גם את"ל שהפא"נ נחשבת ככיסוי מדאורייתא, מ"מ אחרי שמדת יהודית צריכה לכסות את הפאה בכיסוי גמור, אין הדבר יכול להשתנות כלל, ולא כמו שכתבת שדת יהודית יכולה להשתנות, דליתא וכמו שמוכח בראשונים ובאחרונים
איני יודע מה "מוכח", נגיע להוכחות הללו ונחזי (ומעניין גם לראות כיצד תתרץ מדוע מטפחת זה מותר ומהודר), אבל הדבר ברור ופשוט שדעת רוב הפוסקים היא שדין "דת יהודית" משתנה לפי מנהג הזמן והמקום, שהרי בארצות המזרח לבשו כל הנשים סדינים ארוכים כמנהג חלק מהערביות והנוצריות בדורנו, וזה מפורש במשנה (שבת פרק ו' משנה ו') "ערביות יוצאות רעולות", ופירש ר' עובדיה מברטנורא: "בנות ישראל שבערביא, מעוטפות בראשן ופניהן מכוסות חוץ מן העינים, כדרך הערביות". ובוודאי היה בזה דת יהודית בזמנם ובמקומם, אבל בדורות האחרונים השתנה המנהג וגילו פניהן, וכן בכל העולם השתנתה האופנה והחלו ללבוש חצאיות וחולצות ונעלי עקב וכו', שסגנון זה הוא פריצות גמורה ביחס לדורות הקודמים, ואע"פ כן לא מצינו לשום פוסק שהורה להלכה לחזור למנהג הישן המחייב להתלבש ב"ג'לביות" או ברעלות משום דת יהודית.
וכן מובא בגמ' שבת (דף פ') שהצנועות כוחלות עין אחת, ופירש רש"י שבנות הכפרים היו מגלות פניהן מפני שאינן צריכות צניעות כל כך, אבל בנות הערים שמצויים שם הרבה אנשים, שחוק וקלות ראש, כיסו פניהן מפני הצניעות וגילו רק עין אחת. ומוכח משם ש"דת יהודית" תלוי במנהג המקום, ואם בת עיר תלך לכפר תוכל לגלות שם פניה, וכן להיפך, וכיום לא מצינו אף פוסק שיחייב לכסות הפנים בגלל אותו מנהג קדום.
וכן כתב ה"פרישה" (אה"ע סי' קט"ו): "רדיד ככל הנשים. רצונו לומר שדרכן בכך באותו מקום". ומוכח מדבריו שבמקום שלא נוהגים בו, אין צורך ברדיד, אע"פ שהוא דת יהודית.
וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון חלק א' סי' י"א: "כד נעיין בדברי הרמב"ם נראה דלכאורה סותר עצמו, דבפרק כ"ד מהלכות אישות (הלכה י"ב) כתב, "ואיזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחת" וכו', ובפרק י"ג (הלכה י"א) כתב, "מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית, נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות שבכל הרדידין" וכו'. ומשמע דבמקום שאין דרכן לצאת ברדיד אין צריך ליתן לה רדיד בכלל הכסות, וקשה, דהא אית בה משום דת יהודית. ולפ"ז נראה, דהרמב"ם מפרש דת יהודית, היינו דת שנוהגות הנשים, כלומר מנהגי הצניעות שהנשים נוהגות להיות צנועות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו.
ונראה שהרמב"ם למד כן מן המשנה בכתובות (דף סד:) דקתני המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה וכו', ונותן לה כיפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים וכו', וכלים וכו'. ע"כ. ונתקשה הרמב"ם, כיון דמדת יהודית אסורה בקלתה, הוא הדין דאסורה נמי בכיפה, עד שתיתן על ראשה רדיד, וא"כ אמאי לא קתני במתניתין דנותן לה רדיד...
וגם בדעת מרן השו"ע צריך לומר כן, דבסי' קט"ו סעיף ד' באבן העזר, העתיק לשון הרמב"ם בפרק כ"ד שם, דרדיד היינו דת יהודית, ואילו בסי' ע"ג סעיף א', בדיני כסות שחייב אדם לאשתו, שוב הביא דברי הרמב"ם בפרק י"ג שם, וכתב שאם באותו מקום אין דרך לצאת אשה לשוק עד שיהא עליה רדיד, נותן לה רדיד הפחות שבכל הרדידים. ע"כ תורף דבריו, ומשמע שיש מקומות שדרכן לילך בלי רדיד, ולית בה משום דת יהודית. ועל כרחך לפרש בדעת מרן כמו שביארנו בדעת הרמב"ם, שדת יהודית פירושו מנהג הצניעות שהנשים נוהגות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו, וגם הרמ"א ז"ל, מדלא השיג על דברי מרן כלום, בשני המקומות הנ"ל, משמע דסבירא ליה כוותיה וצריך לומר כנ"ל.
ומעתה מיושבים דברי הרמ"א כמין חומר, דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית". עכ"ל.
