה".

זאת אומרת, לפי הרמב"ם טפח מגולה מגוף האשה הוא ערוה לק"ש, כיוון שמעורר הרהור, אבל שיער אינו ערווה, כי אין בו הרהור, ונאסר רק להסתכל בו, כשם שנאסר להסתכל בפניה ידיה ורגליה.

ואין כאן הגדרה טכנית בעלמא, "שיער אינו ערווה ולכן מותר לק"ש", כי כל גוף האשה הוגדר ערווה לק"ש, אבל שיער לא, כי אינו מעורר הרהור.
 
#49
ואעתיק כאן שוב את הראיה שלמדתי בעמוד הקודם - לדבר הפשוט שיש הרהור בשער אשה:
והנה לך ראיה שבשער א"א יש הרהור, דכן מפורש במשנה סוטה (דף ז. ובגמ' ח.) שיש בפריעת שער הרהור באותו רמה מגילוי לבה, ובשתיהן אם הן נאות מבטלין מ"ע דאורייתא של ופרע את ראש האשה כדי להנצל מחשש זה [לדעת רבי יהודה].
ומה יענו הרי"ף והרמב"ם? הרי לדעתם [לשיטתך] אין הרהור כלל בשער אשה גם בדרכה להיות מכוסה
אין צורך לראיה מיוחדת שיש הרהור בשיער אשה, כי זה למדים בפשטות מהגמ' בברכות כ"ד, רק שמדברי הראשונים שם למדים ששיער בעצמותו אינו מעורר הרהור, אלא רק כאשר הוא מכוסה, אולם אם הוא גלוי אין בו הרהור כלל, וכן גם למד והבין בשו"ת יביע אומר הנ"ל.

ומה שכתבת ראיה, דחיתי זאת לעיל, ואחזור שוב על הדברים:

ההרהור הוא לא מעצם ראיית השיער, אלא מפני שהוא רגיל להיות מכוסה, וכל דבר הרגיל להיות מכוסה, כאשר מגלים אותו, הוא מביא לידי הרהור (ואפילו אם תקח אשה החובשת פאה, ותפרע את ראשה בשוק, ויתגלה שערה הטבעי, דבר זה יביא הרהור, למרות שרגילים לראותה עם פאה), ולכן אותה סוטה שיתגלה שערה, עלול להביא לידי הרהור.

ומה ששאלת, מה יענו הרי"ף והרמב"ם? גם על זה עניתי לעיל, ואחזור שוב:

יש חילוק בין הסתכלות בערווה (שאסורה מחמת שמביאה לידי הרהור) לבין קריאת שמע כנגד ערווה, ויש דרגות בזה, יש גם דרגה של ערווה שחייבת בכיסוי לפי המנהג, ויש דרגה של ערווה בעצם שחייבת בכיסוי תמיד.

ממילא יש לומר בפשטות שהרמב"ם והרי"ף סוברים שלהסתכל בה יכול הדבר להביא לידי הרהור (אפילו בפניה, לכן נאסר להסתכל בפניה, וכל שכן בדבר הרגיל להיות מכוסה) אבל בק"ש כנגדה אין הרהור מיוחד ולא מטריד מחמת זה ולכן התירו.

ובסוטה שם עסקינן שכל הציבור נאסף ומסתכל בה, ולא מדובר בק"ש כנגדה.
 
#50
כל מה שכתבת זה השלכות של המצאתך שלדעת הרי"ף והרמב"ם אין הרהור בשער אשה, ולזה אין מקור.
הדבר היחיד שיש לפנינו הוא שאין שער אשה ערוה לק"ש לדעתם. עד שתביא ראיה אין לך אלא חידושו שאין השיער ערוה, אינך יכול להוסיף על גביו חידוש שאין בשער הרהור.
וראה באור לציון ח"א עמ' לה שמפורש בדבריו שאין טעם לומר שאין הרהור בשער אשת איש אלא שמ"מ יש להקל בשעת הדחק ולסמוך על הרי"ף והרמב"ם.
 
נערך לאחרונה:
#51
המעיין בתשובת הגר"ע יוסף היטב, יראה שסדר הדעות הוא פשוט - ראשית, לרוב הראשונים, ששיער הוא ערוה משום הרהור, הרי ששיער גלוי אינו ערווה כי אינו גורם הרהור, כפי שכותבים הראשונים במסכת ברכות כ"ד, וגם אם תמצא לומר שאינו כן, הרי להרי"ף והרמב"ם אין בכלל מושג של שיער באשה ערוה.

