סנהדרין מט: אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא כו׳
ועיין רש״י בד״ה לא אתא ובד״ה בפלוגתא ובד״ה ולאפוקי שנקט ״רב סחורא״
לכאורה קשה מירושלמי שבת א, ב רבי חזקיה ר' ירמיה ר' חייא בשם רבי יוחנן - אם יכול את לשלשל את השמועה עד משה שלשלה, ואם לאו תפוש או ראשון ראשון או אחרון אחרון
ועיין רש״י בד״ה לא אתא ובד״ה בפלוגתא ובד״ה ולאפוקי שנקט ״רב סחורא״
לכאורה קשה מירושלמי שבת א, ב רבי חזקיה ר' ירמיה ר' חייא בשם רבי יוחנן - אם יכול את לשלשל את השמועה עד משה שלשלה, ואם לאו תפוש או ראשון ראשון או אחרון אחרון
ע. מאימתי חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי כו'
ויש לעיין אם בדוקא נקט התנא בהאי סדר. בשר קודם יין. והנה בפסוק בפרשת כי תצא כתיב זולל וסובא והיינו בשר קודם יין אולם הפסוק במשלי כתיב בסובאי יין בזוללי בשר, יין קודם בשר.
ועיין המשך הגמרא אמר רב חנן בר מולדה כו' בשר חי... יין חי, אולם עיין רש"י ששינה הסדר וכתב יין חי ואח"כ בשר חי. ואח"כ אמר רבינא יין חי מזיג כו' בשר חי בשיל כו' הרי שהקדים יין לבשר. וצ״ע בכל זה.
ויש לעיין אם בדוקא נקט התנא בהאי סדר. בשר קודם יין. והנה בפסוק בפרשת כי תצא כתיב זולל וסובא והיינו בשר קודם יין אולם הפסוק במשלי כתיב בסובאי יין בזוללי בשר, יין קודם בשר.
ועיין המשך הגמרא אמר רב חנן בר מולדה כו' בשר חי... יין חי, אולם עיין רש"י ששינה הסדר וכתב יין חי ואח"כ בשר חי. ואח"כ אמר רבינא יין חי מזיג כו' בשר חי בשיל כו' הרי שהקדים יין לבשר. וצ״ע בכל זה.
תלמיד הרב "הצעיר ני"ו"
Well-known member
תלמיד הרב "הצעיר ני"ו"
Well-known member
תלמיד הרב "הצעיר ני"ו"
Well-known member
גם לא זה היה תמוה אבל לכאורה כמו שמצינו בגיטין בפ"א שר"ש שנינו לבד בשביל כבודו ובאמת היו עימו עוד אחד וכא זה גם משום כבודו לכן הזכרנו אותו קודם אז למי צריך לחלוק כבוד ודו"ק
תלמיד הרב "הצעיר ני"ו"
Well-known member
תלמיד הרב "הצעיר ני"ו"
Well-known member
תלמיד הרב "הצעיר ני"ו"
Well-known member
אולי תלוי בצורת הנס, אם הוא "קפץ" (כעין הנז' בגיטין פד. "הרי זה גיטך ע"מ שתעלי לרקיע", ויעויין בתוס' דאפשר ע"י שם קדוש, וכעי"ז במכות ה. גמלא פרחא, דפירש"י מין גמלים יש שהם קלים במרוצתם כעוף הפורח) או דמיירי שעמד במקומו והדרך נסעה לו מהר כדוגמת מדרגות נעות...
וכן מדוקדק מהשינויים בלשון הגמרות הנ"ל.
ואגב יש לומר בדרך צחות שיפה עשו התוס' שלא כתבו באיזה שם אפשר לעלות לרקיע :).
תלמיד הרב "הצעיר ני"ו"
Well-known member
יצחק כהן הי"ו
Well-known member
שבוע הבא בו ביום מסכת חדשה הנקראת 'מכות' ונגמרת לאחר 24 ימים.
מרדכי מיכאלי
Well-known member
אם יש למישהו רעיון טוב מוסרי קצר מחזק שקשור גם לפסח למחר לעשות סיום מסכת יעלו ויבואו רעיונות כאן לזיכוי הרבים
אושרי רביב
Well-known member
ראיתי עכשיו, מכין בעזרת ה'. לא אחראי על האורך, תקצר כראות עיניך...
