ברכת השניצל שהכל - האם זה רק ליישב דעת מרן זיע"א
- Thread starter נשיח בחוקיך
- תאריך התחלה
- צופים 15
נשיח בחוקיך
Active member
מצו"ב תשובה חדשה ממרן הראש"ל שליט"א מתאריך כ"ה ניסן ה'תשפ"ב.
בהרחבה בנושא ברכת השניצל.
בהרחבה בנושא ברכת השניצל.
נשיח בחוקיך
Active member
??????
נשיח בחוקיך
Active member
אני שלחתי לו שאלה רק בענין השינצל,
ובתשובה נוסף גם על ברכת הבמבה
ובתשובה נוסף גם על ברכת הבמבה
הרב הכריע שם בסוף לברך "שהכל"! (ורק במהלך השיעור אמר לכאורה שברכתו מזונות).
מצורפת ההקלטה.
ערב שבת שלום.
שואלים מה מברכים על השניצל? זה עשוי עוף, מטבילים את זה עם ביצה וקמח או פירורי לחם. האם ברכתו "שהכל" או ברכתו "בורא מיני מזונות".
כמובן, אני מדבר באופן שאוכל את השניצל לא בשעת הסעודה, שאל"כ ברכת המוציא פוטרת את כל המאכלים, אלא כשלא בשעת הסעודה מה מברכים על השניצל?
בגמ' בברכות בדף ל"ו: "גופא, רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות, ואיתמר נמי רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שהוא מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות". הגמ' מקשה, למה צריך, שתי הדינים האלו לכאורה דומים. לא צריכא, דאי אשמעינן כל שהוא מחמשת המינים מזונות, הייתי חושב שזה בעיניה, כמו עוגה וכד', אבל בתערובת לא, קמ"ל כל שיש בו מחמשת המינים ברכתו מזונות. זאת אומרת גם אם יש בו רק תערובת של קמח וכד' מחמשת המינים ברכתו "בורא מיני מזונות".
לכאורה היוצא מזה, כל דבר שיש בו תערובת של מיני דגן כמו קמח וכד', או פרורי לחם, מברכים עליו "בורא מיני מזונות". ככה לכאורה נראה.
עוד אמרו שם בגמ' בברכות בדף מד: "אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' חנינא, כל שהוא מחמשת המינים בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש".
תוספות שם (בברכות ל"ו) כותבים: וכן דבר שעושים אותו מקמח ומים מברכים עליו בורא מיני מזונות. וכן כשנותנים קמח לתוך פולים או לתוך עדשים או כרישין, וכן לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים אותו כדי שיסעוד הלב, להטעים, אז צריך לברך עליו בורא מיני מזונות. ואם בא לדבק בעלמא יברך עליו שהכל נהיה בדברו. ומסיימים התוספות: וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא, ופטור ממה נפשך.
זאת אומר, יוצא מהתוספות, שאם הקמח בא להטעים את מה שהוא אוכל, ברכתו "בורא מיני מזונות". ואם זה בא סך הכל לדבק את הקמח מעליו ולא בא להטעים, מברכים "שהכל".
הרשב"א שם בברכות בדף ל"ז כותב: "הא גופא דמילתא הלכתא היא דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, וכן כל שיש בו מחמשת מינין הלכתא היא כדאמרי תרוייהו דמברכין עליו בורא מיני מזונות דאינהו עיקר". חמשת המינים זה העיקר.
הבית יוסף מביא את הרשב"א הזה וכותב, כל שמיני מזונות באו לטעם אף שאינם עיקר התבשיל, אלא באו להטעים אותו, ברכתו ברכת בורא מיני מזונות.
לשון הרמב"ם (בפרק ג' מהל' ברכות): "קמח של אחד מחמשת המינין שבשלו בקדרה בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן וכל זה הוא הנקרא מעשה קדרה וכן כל תבשיל שערב בו מחמשת המינין בין קמח בין פת בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות. בד"א כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפלה, אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפלה אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפלה, וזה כלל בברכות כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה בין שהיתה הטפלה מעורבת עם העיקר בין שלא היתה מעורבת. כיצד היא הטפלה המעורבת כגון לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו אינו מברך עליו בורא מיני מזונות שהלפת הוא העיקר וקמחו טפלה שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפלה אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה אינו מברך עליו בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר". אלא מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו".