זאת אומרת, הרי"ף והרמב"ם הם מקילים יותר משאר הראשונים, והסברא הנ"ל לשיטתם היא דבר פשוט.

ומה שכתבת "כל המחלוקת באחרונים אם אפשר להמציא סברא" הוא משפט מופרך מעיקרו, כי האחרונים נחלקו רק לגבי שיער נשואה, אבל עצם הסברא ששיער גלוי אינו ערוה ואינו מעורר הרהור, היא כבר מובאת בראשונים.


צ"ל זאת אומרת שששיטת הרי"ף והרמב"ם שמותר לקרא ק"ש כנגד שער אשה אף ששער גורם להרהור (כשם שמותר לקרא כנגד פחות מטפח באשת איש אף שודאי גורם הרהור).
 
#52
וגם מה שכתבת "רוב האחרונים חלקו על זה בתוקף" אינו נכון, כי רוב האחרונים לא נדרשו כלל לנושא הזה (שהוא בכלל נושא חדש, לאחר שנפרצה הפרצה שרוב הנשים היהודיות לא מכסות כלל את הראש), ומתוך אלה שנדרשו לנושא, חלק גדול התיר: בן איש חי, ערוך השולחן, שו"ת אגרות משה, שו"ת תבואות שמש, שו"ת יביע אומר (וכל תלמידיו אחריו), גם חזו"א כתב שאין נפק"מ כלל בין נשואה שאינו מכירה לבין רווקה (רק שהסתפק מצד אחר), וכן משמעות מהר"ם בן חביב, שהביא ישכיל עבדי, וכן התיר בשו"ת שבילי דוד, ובשו"ת חלק לוי, ובשו"ת שרידי אש. וכן כף החיים פסק כבא"ח להקל.
אצטט ממה שכתב חכם:
רוב האחרונים חלקו על הסברא שאין הרהור בשער א"א בזמננו -
רבי יוסף פלאג’י בספר יוסף את אחיו, שו"ת נהרי אפרסמון, לבושי מרדכי קמא, מי יהודה, ספר תורת חיים סופר, משנה ברורה, שולחן מלכים לאנדא, חזון איש, שו"ת מהר"י שטייף, שארית ישראל מינצברג, מהר"י טייטלבוים מסאטמר ועוד. כולם מובאים בתשובת היבי"א ובקיצור בספר הלכה ברורה שם (שער הציון אות כו) [ואף בשיער אשה נכרית הסתפקו האחרונים יעוי"ש].
וכך כותב בנו של החפץ חיים (קיצור תולדות הח"ח עמ’ לה) בדעת אביו על המקילים בזה: "אמנם מר אבי התרעם מאד על טעות זה,וחשב זאת לדברי בורות, שלא נאמר סברא זו רק בצומת שער הבולטת מרדיד שעל ראשה ולא בפריעת הראש כולה". והג"ר חיים עוזר זצ"ל אמר, על האומרים סברא זו, שהם "מגלים פנים בתורה שלא כהלכה" (דברי בן שלמה, עמ’ שו-שז) [אמנם יתכן וכוונתו בעיקר למתירים עפ"ז לגלות שער ראשן].
וסיפר לי הרה"ג רבי יצחק יעקב סעליד שליט"א, שכאשר הראו לגאון הרב יוסף ברויאר זצ"ל (אב"ד עדת ישורון, נכד הרש"ר הירש זצ"ל) את מש"כ בערוך השולחן להתיר ק"ש כנגד שער אשה בזמננו – השליך את הספר ארצה, ואכן ראה הגאון זצ"ל את המכשול אשר יכול לצאת מפסק זה, וכפי שאנו רואים שיש כותבים שבאמת עלינו להתיר לנשים נשואות לילך בגילוי ראש מהטעם הנ"ל. ובאמת הגאון הערוך השולחן זצ"ל כבר חש לזה, והקדים רפואה למכה - ופתח בדברי מוסר לנשים אשר פרצו בעון זה והולכות בגילוי ראש וכו', עי"ש. ועוד שח לי משם הגר"מ הינמן שליט"א שגם האג"מ זצ"ל לא הוה ניחא ליה בהיתר זה, וכששאלהו על כך השיב "כבר הורה זקן [הערה"ש]" (וכן לשונו באג"מ ס"ס לט).