אושרי רביב
Well-known member
אשמח לתגובות החברים, מה חושבים איך יצא:
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כל זמן שרשעים בעולם חרון אף בעולם וכו'. מאן רשעים? אמר רב יוסף: גנבי. תנו רבנן: רשע בא לעולם - חרון בא לעולם, שנאמר בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה, רשע אבד מן העולם - טובה באה לעולם, שנאמר ובאבד רשעים רנה. צדיק נפטר מן העולם - רעה באה לעולם, שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, צדיק בא לעולם - טובה באה לעולם, שנאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו.
הגמרא דנה מי הם הרשעים, ומתרץ רב יוסף שאלו הם גנבים. והנה לעיל בסנהדרין (מב.) אמר רבי יוחנן, במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות של משנה, קרי רב יוסף אנפשיה ורב תבואות בכח שור. ע"כ. וראיתי כי מרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א הקשה, מהו הריבוי של רב יוסף, והרי כל האמוראים ידעו את המשניות, כפי שמבואר בתוספות בחולין (קי: ד"ה דתנן)?
ותירץ מרן, כי יש לומר דמשנה כוללת גם כן ברייתא, עיין רשב"ם בבא בתרא (קלח.) ד"ה יורשין. והרש"ש בשבת (פג:) הביא ראיות לזה. ורב יוסף בקי היה גם בברייתות. ע"כ.
על כן, רב יוסף תירץ כי אלו הגנבים, משום שהוא היה בקי גם במשניות וגם בברייתות. ויש לומר כי הוא היה מפולפל מאוד, כפי שכונה עוקר הרים (הוריות יד.), והיה לומד מכמה רבנים. וכפי שאמרו בע"ז (יט.) שללמוד לימוד ההלכה עדיף מרב אחד, ולא מכמה רבנים שרב אחד גורס בלשון זה והרב אחר בלשון אחר, וישתבש בגרסאות שונות. אבל ללמוד סברא ופלפול אדרבה הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה בתלמודו. אלא לאחר גרסת תלמודו מן הרב, טוב שילמד סברא ופלפול מכמה רבנים, שנאמר והיה כעץ שתול על פלגי מים, שתול ולא נטוע. כי הנטיעה אינה זזה לעולם, אבל השותל נעקר. וחוזר ונשתל במקום אחר. כך ילמד מכמה רבנים דרך הפלפול הקרוב לאמת, בבחינת מכל מלמדי השכלתי. והאריך בזה מרן זיע"א בענף עץ אבות הנד"מ (עמ' מא).
[אמנם בלימוד הלכה למעשה סיני עדיף, והאריך בזה מרן זיע"א בשו"ת יביע אומר ח"א (דברי פתיחה אות ז). וח"ד (חחו"מ סי' א אות א). ובשו"ת יחוה דעת ח"ז (סי' קצח אות ז-ט). ובענף עץ אבות הנד"מ (עמ' קפא)].
והנה בפסחים (ד:) אמר רבא: עכבר נכנס וככר בפיו, ונכנס אחריו ומצא פירורין - צריך בדיקה, מפני שאין דרכו של עכבר לפרר. ואמר רבא: תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין - אין צריך בדיקה, מפני שדרכו של תינוק לפרר. ע"כ.
במעשה זה של העכבר, ניתן לומר על דרך הדרש עשה מעשה גנבה בכיכר הלחם, וכתוצאה מכך חייב את האדם הבא אחריו לבדוק את הבית. ובעצם זה שחייב מישהו אחר בדבר, הרי שזו רשעות!
כך היה אומר תדיר לפני חג הפסח הגאון רבי בן ציון אבא שאול, כי בדיקת חמץ הינה מצוה חשובה, ומי שזהיר בה לא יחטא כל השנה כולה (כך מקובל בשם רבינו האר"י), אולם יכולים אנו לבוא לידי הלבנת פנים, כעס ומריבה, בעת קיום המצוה. וודאי שאין זה רצונו של הקב"ה, כי הרי פירורים שהינם פחות משיעור כזית, בטלים מאליהם!
והנה בגיטין (מה.) וקידושין (נו:) וערכין (ל.) אמרו, לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. כלומר, שאין לתלות את הגניבה בעכבר, אלא בכך שהתירו לו מקום לגנוב. ומכאן אנו למדים על הגדרים והסייגים שיעשה האדם במעשיו.
דברים אלו באים לידי ביטוי גם כאשר אנו רוצים לעשות מעשה טוב, שעלינו לשקול את כל צעדינו שיהיו לשם שמים, ולהיזהר תמיד שלא יהיה בהם נפתול ועיקש, גם כאשר מטרתנו טובה היא, ולעתים אף להטיב לזולת.