וכן כתב הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג') לגבי כיסוי ראש הנשים הנשואות במטפחת, אע"פ שהרמב"ם והשו"ע פסקו להצריך רדיד עליה: וזה לשונו שם: "כתב הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות (הלכה י"א-י"ב) שהעוברת על דת משה היא היוצאה בשוק ושערה גלוי, והעוברת על דת יהודית היא שיוצאת לשוק וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת. ע"ש. וכ"כ מרן השו"ע (סי' קט"ו סעיף ד'). והנה היום פשט המנהג שהנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף או רדיד, ואין פוצה פה ומצפצף. ועל כרחך דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות כל שהמנהג בכל העיר להקל אזלינן בתר מנהגא... כיון שהכל נהגו כן, בכהאי גוונא אתי מנהג ומבטל מנהג".
וכן כתב שם לגבי גילוי שיער הרווקות: "מדברי הרמב"ם והשו"ע נראה שאף במטפחת שמכסה את ראשה היטב יש משום דת יהודית. וכמ"ש ג"כ בשו"ת באר שבע (סי' י"ח). וע"ע בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' ל"ו). ע"ש. ואעפ"כ בזה"ז נהגו היתר בדבר, ועל כרחך דהיינו טעמא משום דאתי מנהג ומבטל מנהג, וא"כ אף שנהגו אז הבתולות שלא לילך פרועי ראש בשערות סתורות, לדעת המג"א, כיון שאינו אלא משום צניעות בעלמא, אתי מנהג ומבטל מנהג. ולא עדיף ממה שנאמר בגמ' בהדיא בדת יהודית". עכ"ל.
והוסיף הגר"ע יוסף שכן משמע מדברי הגאון ר' אליהו קלאצקין אב"ד לובלין בספרו "דברים אחדים" (עמ' ל"ב).
וכן מרן הגר"ש משאש באריכות בשו"ת תבואות שמש אה"ע סימן קל"ח העתיק דברי הגר"ע יוסף וחיזק דבריו באריכות, להוכיח שדת יהודית משתנה לפי המנהג.
וכן כתב הגר"מ שטרנבוך בספרו דת והלכה סי' א': "לאחר עיון בפוסקים שאסרו נראה עוד בדרך אפשר שכמה מהם מודו שבזמנינו שאני... שגם אינהו רובם פירשו דאסור משום דת יהודית, אבל מעיקר דת משה דילפינן מדכתיב בקרא "ופרע את ראש האשה", דמשמע דבעלמא אין לאשה נשואה לפרוע שערותיה, אם שערותיה אינן פרועות רק מכוסות אפי' בשיער אחר, מדין תורה סגי דלא צריך עוד כיסוי, ויסוד הפוסקים שאסרו בפאה נכרית, היינו דלא אלים מקלתה, ועל כן אסור נמי בפאה נכרית משום דת יהודית, וכן מבואר ב[מוסף ה]ערוך, באר שבע, הגאון יעב"ץ וכו', דשורש האיסור בפאה נכרית שאינו דת יהודית כלל, וא"כ שפיר יש לנו לקיים כעין דברינו לעיל, ונימא שדת יהודית דוקא תלוי בזמן".
וכן כתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל בשו"ת משנה הלכות (חלק י' סי' רנ"ד), "ועל דבר שאלתו על מה סמכו בתולות ישראל שבדורינו שאינן לובשות רדיד בשעה שהן יוצאות לשוק... שוב ראיתי דכוונתו על בנות ישראל נשואות שראשה מכוסה במטפחת אלא שאין עליה רדיד ככל הנשים, אמנם על זה הרי יפה ציין לעצמו דברי הפרישה אות י' שדבר זה תלוי במנהג המקום במה מכסות ראשן ובסי' ע"ג כתב הטור להדיא וז"ל במקום שדרך הנשים שלא לצאת בכיפה שעל ראשה לבד עד שיהיה עליה רדיד שהיא חופה את כל גופה כמו טלית נותן לה רדיד וכו', ומבואר דבמקום שאין נוהגין לצאת ברדיד אין צריך ליתן אלא כיפה".
וכן כתב הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א' סי ס"ט): "יש איסור אחר בנשים, מדין דת יהודית, שלא להתנהג בפריצות (בכתובות דף ע"ב). אבל מצד זה הוא רק כשהיא עצמה עושה כך, אבל כשדרך כל הנשים בעירה כן, אין שייך להחשיב זה לפריצות, ואין חלוק מה שנעשה דרך הנשים שבעיר היה משום פריצות, דעכ"פ כיון שכן הוא דרך לבישתן והלוכן, אין להחשיב זה למעשה פריצות ולאסור עליהן, אלא מדרך חסידות לצניעות יתירא".
וכן כתב הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל בשו"ת "משפטי עוזיאל" (חלק ז' אה"ע סי' צ"ד): "כיון דפלטנו מאיסור תורה, וכיון שכיסוי הראש זה נעשה מנהג הכל, שוב אין בו משום עוברת על דת יהודית".