לכאורה נראה מהרמב"ם שכל שניתן לשם טעם חשיב כעיקר ומברכים עליו "בורא מיני מזונות", אבל אם ניתן למטרה צדדית כגון לדבק, לריח או לצבע, בזה חשיב כטפל.
לפי"ז ברכת השניצל לכאורה צריכה להיות ברכת "בורא מיני מזונות".
גם מהשו"ע סי' ר"ח סעיף ב' משמע כך לכאורה, שמרן כותב שכל שיש בו מחמשת המינים אפי' הוא מיעוט ברכתו "בורא מיני מזונות". וז"ל: "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל".
לכן, אומר מרן (שם סעיף ג'): "כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך בורא מיני מזונות ואם לדבק בעלמא אינו מברך בורא מיני מזונות וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממנה".
יוצא מדברי הבית יוסף לכאורה שהשניצל ג"כ ברכתו יהיה ברכת "בורא מיני מזונות".
מצד שני, יש לחלק בין תערובת ממש לציפוי. ציפוי הקמח שעל השניצל או פירורי הלחם, הם אינם עיקר הדבר, כאן הרוב זה העוף, ממילא ברכתו "שהכל". מה שהרמב"ם דיבר, מה שהשו"ע סיפר לנו שדיברו, הם דיברו שיש תערובת ממש, משא"כ בציפוי כמו בשניצל, אין הכי נמי, צריך לברך עליו לכאורה "שהכל נהיה בדברו".
באמת יש סברא גדולה לומר שמכיון שהוא רק ציפוי ולא תערובת ממש ברכתו "שהכל".
הטור בסי' ר"ד כותב: "ועל המורבא המרוקח בדבש, היה נראה לי לברך עליו שהכל, בין אם עשוי מחבושים או מוורדין או ממיני עשבים מפני שהדבש עיקר, אע"ג דכתיבנא לעיל על אגוז מטוגן בדבש בפה"ע, שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים. ולא דמי להומלתא שהיא מרוקחת בבשמים ומברכין עליה בפה"א, דשאני התם דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל כדאמרינן גבי שאור הואיל ולטעמא עביד לא בטל, אבל הכא שהוא למאכל והדבש עיקר מברך על העיקר ופוטר הטפלה".
כותב שם הבית יוסף: "ובעניין דין זה שנחלקו בו רבינו וחביריו מתוך דברי הרבינו יונה בפ' כיצד מברכין גבי שלקות מברך עליהם בורא פרי האדמה, משמע שדעתו כדעת החולקין על רבינו (הטור) וכ"כ הכלבו, והרמב"ם כתב בפרק ג' כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפילה אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר לפיכך מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה אינו מברך עליו במ"מ מפני שהדבש הוא העיקר ע"כ, ונראה מדבריו שאם לא היו נותנים החלב חטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חטה בדבש היה מברך במ"מ. ולפ"ז ה"ה לכל הדברים המרוקחים בדבש שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר והדבש טפילה וכדברי החולקים על רבינו".
הכסף משנה על הרמב"ם שהזכרתי, הוא כותב במפורש: "אם לא היו נותנין החלב חיטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חיטה בדבש היה מברך במ"מ ולפי זה ה"ה לכל הדברים המרוקחים בדבש שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר והדבש טפלה וכדברי החולקים על הטור בסימן ר"ד". משא"כ אם הדבש הוא העיקר, מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו".
היוצא מדברי הבית יוסף בסי' ר"ד ומדברי הכסף משנה שהזכרנו, כל דבר שבא לשמש את העיקר אין מברכים עליו אלא על העיקר. קמח שבציפוי השניצל, הוא בא לשמש את העיקר שזה העוף, לכן יש לברך על העיקר ברכת "שהכל".
ואף אם מצפים אותו בפירורי לחם או קמח ממיני דגן, הם משמשים את העיקר ואפ"ה מברכים על העיקר. העיקר זה העוף, זה נקרא שמו 'עוף'.