לגבי האחרונים שהבאת שכתבו סברא זו, כתב חכם:
בהלכה ברורה (סי’ עה שער הציון אות כה) הביא שכדברי הערה"ש פסקו גם בשו"ת חלק לוי ובספר שבילי דוד, אולם בחלק לוי כתב כן בלשון לכאורה וחזר בו, ובשבילי דוד כתב כן בלשון אולי ורק בתוך ביתה ולא ברה"ר.
הבן איש חי (ש"א פרשת בא אות יב) כתב: "ובספרי הקטן מקבציאל העליתי, דהנשים בערי אירופה, שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרא כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך" [והביאו הכה"ח בסי' עה ס"ק טוב], ואין זה ברור אם כוונת הבא"ח לנשים יהודיות שבאירופה או שמא רק לנכריות. ועדיין לא זכינו לאור הספר מקבציאל (על פרשה זו), ואם הקל מסתמא צירף גם הוא את הספק השני [ובאור לציון (ח"א או"ח סי’ י) כתב שזהו טעמו היחיד של הבא"ח, שמפני שכל הנשים באירופה דרכן בכך וא"א ליזהר בזה, יש להקל כדעת רוב הראשונים דשער באשה ערוה לא נאמר לעניין ק"ש. וכן ביאר בדעת הב"י שלא חזר בו, וגם בשו"ע מש"כ לאסור היינו רק היכא דאפשר בקל. עי"ש].
 
#53
כבר כתבת זה לעיל בשם הרבה ראשונים: "דלדעת הרבה ראשונים דוקא מה שנקרא ערוה אסור לק"ש" ועניתי לך שזה אינו נכון, כי אין אפילו ראשון אחד שכתב להתיר ק"ש מול טפח באשה ערוה, שמביא הרהור, בפרט אם אינה אשתו.
והגבת על זה "נניח לזה אע"פ שאין דבריך מוכרחים לענ"ד".

וגם מה שכתבת כעת בדעת הרמב"ם, שצריך להיות ערווה, אבל השיער אינו ערווה, אין זה אלא פיטומי מילי בעלמא, שהרי הרמב"ם כתב (הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה טז) "כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק כך אסור לקרות כנגד הערוה... וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה".
זאת אומרת, לפי הרמב"ם טפח מגולה מגוף האשה הוא ערוה לק"ש, כיוון שמעורר הרהור, אבל שיער אינו ערווה, כי אין בו הרהור, ונאסר רק להסתכל בו, כשם שנאסר להסתכל בפניה ידיה ורגליה.
ואין כאן הגדרה טכנית בעלמא, "שיער אינו ערווה ולכן מותר לק"ש", כי כל גוף האשה הוגדר ערווה לק"ש, אבל שיער לא, כי אינו מעורר הרהור.
הרשב"א כתב בדעת הרי"ף שמותר לקרא כנגד טפח באשה.
כל הראשונים שהתירו ק"ש כנגד שער הוא מהטעם הנ"ל.
רוב הראשונים התירו לקרא כנגד פחות מטפח של אשת איש - אף שבודאי אין היתר לה לגלותו והוא גורם להרהור.

לא כתוב ברמב"ם את המלה הרהור.
 
#54
אין צורך לראיה מיוחדת שיש הרהור בשיער אשה, כי זה למדים בפשטות מהגמ' בברכות כ"ד, רק שמדברי הראשונים שם למדים ששיער בעצמותו אינו מעורר הרהור, אלא רק כאשר הוא מכוסה, אולם אם הוא גלוי אין בו הרהור כלל, וכן גם למד והבין בשו"ת יביע אומר הנ"ל.

ומה שכתבת ראיה, דחיתי זאת לעיל, ואחזור שוב על הדברים:

ההרהור הוא לא מעצם ראיית השיער, אלא מפני שהוא רגיל להיות מכוסה, וכל דבר הרגיל להיות מכוסה, כאשר מגלים אותו, הוא מביא לידי הרהור (ואפילו אם תקח אשה החובשת פאה, ותפרע את ראשה בשוק, ויתגלה שערה הטבעי, דבר זה יביא הרהור, למרות שרגילים לראותה עם פאה), ולכן אותה סוטה שיתגלה שערה, עלול להביא לידי הרהור.