וכן כתב הגר"י שיינפלד בספר אוסרי לגפן (חלק ט' דף קע"ה ואילך): "לא גרעה פאה מבתולה... נתבאר ע"פ הירושלמי והזוה"ק דהעיקר שיש בנשואה ענין סגולי, וזה לא שייך בפאה. ואפי' לדרישה וסיעתו (הרמב"ם והב"י) ולפי מה שפירשנו בדעתם שיש סברא בנשואה, יש לומר דהני מילי כשהשיער מגולה באופן משונה, מה שאין כן כשכך המנהג ואין משהו היוצא מהרגילות, גם הם מודים. ואף שלשיער עצמו לא תועיל סברא זו, דהא דת משה לא תלוי במנהג, מכל מקום הפאה לכ"ע הוי רק בגדר דת יהודית, דכן מועיל המנהג".
וכן השיב הגרש"ז אויערבאך לנכדו, ומובא בספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז, חלק ג' עמ' ע'): "אי אפשר לאסור בגד "רועש" אם נשים כשרות נוהגות ללבשו, אבל בגד ש"מאוד רועש" מסתבר שאסור. אמנם כאשר זה נהפך למצוי שנשים לובשות בגד כזה, נאמר על זה שראשונים קלקלו לעצמם ותקנו לאחרים. יש ענין של מנהג נשים כשרות, דהיינו אם כך נוהגות נשים כשרות, יש להחמיר כמותן, ויש גם מקום להקל כמותן. לדוגמא, במקום שנשים כשרות, נשות בני תורה וכדומה, נוהגות ללכת עם שרוולים עד המרפק ממש, זה בסדר, ומותר לנהוג כמותן. כתוב שנשים כשרות נהגו ללכת עם סרט נוסף על כיסוי הראש, ואז זה היה חובה ללכת כך. לעומת זה יש במשנה "אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים" - לפעמים יש מציאות כזאת שהראשונים שפורצים את הגדר לא נהגו כשורה, אבל סוף סוף השתנה המנהג ונוהגים אחרת, ואי אפשר לחייב את כולם לשוב למנהג הראשון".
וכן מוכח מדברי הפוסקים שהקלו בגילוי הזרוע התחתון במקום שנהגו, וכן הביא הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (חלק א' סי' י"ג) מה"דברי חמודות", והביא הגרי"ש סייעתא לדבריו מדברי הר"ן במסכת שבת (דף ס.): "נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות", והאחרונים פסקו להקל בזה, וכן המנהג, אע"פ שגילוי הזרוע אסור משום דת יהודית, כדאיתא במשנה כתובות (דף ע"ב) שהטווה בשוק עוברת על דת יהודית, וביארו בגמ' ש"מראה זרועותיה". ובפשטות מדובר בזרוע התחתון ולא העליון, שכאשר טווה ומגביהה ידיה, יורדים השרוולים מעט עד מרפקה. וכן ביאר רבינו יהונתן מלוניל שם: "שבתי זרועותיה רחבים, וכשמגבהת זרועותיה נופלין ונראין זרועותיה" וזה אסור מדת יהודית. והזרוע העליון אינו אסור מדת יהודית אלא מדת משה, וכן מוכח מדברי מהר"ם מלמד בשו"ת משפט צדק (חלק ג' סי' ג'), וכן הוכיח הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ג' סימן ס"ז).
וכן הגאון רבי יאיר חיים בכרך בעל החוות יאיר הביא בספרו "מקור חיים" (או"ח סי' ע"ה) את דברי הלחם חמודות שהזרועות אף בחלקן התחתון הן ערוה כמו השוק, והביא ראיה מהגמ' בכתובות שהטווה בשוק ומראה זרועותיה עוברת על דת יהודית, וסיים שזה תלוי במנהג המקום. ולאחר מכן רמז שכן מוכח מהשו"ע, שבאה"ע סי' פ"ג פסק "החובל באשת איש... אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידה וזרועותיה" ומשמע שמותרת לגלות זרועותיה, ובסי' קט"ו פסק "איזו היא דת יהודית... שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם", ולכאורה סותרים הדברים, אבל לפי דברי הלחם חמודות שהכל תלוי במנהג המקום, מיושב.
וכן כתב הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א בשו"ת אור יצחק (חלק ב' או"ח סי' ל'), לגבי שוק באשה ערוה, שמסתמא הוא אסור מדין דת יהודית במקום שנהגו לכסותו, ואע"פ כן לדינא התירוהו הראשונים בגילוי היכן שפשט המנהג, וזה לשונו: "בשוק באשה ערוה כבר כתבנו במקום אחר ששוק הוא מן העקב עד הברך, דמן הברך ולמעלה נקרא ירך, ודלא כמשנה ברורה בשם הפמ"ג ועוד אחרונים שהסתפקו בזה. ולכך תמיד החמרתי בזה לאשר שאלוני. אבל לפי דברי האגודה, שכתב מפורש ששוק באשה ערוה תלוי בדרך לכסותו, א"כ הכל תלוי במנהג המקום. וכן נראה לפי הלחם חמודות".