בהקשר לכך, בספר אביר הרועים ח"ג (עמ' קלז) מסופר, כי אחד מנכדיו של מרן זיע"א לאחר נישואיו, והיתה אשתו מלמדת באחד מבתי הספר, והיתה טורחת הרבה ומקבלת שכר מועט. והנה יום אחד הרב מסר שיעור לבני משפחתו, לאחר השיעור שאל מרן את אותו הנכד על משכורת אשתו, והלה השיב את הסכום הזעום. מרן שמע ושתק.
למחרת התקשר מרן לנכדו ואמר לו שיאמר לאשתו ששבוע הבא לא תלך לעבודה, כי אי אפשר כך לעשוק את העובדים להטריחם הרבה ולשלם מעט. והמשיך ואמר לנכדו, הנה היה אצלי פלוני שהוא ממקורבי והוא מנהל משרד ממשלתי, וביקשתי ממנו לסדר לרעייתך עבודה, והוא הבטיחני שיסדר לה עבודה באותו משרד שהוא מנהלו. ובסיום השיחה ביקש מרן מנכדו שיתקשר לאותו מקורב כדי לקבל ממנו פרטים על מקום העבודה ותנאי השכר וכדומה.
והנה במקרה נודע לנכד מרן, כי באותו מקום שבו חשבו למנות את רעייתו, לא נשמרו גדרי הצניעות בין אנשים לנשים באופן מופרז, עד שהבין כי לא יוכל להסכים להצעה זו, על כן הודיע למקורבו של מרן כי הוא דוחה את ההצעה. אולם למרן לא הודיע דבר כי בוש הוא ממנו, אחר שהוא טרח מיוזמתו וסידר עבודה לרעייתו, ואילו הוא מבטל הדברים מכל וכל.
אחר הדברים האלה, יום אחד קרא מרן לנכדו ושאל אותו, מה נעשה בעניין עבודת רעייתו? ולו לא נותרה ברירה, עד שאמר לו לערך בזו הלשון: ידע סבא, כי באמת מאוד חפצנו בעבודה זו, בפרט שסבא כל כך דאג לנו, אולם אז נודע לנו כמה מעשיות ולדוגמא, אחד האנשים העובדים שם נכנס למשרד והיתה שם...
והנה עוד הדברים בפיו, מיד מרן זיע"א הניח את שתי אצבעותיו באוזניו והיסה בו שלא ימשיך בדבריו, ואמר לו: בודאי, תברח משם, ובעזרת ה' נמצא עבור רעייתך משרה אחרת. וכתב הרב אביר הרועים בחותם הדברים: אלו הדברים ראיתי במו עיני. ע"כ.
במאור ישראל ח"א (ברכות ט: עמ' יד) הביא מרן זיע"א את מה שאמרו בסנהדרין לעיל (לט:), ויעבור הרנה במחנה, א"ר אחא בר חנינא באבוד רשעים רנה, באבוד אחאב בן עמרי רנה, ומי חדי קב"ה במפלתן של רשעים, והאר"ש בר נחמני א"ר יונתן, מ"ד ולא קרב זא"ז כל הלילה, בקשו מלאכי השרת לו' שירה, לפני הקב"ה, א"ל הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם או' שירה, א"ר יוסי בר חנינא, הוא אינו שש אבל אחרים משיש.
והוסיף מרן, כי בשוחר טוב (סוף מזמור קד), אמרו על הפסוק יתמו חטאים, ר' יהודה אומר יתמו יעשו תמימים, ואז ורשעים עוד אינם, שאינם עוד רשעים, באותה שעה ברכי נפשי את ה'. ר' נחמיה אומר יתמו רשעים. ומביא שם המעשה של ר"מ וברוריא, ומסיים שם בשם ר' שמואל בר אבא, כשהרשעים נגמרים מן העולם מה כתיב, ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה'. ואף לר"מ שהודה לבסוף לדברי ברוריה, י"ל דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו, ובפרט רשעים מחטיאי הרבים, וכבר אמרו במגילת תענית שבז' כסליו מת הורדוס וקבעוהו יו"ט לדורות מפני ששמחה היא לפני הקב"ה כשרשעים מסתלקים מן העולם. וכן אמרו שם ביום ב' שבט על מותו של ינאי, מפני שהיו הורגים את החכמים ומונעים התורה מישראל (ע' ב"ב ג. וקידושין סו.). ע"ש.