הגאון החזון איש, שאלו אותו פעם מה מברכים על גפילטע פיש, זה דגים וקמח. אמר להם "שהכל", שאלו אותו, הרי הקמח בא להטעים, אמר להם זה 'דג'.
לפי דבריו של החזו"א (מובא גם ב"פסקי תשובות") יוצא שגם שניצל עיקרו עוף, אלא ברכתו ברכת "שהכל נהיה בדברו". הרי הקמח בא לשמש את העיקר ונטפל אליו, הוא לא כמו תערובת שיש שם קמח ושאר דברים, דבש וכד', שזה משהו אחר, זה תערובת. לא, זה ציפוי, ולכן ברכת השניצל ברכת "שהכל נהיה בדברו".
טוב יותר לאכול את זה בתוך הסעודה, אבל מי שאוכל את השניצל לבד ברכתו "שהכל נהיה בדברו". וזה לא משנה אם זה שניצל ביתי עם קצת קמח או שזה שניצל שבאולמות שיש הרבה קמח או הרבה פירורי לחם, בכל מקרה ברכת השניצל "שהכל נהיה בדברו".
ולגבי ברכת הבוטן האמריקאי הנקרא קבוקים, קיי"ל כדעת רב ושמואל שהזכרנו, כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות. כל שהוא בא להטעים, אפילו שהוא המיעוט מברכים עליו "בורא מיני מזונות". וכמו שהזכרנו לפני כן, כך פסק בשו"ע בסי' ר"ח סעיף ב' וסעיף ג'.
יש סברא לומר כאן אצלנו שהקמח משמש לעיקר שזה הבוטן. העיקר זה הבוטן שברכתו "בורא פרי האדמה", והקמח זה רק משמש אותו.
יש מקומות שעוטפים את הקבוקים במעטפת מקמח תירס, אז זה וודאי "בורא פרי האדמה" הקבוקים, ומה שעוטף אותו זה קמח תירס, וודאי שזה "בורא פרי האדמה". צריך לברר. אבל קמח אמיתי, לא קמח של תירס, אם זה עוטף את הקבוקים, זה עבה, והוא מתכוון גם בשביל הדבר הזה שהוא גם חלק מהדבר הזה, זה לא כמו שניצל שרק עוטפים אותו, אלא זה עבה שהוא חלק מהעניין, ברכתו ברכת "בורא מיני מזונות".
לפי"ז חטיף הנקרא "פסק זמן", כיון שהוופל שבפנים נועד ליתן טעם בשוקולד, אע"פ שהשוקולד הוא העיקר ואדם מתכוון לזה, והוופל הוא טפל, מ"מ מרגישים היטב את טעם הוופל, הוא מוסיף הרבה לטעם הדבר, מברכים "בורא מיני מזונות".
אי אפשר להגיד שאין חפצו בוופל אלא הוא רוצה את השוקולד, אם ככה היה אוכל שוקולד רגיל בלי וופל, מה שהוא קנה את ה"פסק זמן" זה מראה שהשילוב בין הוופל לשוקולד הוא המביא את האדם לקנות דווקא את החטיף הזה ולא שוקולד.
ולכן חטיף הנקרא "פסק זמן" ברכתו ברכת "בורא מיני מזונות".
קרמבו, מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו". הביסקוויט בא לתפוס את הקרם, העיקר זה הקרם והשוקולד שעליו. זה לא בא לתת טעם אלא לתפוס אותו. אפי' שאח"כ הוא אוכל אותו לבד את הביסקוויט, אפילו הכי זה בא לתפוס, כמו גביע של גלידה, לכן מברכים על הגלידה או על הקרמבו ברכת "שהכל נהיה בדברו".
גפילטע פיש, כמו שאמרתי, ברכתו גם כן ברכת "שהכל נהיה בדברו".
שבת שלום ומבורך!
שואלים מה מברכים על השניצל? זה עשוי עוף, מטבילים את זה עם ביצה וקמח או פירורי לחם. האם ברכתו "שהכל" או ברכתו "בורא מיני מזונות".
כמובן, אני מדבר באופן שאוכל את השניצל לא בשעת הסעודה, שאל"כ ברכת המוציא פוטרת את כל המאכלים, אלא כשלא בשעת הסעודה מה מברכים על השניצל?