ומה ששאלת, מה יענו הרי"ף והרמב"ם? גם על זה עניתי לעיל, ואחזור שוב:

יש חילוק בין הסתכלות בערווה (שאסורה מחמת שמביאה לידי הרהור) לבין קריאת שמע כנגד ערווה, ויש דרגות בזה, יש גם דרגה של ערווה שחייבת בכיסוי לפי המנהג, ויש דרגה של ערווה בעצם שחייבת בכיסוי תמיד.

ממילא יש לומר בפשטות שהרמב"ם והרי"ף סוברים שלהסתכל בה יכול הדבר להביא לידי הרהור (אפילו בפניה, לכן נאסר להסתכל בפניה, וכל שכן בדבר הרגיל להיות מכוסה) אבל בק"ש כנגדה אין הרהור מיוחד ולא מטריד מחמת זה ולכן התירו.

ובסוטה שם עסקינן שכל הציבור נאסף ומסתכל בה, ולא מדובר בק"ש כנגדה.
כל הנ"ל המצאות חסרות בסיס.
ומ"מ גם אם תאמר דיש רמות של הרהור, פשוט שגם לדעת הרי"ף והרמב"ם יהיה אסור לאשה לילך בפאה נכרית, אף אם מותר לקרא ק"ש כנגדה.
ולזה הבאתי ראיה שאתה לא יכול לומר ששערה הוא כמו פניה וידיה - אלא הוא באותו רמה מגיליוי ליבה.
 
#55
כל מה שכתבת זה השלכות של המצאתך שלדעת הרי"ף והרמב"ם אין הרהור בשער אשה, ולזה אין מקור.
הדבר היחיד שיש לפנינו הוא שאין שער אשה ערוה לק"ש לדעתם. עד שתביא ראיה אין לך אלא חידושו שאין השיער ערוה, אינך יכול להוסיף על גביו חידוש שאין בשער הרהור.
וראה באור לציון ח"א עמ' לה שמפורש בדבריו שאין טעם לומר שאין הרהור בשער אשת איש אלא שמ"מ יש להקל בשעת הדחק ולסמוך על הרי"ף והרמב"ם.
הסברתי שמדובר במשחק מילים, כי כאשר הרמב"ם מכליל את כל גוף האשה בגדר ערווה לק"ש, ומוציא את השיער, פירוש הדבר שגוף האשה גורם הרהור, אבל השיער לא.

ואינך יכול לטמון את ראשך בחול ולטעון שמדובר ב"ערווה אבל בלי הרהור" כי כל ענין איסור ק"ש מול ערווה הוא משום הרהור, וכפי שהבאתי באריכות לעיל (אין צורך להוכיח דברים כאלה פשוטים, אך בכל זאת).

ה"אור לציון" לא קשור לכאן, לא ראיתיו אבל אם הוא חולק על הגר"ע יוסף וסובר אחרת, זו זכותו המלאה. הגר"ע יוסף סובר שאין הרהור בשיער אשת איש, וכפי שהוכיח בטוב טעם ודעת מהראשונים.
 
#56
צ"ל זאת אומרת שששיטת הרי"ף והרמב"ם שמותר לקרא ק"ש כנגד שער אשה אף ששער גורם להרהור (כשם שמותר לקרא כנגד פחות מטפח באשת איש אף שודאי גורם הרהור).
אין שום טעם לומר כך, ולחלק בין דברים הגורמים הרהור, וגם לא מצינו מי שכתב שדבר פלוני מעורר הרהור ובכל זאת מותר לק"ש.

אבל גם אם היה טעם לומר כך, דבריך משוללים יסוד, כי טפח באשה ערווה הוא באשתו ולק"ש, כפי שמפורש בגמ' ברכות כ"ד: "אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע".

ואכן, פחות מטפח באשתו, אין מעורר הרהור לק"ש.
 