בדברים אלו הספיד מרן זיע"א את רבו המובהק, רבי עזרא עטייה ע"ה [וכן פורסמה דרשת מרן בהספדו על רבי עזרא בעיתונים באותו הזמן, והובא הצילום בספר פוסק הדור (עמ' 118)], שהיה דורש תדיר רבי עזרא, אימתי הצדיק אבד כאבדה, כשאין איש שם על לב לחזור בתשובה. ע"כ. והוב"ד ג"כ בקיצור שלחן ערוך אבלות היוצא על ידי מכון מאור ישראל (עמ' תקיד). ע"ש.
כאשר צדיק מגיע לעולם, הרי הוא מחפש להטיב לזולתו, וכך כתב מרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א ביומנו האישי בהיותו בחור: כי מה יתרון לו לאדם בעמלו, כי אם להטיב לזולתו.
לפי זה, בהספדו המרטיט בשעת הלוויה על מרן עטרת ראשנו רבנו עובדיה יוסף זיע"א, יישב בנו מרן הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א סתירה בין שני מאמרי חז"ל בגמרא:
בגמרא במועד קטן (כה:) כתוב, רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש צדיק ונקי. הקב"ה שמח לקבל נפש צדיק ונקי. המפרשים שואלים, שהלא בגמרא (ר"ה יח:) כתוב קשה סילוקן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו. האם הקב"ה שמח או שזה חורבן בית המקדש?
מתרצים המפרשים, יש צדיק לעצמו ויש צדיק גם לאחרים. צדיק לעצמו הקב"ה שש ושמח בבוא אליו נפש צדיק ונקי, אבל צדיק לאחרים זה קשה כחורבן בית המקדש! ואמר כי היום ההוא (ג' חשון תשע"ד) כחורבן בית המקדש! משום שנפלה עטרת ראשנו!
אך נחמה הותיר לנו מרן זיע"א, בדרוש כתב-יד בקבלת פנים לרבי סלימאן דוד ששון נשיא ישיבת פורת יוסף, בפורת יוסף ירושלים. טו בשבט תשל"א (הוב"ד בספר קצות דרכיו להג"ר גד יזדי עמ' ) כתב מרן זיע"א: בפרשת קרח, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים, בנוהג שבעולם לאחר הנץ הפרח יורד, וכשנגמל השקד הנץ יורד, ואין להם ישיבה אחת בעולם. אבל מקלו של אהרן היו בו שלשתם, כמו שאמרו ביומא (נב:) משנגנז ארון נגנז מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה.
ראשי ישיבות בחלקם הגדול אומרים שיעורים לתלמידיהם פלפולים חריפים, אך לא מסקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כמו שכתבו הריב"ש (סימן רעא), והמאירי (הובאו בדברי פתיחה הנ"ל אות ו), ואין להם אלא פרחים בלבד.
מה שאין כן דרך ראשי ישיבות הספרדים, שזכינו להם בדור האחרון בדמות דיוקנו של מו"ר הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, שאם כי השמיעו דרך מסויים בפלפול, אבל עיקר כוונתם היתה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בבחינת גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, והרי גם הפרחים וגם השקדים לאכילה.
וכמו שאמרו (בבא בתרא קמה:) מסיע אבנים יעצב בהם אלו בעלי משנה, בוקע עצים יסָכֶן בם אלו בעלי תלמוד. עתיר סלעים עתיר תקוע, זהו בעל פלפול. עתיר משח עתיר כמס, זהו בעל שמועות. הכל צריכין למרי חטייא. זוהי השטה הישרה ללמד את בחורינו ברוח הלימוד של גאוני ספרד, הרשב"א והר"ן אשר הם לנו לעינים, ובאורו של מרן השלחן ערוך נראה אור. עכ"ל בדרוש כ"י.
עד כה ראינו את עניין האכפתיות מהאחר. והנה חובה קדושה עלינו לזכות את הרבים, בדבר ה' זו הלכה, ובפרט בהלכות הפסח שהינן מרובות, והגם כי חג הפסח נכנס, הרי שחול המועד לפנינו, וזו ההזדמנות של כל אחד ואחד, לשנס מותניים וללמד את העם את המעשה אשר יעשון.
בסיום ליל הסדר אנו אוכלים את האפיקומן, ולאחר מכן איננו טועמים מאומה. משום שצריך שיהיה טעם המצה בפה. והנה בברכות (יז.) "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה". וביאר רש"י, שהשאור הוא יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו.
