אני מסכים שעקרונית ניתן לחלוק לאחר עיון בפוסקים ולא "מסברא גרידא והעיקר לחשוב שהרב עובדיה יכול לטעות", אלא לאחר עיון ובירור מעמיק בסוגיא, ובפוסקים שהרב הביא. וראה גדרים ברורים לזה בדברי @חסיד מרן זיע"א
כאן, והסכים איתו הגר"ש ללוש. ע"ש. ודבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.
עכ"פ כאן כבר כתבתי שאלה טובה, ולא עניתם לי. כדלהלן. כי מה שכתב הרב
@הלוי
דהנה רש''י [מא:] ד''ה פת הבאה בכיסנין, כתב וז''ל: ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים "ומאכלה מועט" לא הטעינוה ברכה מעין ג'. עכ''ל. וז''ל: ספר המאורות דמתוך שיש בהם מיני תבלין אין דרך לקבוע סעודתו עליהם. וכ''כ הריטב''א בהלכותיו [פ''ב הי''ח] ומפני שהיא דקה אין דרך לאכלה אלא לתענוג כעין פירות. וכ''מ ברבינו מנוח [פ''ג מהל' ברכות ה''ט] שכתב בסוף דבריו וז''ל: זה הכלל כל מידי דלאו אורח ארעא לאקבועי סעודתיה עלויה לא מברכינן עליה המוציא אא''כ קבע. וכ''מ במאירי [מב.] שכתב וז''ל: שכל אכילה שאינה אלא מדרך שמחה ולא מצד רעב ובקשת שובע אינה אכילה. וכ''מ בנמוקי יוסף שכתב וז''ל: כעין כיסין, ואין דרך לאכלן אלא לתענוג. עכ''ל. וכ"כ הרא"ש מלוניל בספר המנהגות וז"ל: פת הבאה בעבור כסיסה ולא לרעבון והיא פת עשויה בבשמים. עכ''ל. וכ''כ הריא''ז [פרק כיצד מברכין] וז''ל: כעין מיני מתיקה לקינוח סעודה. עכ''ל.
אף שמסתבר הוא, מ"מ קשה שהרי לכאורה מרוב הפוסקים דסבירא להו דלא כהמאמר מרדכי (סי' קסח ס"ז) שכתב שהדעות שם אינם חלוקות, אלא סבירא להו דהג' דעות חלוקות, וכל אחד סובר שהפת של השני זה לחם גמור, מוכח ההיפך, כי אם נימא שהכל תלוי בפת אם רגילים לאכול אותה ארעי או קבע, מאי מחלוקת איכא, הלא בשלשת סוגי הפהב"כ אין הרגילות לאכלם בקבע. וכמו שהאריך להוכיח כן הגר"ד יוסף בשו"ת אוצרות יוסף (שבסוה"ס הלכה ברורה ח"ח סי' י. ועי"ש עוד בעמ' תפא-תפב). ע"ש.
ודע עוד, שאין להביא ראיה מהפמ"ג (סי' קסח משבצות זהב סק"ז) שכתב דלחם שנותנין בו זאפרי"ן (כורכום) אין זה בכלל, ולכולי עלמא לחם גמור הוא. ע"ש. דלכאורה משמע מיניה שתבלין שהוא מזון ולא מתוק, כמו כורכום הנ"ל, אינו משנה את הלחם להיות פת הבאה בכסנין (וכמו שהבינו במשנ"ב המבואר הוצאת עוז והדר [הערה ס], ונדחקו לתת טעם, לפי שזה טעם קלוש ולכן אינו משנה את מהות העיסה אלא זה בטל וטפל לטעם הלחם ולכן מברכים עליו המוציא. ע"ש), דזה אינו, כי הכא מיירי שנותן בו מלמעלה על הלחם (כמו לחם זעתר, כעין מה שמפזרים סוכר על סופגניה), ולא בתוך העיסה עצמה. ומשו"ה זה לא שינה את הלחם להיות פהב"כ, אבל אה"נ אם היה מערב בתוך העיסה עצמה, יתכן והוי פת הבאה בכסנין, וכנ"ל. וכן נראה שהבין המשנ"ב (שם סק"ל) שכתב בזה"ל: ולחם שנותנין בו זאפר"ן להטעימו "ולנאותו" וכו' לכולי עלמא לחם גמור הוא. עכ"ל. משמע שנותנים עליו מלמעלה כדי לנאותו. והוי דומיא דהמשך הפמ"ג (והמשנ"ב) הנ"ל, דכתב שלחם שנותנים בו צימוקים לא הוי פת הבאה בכסנין, דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ע"ש, וה"נ כיון שהזאפר"ן הוא למעלה, לחודיה קאי, ולא משנה את הלחם להיות פת הבאה בכסנין. (וכן הבין בקובץ שואל ומשיב ח"ב עמ' קמו).
ולפי זה נדחה גם מה שכתב הרב
@הלוי :
דאי לא תימא הכי נצטרך לומר שעל לחם שיש בו זרעוני קימל מברכים מזונות. וכן מצוי מאד שאופים לחמים בריאים מקמח מלא ונותנים שם גרעיני חמניה ודלעת ופשתן בתוך העיסה, היעלה על הדעת לברך על פת זו מזונות. כמו כן יש חלות שאופים לשבת שיש בהם צימוקים, לענ''ד ברכתם המוציא ואין דינם כפת הבאה בכיסנין כי הם לא נעשו לקינוח.
דשאני התם דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וכאמור.
ומ"מ עקרונית הייתי מסכים שלכאורה משמע שעל כל פת שעשוי לאוכלה ארעי מברכים מזונות, וכשהדרך לאוכלה בקבע מברכים המוציא (וכן הבאתי לעיל מהדרך החיים שכתב להדיא הכי), אבל לכאורה זה נסתר מהפוסקים הנ"ל, וכאמור. וצ"ע.