#57
אצטט ממה שכתב חכם:
רוב האחרונים חלקו על הסברא שאין הרהור בשער א"א בזמננו -
רבי יוסף פלאג’י בספר יוסף את אחיו, שו"ת נהרי אפרסמון, לבושי מרדכי קמא, מי יהודה, ספר תורת חיים סופר, משנה ברורה, שולחן מלכים לאנדא, חזון איש, שו"ת מהר"י שטייף, שארית ישראל מינצברג, מהר"י טייטלבוים מסאטמר ועוד. כולם מובאים בתשובת היבי"א ובקיצור בספר הלכה ברורה שם (שער הציון אות כו) [ואף בשיער אשה נכרית הסתפקו האחרונים יעוי"ש].
וכך כותב בנו של החפץ חיים (קיצור תולדות הח"ח עמ’ לה) בדעת אביו על המקילים בזה: "אמנם מר אבי התרעם מאד על טעות זה,וחשב זאת לדברי בורות, שלא נאמר סברא זו רק בצומת שער הבולטת מרדיד שעל ראשה ולא בפריעת הראש כולה". והג"ר חיים עוזר זצ"ל אמר, על האומרים סברא זו, שהם "מגלים פנים בתורה שלא כהלכה" (דברי בן שלמה, עמ’ שו-שז) [אמנם יתכן וכוונתו בעיקר למתירים עפ"ז לגלות שער ראשן].
וסיפר לי הרה"ג רבי יצחק יעקב סעליד שליט"א, שכאשר הראו לגאון הרב יוסף ברויאר זצ"ל (אב"ד עדת ישורון, נכד הרש"ר הירש זצ"ל) את מש"כ בערוך השולחן להתיר ק"ש כנגד שער אשה בזמננו – השליך את הספר ארצה, ואכן ראה הגאון זצ"ל את המכשול אשר יכול לצאת מפסק זה, וכפי שאנו רואים שיש כותבים שבאמת עלינו להתיר לנשים נשואות לילך בגילוי ראש מהטעם הנ"ל. ובאמת הגאון הערוך השולחן זצ"ל כבר חש לזה, והקדים רפואה למכה - ופתח בדברי מוסר לנשים אשר פרצו בעון זה והולכות בגילוי ראש וכו', עי"ש. ועוד שח לי משם הגר"מ הינמן שליט"א שגם האג"מ זצ"ל לא הוה ניחא ליה בהיתר זה, וכששאלהו על כך השיב "כבר הורה זקן [הערה"ש]" (וכן לשונו באג"מ ס"ס לט).
לגבי האחרונים שהבאת שכתבו סברא זו, כתב חכם:
בהלכה ברורה (סי’ עה שער הציון אות כה) הביא שכדברי הערה"ש פסקו גם בשו"ת חלק לוי ובספר שבילי דוד, אולם בחלק לוי כתב כן בלשון לכאורה וחזר בו, ובשבילי דוד כתב כן בלשון אולי ורק בתוך ביתה ולא ברה"ר.
הבן איש חי (ש"א פרשת בא אות יב) כתב: "ובספרי הקטן מקבציאל העליתי, דהנשים בערי אירופה, שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרא כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך" [והביאו הכה"ח בסי' עה ס"ק טוב], ואין זה ברור אם כוונת הבא"ח לנשים יהודיות שבאירופה או שמא רק לנכריות. ועדיין לא זכינו לאור הספר מקבציאל (על פרשה זו), ואם הקל מסתמא צירף גם הוא את הספק השני [ובאור לציון (ח"א או"ח סי’ י) כתב שזהו טעמו היחיד של הבא"ח, שמפני שכל הנשים באירופה דרכן בכך וא"א ליזהר בזה, יש להקל כדעת רוב הראשונים דשער באשה ערוה לא נאמר לעניין ק"ש. וכן ביאר בדעת הב"י שלא חזר בו, וגם בשו"ע מש"כ לאסור היינו רק היכא דאפשר בקל. עי"ש].
גם כל מה שהבאת אינו "רוב האחרונים", ועכ"פ - לא נגע ולא פגע, כי גם מי שלא היקל בזה כהגר"ע יוסף, לא כתב לאסור משום ששיער גלוי מעורר הרהור (שזה נגד הראשונים) אלא מטעמים אחרים, ויש כאלה שאדרבה, כתבו במפורש שאין הרהור, כמו החזו"א: "ובשיער דמותר בפנויה ואסור בנשואה לכאורה לא היה ראוי לאסור אלא באשה שהוא מכירה ורואה אותה תמיד בשיער מכוסה, וכי מגלה השתא חשיב ערוה, אבל רואה אשה שאינו מכירה לא עדיפה מפנויה". אלא שהסתפק לאסור מטעם אחר, "הכי קבעו חכמים דשיער אשה נשואה כיון דחייבת לכסותה עשוה כערוה לכ"ע".