הרמח"ל בספרו מאמר החכמה (ענין סדר ליל פסח) כתב שענין אכילת המצה בפסח הוא משום ששאור שבעיסה כפי האמור לעיל, הוא היצר הרע, ובפסח אנו אוכלים מזון מקודש, בלא יצר הרע, כי במצה יש רק יצר הטוב. וזו לשון קודשו: "והנה מעיקר התיקון של הלילה הזה הוא להראות החירות של הנצחון שניצח הטוב את הרע, ועל ידו נשבר כח הסט"א ונכנעת הכנעה גדולה. והנה כזית המצה שאכלום הוא להמשיך המזון המקודש המחזיק היצר הטוב שזכרנו, אמנם כדי שישאר התיקון לכל השנה, צריך שיאכל האפיקומן אחר כך, ושלא לאכול אחר כך שום דבר, שכמו שאין הטעם סר מן הפה, כך אין האור סר מן הנשמה".
ולכן כתב השל"ה (ריש מסכת פסחים ד"ה: ובר) והוב"ד באליה רבה (סי' תפו סק"ד) "ראיתי מבני עליה היו מנשקים המצות והמרור". אשר המצה הרי היא מזון מקודש.
לכן גם בליל הסדר שיש חיוב לאכול מצה, הולכים לישון יחד עם הטעם של האור והיצר הטוב.
הנחמה האמתית והגאולה הפרטית של כל אחד מאתנו, כפי שכתב מרן ביומנו האישי, שמה יתרון לו לאדם בכל עמלו, כי אם להטיב לזולתו. על ידי זיכוי הרבים, והאכפתיות מהאחר, לסייע לשם שמים, נזכה לחוג את חג הפסח בשמחה ודיצות, ולא יסור האור מנשמתנו, יראו עינינו וישמח ליבנו בבניין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו אמן ואמן.
דרשת סיום מסכת סנהדרין הקשורה לפסח
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כל זמן שרשעים בעולם חרון אף בעולם וכו'. מאן רשעים? אמר רב יוסף: גנבי. תנו רבנן: רשע בא לעולם - חרון בא לעולם, שנאמר בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה, רשע אבד מן העולם - טובה באה לעולם, שנאמר ובאבד רשעים רנה. צדיק נפטר מן העולם - רעה באה לעולם, שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, צדיק בא לעולם - טובה באה לעולם, שנאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו.
ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כל זמן שרשעים בעולם חרון אף בעולם וכו'. מאן רשעים? אמר רב יוסף: גנבי.
הגמרא דנה מי הם הרשעים, ומתרץ רב יוסף שאלו הם גנבים. והנה לעיל בסנהדרין (מב.) אמר רבי יוחנן, במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות של משנה, קרי רב יוסף אנפשיה ורב תבואות בכח שור. ע"כ. וראיתי כי מרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א הקשה, מהו הריבוי של רב יוסף, והרי כל האמוראים ידעו את המשניות, כפי שמבואר בתוספות בחולין (קי: ד"ה דתנן)?
ותירץ מרן, כי יש לומר דמשנה כוללת גם כן ברייתא, עיין רשב"ם בבא בתרא (קלח.) ד"ה יורשין. והרש"ש בשבת (פג:) הביא ראיות לזה. ורב יוסף בקי היה גם בברייתות. ע"כ.
על כן, רב יוסף תירץ כי אלו הגנבים, משום שהוא היה בקי גם במשניות וגם בברייתות. ויש לומר כי הוא היה מפולפל מאוד, כפי שכונה עוקר הרים (הוריות יד.), והיה לומד מכמה רבנים. וכפי שאמרו בע"ז (יט.) שללמוד לימוד ההלכה עדיף מרב אחד, ולא מכמה רבנים שרב אחד גורס בלשון זה והרב אחר בלשון אחר, וישתבש בגרסאות שונות. אבל ללמוד סברא ופלפול אדרבה הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה בתלמודו. אלא לאחר גרסת תלמודו מן הרב, טוב שילמד סברא ופלפול מכמה רבנים, שנאמר והיה כעץ שתול על פלגי מים, שתול ולא נטוע. כי הנטיעה אינה זזה לעולם, אבל השותל נעקר. וחוזר ונשתל במקום אחר. כך ילמד מכמה רבנים דרך הפלפול הקרוב לאמת, בבחינת מכל מלמדי השכלתי. והאריך בזה מרן זיע"א בענף עץ אבות הנד"מ (עמ' מא).