בגמ' בברכות בדף ל"ו: "גופא, רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות, ואיתמר נמי רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שהוא מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות". הגמ' מקשה, למה צריך, שתי הדינים האלו לכאורה דומים. לא צריכא, דאי אשמעינן כל שהוא מחמשת המינים מזונות, הייתי חושב שזה בעיניה, כמו עוגה וכד', אבל בתערובת לא, קמ"ל כל שיש בו מחמשת המינים ברכתו מזונות. זאת אומרת גם אם יש בו רק תערובת של קמח וכד' מחמשת המינים ברכתו "בורא מיני מזונות".
לכאורה היוצא מזה, כל דבר שיש בו תערובת של מיני דגן כמו קמח וכד', או פרורי לחם, מברכים עליו "בורא מיני מזונות". ככה לכאורה נראה.
עוד אמרו שם בגמ' בברכות בדף מד: "אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' חנינא, כל שהוא מחמשת המינים בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש".
תוספות שם (בברכות ל"ו) כותבים: וכן דבר שעושים אותו מקמח ומים מברכים עליו בורא מיני מזונות. וכן כשנותנים קמח לתוך פולים או לתוך עדשים או כרישין, וכן לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים אותו כדי שיסעוד הלב, להטעים, אז צריך לברך עליו בורא מיני מזונות. ואם בא לדבק בעלמא יברך עליו שהכל נהיה בדברו. ומסיימים התוספות: וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא, ופטור ממה נפשך.
זאת אומר, יוצא מהתוספות, שאם הקמח בא להטעים את מה שהוא אוכל, ברכתו "בורא מיני מזונות". ואם זה בא סך הכל לדבק את הקמח מעליו ולא בא להטעים, מברכים "שהכל".
הרשב"א שם בברכות בדף ל"ז כותב: "הא גופא דמילתא הלכתא היא דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות, וכן כל שיש בו מחמשת מינין הלכתא היא כדאמרי תרוייהו דמברכין עליו בורא מיני מזונות דאינהו עיקר". חמשת המינים זה העיקר.
הבית יוסף מביא את הרשב"א הזה וכותב, כל שמיני מזונות באו לטעם אף שאינם עיקר התבשיל, אלא באו להטעים אותו, ברכתו ברכת בורא מיני מזונות.
לשון הרמב"ם (בפרק ג' מהל' ברכות): "קמח של אחד מחמשת המינין שבשלו בקדרה בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן וכל זה הוא הנקרא מעשה קדרה וכן כל תבשיל שערב בו מחמשת המינין בין קמח בין פת בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות. בד"א כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפלה, אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפלה אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפלה, וזה כלל בברכות כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה בין שהיתה הטפלה מעורבת עם העיקר בין שלא היתה מעורבת. כיצד היא הטפלה המעורבת כגון לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו אינו מברך עליו בורא מיני מזונות שהלפת הוא העיקר וקמחו טפלה שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפלה אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה אינו מברך עליו בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר". אלא מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו".
לכאורה נראה מהרמב"ם שכל שניתן לשם טעם חשיב כעיקר ומברכים עליו "בורא מיני מזונות", אבל אם ניתן למטרה צדדית כגון לדבק, לריח או לצבע, בזה חשיב כטפל.
לפי"ז ברכת השניצל לכאורה צריכה להיות ברכת "בורא מיני מזונות".
גם מהשו"ע סי' ר"ח סעיף ב' משמע כך לכאורה, שמרן כותב שכל שיש בו מחמשת המינים אפי' הוא מיעוט ברכתו "בורא מיני מזונות". וז"ל: "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל".
לכן, אומר מרן (שם סעיף ג'): "כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך בורא מיני מזונות ואם לדבק בעלמא אינו מברך בורא מיני מזונות וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממנה".
יוצא מדברי הבית יוסף לכאורה שהשניצל ג"כ ברכתו יהיה ברכת "בורא מיני מזונות".