והגר"י פלאג'י בכלל לא כתב טעם בדבר, אלא רק ממשמעות דבריו למדים שאסר. ומנין להעמיס בדבריו סברות שגם שיער גלוי גורם הרהור.

גם המשנה ברורה (אם נתייחס לדבריו ולא לסיפורים בשמו) כתב במפורש שדין שיער הנשואה כדין שוק, ולא בגלל שגורם הרהור אלא שזה ערוה בעצם (כסברת החזו"א שעשוהו רבנן כערוה בעצם).

גם שאר הסיפורים שהבאת, לא נגע ולא פגע, דהם אסרו שלא יבואו להקל בפריעת ראש לגמרי.

ולגבי הביאור שהועמס בדעת הבא"ח, אינו מוכרח כלל, אלא האמת כדברי הגר"ע יוסף, וכפשטות דבריו שרוב הנשים הולכות כך, ממילא אין הרהור.

ובכל אופן מגוחך להעמיד אחרונים מול דברי הראשונים כמלאכים, שכתבו במפורש ששיער גלוי אינו מעורר הרהור, ובפרט שרוב ככל האחרונים שאסרו (לא עיינתי בפנים בכל המצוטטים) לא כתבו שמעורר הרהור אלא אסרו מטעמים אחרים.
 
#58
הרשב"א כתב בדעת הרי"ף שמותר לקרא כנגד טפח באשה.
כל הראשונים שהתירו ק"ש כנגד שער הוא מהטעם הנ"ל.
רוב הראשונים התירו לקרא כנגד פחות מטפח של אשת איש - אף שבודאי אין היתר לה לגלותו והוא גורם להרהור.
זה לא הרשב"א, אלא הראב"ד (הרשב"א רק ציטט אותו) שכתב ש"אולי" כך דעת הרי"ף, ומיד דחה סברא זו. כך שמגוחך לומר סברא זו בשם הרי"ף או בשם מאן דהו.

ופשיטא שהרי"ף כרמב"ם, אסר טפח באשה. ומה שכתבת שמותר לקרוא נגד פחות מטפח של אשת איש - כבר דחיתי שמפורש בגמ' שמדובר באשתו.

שאר הראשונים אסרו ק"ש מול שיער שרגיל להיות מכוסה, משום שגורם הרהור, והתירו מול שיער גלוי, שאינו מעורר הרהור, ופשוט.
 
#59
הסברתי שמדובר במשחק מילים, כי כאשר הרמב"ם מכליל את כל גוף האשה בגדר ערווה לק"ש, ומוציא את השיער, פירוש הדבר שגוף האשה גורם הרהור, אבל השיער לא.

ואינך יכול לטמון את ראשך בחול ולטעון שמדובר ב"ערווה אבל בלי הרהור" כי כל ענין איסור ק"ש מול ערווה הוא משום הרהור, וכפי שהבאתי באריכות לעיל (אין צורך להוכיח דברים כאלה פשוטים, אך בכל זאת).

ה"אור לציון" לא קשור לכאן, לא ראיתיו אבל אם הוא חולק על הגר"ע יוסף וסובר אחרת, זו זכותו המלאה. הגר"ע יוסף סובר שאין הרהור בשיער אשת איש, וכפי שהוכיח בטוב טעם ודעת מהראשונים.
ההיפך הוא הנכון הרמב"ם כותב שכל גוף האשה ערוה ולכן נאסר מחמת ולא יראה בך ערות דבר, ואילו השער אינו בכלל ערוה.

פשוט שערוה אינו משום הרהור כי מן התורה רק ערוה ממש נכללת בלא יראה לך, ורק מדרבנן הוסיפו טפח באשה [וכי בפחות מטפח אין הרהור?].

זה המצאה שלך בדברי הגרע"י.
 
#60
אין שום טעם לומר כך, ולחלק בין דברים הגורמים הרהור, וגם לא מצינו מי שכתב שדבר פלוני מעורר הרהור ובכל זאת מותר לק"ש.

אבל גם אם היה טעם לומר כך, דבריך משוללים יסוד, כי טפח באשה ערווה הוא באשתו ולק"ש, כפי שמפורש בגמ' ברכות כ"ד: "אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע".

ואכן, פחות מטפח באשתו, אין מעורר הרהור לק"ש.
דעת השו"ע דהוא הדין באשה אחרת.
 

קישורים לאתר 'מורשת מרן'