[אמנם בלימוד הלכה למעשה סיני עדיף, והאריך בזה מרן זיע"א בשו"ת יביע אומר ח"א (דברי פתיחה אות ז). וח"ד (חחו"מ סי' א אות א). ובשו"ת יחוה דעת ח"ז (סי' קצח אות ז-ט). ובענף עץ אבות הנד"מ (עמ' קפא)].
והנה בפסחים (ד:) אמר רבא: עכבר נכנס וככר בפיו, ונכנס אחריו ומצא פירורין - צריך בדיקה, מפני שאין דרכו של עכבר לפרר. ואמר רבא: תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין - אין צריך בדיקה, מפני שדרכו של תינוק לפרר. ע"כ.
במעשה זה של העכבר, ניתן לומר על דרך הדרש עשה מעשה גנבה בכיכר הלחם, וכתוצאה מכך חייב את האדם הבא אחריו לבדוק את הבית. ובעצם זה שחייב מישהו אחר בדבר, הרי שזו רשעות!
כך היה אומר תדיר לפני חג הפסח הגאון רבי בן ציון אבא שאול, כי בדיקת חמץ הינה מצוה חשובה, ומי שזהיר בה לא יחטא כל השנה כולה (כך מקובל בשם רבינו האר"י), אולם יכולים אנו לבוא לידי הלבנת פנים, כעס ומריבה, בעת קיום המצוה. וודאי שאין זה רצונו של הקב"ה, כי הרי פירורים שהינם פחות משיעור כזית, בטלים מאליהם!
והנה בגיטין (מה.) וקידושין (נו:) וערכין (ל.) אמרו, לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. כלומר, שאין לתלות את הגניבה בעכבר, אלא בכך שהתירו לו מקום לגנוב. ומכאן אנו למדים על הגדרים והסייגים שיעשה האדם במעשיו.
דברים אלו באים לידי ביטוי גם כאשר אנו רוצים לעשות מעשה טוב, שעלינו לשקול את כל צעדינו שיהיו לשם שמים, ולהיזהר תמיד שלא יהיה בהם נפתול ועיקש, גם כאשר מטרתנו טובה היא, ולעתים אף להטיב לזולת.
בהקשר לכך, בספר אביר הרועים ח"ג (עמ' קלז) מסופר, כי אחד מנכדיו של מרן זיע"א לאחר נישואיו, והיתה אשתו מלמדת באחד מבתי הספר, והיתה טורחת הרבה ומקבלת שכר מועט. והנה יום אחד הרב מסר שיעור לבני משפחתו, לאחר השיעור שאל מרן את אותו הנכד על משכורת אשתו, והלה השיב את הסכום הזעום. מרן שמע ושתק.
למחרת התקשר מרן לנכדו ואמר לו שיאמר לאשתו ששבוע הבא לא תלך לעבודה, כי אי אפשר כך לעשוק את העובדים להטריחם הרבה ולשלם מעט. והמשיך ואמר לנכדו, הנה היה אצלי פלוני שהוא ממקורבי והוא מנהל משרד ממשלתי, וביקשתי ממנו לסדר לרעייתך עבודה, והוא הבטיחני שיסדר לה עבודה באותו משרד שהוא מנהלו. ובסיום השיחה ביקש מרן מנכדו שיתקשר לאותו מקורב כדי לקבל ממנו פרטים על מקום העבודה ותנאי השכר וכדומה.
והנה במקרה נודע לנכד מרן, כי באותו מקום שבו חשבו למנות את רעייתו, לא נשמרו גדרי הצניעות בין אנשים לנשים באופן מופרז, עד שהבין כי לא יוכל להסכים להצעה זו, על כן הודיע למקורבו של מרן כי הוא דוחה את ההצעה. אולם למרן לא הודיע דבר כי בוש הוא ממנו, אחר שהוא טרח מיוזמתו וסידר עבודה לרעייתו, ואילו הוא מבטל הדברים מכל וכל.
אחר הדברים האלה, יום אחד קרא מרן לנכדו ושאל אותו, מה נעשה בעניין עבודת רעייתו? ולו לא נותרה ברירה, עד שאמר לו לערך בזו הלשון: ידע סבא, כי באמת מאוד חפצנו בעבודה זו, בפרט שסבא כל כך דאג לנו, אולם אז נודע לנו כמה מעשיות ולדוגמא, אחד האנשים העובדים שם נכנס למשרד והיתה שם...