מצד שני, יש לחלק בין תערובת ממש לציפוי. ציפוי הקמח שעל השניצל או פירורי הלחם, הם אינם עיקר הדבר, כאן הרוב זה העוף, ממילא ברכתו "שהכל". מה שהרמב"ם דיבר, מה שהשו"ע סיפר לנו שדיברו, הם דיברו שיש תערובת ממש, משא"כ בציפוי כמו בשניצל, אין הכי נמי, צריך לברך עליו לכאורה "שהכל נהיה בדברו".
באמת יש סברא גדולה לומר שמכיון שהוא רק ציפוי ולא תערובת ממש ברכתו "שהכל".
הטור בסי' ר"ד כותב: "ועל המורבא המרוקח בדבש, היה נראה לי לברך עליו שהכל, בין אם עשוי מחבושים או מוורדין או ממיני עשבים מפני שהדבש עיקר, אע"ג דכתיבנא לעיל על אגוז מטוגן בדבש בפה"ע, שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים. ולא דמי להומלתא שהיא מרוקחת בבשמים ומברכין עליה בפה"א, דשאני התם דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל כדאמרינן גבי שאור הואיל ולטעמא עביד לא בטל, אבל הכא שהוא למאכל והדבש עיקר מברך על העיקר ופוטר הטפלה".
כותב שם הבית יוסף: "ובעניין דין זה שנחלקו בו רבינו וחביריו מתוך דברי הרבינו יונה בפ' כיצד מברכין גבי שלקות מברך עליהם בורא פרי האדמה, משמע שדעתו כדעת החולקין על רבינו (הטור) וכ"כ הכלבו, והרמב"ם כתב בפרק ג' כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפילה אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר לפיכך מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה אינו מברך עליו במ"מ מפני שהדבש הוא העיקר ע"כ, ונראה מדבריו שאם לא היו נותנים החלב חטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חטה בדבש היה מברך במ"מ. ולפ"ז ה"ה לכל הדברים המרוקחים בדבש שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר והדבש טפילה וכדברי החולקים על רבינו".
הכסף משנה על הרמב"ם שהזכרתי, הוא כותב במפורש: "אם לא היו נותנין החלב חיטה כדי לדבק אלא כדי לאכול החלב חיטה בדבש היה מברך במ"מ ולפי זה ה"ה לכל הדברים המרוקחים בדבש שמרקחים אותם כדי לאכלם בדבש שמברכין על הדבר המרוקח שהוא עיקר והדבש טפלה וכדברי החולקים על הטור בסימן ר"ד". משא"כ אם הדבש הוא העיקר, מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו".
היוצא מדברי הבית יוסף בסי' ר"ד ומדברי הכסף משנה שהזכרנו, כל דבר שבא לשמש את העיקר אין מברכים עליו אלא על העיקר. קמח שבציפוי השניצל, הוא בא לשמש את העיקר שזה העוף, לכן יש לברך על העיקר ברכת "שהכל".
ואף אם מצפים אותו בפירורי לחם או קמח ממיני דגן, הם משמשים את העיקר ואפ"ה מברכים על העיקר. העיקר זה העוף, זה נקרא שמו 'עוף'.
הגאון החזון איש, שאלו אותו פעם מה מברכים על גפילטע פיש, זה דגים וקמח. אמר להם "שהכל", שאלו אותו, הרי הקמח בא להטעים, אמר להם זה 'דג'.
לפי דבריו של החזו"א (מובא גם ב"פסקי תשובות") יוצא שגם שניצל עיקרו עוף, אלא ברכתו ברכת "שהכל נהיה בדברו". הרי הקמח בא לשמש את העיקר ונטפל אליו, הוא לא כמו תערובת שיש שם קמח ושאר דברים, דבש וכד', שזה משהו אחר, זה תערובת. לא, זה ציפוי, ולכן ברכת השניצל ברכת "שהכל נהיה בדברו".
טוב יותר לאכול את זה בתוך הסעודה, אבל מי שאוכל את השניצל לבד ברכתו "שהכל נהיה בדברו". וזה לא משנה אם זה שניצל ביתי עם קצת קמח או שזה שניצל שבאולמות שיש הרבה קמח או הרבה פירורי לחם, בכל מקרה ברכת השניצל "שהכל נהיה בדברו".