והנה עוד הדברים בפיו, מיד מרן זיע"א הניח את שתי אצבעותיו באוזניו והיסה בו שלא ימשיך בדבריו, ואמר לו: בודאי, תברח משם, ובעזרת ה' נמצא עבור רעייתך משרה אחרת. וכתב הרב אביר הרועים בחותם הדברים: אלו הדברים ראיתי במו עיני. ע"כ.
תנו רבנן: רשע בא לעולם - חרון בא לעולם, שנאמר בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה, רשע אבד מן העולם - טובה באה לעולם, שנאמר ובאבד רשעים רנה.
במאור ישראל ח"א (ברכות ט: עמ' יד) הביא מרן זיע"א את מה שאמרו בסנהדרין לעיל (לט:), ויעבור הרנה במחנה, א"ר אחא בר חנינא באבוד רשעים רנה, באבוד אחאב בן עמרי רנה, ומי חדי קב"ה במפלתן של רשעים, והאר"ש בר נחמני א"ר יונתן, מ"ד ולא קרב זא"ז כל הלילה, בקשו מלאכי השרת לו' שירה, לפני הקב"ה, א"ל הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם או' שירה, א"ר יוסי בר חנינא, הוא אינו שש אבל אחרים משיש.
והוסיף מרן, כי בשוחר טוב (סוף מזמור קד), אמרו על הפסוק יתמו חטאים, ר' יהודה אומר יתמו יעשו תמימים, ואז ורשעים עוד אינם, שאינם עוד רשעים, באותה שעה ברכי נפשי את ה'. ר' נחמיה אומר יתמו רשעים. ומביא שם המעשה של ר"מ וברוריא, ומסיים שם בשם ר' שמואל בר אבא, כשהרשעים נגמרים מן העולם מה כתיב, ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה'. ואף לר"מ שהודה לבסוף לדברי ברוריה, י"ל דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו, ובפרט רשעים מחטיאי הרבים, וכבר אמרו במגילת תענית שבז' כסליו מת הורדוס וקבעוהו יו"ט לדורות מפני ששמחה היא לפני הקב"ה כשרשעים מסתלקים מן העולם. וכן אמרו שם ביום ב' שבט על מותו של ינאי, מפני שהיו הורגים את החכמים ומונעים התורה מישראל (ע' ב"ב ג. וקידושין סו.). ע"ש.
צדיק נפטר מן העולם - רעה באה לעולם, שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק.
בדברים אלו הספיד מרן זיע"א את רבו המובהק, רבי עזרא עטייה ע"ה [וכן פורסמה דרשת מרן בהספדו על רבי עזרא בעיתונים באותו הזמן, והובא הצילום בספר פוסק הדור (עמ' 118)], שהיה דורש תדיר רבי עזרא, אימתי הצדיק אבד כאבדה, כשאין איש שם על לב לחזור בתשובה. ע"כ. והוב"ד ג"כ בקיצור שלחן ערוך אבלות היוצא על ידי מכון מאור ישראל (עמ' תקיד). ע"ש.
צדיק בא לעולם - טובה באה לעולם, שנאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו.
כאשר צדיק מגיע לעולם, הרי הוא מחפש להטיב לזולתו, וכך כתב מרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א ביומנו האישי בהיותו בחור: כי מה יתרון לו לאדם בעמלו, כי אם להטיב לזולתו.
לפי זה, בהספדו המרטיט בשעת הלוויה על מרן עטרת ראשנו רבנו עובדיה יוסף זיע"א, יישב בנו מרן הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א סתירה בין שני מאמרי חז"ל בגמרא:
בגמרא במועד קטן (כה:) כתוב, רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש צדיק ונקי. הקב"ה שמח לקבל נפש צדיק ונקי. המפרשים שואלים, שהלא בגמרא (ר"ה יח:) כתוב קשה סילוקן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו. האם הקב"ה שמח או שזה חורבן בית המקדש?
מתרצים המפרשים, יש צדיק לעצמו ויש צדיק גם לאחרים. צדיק לעצמו הקב"ה שש ושמח בבוא אליו נפש צדיק ונקי, אבל צדיק לאחרים זה קשה כחורבן בית המקדש! ואמר כי היום ההוא (ג' חשון תשע"ד) כחורבן בית המקדש! משום שנפלה עטרת ראשנו!
אך נחמה הותיר לנו מרן זיע"א, בדרוש כתב-יד בקבלת פנים לרבי סלימאן דוד ששון נשיא ישיבת פורת יוסף, בפורת יוסף ירושלים. טו בשבט תשל"א (הוב"ד בספר קצות דרכיו להג"ר גד יזדי עמ' ) כתב מרן זיע"א: בפרשת קרח, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים, בנוהג שבעולם לאחר הנץ הפרח יורד, וכשנגמל השקד הנץ יורד, ואין להם ישיבה אחת בעולם. אבל מקלו של אהרן היו בו שלשתם, כמו שאמרו ביומא (נב:) משנגנז ארון נגנז מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה.
ראשי ישיבות בחלקם הגדול אומרים שיעורים לתלמידיהם פלפולים חריפים, אך לא מסקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כמו שכתבו הריב"ש (סימן רעא), והמאירי (הובאו בדברי פתיחה הנ"ל אות ו), ואין להם אלא פרחים בלבד.
מה שאין כן דרך ראשי ישיבות הספרדים, שזכינו להם בדור האחרון בדמות דיוקנו של מו"ר הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, שאם כי השמיעו דרך מסויים בפלפול, אבל עיקר כוונתם היתה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, בבחינת גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, והרי גם הפרחים וגם השקדים לאכילה.
וכמו שאמרו (בבא בתרא קמה:) מסיע אבנים יעצב בהם אלו בעלי משנה, בוקע עצים יסָכֶן בם אלו בעלי תלמוד. עתיר סלעים עתיר תקוע, זהו בעל פלפול. עתיר משח עתיר כמס, זהו בעל שמועות. הכל צריכין למרי חטייא. זוהי השטה הישרה ללמד את בחורינו ברוח הלימוד של גאוני ספרד, הרשב"א והר"ן אשר הם לנו לעינים, ובאורו של מרן השלחן ערוך נראה אור. עכ"ל בדרוש כ"י.
עד כה ראינו את עניין האכפתיות מהאחר. והנה חובה קדושה עלינו לזכות את הרבים, בדבר ה' זו הלכה, ובפרט בהלכות הפסח שהינן מרובות, והגם כי חג הפסח נכנס, הרי שחול המועד לפנינו, וזו ההזדמנות של כל אחד ואחד, לשנס מותניים וללמד את העם את המעשה אשר יעשון.
בסיום ליל הסדר אנו אוכלים את האפיקומן, ולאחר מכן איננו טועמים מאומה. משום שצריך שיהיה טעם המצה בפה. והנה בברכות (יז.) "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה". וביאר רש"י, שהשאור הוא יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו.
הרמח"ל בספרו מאמר החכמה (ענין סדר ליל פסח) כתב שענין אכילת המצה בפסח הוא משום ששאור שבעיסה כפי האמור לעיל, הוא היצר הרע, ובפסח אנו אוכלים מזון מקודש, בלא יצר הרע, כי במצה יש רק יצר הטוב. וזו לשון קודשו: "והנה מעיקר התיקון של הלילה הזה הוא להראות החירות של הנצחון שניצח הטוב את הרע, ועל ידו נשבר כח הסט"א ונכנעת הכנעה גדולה. והנה כזית המצה שאכלום הוא להמשיך המזון המקודש המחזיק היצר הטוב שזכרנו, אמנם כדי שישאר התיקון לכל השנה, צריך שיאכל האפיקומן אחר כך, ושלא לאכול אחר כך שום דבר, שכמו שאין הטעם סר מן הפה, כך אין האור סר מן הנשמה".
ולכן כתב השל"ה (ריש מסכת פסחים ד"ה: ובר) והוב"ד באליה רבה (סי' תפו סק"ד) "ראיתי מבני עליה היו מנשקים המצות והמרור". אשר המצה הרי היא מזון מקודש.
לכן גם בליל הסדר שיש חיוב לאכול מצה, הולכים לישון יחד עם הטעם של האור והיצר הטוב.
הנחמה האמתית והגאולה הפרטית של כל אחד מאתנו, כפי שכתב מרן ביומנו האישי, שמה יתרון לו לאדם בכל עמלו, כי אם להטיב לזולתו. על ידי זיכוי הרבים, והאכפתיות מהאחר, לסייע לשם שמים, נזכה לחוג את חג הפסח בשמחה ודיצות, ולא יסור האור מנשמתנו, יראו עינינו וישמח ליבנו בבניין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו אמן ואמן.