ולגבי ברכת הבוטן האמריקאי הנקרא קבוקים, קיי"ל כדעת רב ושמואל שהזכרנו, כל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות. כל שהוא בא להטעים, אפילו שהוא המיעוט מברכים עליו "בורא מיני מזונות". וכמו שהזכרנו לפני כן, כך פסק בשו"ע בסי' ר"ח סעיף ב' וסעיף ג'.
יש סברא לומר כאן אצלנו שהקמח משמש לעיקר שזה הבוטן. העיקר זה הבוטן שברכתו "בורא פרי האדמה", והקמח זה רק משמש אותו.
יש מקומות שעוטפים את הקבוקים במעטפת מקמח תירס, אז זה וודאי "בורא פרי האדמה" הקבוקים, ומה שעוטף אותו זה קמח תירס, וודאי שזה "בורא פרי האדמה". צריך לברר. אבל קמח אמיתי, לא קמח של תירס, אם זה עוטף את הקבוקים, זה עבה, והוא מתכוון גם בשביל הדבר הזה שהוא גם חלק מהדבר הזה, זה לא כמו שניצל שרק עוטפים אותו, אלא זה עבה שהוא חלק מהעניין, ברכתו ברכת "בורא מיני מזונות".
לפי"ז חטיף הנקרא "פסק זמן", כיון שהוופל שבפנים נועד ליתן טעם בשוקולד, אע"פ שהשוקולד הוא העיקר ואדם מתכוון לזה, והוופל הוא טפל, מ"מ מרגישים היטב את טעם הוופל, הוא מוסיף הרבה לטעם הדבר, מברכים "בורא מיני מזונות".
אי אפשר להגיד שאין חפצו בוופל אלא הוא רוצה את השוקולד, אם ככה היה אוכל שוקולד רגיל בלי וופל, מה שהוא קנה את ה"פסק זמן" זה מראה שהשילוב בין הוופל לשוקולד הוא המביא את האדם לקנות דווקא את החטיף הזה ולא שוקולד.
ולכן חטיף הנקרא "פסק זמן" ברכתו ברכת "בורא מיני מזונות".
קרמבו, מברכים עליו "שהכל נהיה בדברו". הביסקוויט בא לתפוס את הקרם, העיקר זה הקרם והשוקולד שעליו. זה לא בא לתת טעם אלא לתפוס אותו. אפי' שאח"כ הוא אוכל אותו לבד את הביסקוויט, אפילו הכי זה בא לתפוס, כמו גביע של גלידה, לכן מברכים על הגלידה או על הקרמבו ברכת "שהכל נהיה בדברו".
גפילטע פיש, כמו שאמרתי, ברכתו גם כן ברכת "שהכל נהיה בדברו".
שבת שלום ומבורך!
נערך לאחרונה:
זה בדיוק מה שכתבתי. רק הוספתי שבתשובה דחה את הראיה שהביא מהכס"מ, ובפינת ההלכה לא הסביר למה דחייה זו אינה דחייה.
וכן אני הקטן מעיד ששאלתי את הגאון הרב אפרתי מה דעת הרב אלישיב זיע"א בענין ברכת הבמבה, ואמר לי שלדעת מרן (הרב אלישיב) הדבר פשוט שברכת הבמבה היא אדמה.
ראוי להיכתב [גם] פה...
ראובן יוסף מיארה
Well-known member
יישר כח,
עדות חזקה
שים לב שהוא לא אמר ש'דעת הרב אלישיב' שמברכים אדמה, אלא ש[לדעתו] הדבר פשוט שדעת הרב אלישיב שזה אדמה.
וכבר הבאתי באשכול אחר שהרב קארפ כתב בשמו שמברכים שהכל.
הבנת הנקרא....
אכן, לא הבנת מה שענה לך. ''שלדעת הרב אלישיב הדבר פשוט'. תתעמק היטב.
כמו בנושאים רבים (ומהם ברכת השניצל, בה יש ד' דעות משמו) שיש סתירות בדעתו. ולכם כלך מדרך זו וצא לברר בדברי הפוסקים. או בתשובותיו בכתב.
אתה תגיד לי מה הוא ענה לי?!
חמוד!!!
